שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 27

וקשה לי טובא דבבבא מציעא (דף ק"ב:) מוכיח דשוכר שאמר פרעתי השכירות בתוך זמנו אינו נאמן ממתניתין דמת בתוך ל' בחזקת שלא נפדה. ומה ראי'. התם אי אפשר לפדות תוך שלשים, דאם כן יפסיד הברכות. ומה ראי' זו לשוכר: ז) אך לפי האמור יש ליישב דחשיב מעשה בשעה שחל הפדיון הואיל ונפדה מחמתו. ואף דהוה שנים שעשאו. זה בשבת דגלי קרא לפטור. ולא במקום אחר. וכמו שכתבו תוס' שבת (דף צ"ג.) דיבור המתחיל ור' שמעון מטהר. ועל כן לענין ברכה שפיר חשיב מעשה בזמנו בשעה שחל הפדיון שיוכל לברך. אבל במעשה דתרומת הדשן שחל הפדיון בשבת תצטרך לומר דלענין שבת לא חשיב מעשה בשבת. שאם יחשב מעשיו הא עבר על שבות, ועל כרחך דלא חשיב מעשיו משום שנים שעשאו. ולענין ברכה תחשוב אותו מעשה, והוה תרתי דסתרי. ומיגו דחשיב מעשיו לענין ברכה חשיב נמי מעשיו לענין שבת ואסור. אבל בחל בחול יוכל לפדות בתוך שלשים ויברך בהגיע הזמן. ואפילו חל בשבת יוכל לפדות בחול שיחול הפדיון לאחר השבת ולברך אז. אבל בהא דתרומת הדשן ודאי טוב יותר לפדות לאחר זמנו ממש. דכל התועלת בפדיון תוך הזמן הוא כדי שיתקיים המצוה בזמנו. אבל אם יתנה שיחול אחר השבת הא לא נעשה המצוה בזמנו: ח) ויש להביא ראי' דהעושה קנין שיחול אחר כך חשיב עושה בשעה שהקנין חל מירושלמי פרק מי שאחזו נתן לה גיטה ואמר לא יהא גט עד למחר ואחר כך נעשה קורדייקוס. פלוגתא דר"י וריש לקיש בעשה שליח לגרש ואחר כך נעשה קורדייקוס דלר"י דפוסל התם הכא נמי פוסל. ואם איתא דמקנה שיחול למחר חשיב עשי' רק בשעה שמקנה. לא בשעת חלות הקנין, מה זה דמיון לשליחות. דבשליח ודאי חשיב המשלח עושה בשעה שהשליח עושה.

וראי' מדברי הגהות מיימוני פרק ו' מהלכות שבת אות ב' אסור ליתן מעות לנכרי בערב שבת שיקנה בשבת דיש שליחות לגוי לחומרא הרי דמשום שליחות חשיב כאילו הישראל המשלח עושה הקנין בשבת בשעה שהשליח קונה. ויותר מזה מוכח לפי מה שכתב הרב ז"ל מלאדי דכל שבות דאמירה לנכרי משום דיש שליחות לנכרי לחומרא. הנה דחשיב לחומרא כאילו עשה המשלח בשבת אף שצוהו בחול וכן משמע ברש"י שבת ריש פרק מי שהחשיך שפירש נותן כיסו לנכרי מבעוד יום, ובקושיות הגמרא מאי טעמא שרי לי' רבנן פרש"י והרי הוא שלוחו לישאנו בשבת. והרי נתן לו כיסו וצוהו מבעוד יום. מוכח דמשום שליחות חשיב המשלח עשה בעת עשיית השליח ובגוי אסור מדרבנן] וכיון דבשליחות נחשב מעשה המשלח בעת עשיית השליח ואז הוא קורדייקוס פוסל ר"י. אבל באומר שתתגרש לאחר זמן אם תאמר שנחשב כל המעשה גירושין בשעת האמירה ואז בריא הי'. אלא ודאי גם באומר שיחול לאחר זמן חשיב מעשיו גם בעת חלות. ואף דחשיב מעשיו גם בעת אמירתו. אין חילוק בין מקצת מעשיו בשטות לכל מעשיו בשטות: דברי הדו"ש הק' אברהם. סימן נב. להרב הגאון וכו' מו"ה שניאור זלמן אבד"ק לובלין בשלהי המכתב: א) אני עומד כעת בשבת פרק חביות חולב אדם עז לתוך הקדירה דמשקה הבא לאוכל אוכל. איתבי' זב שחלב את העז החלב טמא. ואי אמרת משקה הבא לאוכל אוכל במה אתכשר. הוא מותיב לה והוא מפרק לה בטפה המלוכלכת על פי הדד. פרש"י טפה ראשונה מלוכלכת בה פי הדד בדעת ונוחה ליחלב וההוא הוי משקה כסתם חלב דלאו לאוכל בעי לה עד כאן לשונו. ולפי זה נראה ברור בחולב עז [לתוך הקדירה] בשבת או ביום טוב צריך ליזהר שלא ילכלך הדד בטפה ראשונה. דאם כן חייב על הטיפה ההוא משום מפרק. דכיון דטיפה מספיק ללכלך הדד זה שיעורו כמו המצניע לזרע ולרפואה דחייב בכל שהו.

ואפילו הי' רק חצי שיעור ליש פוסקים אסור מן התורה וליש פוסקים משום שבות ואפילו תימא שלא החמירו בשבות ביום טוב באשר הוא לצורך אוכל נפש. מכל מקום להפוסקים דמפרשים הא דחולב אדם עז לתוך הקדירה בשבת. צריך לומר שאינו מלכלך פי הדד, בפרט כי העיקר דחשיב שיעור שלם. ועל כרחך לפרש כשאינו מלכלך, ואם כן נוכל ליישב בפשיטות שיטת רבינו תם שהביאו התוס' (דף ע"ג ע"ב) שהקשה על רש"י דכתב מפרק תולדה דדש. והקשה רבינו תם דחולב משום מפרק הא אין דישה אלא בגידולי קרקע. ופירש רבינו תם דחולב חייב משום מפרק דהוא ממחק, דכשחולב ממחק את הדד ומחליקו. ואינו נראה לר"י דאם כן למה חולב עז לתוך הקדירה. ולמה שכתבתי ניחא דודאי מה שכתב רבינו תם דכשחולב ממחק וכו' אתיא לי' מהא דטיפה מלוכלכת על פי הדד. דהיינו שבטיפה ההיא מלכלך פי הדד ומחליקו. והא דחולב עז דמיירי שאינו מלכלך גם לשיטת רש"י כנ"ל וכשאינו מלכלך אסור רק משום דש דמדרבנן יש דישה שלא בגידולי קרקע כמו שכתבו התוס' בעצמם בדיבור זה. וכמו שכתב הטור ושלחן ערוך גבי עימור שלא בגידולי קרקע דמדרבנן אסור. ולתוך הקדירה מותר: ב) אך תימה גדולה אצלי שלא ראיתי אחד מן הפוסקים בחולב עז ביום טוב שיזהיר שלא ילכלך פי הדד. ולעניות דעתי ראוי להזהיר המון העם בזה, ולכאורה יש לומר דאזלי בשיטת הרי"ף בתשובה שהביא הרמב"ן דחליבת עז מלאכה. אך שמותר ביום טוב משום אוכל נפש. וזה שחולב לתוך הקדירה דאוכל היא. אבל לתוך הקערה מלאכת משקין לא הותרה ביום טוב. ועל כן כשחולב לקדירה הותרה גם חליבת טיפה ראשונה משום מכשירי אוכל נפש שאי אפשר מאתמול. דמכשירי אוכל נפש ממש הא קיימא לן כר' יהודה: ב) אך דברי רי"ף צריך ביאור דאטו אסור לבשל משקין ביום טוב, הלא שתי' בכלל אכילה.

ומשנה שלימה שנינו בית שמאי אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו אלא אם כן ראויין לשתי'. וצריך לפרש דברי רי"ף דכשנעשה משקה חשיב עושה דבר חדש דאסור כמו שכתב רמב"ן בקצירה וצידה דאסור ביום טוב מן התורה. דהוי מלאכת עבודה. ולא התירה תורה אלא להכשיר אוכלין שיש לו מכבר [והיינו דהגדל במחובר בטל לגבי קרקע ועדיין אין שם אוכל עליו כמבואר מהרשב"ם ב"ב (דף ס"ו ע"א) גבי כוורת. דדבש שבו אינו מקבל טומאה לר' אליעזר מהיקש דיערת הדבש מה יער אינו מקבל טומאה ופי' רשב"ם דבטל לגבי כוורת. ואף דהוקש ליער. צריך לומר טעם יער גם כן מטעם זה] והכא נמי עדיין לא הי' כלל משקה וחשיב מלאכת עבודה. ואם כן כל שכן שאסור מכשירין בכהאי גוונא שעושה דבר חדש. וכן כתב הר"ן לפי שיטתו בסכין שעמדה דאסור לחדדה ביום טוב דהוי כעושה כלי חדש ולא עדיפי מכשירין מאוכל נפש עצמו: ד) גם יש לי תימה גדולה על הר"ן שהרכיב שיטת הרי"ף עם שיטת רבינו תם דאיסור חליבת עז בשבת משום דהבהמה חשיבה פסולת. והרי מפורש בתשו' הרי"ף הנ"ל שביום טוב לא הותר רק משום אוכל נפש. אלמא דמלאכה הוא. רק שהותר משום אוכל נפש. ותיפוק לי' דביום טוב אין הבהמה חשובה פסולת ולאו מלאכה הוא כלל ה) אחר שכתבתי עלה בדעתי ליישב היתר חליבת טיפה ראשונה לפי שיטת הרי"ף הנ"ל על פי דברי התוס' שבת (דף ק"ו.) בדיבור המתחיל מה לי מתקן פתילה דמוציא מרא לחפור בו לקבור בו את המת פטור דאזלינן בתר סוף מחשבתו עיין שם. והכא נמי כיון דסוף מחשבתו בהוצאת הטיפה להחליק הדד. הוא בשביל הוצאת שאר החלב שהוא אוכל שאינו דבר חדש. גם הוצאת טיפה לא חשיב מלאכת עבודה. שסוף מחשבתו אינו להוציא דבר חדש. ואכתי צ"ע:

ו) אך כל זה לשיטת הרי"ף דהיתר חליבה ביום טוב לתוך אוכל בשביל אוכל נפש, אך לרבינו תם וסייעתו דההיתר משום דלא חשיב מפרק ובשבת דאסור משום דהבהמה הוי פסולת. מוכרח לומר דחולב ביום טוב אינו מלכלך פי הדד, ואם כן לא קשה מה שהקשו התוס' עליו. ואם יאבה כת"ר להשיב מה ממילא רווחא שמעתתא דברי ידידו הדוש"ת באה"ר ובלונ"ח הק' אברהם. סימן נג. ב"ה יום ב' וארא תרס"ד לפ"ק. שוכ"ט לכבוד הבחור החתן המופלג החריף המל"ח כמר אברהם אהרן נ"י: א) אשר הקשית על רש"י שבת (דף ע"ה:) שפירש נטילת נשמה הי' במשכן באלים מאדמים ותחש וחלזון. והקשית דבחלזון לא הי' הנטילת נשמה מלאכה כלל לרבא שם. דאמר אפילו פצעו חי מתעסק הוא אצל נטילת נשמה. ובין לפרש"י דלא הוי מלאכת מחשבת שאינו מתכוין שימות. בין לפי' תוס' דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה. מכל מקום לא הוה מלאכה: ב) והנה בפשטות יש לומר לפרש"י משום דבר שאין מתכוין. ואפשר דאליבא דרב קיימינן דסבירא לי' שבת (דף כ"ב. מ"א:) בכורות (דף כ"ה.) כר' יהודה דבר שאין מתכוין אסור. וכן לשיטת תוס' מלאכה שאינה צריכה לגופה לשיטת הרב המגיד פרק א' מהלכות שבת דרב דסבירא לי' כר' יהודה בדבר שאין מתכוין כל שכן דסבירא לי' כוותי' במלאכה שאינה צריכה לגופה. וכל שכן אי קאי אליבא דשמואל ושמואל סבירא לי' להדיא שבת (דף מ"ב.) כר' יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה: ג) אך באמת אינו עולה לרש"י לשיטתו שבת (דף קכ"א:) דר' יהודה בדבר שאין מתכוין בשבת אינו אסור רק מדרבנן. והיינו משום דאינו מלאכת מחשבת. וכן כתבו תוס' בכמה מקומות. ועל כורחך גם דברי הרב המגיד אינם לשיטת רש"י ותוס'. דאיך אפשר ללמוד מלאכה שאינה צריכה לגופה לחיוב מדבר שאין מתכוין שאינו חיוב רק איסור לבד.

וכפי הנראה הרב המגיד חולק על פרש"י ותוס' הנ"ל, וכן הרמב"ן במלחמות (דף קכ"ד:) משמע שחולק על זה. אך לרש"י לשיטתו אינו עולה. דהא מדאורייתא אינו מלאכה גם לר"י: ד) והנראה לי בזה דבאמת עיקר לימוד נטילת נשמה במשכן מתחש ואלים מאדמים אך שהוסיף לימוד מחלזון. דהנה כל מלאכות שהי' במשכן בגידולי קרקע אינם חייבים עליהם בשבת רק בגידולי קרקע. אין דישה אלא בגידולי קרקע. ובעימור יש פלוגתא. רבא מחייב אפילו שלא בגידולי קרקע ואביי פוטר. ובאור זרוע פוסק בדישה דאינו אלא בגידולי קרקע. אך בעימור פוסק כרבא דמחייב אפילו שלא בגידולי קרקע. ובתרומת הדשן דין טחינה כדין עימור. וחילוק שבין דישה לעימור נראה משום שדישה מלאכה שבפסולת. ועל כן כתב בספר הישר לרבינו תם דשמן הנבלע בשער וסוחטו חשיב דישה שלא בגידולי קרקע דהעיקר תלוי בפסולת: ה) והנה בבעלי חיים מחלוקת רמב"ם וסייעתו עם שאר פוסקים. דרמב"ם סובר בעלי חיים בהמה חי' ועוף חשובים גידולי קרקע כמו לענין כסף מעשר. ותוס' וסייעתם חולקים דלגבי דבר (הגדל ממש בקרקע כמו סממנים לא חשובים בעלי חיים גידולי קרקע. והנה נטילת נשמה שהי' במשכן בתחש ואלים שחשובים גידולי קרקע. קשיא לי' לרש"י שלא יהי' חייב בשבת על נטילת נשמה דדגים. דלא חשובים גידולי קרקע כמסקנת הש"ס עירובין (דף כ"ח) והרי מפורש בגמרא השולה דג מן הים כיון שיבש בו כסלע חייב. על כן תי' רש"י משום שגם בחלזון הי' נטילת נשמה שהוא דג, ועל כן לא קשה לרבא דאמר פצעו חי לא הוה מלאכה. דלרבא דסבירא לי' יש עימור שלא בגידולי קרקע משום שהוא מלאכה שאינו בפסולת. אם כן לא קשה מידי מנטילת נשמה דדגים. דנטילת נשמה אף שבמשכן הי' בתחשים ואלים גידולי קרקע. כיון שאינו מלאכה שבפסולת. חייב עלי' אף שאינו גידולי קרקע.

ולאביי דסבירא לי' אין עימור אלא בגידולי קרקע יוכל לסבור כר' יוחנן דמוקי לברייתא בשפצעו מת. אבל פצעו חי הוה מלאכה דנטילת נשמה ויוכל ללמוד מחלזון: ו) אך עיקר פרש"י דנוכל ללמוד מפציעה דחלזון יש בו מקום עיון, דאם כן לרבא נלמוד דישה שלא בגידולי קרקע מפציעה דחלזון. אלא ודאי לא ילפינן מפציעה דחלזון כמו שהארכתי בחידושי ואין כאן מקומו: סימן נד. ב"ה יום א' מ"מ במחובר תרנ"ו לפ"ק. שלום לכבוד אהובי הרבני החריף מגזע היוחסין מו"ה מיכאל נ"י: א) יקרת מכתבך קבלתי. הנה חדשת בטעם ר' חסדא ורבה בר הונא שבת (דף ק' ע"ב) עושה מקום ד' וממלא. קסברי כרמלית משפת מיא משחינן. על פי דברי תוס' עירובין (דף מ"ה:) דיבור המתחיל לקני. דאף שהמים גבוהים י'. מכל מקום קונים שביתה בהקרקע כיון שהמים מחוברין כאלו כולם מונחים בארץ. הכא נמי לענין הוצאה כאילו עקר אותם מן הארץ: ב) והנה יש להביא ראי' לסברא זו ממה שכתב ריטב"א במוציא משאוי למעלה מעשרה חייב. וכתב ריטב"א עירובין (דף ל"ג.) בשם הרב מאיר בר שניאור דהוא הדין במוציא מרשות היחיד לרשות הרבים למעלה מיוד. כי מה שמונח בידיו למעלה כאילו מונח בין רגליו וכשעומד לפוש הוי כמניחו בקרקע יעיין שם. הנה דמשום שאדם האוחזם עומד בקרקע חשיב כמונח בקרקע. כל שכן כשהמים עצמם דהם גוף אחד ומונח בקרקע. דאף מים שלמעלה דיינינן לי' כמונח בקרקע: ג) אך יש לחלק דשאני התם שמקום הנחה במה שעומד לפוש בקרקע. מה שאין כן הכא שמקום העקירה למעלה. וכן כתב רשב"א שבת (דף ה'.) חילוק זה. ועל כן אין ראי' מתחומין כלל. דלענין קניית שביתה למטה מי'. שפיר אמרינן שקונה שביתה למטה בארץ שמונח שם. מה שאין כן הכא לענין עקירה [וכן הנחה כששופך על גבי מים] שהיא למעלה:

ד) ועוד דבשמעתא דכוורת שבת (דף ח'.) אי אפשר לקרמיות של קנה שלא יעלו למעלה מי'. ואף שהיא גוף אחד ומונח בארץ. וכבר הקשה רשב"א (דף צ"ט:) סוף דיבור המתחיל או דלמא בהא דאמר בגמרא (דף צ"ב.) דיליף המוציא משאוי למעלה מי' מארון ומזבח שתחתיתם למעלה מי'. ולמה צריך לזה אפילו עליון שלהם למעלה מי' בעלמא פטור כמו בכוורת דקרומיות כנ"ל, ותירץ רשב"א שלא אמרו רק גבי כוורת שהכוורת אוכל כל גובה הרשות ויותר יעיין שם. ועל כרחך מים שמחוברין גוף אחד מקרקע הים עד למעלה. והרי גוף אחד אוכל גובה הרשות ויותר. ואינו דומה כלל להא דר' מאיר בר שניאור שהחפץ בעצמו אינו גבוה יותר מי' [ודברי רשב"א במזבח צ"ע שאמר שם בגמרא מזבח י' אמות. והרי ו' פעמים י' טפחים ורחבו גם כן ה' אמות ג' פעמים י"ט]: ה) ועוד עיקר דבריך אינו במשמע כלל בלשון הגמרא מיא ארעא סמיכתא. דמשמע שהמים עצמם חשובים מקום ליעשות כרמלית. ועיין רש"י עירובין דף פז' זה לשונו ואמר נמי גוד אחית כאילו יורדות וסותמות עד המים עיין שם. והיינו שהמים עצמם חשובים מקום ליעשות רשות היחיד ואין צריך לסתום עד הקרקע. וכיון שחשובים מקום ליעשות רשות היחיד דאורייתא. כל שכן שחשובים מקום ליעשות כרמלית דרבנן. אך בשבת (דף ק"א.) דמקשה ר' יוסף לרב הונא גבי ביצתא דמישן לימא גוד אחית פרש"י כאילו הן יורדות עד הקרקע והיינו משום דהתם לרב הונא כרמלית מארעא משחינן דמיא לאו ארעא סמיכתא ואין המים נעשית כרמלית דרבנן. וכל שכן שאין נעשין רשות היחיד דאורייתא: ו) מה שהוקשה לך למה דקיימא לן מיא ארעא סמיכתא למה יחשב למעלה מעשרה גבי תחומין. שאני תחומין בחזי להלוך תליא כמו שפרש"י עירובין (דף מ"ג.) גבי עמוד, ועל גבי מים לא חזי להלוך. אבל להשתמש יכול על גבי מים בדברים הצפים.

ורשות היחיד בחזי לתשמישתא תליא. והוא הדין כרמלית דאקולי בי' מקולי רשות היחיד דבעינן מקום ד' ובחזי לתשמישתא דנעשה רשות היחיד כל שכן כרמלית: ז) מה שהקשית על הרמב"ם בהלכות נזירות פרק ד' הלכה י"א באומר הריני נזיר ביום שבן דוד בא כו' ואסור לעולם, ומזה הוכחת דמפרש יום שבא בו ממש. ועל כרחך כל יום ספק שהיום מתחיל. דאי מפרש ביום שראוי לבוא. אם כן יום חול שראוי לבוא יתחיל ולא יאסור רק יום. אינו הוכחה. דאי נמי יתחיל היום כיון דבזמן הזה קאי שאין מקדש ואי אפשר להקריב קרבנות המתירין לו היין וזה פשוט: דברי הדו"ש הק' אברהם. סימן נה ב"ה. לכבוד בן אחותי החו"ב שה"י מו"ה שבתי הכהן נ"י: א) מה דקשה לך בהא דכתב הרב מלאדי זצ"ל מה שאוכלין אסורין אסור לטלטל בשבת ולא דמי לכלי שמלאכתו לאיסור שמותר לטלטלו לצורך גופו ולצורך מקומו. והא תורת אוכל עדיף מתורת כלי. ותי' דשאני אוכל איסור שאסור גם בחול. מה שאין כן כלי שמלאכתו לדבר האיסור דאסור רק בשבת לבד. ועל כן בגד שעטנז שאסור בלבישה גם בחול בטל תורת כלי מיני'. והוקשה לך מנכרי שהביא דורון לישראל אם יש במינו במחובר אסור באכילה בכדי שיעשו כדי שלא יהנה ממלאכת שבת. או משום גזירה שמא יאמר לגוי לעשות. ובטלטול נמי אסור כיון דאסור באכילה ולא חזי למידי אסור בטלטול. וקשה הא מותר בחול. ושוב דומה לכלי שמלאכתו לאיסור דמותר לצורך גופו וצורך מקומו. וכן קשה בביצה שנולדה ביום טוב מתרנגולת העומדת לאכילה דאסור משום גזירה דהכנה או משום פירות הנושרין דממילא אסור בטלטול. וקשה הרי יש לו היתר למחר ודומה לכלי שמלאכתו לאיסור דמותר לטלטל לצורך גופו ומקומו עד כאן דבריך: ב) דע לך כי כלי שמלאכתו לאיסור אין הפי' שאינו ראוי למלאכת היתר. שהרי מותר לטלטלו לצורך גופו. הנה שיש לו צורך גופו בהיתר.

וג' חלוקים הם בכלי שמלאכתו לאיסור. אם אינו ראוי כלל רק למלאכת איסור. זה מוקצה גמור דמודה בו ר' שמעון ואין לך מוקצה גמור כזה. ואם ראוי מעט למלאכת היתר זה מחלוקת ר"י ור"ש במוקצה. ואם ראוי גמור למלאכת היתר רק שעיקר עשייתו למלאכת איסור. זה גם לר"י מותר. ומכל מקום אסור לטלטלו מחמה לצל כיון שעיקר עשייתו למלאכת איסור. ודברים אלו מתבארים מתוס' שבת (דף ל"ו.) דיבור המתחיל הא ר"י דשופר דחזי לגמרי למלאכת היתר שרי לצורך גופו ומקומו גם לר"י. וחצוצרות דחזי מעט למלאכת היתר לר"י אסור דמקצה לי' לגמרי ממלאכת היתר עיין שם. ולר' שמעון מותר דלא מקצי לי' ממלאכת היתר. אבל בלא חזי כלל למלאכת היתר אסור גם לר' שמעון כמו לר' יהודה שהרי דמשום דמקצי ממלאכת היתר אסור כל שכן בלא חזי למלאכת היתר: ג) מעתה גוי שהביא דבר שיש במינו במחובר אסור בכל הנאות מהפירות אף לכסות בהם דבר דנהנה ממלאכת שבת. וכן מטעם שלא יאמר לו להביא לו לצורך שאר תשמישים. ואף דאפשר משום שאר תשמישים לבד לא הי' גוזרים דלא שכיח לתלוש לשם כך. מכל מקום כיון שגזרו לענין אכילה. גזרו נמי לשאר צרכים. כיון שמכל מקום אפשר לתולשן לצורך זה. וכן ביצה שנולדה ביום טוב אחר השבת שנגמר בשבת ועל ידי זה יוכל לעשות בה שאר צרכים גם כן יאסור משום הכנה. וכן גזירות פירות הנושרין נאסר כל הצרכים כיון שאפשר שיתלוש לשאר צרכים נאסר גם כן. ועיין כיוצא בזה פרי מגדים סימן ל"ט בבדיקות הריאה משום דסירכות שכיחי ואגב סירכות גזרו לבדוק גם משאר טרפיות שבה אף דלא שכיח. הכא נמי אגב אכילה גזרו על כל התשמישים. ואף הביצה כיוצא בפירות הנושרין. וכיון שאסורים בכל התשמישים הוי מוקצה גמור דאסור גם לר' שמעון לטלטלו אפילו לצורך מקומו וחילוק שבין ראוי למחר או לא.