שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 89

אך אפילו לדעת המקילין. היינו משום שהסדק למעלה ועיקר המקוה אינו זוחל. משא"כ זה שהנקבים למטה במקום שטובל. וגם י"ל שכל המקוה אף המים שלמעלה יחשב זוחלין שכולו מתנועע ממקומו: יט) אך בעיקר מחלוקת הר"ש עם הרא"ש. וראיית הרא"ש ממשנה דגודר בכלים עצומה מאוד. ועוד נ"ל ראי' שהרי עיקר היסוד דהוי' ע"י טהרה ממשנה דנתן ידו כדי שיעברו מים לחביות פסול. ושם החביות עצמו כשירה אפילו של מתכת כדאיתא פ"ה דפרה מ"ב. ואף שטהרתו ע"י כלי המקבל טומאה. ואין קפידא שלא יבא אל המקוה ע"י כלי המקבל טומאה. ואף שבש"ע כתב דעת הר"ש בדיעה ראשונה. הלבוש כתב יש אוסרין ויש מתירין. ובנ"ד שיש סניפין להתיר. דעת הב"י בשיטת רש"י שגם במעין אין טובלין באויר. וגם במהרח"ש כתב בהאי דקנה שחקקו ולבסוף קבעו דפסול אפילו נעשה לקרקע. משום דבית קיבול גרע. ולפי שיטתי' אין ראי' כלל בנ"ד לאסור. ע"כ נ"ל שיש להתיר לכתחילה. ובלבד שידע עפ"י בקיאים שאם ינטל הקנה של עץ עם הקרקע שסביביו לא יעלה המים. אבל אם יעלה המים בלא קנה של עץ אינו דומה לדין הש"ע במחובר לפי הצינור צינור קטן. דהתם הצינור לרוחב. ואם ינטל צינור זה לא יפלג המים להדיא למקוה. משא"כ בנ"ד שהצינור מלמטה למעלה ודו"ק: ידידו הדו"ש הק' אברהם סימן רעב ב"ה אור ליום ד' תבא תרנ"ד שוכ"ט לכבוד הרב כו' מו"ה שמואל נ"י האבד"ק ריסישיץ ולמשנהו הרבני כו' מו"ה זאב נ"י. מכתבכם הגיעני ולאשר הייתי טרוד בשאלה חמורה מאד בעסק גט הנחתי מכתבכם במשמר: א) עתה עיינתי במכתבכם וראיתי ספק שלכם "שבהשפאדל". יען בתוכו ברזל. אולי יחשב כלי ברזל ומק"ט ופוסל המקוה בג' לוגין משום שאובין אך נסתפקתם משום שאין באין הג' לוגין בב"א למקוה רק בזאח"ז. הנה מה דפשיטא למעלתכם דאם בא ע"י דבר המקבל טומאה למקוה פוסל משום שאובין.

אין הענין כן. ובפ"ד דמקואות מ"ב במשנה דהמניח טבלא תחת הצינור אם יש לה לזבז פוסלת את המקוה ואם לאו אינה פוסלת את המקוה. פי' הרא"ש שהניח טבלא תחתי' להמשיך המים למקוה כו' ומיירי דבלא הטבלא הי' נמשכים המים למקוה. דאל"ה אעפ"י שאין נפסלין מחמת שאיבה מ"מ תיפוק לי' משום דהוי' ע"י טהרה בעינן עכ"ל. הנה מפורש דמ"מ אינם שאובין וכן כתב בלבוש סעיף ל"ה. וכיון שאינם שאובין מאין הרגלים לפסול בג' לוגין. ולא מצינו רק ג' לוגין שאובים פוסלים את המקוה: ב) ולכאורה נראה דאינו פוסל רק אם כולה או רובה בא ע"י דבר המקבל טומאה כמו שהוא הדין מה"ת. ויש לדמותו למקוה הנעשה בידי אדם שלא ע"י כלי שדעת הגהת הראב"ד בס' בעה"נ הובא בט"ז ס"ק כ"ח בשם הראב"ד דאינו פוסל אלא ברובה או במחצה. ואפי' להחולקין היינו משום דס"ל דאף בכה"ג נקרא שאובין. ועיקר דין שאובין ילפינן ממעין מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים. אבל בפסול בדבר המקבל טומאה דמפורש ברא"ש שאינם שאובין יודה להגהת הראב"ד ולא יפסול רק ברובו: ג) אלא דא"כ מה הוצרך הרא"ש לדחוק שבלא"ה הי' הולך למקוה. בפשיטות יש לפרש שכבר הי' במקוה יותר מכ' סאה והמיעוט שבא אח"כ כשר אף ע"י דבר המקבל טומאה. ואם נאמר דרא"ש ס"ל שגם פסול זה הוא בג' לוגין. יקשה למה שינה הרא"ש מלשון המשנה. דבמשנה תני ביש לה לזבז פוסלת. ואילו הרא"ש כתב אף דאין נפסלים משום שאובים. מ"מ ת"ל דהוי' ע"י טהרה בעינן. וברא"ש פרק תינוקת מסיים תיפוק לי' דנפסלין משום דהוי' ע"י טהרה בעינן. והי"ל לומר אף שאין פוסלין משום שאיבה. מ"מ ת"ל דהוי' ע"י טהרה בעינן. אלא משום דאז הי' משמע דמ"מ פוסלין משום דהוי' ע"י טהרה בעינן. ובאמת ז"א שאין פוסלין. רק שאותן המים נפסלים:

והנראה דס"ל באמת אף אם מיעוט שיעור מקוה ע"י דבר המקבל טומאה פסול. רק שאינם פוסלים המקוה. ואם הקווה עליו עד מ' סאה מים כשר. ודינו כמו פחות מג' לוגין שאובין שאף אם נשלם על ידם שיעור מקוה. אם אח"כ הקווה עליו עד שהי' בכשרים מ' סאה כשר. רק כל זמן שלא הקווה עליו פסול כדתנן פ"ז מ"ב. והשתא דברי הרא"ש מיושבים. שהרי במשנה הניח טבלא תחת הצינור. ופירש הרא"ש שהניח שירד למקוה משום שלא יפסול כיון שאין לה לזבז. ואם בלא הטבלא לא הי' בא למקוה ואותם המים נפסלין ואין עולין לשיעור א"כ מעשיו לריק. כנ"ל ברור בדעת הרא"ש. ובאמת לשון טוש"ע קשה שהם כתבו שאם בלא זה לא הי' באים למקוה פוסלין המקוה. משמע לכאורה בג' לוגין. ולפענ"ד ברור שאין כן דעת הרא"ש וכמ"ש. ה) וראי' לזה פ"ו היו [שק וקופה] נתונין תחת הצינור אינם פוסלים את המקוה ומשום דאין ראוין לקבל מים. והא מ"מ מקבלים טומאה ויפסול משום הוי' ע"י דבר המקבל טומאה ואם נוקמא גם שם שבלעדם ירדו המים למקוה הו"ל לרא"ש גם שם לומר כן. א"ו דבין כך וב"כ אין פוסלים ולא הוקשה לו רק במניח טבלא דא"כ הנחתו לריק וכו': ו) ובדעת הרשב"א יש מקום עיון שהב"י הביא בשמו בשער המים. יראה לי שאם נפלו ג' לוגין ע"י דבר המקבל טומאה פסול. ובתשובת הרשב"א ח"ג סי' רכ"ח הובא בב"י שאם כל המקוה נעשה ע"י דבר המקבל טומאה פסולה. משמע שאינו פוסל בג' לוגין. מ"מ נ"ל שגם תשובת רשב"א סובר שהבא ע"י דבר המקבל טומאה אין משלים למ' סאה והאי כל היינו כל שהוא. ועי' במנחות (י"א:) ועולה בזכרוני עוד שיש בפסוק ממש דוגמתו. והכוונה שכל השיעור מקוה צריך להיות בכשרות ע"י אינו מקבל טומאה. וא"ת שהוא דחוק בלשון. הלא אם נפרש כפשוטו שדוקא אם כל המקוה נעשה בדבר המקבל טומאה. יקשה הלא עכ"פ ברוב פוסל. א"ו כוונתו כמ"ש.

מ"מ משמע דאינו פוסל בג' לוגין. וכמ"ש דעכ"פ אינו משלים למ' סאה. ומשמע בש"ך סק"ג בשאיבה שהמשיכוה דלא מהני אם מוליך ע"י דבר המקבל טומאה. והרי הא דהמשכה כשר אינו רק במיעוט שיעור מקוה. הנה דאף במיעוט שיעור מקוה פסול ע"י המקבל טומאה שאינו משלים וכמ"ש: ז) ולענין הלכה ודאי יש לפסוק שאינו פוסל בג' לוגין. שהרי עיקר עשיית המקוה בדבר המקבל טומאה במחלוקת שנוי'. ודעת הרמב"ם כתב הב"י שאינו פסול אלא בהנך דבעינן מים חיים. ודעת ס' יראים שאינו פסול אלא שלא יהי' כמעיין שמטהר בזוחלין. ואיך נוסיף עוד חומרא לפסול בג' לוגין. וכ"ש במקוה שלכם דמנ"ל שבשעת סילוק הטיט ע"י השפאדיל. אלמלא יסולק השפאדיל לא ינטפו מימיו למקוה. ועוד שרוב הפוסקים דמעין אינו נפסל בשאיבה, ורמ"א כתב שכן עיקר. איך נגבב עוד חומרא על חומרא. והמקוה כשירה בלי פקפוק: ח) רק זאת אני מזהיר אתכם כאשר תשימו הכפור תזהרו שלא ינטפו מים ג' לוגין מכפור לתוך המקוה. כי העצה שכתבתם להניח ע"י כלי מנוקב. אינו עצה לדעת הפוסקים דהבא ע"י אדם אפילו בלא כלי פוסל בג' לוגין. ובהכשר מקוה לנקותה. תירץ הש"ך ס"ק מ"ז דכיון דשואב המים משם א"כ ודאי לא ניחא לי' המים לשם. דהא אדרבה שואב אותם משם והוי ממילא עכ"ל. משא"כ בנ"ד שלהרבות המקוה אתם עוסקין. ע"כ תשימו הכפור בהרבה כלים שלא ינטפו שיעור מכלי א' ובהפסק. ואף שאם נתכוון לרבות פסול בזה. הלא הש"ך בשם הרמב"ם והרע"ב והתוי"ט שנתכוון לרבות מי המקוה שלא יחסר ע"י טבילות וכאן אין אתם מתכוונים לזה רק להשלים מ' סאה והמים לא ישלימו השיעור אף אם יהיה פחות מג' לוגין ואף לפי' המחבר י"ל שלא יחשב נתכוון לרבות. ויותר טוב אם תזרקו הכפור ביד שבזה יראה שלא יפיל כלל מים ג' לוגין:

ט ואשר לא רציתי להכשיר רק ברוב מים כשרים לאו משום חשש זוחלין. רק משום שאתם רוצים לחמם המקוה עד שיפשר הכפור והשלג. ואם לא הי' רוב מים כשרים הרי לדעת הראב"ד וסייעתו קודם הפשר פסול. רק לאחר שנפשר. ואם נפשר ע"י שאדם מחמם. הרי נעשה המקוה בידי אדם. ואפילו לא הביא האדם את הכפור. רק הי' שם הכפור מאלי. ואדם חימם עד שנעשה מים נ"ל שחשיב בידי אדם. ואף שהי' כפור דחשיב מקוה קצת להשלים. כיון שאינו כשר רק במיעוטא. נמצא שכשנעשה מים כאילו נעשה רוב המקוה. שהרי המ' סאה כפור לא הי' נחשבים רק כמו פחות מכ' סאה שהי' צריך להוסיף יותר מכ' מים כשרים. ומכ"ש כשהאדם הביא הכפור והפשירו הרי ע"י האדם נעשה הכל. והבא בידי אדם פסול לראב"ד מדאורייתא אף אם אינו בא מכלי ואינו כשר לראב"ד רק במיעוט כפור. דבידי אדם אינו פוסל רק ברוב כנ"ל: ואף לפי מה שהי' סובר הראב"ד מתחילה דפוסל בג' לוגין אינו רק במים ממש ולא בכפור שאינו כשר רק להשלים ובעצמו אינו כלום. ולא נחשב ג' לוגין מים או ברוב ואח"כ נפשר מאלי' דלא נחשב שעשה מקוה שהרי מחמת מעשיו לבד לא הי' מקוה כל זמן שלא נפשר שהרי רוב כפור ומיעוט מים אינו מקוה. אבל אם גם ההפשר עשה הוא הרי נעשה כל המקוה בידי אדם. ואף דהממשיך מים למקוה כשר. הנה ע"י המשכה לא נחשב מעשיו לענין שבת והשופך מים ברה"י ויוצאים לרה"ר פטור עי' עירובין (פ"ח.) במשנה ופרש"י שם. אבל מבעיר אש שיתחמם המים דחייב משום מבשל בשבת כמבואר ברמב"ם פ"ט מה' שבת ה"ד נחשב בידי אדם ופסול לראב"ד מדאורייתא: יא) ואין להקשות ע"ז מפ"ו מ"ג הי' בו מ' סאה ממלא בכתף עד שיחזרו מימיהם למראה מים. והנה מתחילה הי' כל המים נפסלים בשינוי מראה והוא מכשירם בידים ואעפ"כ לא חשיב בידי אדם.

לק"מ לא מבעיא לדעת הרא"ש פ"ה מ"ד דבמה שדבר המקבל טומאה מועיל שלא יפסול בזוחלין לא חשיב עושה בדבר המקבל טומאה. ה"נ במונע פסול שינוי מראה לא חשיב בידי אדם. ואפילו להחולקין. שאני הכא שאין פסולו מחמת עצמו רק מחמת המעורב בהם. ותדע שהרי נשתנו מראיהן מחמת עצמן כשרים. ועוד יש לחלק דאשבורן הוא עצם ההכשר ע"כ אסור בדבר המקבל טומאה. משא"כ מונע שינוי מראה אינו עושה הכשר רק מונע הפסול. ואף שהרמב"ם כתב הביא מ' סאה כפור וריסקו. ופי' הש"ך וריסקו שעשה מים. וכתב הש"ך דרמב"ם כראב"ד דאינו כשר רק במיעוט כפור ובריסקו כשר. אפשר דהרמב"ם אינו סובר כראב"ד דבידי אדם אף שאינו שאוב פסול מה"ת. והפסול רק בשאובין. אבל הראב"ד שסובר שאיבה דרבנן ובידי אדם דאורייתא והפסול תלוי מה"ת רק אם הוא בידי אדם. מקוה כזאת נראה שפסול מה"ת ואיך נכשיר מקוה שלדעת הראב"ד פסול מה"ת. והרשב"א כתב שכל דברי הראב"ד במקואות הוא מבורר כמפי משה. זה הי' טעם שלי שלא רציתי להכשיר רק ברוב מים כשרים. הדו"ש הק' אברהם. סימן רעג ב"ה ה' תבא תרנ"ד לפ"ק. שלום וישע רב לכבוד ידידי רב חביבי הרב הגאון הגדול המפורסם ידיו רב לו בש"ת מו"ה יואב יהושע האבד"ק קונצק. א) דבר המקוה אשר ממשיכין ממקוה גדולה שבה מעין למקוה קטנה ע"י סילון של מתכות ואח"כ סותמין בקראהן. על סמך היתר תשו' הרא"ש והרשב"א. דמשום שנעשה לקרקע אינו מקבל טומאה. ועוד על היתר מאחר שמחובר למעין. והוא דיעה ראשונה שבש"ע סעי' מ"ט. ורו"מ פקפק על היתר הא' עפ"י דברי נוב"י מה"ת. שהוקשה לו מדף של נחתומים וחילק בין הקרקע מסייעו בתשמישו. והוא מסופק אם נ"ד חשיב מסייע: ב) תמהני שנ"ד הוא נידון הרא"ש ממש. ולדידי כל החילוק שדף של נחתומים מעשה שלחן קעביד. ואין זה משמש הקרקע. אלא אדרבה הקרקע משמש את הדף.

ואינו דומה להא דטהרות בצינור שלא ירדו המים על הכותל. נמצא העיקר הכותל. וכן מנעל ונגר לסגור בו הדלת שלא יהי' הבית פתוח. והרא"ש מדמה צינור לצורך המקוה. משום דטהרת המקוה הוא הקרקע. ותרגום מקוה "בית" כנישת מיא. ואין מטבילין באויר. ואפי' בזוחלין. ע"כ חשיב העיקר הקרקע והמים כמו אויר הבית. ואולי גם הנוב"י כוון לזה. [ובזה ישבתי מה שהקשו מצינור שחקקו ולבסוף קבעו. משום דיש לו בית קיבול צרורות דאל"כ לא הי' מקבל טומאה כמ"ש תוס' והפוסקים. והיא לנקות המים כמ"ש הראב"ד. וע"כ שהוא לצורך המים לא שלא יתקלקל הכותל. וע"כ אינו קרוי משמש את הקרקע]. ובזה אמרתי שדינו של הרא"ש הוא דוקא במקוה. אבל במעיין דעיקר הוא שמהני אף באויר מדאורייתא. רק משום גזירה שמא יטבול במקוה בזוחלין. ומ"מ כשטובל בקרקע הטהרה המים בעצמם ואין זה צורך הקרקע. אך בנ"ד שבעת טבילה סותמין המעיין והוא רק מקוה. ההיתר טוב: ג) ודבר היתר השני שרשב"א חולק. בחי' כתבתי שטעם הרשב"א עפ"י דברי התה"ד דלא מהני השקה רק לעשות מתלוש מחובר. וע"כ לא מהני לטהר זוחלין בהשקה למעיין וה"ה עשי' בדבר המק"ט דהוא אפי' במחובר. והבאתי ראי' לזה מר"ש. דמיישב התוספתא דספק מן הצינור למקוה ספק מן המכתשת למקוה אם יש רוב מים כשרים הוי ספיקא דרבנן ובאין רוב הוי ספיקא דאורייתא ופי' הר"ש משום מקבל טומאה. והר"ש עצמו הא ס"ל לעיקר דמהני השקה במעיין גם לאדם אף דמעיין פסול לאדם. כמבואר בדבריו פ"ה ה"ב במ"ש מיהו דבר תימה הוא כו'. וא"כ מהני השקה לרביעית מים אפי' לאדם דמה"ת רביעית ומעיין שוים. וא"כ אפי' ליכא רוב מים הוי ספיקא דרבנן. מזה הוכחתי דס"ל השקה לא מהני לפסול מקבל טומאה. והא דמקוה של מ' סאה אינו נפסל בשאובים אף ע"י כלים המקבלים טומאה.

ר"א עפ"י דברי הרא"ש פ"ה מ"ה דלא חשיב עושה מקוה במק"ט אלא כשלולא מעשיו לא ישאר מ' סאה. אבל אם אינו סותם אלא להרבות לא חשיב עושה מקוה במק"ט ומותר לטבול גם במים עליונים. ע"כ כשיש במקוה מ' סאה מותר לשפוך לתוכה מה שירצה אף במק"ט: ד) אך לפי"ז לכאורה אם יטול סאה ויתן סאה דכשר בזה עד לעולם ולכאורה אם לא ישאר מהכשרים רוב מ' סאה יפסול מדאורייתא דנאמר פנים חדשות באו לכאן ומדרבנן יפסול כשלא ישאר מ' סאה שלמים מהכשרים ואמרתי ליישב דהא אם יש דבר המפסיק בין דבר המק"ט בין המקוה כשר. והכא אין כאן הויית המקוה עד שנטל סאה. דמקודם כבר הי' בו מ' סאה. נמצא שבשעה שהי' מים הראשונים מפסיק בין הכלי להויית המקוה וכשר. ע"כ בחי'. לפי"ז יש מקום להתיר בנ"ד גם ליש מי שאוסר: ה) והנה נ"ל דגם ליש מי שאוסר אין איסור בממשיך מעיין למקום אחר כל זמן שמחובר למעיין רק להסוברים שגם במעיין אין מטבילין באויר. אך להסוברים דמה"ת במעיין מטבילין באויר אין כאן הויית טהרה במה שממשיך למקום אחר. שגם תחילה הי' טהרה במי מעיין בכל מקום שהם. ודוקא במקוה שהמקום גורם ומקום זה לא הי' בו טהרה מעולם. אבל במעיין שממשיכו למקום אחר ועדיין הוא מעיין הרי לא חידש בו טהרה חדשה אם לא שבמקומו לא הי' בו מ' סאה. שאז חידש טהרה לאדם. וא"כ בנ"ד לדעת המתירים לטבול באויר במעיין כל זמן שמחוברים למי מעיין במקוה גדולה לא הוי הויית טהרה ואימתי נעשה הויית טהרה בשעה שסותמין הנקב. הרי שעה שפתוח מפסיק בין הכלי להויית טהרה: ו) ואמנם שבתשו' רשב"א ח"ג סי' רכ"ח מבואר דאפי' בממשיך מי מעיין יש איסור אם אין הצינור מחובר ולא נזכר שם שאח"כ סתמו הנקב. אך אפשר דרשב"א ס"ל גם במעיין אין טובלין באויר.

כי היתר מחובר לדעתי ג"כ אינו במעיין אם אין סותמין הנקב אלא לדעת הרמב"ם דמה"ת טובלין במעיין באויר כנ"ל מ"מ יש היתר גם לדעת יש מי שאינו מחלק בכך לדעת הרמב"ם הנ"ל: ז) מ"ש להביא ראי' להגהת פרישה מפי' הרא"ש פ"ו מ"ח לדעתי ברור שהרא"ש בפי' פירש המשנה כמו הרמב"ם. דלצירוף מקוואות איירי. לא להכשיר שאובין. אף שבתשובה פירש לענין שאובין. וראי' לזה ממה שתמהו הב"ח והש"ך ס"ק קי"ז על הרא"ש המצריך כשפופרת הנוד לפסול שאיבה ממתני' דמטהרין את המקואות העליון מן התחתון. ולכאורה תימה על תמיהתם שהרי בפי' הרא"ש מבואר שצריך שיהי' מתחילה כשפופרת הנוד. אך דס"ל דע"כ לפי' הרא"ש בתשו' דלהכשיר שאובים איירי א"א דתחילה הי' כשפופרת הנוד. דא"כ למה לי שישאיר אח"כ כשערה כיון שהי' השקה פעם אחת. וע"כ דמתחילה לא הי' רק כשערה. ומזה מוכח דרא"ש בפירושו בשיטת הרמב"ם בפי' המשנה קאי וזה ברור אצלי: ח גם ההיתר שכתב כבודו שבלא הסילון הי' המים באים למקוה הוא טוב מאוד. ומ"ש לדחות מחת"ס א"י מה. לכן יניחו המקוה כמו שהיה תחילה וא"צ להוציא לעז על בנים שמטבילות ראשונות שהם פגומים ח"ו. והשי"ת יתן לו ולכל העיר בכלל ובפרט חיים ושלום ופרנסה וכ"ט. ותכתבו ותחתמו בספר של צדיקים. לשנה טובה ומתוקה: הק' אברהם. סימן רעד ב"ה יום ב' נצבים תרנ"ד לפ"ק. יכתב לחיים בספר. עת יתקע בשופר. כבוד אהו' ידידי רב חביבי הרב הגאון המפורסם ידיו רב לו כש"ת מו"ה יואב יהושע נ"י אבד"ק קונצק. א) בטח השיג התשובה מיום ועש"ק העבר. עתה אשיבהו על המכתב הגלוי [עי' סוכה (מט:) מה ירך בסתר כו'] מ"ש הבית מאיר לחלוק על הרא"ש ומחלק בין כלים שתמיד עשייתם רק לקרקע בין כלים שאפשר להשתמש בהם בתלוש רק הוא עשאום לקרקע. לא מסתבר כלל. מה בכך שאפשר להשתמש בהם בתלוש הלא מחשבתו לא הי' לכך.

ואין כלים יורדים לידי טומאה אלא במחשבה. וראייתו מצינור שחקקו ישבתי בטוב טעם. בשגם א"א לומר שנתעלם מהרא"ש ברייתא באותו ענין שעוסק בו. והנה גם בתשו' הרשב"א ח"ג סי' רכ"ח כרא"ש. והנה ביקש הבית מאיר לחלוק על אבות עולם במילי דכדי ואין שומעין לו כלל: ב) אך מ"ש כבודו דבר שנתחדש בגופא דעובדא שהאיש אשר עשה את הסילון ואת הברזל אמר לכבודו שעשאו על דעת להכניסו ולהוציאו בעת אשר יצטרך לנקותו. הא מילתא צריכה עיונא: ג) והנה שבת (נ"ח:) זוג של בהמה שיש לה עינבל טמאה משום דבעי לה לקלא ופי' התוס' דע"י הזוג ששומע יודע היכן בהמתו ומוצאה ע"י כך. וק"ל א"כ הוי הזוג צורך הבהמה ויתבטל אל הבהמה ויטהר. מ"ש מהא דפי"ב דכלים מ"ב בנעשה לצורך פשוטי כלי עץ ומחובר לו דטהור. ומייתי לה הרא"ש בתשו' הנ"ל. וצ"ל משום דבהמה בע"ח ואינו מתאחד עם הזוג. ולפי"ז יש לומר דוקא בשאין דעתו ליטלו משם ומבטל לו שם כמחברו בטיט דמי. והוא אחד עם הקרקע. משא"כ בדעתו ליטלו משם אינו בטל ואינו מתאחד עם הקרקע וטמא: ד) אך ספ"ב דסוכה (כ"ח.) דפקק החלון דאסר ר"א באינו קשור ותלוי משום דמבטל לי' התם. פרש"י מבטל לי' להאי פקק לגבי חלון וחשיב לי' מכותל עצמו והוי מוסיף. [וחכמים מתירין להוסיף על אוהל עראי]. ושאלתי לאדוני אבי זצלה"ה דאי מבטל לי' למה יחשב עראי. ותירץ לי א"א זלה"ה שבאמת דעתו להסירו לעת הצורך. אך כיון שהי' דעתו לחזור ולסתום בו כשיצטרך אף שדעתו פעם לסתום פעם להסיר חשיב לי' ביטול. ובשעה שסתם בו חשיב לי' מכותל עצמו. רק הוא עראי. שהרי יסיר בעת הצורך עכ"ד אאמו"ר זצלה"ה. ואמת אמר. וא"כ בזה שדעתו שיהי' סתום תמיד. רק בעת שיצטרך לנקותו ודאי הוה ביטול וחשיב מן הקרקע עצמו ה) והנה פי"א דכלים מ"ב חשיב בכלל הכלים הטהורים משום שנעשו לקרקע נגר.