שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 90

והנה בשבת (קכ"ו.) שיש נגר קשור ויש נגר המונח. ומדתני סתמא ולא העירו המפרשים דהיינו דוקא בקשור משמע דלעולם דינו כקרקע וכמ"ש: ו) ועוד דמחשבת העושה הצינור והברזל לא מהני מידי. רק אם הי' מחשבת בני העיר לכך. וגדולה מזו אמרו פכ"ו דכלים מ"ח ומייתי לה בגמ' ב"ק (ס"ו:) עורות של עבדן אין מחשבה מטמאתן דעביד דמימלך ומזבין והלוקח יעשה מהם מנעלים. כ"ש בנ"ד שעשאום לצורך בני העיר והא חזינן שאין פותחין לעולם. מסתמא הי' דעתם תחילה בכך. ואפשר שהורה להם המורה כך: ז) ומ"ש שעל השקה אין נ"ל לסמוך רק אם מושק בעת הטבילה. כפי הנראה הוא סומך ראשו ורובו על ראיותיו בתשובתי הקודמת. ועל הראי' מרא"ש השיבותיו במכתבי הקודם. ועל ראייתו מהא דנתן ידו או רגלו לחביות פסולין והוקשה לכבודו דיוכשר מטעם השקה למעיין. ואשר תרצתי לו משום דהמעיין עצמו אינו כשר לקידוש כ"ז שלא בא לכלי. לא נתחוור בעיני כבודו. דיחשב כאילו הוא במע ין עד עת שלוקחין הכלי ואז יחשב המלוי. ולא חששתי להשיב ע"ז כי הוא תמוה בעיני דמפורש פ"ג דזבחים דמשבא לכלי פסק חיותייהו ע"ש פרש"י בהא דמים שבתוכה ושבחוצה לה פסולין. וא"ת דעל זה גופה יקשה דמשום השקה לא יחשב פסק חיותייהו. א"כ אף לפי דברי הגהת פרישה יקשה למה יחשב פסיק חיותייהו. כ"ז שמושק. א"ו הא לאו מילתא כלל: ח) וההיתר הג' משום שלולא הקראנע הי' בא למקוה עוד יותר במהירות. הוא טוב מאד דכן מפורש ברא"ש פ"ד מ"ב גבי מניח טבלא תחת הצינור וז"ל ומיירי דבלא הטבלא הי' המים נמשכים למקוה. וגם בתוי"ט שהביא כבודו. ומה שחילק אין לו הבנה כלל: ט) והנה כבודו במכתבו זה יצא לידון בדבר חדש שיפסול משום תפיסת ידי אדם. וכוונתו בשעה שפותח הקראן.

אך דחה בעצמו מספ"ז דמקואות מחט שנותנה על מעלת המערה הי' מוליך ומביא במים כיון שעבר עליו הגל טהור. אולם דחי' זו חוזר ונראה. די"ל הולכה והובאה במים גרמא בעלמא. כהא דשבת (קמ"א.) כי קנחית במיא דחי כוחו ד' אמות [את המים]. ומשני כוחו הוא וכוחו בכרמלית לא גזרו. והיינו דגרמא הוא. וכן (בדף ק':) דשדי אדופני ספינה והמים יורדים לים דחשיב לי' ג"כ כוחו. דכה"ג חשיב גרמא כהא דעירובין (פ"ח) במשנה בזורק מים ברה"י והמים יוצאין מאליהם לרה"ר ליכא איסורא דאורייתא ע"ש. פרש"י דשדי אדופני ספינה והמים יורדין לים. ותדע דהא זריקה ד' אמות בכרמלית הא אסור. ע"כ הכוונה כוחו גרמא כנ"ל. וה"נ הולכה והובאה גרמא הוא. אבל פתיחת הקראן דמפורש פ"ק דחולין (ט"ז) בנטל הדף ופתח מקום הליכת המים בכח ראשון חשיב מעשיו ולא הוי גרמא. א"כ המים שבאו בשעת פתיחת הקראהן חשיבי כמעשיו. וכיון שכתב כבודו במכתבו ראשון שתיכף נתמלאת המקוה קטנה א"כ הוי כח ראשון: י) אך נראה ברור להלכה דפסול תפיסת ידי אדם נטהר בהשקה. שהרי הנותן מים למקוה שיש בהם מ' סאה כשר. וא"ת משום דלא חשיב עושה מקוה שכבר הי' מ' סאה. א"כ נתן סאה ונטל סאה וחזר ועשה כן דקי"ל בש"ע סעי' כ"ד דכשר עד לעולם. למה הא פנים חדשות באו לכאן. ואף שהרמב"ם והראב"ד חולקין הא כתב הב"י שהטעם משום מראית עין שיאמרו כולו שאוב. וכן עמא דבר להכשיר במעיין נתן סאה ונטל סאה עד עולם. וגם בר"ש פ"א דמקוואות. והרחיבו. שעשה בריכה לפניו ונתמלאת הבריכה. ולא חשיב בידי אדם. א"ו שכשר משום השקה. ע"כ נראה שהמקוה כשרה: ידידו הדו"ש הק' אברהם סימן רעה ב"ה ועש"ק נצבים תרנ"ד.

שלום לכבוד ידידי רב חביבי הרב הגאון המפורסם ידיו רב לו כש"ת מו"ה יואב יהושע נ"י א) הנה כתב במכתב הג' שאין חשש אצלו על הסילון רק על הקראנע והנה תמונת הקראנע שהקראנע התחוב לרוחב יש בו נקב מעבר אל עבר. וכשמסבב עד שהנקב מכוין כנגד הילוך המים בהצינור אינו סותם. אך כשמסבב הקראנע עד שהנקב מן הצד וכנגד הילוך המים שבצינור סתום נסתם הילוך המים. והנה אם כוונתו על התחוב לרוחב בתוך הצינור. אין שום חשש שאלמלא התחוב לרוחב בודאי הי' המים הולכים למקוה. אך בודאי יש כלי מבחוץ של מתכות שמסבבין בו הקראנע. וכוונתו בודאי לכלי הזה. ומשום שסילק המניעה חשיב כוחו. כהא דחולין בנטל הדף הסותם המים חשיב הילוך המים מכוחו עכ"ד. ולדידי גם בזה אין שום חשש כמו שאבאר: ב) הנה הר"ש כתב דאף כולו שאוב בכלים שאין מקבלין טומאה דרבנן. והא ת"כ יכול מילא בכתף ועשה מקוה יהי' כשר. ת"ל מעין מה מעין בידי שמים כו' אסמכתא אך בכלי המקבל טומאה פסול משום דהויתו ע"י טהרה תהא. עי' ר"ן פ"ב דשבועות. והנה קשה מילא בכתף ועשה מקוה ל"ל לפסול מדרבנן באסמכתא. ת"ל דמה"ת פסול כיון שעשה האדם המק"ט מקוה ומוכח דלא חשיב הוי' במק"ט אלא כשהמים עוברים וניגרים במק"ט. אבל מה שנעשה מקוה מכח דבר המק"ט לית לן בה. וא"כ כלי זה שפותח בה הקראנע ואין המים עוברים עלי' אין שום חשש. וק"ו כלי שיורדין המים מכוחו. אבל הכלי אינו פועל רק האדם פועל בו. אך הרא"ש פ"ה דמקוואות מ"ה בפי' לנוטפין שעשאן זוחלין סומך מקל או קנה. ר' יוסי אומר כל דבר שמקבל טומאה אין מזחילין בו. ופי' הרא"ש שהאדם סומך המקל וקנה בשעה שהמים עוברים עליהם. חשיב הויה בדבר המקבל טומאה אף שאין המים עוברים על האדם רק שהאדם פועל העברת המים: ג) ונ"ל ליישב לשיטתו מה שהקשיתי מח"כ.

דהנה יש לפקפק בעיקר ה י' במקבל טומאה במקוה. בשלמא מי מלוי לקידוש שהטהרה מחמת שנתמלא מנהר מים חיים. ובדהוי' במק"ט פסול. ויש ללמוד ממנו ג"כ למעיין שהעבירו על דבר המק"ט שלא יטהר בזוחלין. דטהרת זוחלין הוא מחמת שנובע ממעיין. והרי הנביעה דרך מק"ט. אבל מקוה הטהרה מחמת שהוא עכשיו מקוה. מה נ"מ ע"י מה בא למקוה. ובאמת זה דעת הרמב"ם וס' יראים דלא פסל בדבר המק"ט רק מה דבעי מים חיים או במעיין לענין זוחלין ד) אך סברת הפוסלין יש ליישב. דכיון דגמרי' בח"כ ממעיין דבעי דוקא שיבא למקוה בידי שמים נמצא הטהרה מחמת הביאה למקוה ושוב פסול בדבר המק"ט. וזה ניחא לשיטת הרא"ש דכולו שאוב דאורייתא [וכ"כ בשם הר"ש] אך לפנינו ברא"ש דבכלי גללים אפשר כולו שאוב דרבנן. והר"ן כתב בשמו שודאי דרבנן. ובכלים המק"ט דאורייתא. אי אפשר לומר כתירוץ הנ"ל שאם פסול מקוה במק"ט נצמח מפסול בידי אדם וכיון שפסול בידי אדם רק דרבנן ממילא גם פסול במק"ט במקוה הוא רק דרבנן. וא"כ לפי שיטת הר"ש מוכרח שהאדם אוחז במקל אין שום חשש כלל. ובאמת פי' בנוטפין שעשאן זוחלין פי' אחר שאדם סותם הזחילה והמים נוגעין באדם: ה) עי"ל בפשוט דלדעת הרא"ש י"ל ר' יהודה ור' יוסי פליגי בהא וסתם ת"כ ר"י. אך לשיטת הר"ש שפי' פי' אחר בנוטפין שעשאן זוחלין א"א לומר דפליגי בהא. ומוכח מברייתא דת"כ דאין חשש בנ"ד. וכן לפי מה שחזר הרא"ש כפי' הרמב"ם: ו אך לפי' הרא"ש ופסק הש"ע סעי' מ"ח. הלא כתב הרא"ש דהיינו דוקא שהאדם אוחז הדף בשעת העברת המים. ובנ"ד מצד הסברא לאחר שפתח הקראנע בכלי מתכות. אף אם ינטל הכלי ההוא יבואו המים למקוה ע"י הצינור והקראנע. נמצא שבשעה שהמים עוברים אינם עוברים ע"י המקבל טומאה. וכאילו העמיד האדם שם כלי ואח"כ באו המים.

ויש לדמותו ג"כ ליש דבר המפסיק בין כלי המקבל טומאה בין המקוה דכשר. ה"נ יש הפסק זמן בין פעולת הכלי בין המים שבאים אח"כ. והרי ביש אויר המפסיק מ"מ באו המים ע"י המקבל טומאה ויפסול לשיטה זו. ע"כ משום שבאו לכלי או למקוה אח"כ. ה"נ בנ"ד וזה פשוט: ופשוט שהמים שעוברים בעת הפתיחה ממש הוא דבר מועט. ויש שיעור מקוה בלעדי המים ההם. ואותם מים מועטים אף אם יש בהם ג' לוגין ונאמר דהבא ע"י מקבל טומאה פוסל בג' לוגין אינם פוסלים המקוה כיון שמחוברים למעין. ואף שאותם מים מועטין אינם נטהרים בהשקה. מ"מ אינם פוסלין המקוה שמחוברת למעיין מ' סאה. ושוב בטלים אותם מים ברוב כיון שיש שיעור מקוה בלעדם והם מטהרים. ובטלים הפסולים שאינם מטהרים בכשרים המטהרים כיון שיש בהם כשיעור. ודומה לפחות מג' לוגין שאף שאין משלימין השיעור. מ"מ אם נשלם אח"כ בכשרים כשר. ואף שיטבול גם בשאובין בטלין ברוב ה"נ בזה: ח) מ"ש בשם הב"מ שרמב"ם חולק על הרא"ש מדפוסק כרבנן בדף של נחתומין. תמהני על דבריו מי איכא מאן דפליג ע"ז. הלא לעולם הלכה כרבים בפרט נגד ר"א דשמותי הוא. ועוד דבנדה (ז':) הלכה כר"א בארבעה ולא יותר. ועוד דמתני' דצינור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל המקוה ומוקי בגמ' רק כרבנן. והא דצינור פסקו כל הפוסקים בפסקי הלכות. אך משום שביקש לחלוק על הרא"ש וידע כי אין שומע לו תלה באילן גדול הרמב"ם ז"ל. אך באמת הם ס"ל לחלק בין הא דדף בין הא דפ"א דכלים כנ"ל בתשובתי הראשונה בטוב טעם. וא"כ אין סתירה כלל מרמב"ם: ט) אשר כתבתי דרמב"ם סובר מעין מטהר באויר היינו מדכתב גבי גל שנתלש מן הים. בזוחלין אין טובלין קו"ח באויר. ממילא דמטהר בזוחלין אין לנו קו"ח. וע' ב"י שפי' דגוזרין אויר דים אף שהוא כמעיין לטהר בזוחלין אטו זוחלין דמקוה. מ"מ מדאורייתא מטהר באויר.

וכשהוא בארץ ג"כ אין קרקע המעיין הטהרה. רק המים בעצמם וכיון שהוא בקרקע קע ליכא גזירה. מ"מ עצם הטהרה הוא המים בעצמותם: ידידו דו"ש וש"ת בכתיבה טובה הק' אברהם. סימן רעו ב"ה יום עש"ק האזינו תרנ"ה לפ"ק. תולה ארץ על בלימה. ייטיב החתימה. לכבוד אהובי ידידי הרב הגאון הגדול המפורסם כש"ת מו"ה יואב יהושע נ"י. א) מכתבו הגיעני בעשי"ת היום פניתי מעט אמרתי להשיבו. אשר כתבתי דלא חשיב בידי אדם משום דכותל המפסיק שלא ילכו המים הי' בידי אדם. וכשפותח שילכו המים אינו רק סילוק מעשה ראשון ונשאר בידי שמים. ודומה לכיסה בור מגולה וחזר וגלהו דשני פטור וראשון חייב דחשיב בור ראשון שהי' קודם שכסהו זה. וכתב כ"ת דזה אינו רק כשגילה אדם זה עצמו שכיסהו. משא"כ בנ"ד שעשיית הכותל הי' ע"י אחר והאריך להביא ראי' כשגילה אחר חייב. הנה זה פשוט אף לבר בי רב דחד יומא. אך זה בבור שדנין על האדם ומחויב מחמת שגילה הוא. ואיך יפטור ע"י שהכיסוי הי' ע"י אחר. מה נ"מ אם כיסהו בעליו או אחר. אך במקוה שדנין על המקוה ואין פסול בידי אדם מחמת שכח אדם זה במקוה. רק כח מן האדם. מה נ"מ אם הי' ע"י אותו האיש עצמו או אחר. סוף סוף עתה המקוה רק מה שהוא בידי שמים. וכח האדם לא הי' רק לסלק כח האדם שהי' מונע ונשאר ביד שמים כשהי': ב) ואשר כתבתי שדעת הר"ש שאין פסול מהוה ע"י דבר המקבל טומאה רק שנוגע במים. אבל לא ע"י כוחו בלבד. וכתב כ"ת דמהרמב"ם פ"ו מה' פרה אדומה ה"ח מבואר להיפוך. לא ידענא מה קאמר. דהאופנים שכתב הרמב"ם רק שנגע דחק בידו המים או ברגלו. או בעלי ירקות. הנה הכל שנגע במקבל טומאה. וכן מ"ש עוד שם וכן אם שקעו במים כו' הנה נגע המקבל טומאה בתוך המים. ואם סמך על הכלל שסתם כל דבר שמקבל טומאה אם סייע בו המים כו' א"כ אף אתה אמור שאפי' הי' הפסק כשר וליתא:

ג) ואשר כתב ליישב מה שהקשיתי למה למעט מילא בכתף ונתן לתוך המקוה. תיפוק לי' שהמקבל טומאה פעל שירד לתוך המקוה ופסול מה"ת. וניחא לי' בע"י גוי. או ע"י המשכה פחות מג' טפחים. הנה מבואר דחק הזה. דאין פשט הת"כ ע"י גוי. והמשכה ג' טפחים המעיין בב"י יראה שזה רק חומרא. והעיקר שאין שיעור להמשכה כמ"ש הרשב"א ורא"ש וטור ותשב"ץ. וכל טעם ג' טפחים משום לבוד ואינו אלא במחיצות. וגדולה מזה בשבת (ט') גבי כוורת. וכ"ש בנידון מקוה ולבוד מה' מחיצות. וכ"ש שתוס' פ"ק דסוכה דאין לבוד להחמיר. ובעיקר החילוק למה בהמשכה אינו פחות מג' טפחים וגבי מקבל טומאה אפי' בכ"ש לא אדע חילוק למה. ורא"ש וטור שכתבו דבעל שפתו לא מיפסל משום מקבל טומאה לטעמייהו שגם בהמשכה מכשירים בעל שפתו. ואם שבמשנה ובש"ס זבחים מבואר דבהפסק מעט כשר. י"ל כמ"ש רמב"ן פ"ק דשבת דאין לבוד בכלים. ועוד אפי' תימא דלא כרמב"ן נלמד משם להמשכה. אך מה שהמחבר החמיר בהמשכה והיקל במקבל טומאה. משום דממשיך במקבל טומאה הוא גופה שנוי במחלוקת ורמב"ם ויוא מתירים לגמרי. ועיקר דין המשכה דאינו פחות מג' טפחים הוא חומרא. ורשב"א ורא"ש ותשב"ץ מקילים בעל שפתו לא החמיר למינקט תרי חומרי. דמר ודמר. אבל באמת אם לא יחשב המשכה לא יחשב ג"כ במקבל טומאה ולדעת הפוסלים יפסול: ובמה דפשיטא לכ"ת דע"י גוי לא יחשב מקבל טומאה. לדידי מספקא לי שהרי בנזיר (מ"ח:) יכול אפי' נפש בהמה כו' הרי אומר לא יבא במטמאים בביאה הכתוב מדבר. ואעפי"כ דעת הפוסקים חוץ מבעל ס' יראים דאף גוי שאינו מטמא באוהל כהן ונזיר מוזהרים על מגעו ומשאו. וכתב במל"מ פ"ג מה' אבל משום דאין אדם מטמא באוהל. וכ"ש די"ל כן בגוי חי דראוי לקבל טומאה אם יתגייר. ואף דגוי ממעט בחלק.

היינו דאפי' פירות שלא הוכשרו ממעטים דהטומאה אינה יכולה לעבור. אבל במהוה במקבל טומאה דפשוט דפירות שלא הוכשרו חשובים מקבל טומאה לענין זה וסתמא קתני עלי ירקות אף שלא הוכשרו דמים מחוברים כל זמן שהוא בתוך המים אין מכשירין. אפשר שגם גוי יפסל. וצ"ע בזה]: ה) והנה במקוה זו תחילה כתב כ"ת שהעושה הקראהן אמר כי עשה על מנת להוציאו בכל פעם. וע"כ כתבתי דלא מהני דעתו בלא רצון בני העיר. והי' פשוט בעיני שלא הי' כן דעת בני העיר. מדלא עשו כן באמת. שאם הי' עושין כן לא הי' צריך כ"ת להביא ראי' מהבעל מלאכה. ואפי' עשה שלא על דעת כך כיון שעתה הוא כך. ואפי' מחשבה גרידא מועלת לקבל טומאה. עתה כותב כ"ת שגם בני העיר הי' דעתם כך. באמת יש לדון שמחמת שעכשיו ציוה כ"ת להסיר בעת טבילה ג"כ יחשב כאילו הי' דעת בני העיר כך. והגם שכתבתי טעם ראשון להכשיר גם בזה מהא דפרק הישן. מילי דתלי בשיקול הדעת נינהו ובודאי אין לסמוך ע"ז לבד לכתחילה. אך הטעם שבלעדי הקראהן הי' בא המים למקוה זה טעם ברור בלי שום חשש כלל אף לכתחילה. וגם אם יש כלי שבה פותח הקראהן אם אחר פתיחה שוב א"צ לכלי ההוא לא חשיב מהוה במקבל טומאה וגם זה טעם ברור. והרוצה לחוש לכתחילה מי ימחה בידו. אך אם גם אח"כ צריך אל הכלי שישאר הקראהן פתוח אזדא טעם ההוא. ודאי צריך לתקן. היינו או לעשות כלי אפי' של מתכות שישאר מחובר תמיד. או לעשות של עץ. ושל עץ טפי עדיף. אולם זה רחוק בעיני שיהי' כלי שבה פותח ואף הפתיחה צריך לכלי שא"כ הי' כ"ת כותב זה. ע"כ אם יתקנו המקוה באופן אחר שהי' תחילה מחויבין לפרסם שהמקוה בלעדי התיקון ג"כ כשירה גמורה. והתיקון הוא רק לכתחילה כעין שכתב הש"ך סי' קצ"ה סק"ה. אבקשו שאל יטרידני עוד במקוה זו. דו"ש וש"ת: הק' אברהם.

סימן רעז ב"ה ה' שמות כ"א טבת תרנ"ה לפ"ק פה סאכאטשאב. שוכט"ס לכבוד הרב המאה"ג מגזע קודש מחצבתו מו"ה שלום נ"י שפירא אבד"ק פרשיטיק. א) במש"ק הגיעני מכתבו דבר המקוה שעשו מחדש ושאבו אותה ורצו להכשירה מחשש שאובין שנפלו בעת השאיבה. ולאשר המים מתגברים מאד קשה לשואבה לגמרי. ואמר מו"ץ אחד להשכיב בתחילה הרצפה של נסרים ולהכשירה אח"כ. היינו לשפוך חלב מתוך המים שעל הרצפה עד שישתנה המים של הרצפה ממראה מים. כי דרך הנסרים לא תוכל המים להתגבר כל כך מהרה ורק אח"ז לשפוך מעט מעט ולא יצטרכו לשפוך כ"כ חלב הרבה. וכבודו אסר להכשיר בענין זה מחמת כי א"א להשכיב הנסרים בתוך המים עד שלא ישאר תחת הרצפה איזה ואיזה חלילין שמחזיקים) יותר מג' לוגין וחלב שעל הרצפה לא יתערב עם המים שתחת החללים ולא ישתנו מראיהם וישארו שאובים כשהיו. וכשיגברו המים מתתא לעילא הולך כל טיפה מתתא לעילא דרך אותן מים שאובים שבחללים ויפסלו. והנה לאשר כתב כבודו שכבר שלח המו"צ השאלה לכאן והנה לא בא מהמו"ץ בנידון זה שום מכתב לזאת הייתי ממתין אולי יבא גם מהמו"ץ מכתב בזה. ולאשר לא בא אמרתי אשיבהו: ב והנה בגוף הענין אם נשארים מים ג' לוגין למטה אם לא אין לי שום ידיעה. אך אף אם נשאר מים למטה יש מקום להכשיר אם אין ברצפה פתוח כשפופרת הנוד רק המים באים דרך סדקים שבין נסר לנסר. והיינו כי מעיקר הדין נראה לי שאין ג' לוגין שאובין עושין כל המקוה שאובין רק במקום שבאו שם תחילה מן הכלי כמו שאבאר: ג' הנה הר"ש רפ"ג הביא תוספתא שתי בריכות של ארבעים ארבעים סאה זו ע"ג זו ונפלו שלשה לוגין מים לעליונה ונפתקו ובאו לתחתונה כשרים שאני אומר שלמו מ' סאה עד שלא ירדו ג' לוגין.

ופי' הר"ש שהי' בכל אחת מ' סאה חסר ג' לוגין [שאילו הי' שלם לא הי' נפסל כלל בשאיבה] ותולין שהג' לוגין שנפלו לעליונה לא נפלו בעינם לתחתונה רק נתערבו מעט במי מקוה עליונה. נמצא ששלמו מ' סאה של התחתונה טרם שירדו לה כל שלשת לוגין שאובין. והוכשרה. ומכשרת העליונה שמחוברת לה עכ"ד: ד) וטרם נביא ראי' ממנה נבאר אותה דצריך להבין איך חשובה תחתונה שלמה במ' סאה ע"י השלמת ג' לוגין שיש בהם תערובת שאובין משום שאין בשאובין שבהן ג' לוגין שנתערב בהם מי מקוה] הא פ"ז דמקואות מ"ב אלו פוסלין ולא ילין המים [פי' שאובין כו' כיצד מקוה שיש בה מ' סאה חסר קורטוב ונפל מהם לתוכו ולא העלהו פוסלו בג' לוגין הרי דפחות מג' לוגין אף שאינו פוסל. מ"מ אינו מעלה. וכן הוא בש"ע סי' ר"א סעי' כ"ב דמקוה שיש בה מ' סאה חסר קורטוב ונפל לתוכה פחות מג' לוגין שאובין לא פסלוהו ולא הכשרוהו. וא"כ איך שלמו המ' סאה בתערובת השאובין: ה) ונ"ל שמה שאין פחות מג' לוגין משלימים היינו דוקא כשבאו בסוף המ' סאה כדין המשנה והש"ע הנ"ל. שהמקוה הי' חסר קורטוב ואח"כ באו השאובין שאם יוכשר ע"י השאובין הרי השאובין עשו כל המקוה. וכאילו כל המקוה כולו בידי אדם. כמו בשחיטה הי' חצי קנה פגום והוסיף עליו כ"ש וגמרו. דחשיב שחט כל הסימנין. לענין היקף לדירה פ"ב דעירובין (כ"ד) הי' פירצה יותר מעשר גודר כ"ש והשלים לעשר לשם דירה דחשיב עשה כל המחיצות לדירה [כאילו לא הי' מחיצות תחילה כלל כמו שפרש"י שם] ה"נ בפסול שאובין שהוא משום בידי אדם כמ"ש הרמב"ם פ"ד מה' מקואות כל שהשאובין השלימו את המקוה נחשב כאילו כולו בידי אדם. אבל אם באו פחות מג' לוגין למקוה ועדיין אין בה מ' סאה ואח"כ באו מים כשרים והשלימו בטל פסול שאיבה משאובין שנפלו ברוב מים כשרין ומשלימין למ' סאה.