שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 86

ואני אומר זיל קרי בי רב הוא מצורע פסוק ח' ורחץ במים וטהר וגו' וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים פסוק ט' והיה ביום השביעי וגו' וכבס את בגדיו ורחץ במים וטהר ובמשנה דנגעים דכל שבעת ימים הרי הוא כשרץ ומטמא בגדים במגע ע"כ צריך לכבס בגדיו. הנה דטבילה ראשונה בעוד הוא טמא אב הטומאה. ומ"מ הועילה טבילתו לנתק מטומאתו חמורה לטומאה קלה. ה"נ הועיל הטבילה לטהר מטומאת קרי החמור להתירו במחנה לוי': ב) ודוחק גדול לחלק משום דטומאה שנשאר עליו חמור ג"כ שהוא אב הטומאה ואילו טומאת קרי שנטהר ממנה הוא רק ראשון לטומאה כדתנן פ"ה דזבים משנה י"א בע"ק כמגע שרץ. ופי' הר"מ דאינו רק ראשון לטומאה. דוחק לחלק בכך. ועוד דא"כ בפסח הבא בטומאה בע"ק ונדות ויולדות לא יועיל להן טבילתן כדי לעשות פסח כיון שטמאין במת אין טבילה לחצאין א"כ הא דסנהדרין (י"ב) אין מעברין את השנה מפני הטומאה משום דטומאה דחוי' בציבור הא מ"מ ידחו מפסח כל הני. וגם בשלי לא יעשו דאין תשלומין לפסח הבא בטומאה ועוד ביומא (ו':) מקשה ועד שאתה מפרישו מטומאת ביתו הפרישהו מטומאת מת ומשני טומאה הותרה בציבור. והא מ"מ אם יראה קרי בתוך שבעת ימי הפרישה אם יהי' טמא במת לא יוכל לטבול לקריו וידחה מלעבוד ביוהכ"פ: ג) וגדולה מזה מבואר בפוסקים לשיטת ר"ת דימי לידתה שאינה רואה בהן אין עולין להן לספירת זיבתה יולדת בזוב צריכה שתי טבילות טבילה ראשונה אחר ימי לידתה כדי שתוכל אח"כ לספור נקיים לזיבתה דכל זמן שלא טבלה חשיב ימי לידתה. עי' בב"י סי' קצ"ד. הנה שטובלת ללידתה אף שעדיין זבה ואף שאין שום חומר בטומאת לידה מבטומאת זיבה אף על פי מהני טבילה לטומאת לידתה אף שעדיין זבה היא: ד) מה שהביא ראי' ממה שהשיג הרא"ש על רב עמרם שחמר לברך על טבילת עיוהכ"פ.

והשיב הרא"ש דלא מצינו רמז בש"ס לטבילה זו. ואי משום דאמר ר' יצחק חייב אדם לטהר עצמו ברגל היינו מכל טומאות. וכתב הב"ת דאינה השגה דמ"מ ממה שאפשר ליטהר יטהר. ופירש מעלתו דברי הרא"ש דס"ל אין טבילה לחצאין. ובאמת כוונתו פשוטה דהא דחייב לטהר עצמו ברגל כתב הרמב"ם משום דישראל מוכנים לילך אז לעזרה. וה"ה ביוהכ"פ י"ל דישראל שהיו בירושלים היו נכנסין לעזבה לראות עבודת כה"ג ולעמוד צפופים ולהשתחוות רווחים. וה"ה בזמה"ז כיון שנתחייבו בזמן המקדש כעין שכתבו הפוסקים לענין מלאכה בע"פ אחר חצות בזמן הזה. אך כשאינו יכול לטהר עצמו מכל טומאה כיון דאף אם יטהר עצמו מטומאה אחת לא יכנס למקדש הו"ל רגל כשאר ימות השנה. וגם בזמן המקדש מי שהי' טמא טומאת ז' לא נתחייב לטבול לקריו. כ"ש בזמה"ז. כל זה פשט דברי הרא"ש והיה בזה שלום: מאת הדו"ש ומברכו בכתיבה טובה הק' אברהם סימן רסה ב"ה יום ו' עש"ק תבא תרנ"ג: יכתב לחיים בספר. עת יתקע בשופר. כבוד אהובי ידידי וחביבי. הרב הגאון המפורסם שמו נודע בשערים כש"ת מו"ה יואב יהושע א) מה שהקשה כת"ר על תוס' ישנים שכתבו בעירובין (ד':) דאי לאו הלכה לא הי' חציצה פוסל אלא בכולו. שהרי הרא"ש ב"ק (י"ט) הוכיח דהלכתא לאקולי אתא וכמו בדופן שלישי דסוכה דאתאי הלכתא וגרעתה. הנה הרא"ש עצמו כתב שהתוס' אינם סוברים כן. וראיית הרא"ש מדלא קאמר דכ"ע כחו לאו כגופו. תמה במע"מ. דלסומכוס דסבירא לי' נזק שלם משלם אי אפשר כלל לומר לאו כגופו והניח בצ"ע. ואטו לא מצינו הלכה למשה מסיני לאיסורא. הרי רביעית דם מטמא באהל חיוב ערבה במקדש חיוב ניסוך המים ובדופן סוכה עצמו יש פלוגתות בגמ' מר סבר כי אתא הלכתא להוסיף. ואף דקיי"ל לגרע. מכל מקום אין זה כלל בכל המקומות:

ב) ומה שכתב דבכל מקום פוסל חציצה במיעוטו מאכולת מתה ועפר בין בגדי כהונה לבשרו ועוד בכמה מקומות. כל אלה אינם קושיא על תוס' ישנים. ואני פירשתי יסוד דברי תוס' ישנים על פי הסוגיא דאי מקצת רחו מקדש שא הוי חציצה. ואף דמקצת רתם זה אינו נוגע בכל הבכור אלא במיעוטו מתקדש. ה"נ מי מקוה ארבעים סאה שמטהרת את האדם אף שאין כל המ' סאה נוגעין בבשרו משום שכולן מחוברים יחד. על כן היו מטהרים אף אם נוגעים בבשרו מצד אחד אי לאו הלכתא ועל כן אין קושיא מבגדי כהונה שכל הבגד מקדש ואינו מקדש רק מה שנוגע בבשרו. וכן בתפילין כל התפילין מצוה ודאי ואינם מצוה רק משום שנוגעים: ג) ומה שהקשה משיטת רש"י דהלכתא דוקא שערו. משמע אבל בשרו אפילו מיעוטו. אין ראי' דכוונת רש"י בבשרו אפילו אינו מקפיד חוצץ. ואני פירשתי בטוב טעם דעל ידי שתקנו חכמים דאף שאינו מקפיד חוצץ שוב הכל מקפידין שלא יחצוץ בטבילה מדרבנן ואף שהיא לא הקפידה בטלה דעתה וכיון דאף באינו מקפיד לאחר שתיקנו חכמים חוצץ רובו מדאורייתא. שוב גזרו מיעוטו אטו רובו. ודוקא בשערו דאף מחמת טבילה אינה מוכרח לנקות שערה שבידה לגלחן. ובמקום אחר הארכתי ואין כאן מקומו: דברי ידידו הדוש"ת מברכו בכוח"ט הק' אברהם. סימן רסו בדיני חציצה, א) חולין (דף ע') בעי רבא כרכתו אחותו והוציאתו מהו. כן גירסת ר"ח ותוס'. ובהלכות בכורות להרמב"ן פרק הלוקח בהמה כתב עלה וז"ל. ק"ל הכא הא דאיתמר במכילתא פ"ק גבי ילדה שני זכרים. נהי דא"א לצמצם חציצה מיהו איכא ופריק רב אשי מין במינו אינו חוצץ. ומסתברא ספוקי מספקא ליה דלמא טעמא דרבנן התם משום דמקצת רחם מקדש. אבל מין במינו חוצץ בבכור. דפטר רחם אמר רחמנא. וכל דלא נגע בבכור לאו פטר רחם הוא עכ"ל. ומדקדוק דברי הרמב"ן נראה דכי משני מין במינו אינו חוצץ.

היינו אי אויר רחם מקדש. אבל אי נגיעת רחם מקדש אף מב"מ חוצץ. דמ"מ לא נגע. דבחולין שם מבעיא ליה להש"ס נפתחו כותלי בית הרחם מהו אויר רחם מקדש והאיכא. או דלמא נגיעת רחם מקדש והא ליכא עיי"ש. ואזיל הש"ס בכורות להאי צד דאויר רחם מקדש. ורבא בעי דלמא נגיעת רחם מקדש. וע"כ כרכתו אחותו נמי הוי חציצה: ב) והנה למדנו מדברי הרמב"ן שני דברים. הא' מקושיית הש"ס נהי דא"א לצמצם חציצה מיהו איכא. דאף דאויר רחם מקדש. מ"מ כי איכא חציצה בין הולד לרחם אף אויר לא מקרי. והב' דלמ"ד נגיעת רחם מקדש. אף מין במינו הוי חציצה: ג) והנה לדין הראשון יש להביא ראי' מהא דיומא (נ"ח.) בעא מיני' רב"ח מר"ח הניח סיב בתוך מזרק וקיבל בו את הדם מהו. מין בשאינו מינו חוצץ או לא כיון דמחלחל לא חייץ. או דלמא לא שנא. ופשיט לי' בדם כשר בקומץ פסול. והא משנכנס בתוך אויר הכלי נתקדש אפי' אין סופו לנוח כדאיתא בזבחים (כ"ה: בעא מיני' ר' יוסי מר' יוחנן היה מקבל דם ונפחתו שולי מזרק עד שלא הגיע דם לאויר מזרק מהו אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא. ופירש"י שאין סופו לנוח כגון האי שעתידין דופנותיו ליפול עד שלא יגיע דם לתוכו וכו' וכשהגיע דם לאויר דופנותיו עד שלא נפתחו שוליו לא מבעיא ליה דהוי קבלה הנה דאויר כלי מקדש אפי' אין סופו לנוח. וא"כ מאי איכפת לן בחציצה אלא ודאי דכשיש חציצה בין דופני הכלי ובין המגיע לאויר אפי' אויר כלי לא חשיב וה"נ בבכור מקשה הש"ס דכיון דהוי חציצה לא חשיב אויר רחם: ד) ולכאורה יש לעיין מזבחים (ג') דאוכלין שגבלן בטיט והכניסו לאויר התנור טמאין ולא הוה הטיט חציצה בין הכלי לאוכלין. וע"כ משום דבאויר לבד נטמאו. ולא איכפת לן בחציצה בין האוכלין לדופני הכלי. וכן קשה דצריך קרא לכלי שטף מציל תיפוק ליה משום חציצה.

וי"ל מדכתיב וכל אשר יפול אל תוכו ואפי' מלא חרדל וה"ה דמשמע מיני' אפילו כמה מיני אוכלים ואף מין בשאינו מינו לא יחשב חציצה ומטמא: ה) ועתה נשוב לדין הב' דאי נגיעת רחם מקדש אף מין במינו חשיב חציצה. ונראה ראי' לזה ממנחות (כ"ד.) בענין כלי מצרף מה שבתוכו לקודש מבעיא ליה אם דוקא דנגעי בהדדי או דלמא ל"ש. ופשיט ליה מי תנן כלי מחבר. מצרף תנן כל דהו. הושיט אחד לבניהן מהו. א"ל צריך לכלי הכלי מצרפו. א"צ לכלי אין כלי מצרפו. ופי' הרמב"ם דכשיש דבר אחר בין השני חצאי עשרון חוצץ ואין החצאין מצטרפין להיות אחד הדר איהו בעא מינייהו מהו לקמוץ מזה על זה. צירוף דאורייתא או דרבנן. א"ל זו לא שמענו כיוצא בזה שמענו דתנן שני מנחות שלא נקמצו ונתערבו זו בזו אם יכול לקמוץ מזה בפ"ע ומזה בפ"ע כשירות. ואם לאו פסולות. כי יכול לקמוץ מיהו כשירות אמאי. הך דמערב הא לא נגע עד כאן. וקשה הא אפילו אי צירוף דאורייתא. הרי הסולת שבמנחה אחרת חוצץ ביניהם. ואינו מצטרף לדברי הרמב"ם הנ"ל. וצ"ל דחציצה לא הוי דמב"מ אינו חוצץ. ודוקא דבר אחר ביניהם שאינו מינו חוצץ אבל מב"מ אינו חוצץ. ומ"מ אי צירוף לאו דאורייתא ובעי נגיעה לא מהני מב"מ להחשב כנגיעה כדברי הרמב"ן: ו ועתה נשוב ונראה מב"מ אינו חוצץ שבש"ס אם אינם סותרים להרמב"ן ונפרטם אחת לאחת. והנה בזבחים (ק"י) המקטיר קדשים ואימורין בחוץ חייב ומקשה הא איכא חציצה. פירש"י שהבשר אינו ראוי להקטרה חוצץ בין אימורין למערכה ודכוותה בפנים לאו העלאה וכו' וקס"ד דמתני' ר' יוסי דאמר אינו חייב עד שיעלה לראש המזבח כהקטרת פנים ומשני מב"מ אינו חוצץ. וקשה דבזבחים (דף פ"ז:) מבעיא להש"ס אויר מזבח כמזבח דמי אי לא. ומסיק בתיקו. וא"כ אי לאו כמזבח דמי מה מועיל מב"מ. אך הרמב"ם פסק שם אויר מזבח כמזבח דמי.

וכתב הכ"מ בשם הר"י קורקוס דנפשטה הבעיא ממקומות אחרים. ולפי דרכינו י"ל דנפשט נמי מהא דמשני גבי קדשים ואימוריהם מב"מ אינו חוצץ: ז) ובהכי ניחא ליישב מה דק"ל דר' יוחנן אדר' יוחנן דשם בזבחים (ק"י.) משני ר' יוחנן הא מני ר"ש היא דאמר אפילו העלה על הסלע חייב משמע אבל לרבנן פטור ול"ל מב"מ אינו חוצץ. ואלו במנחות (ז'.) מקשה הש"ס וכי מהדר קומץ לדוכתי לקדוש ולפסול. ובתוס' שם ואע"ג ששירים מפסיקין בין קומץ לכלי מב"מ אינו חוצץ. ואמרינן עלה אמר ר' יוחנן זאת אומרת אין כלי שרת מקדשין אלא מדעת. מבואר דס"ל לר' יוחנן דאי הוי מקדש שלא מדעת הי' מתקדש אף ששירים מפסיקין משום דמב"מ אינו חוצץ. וקשה דר' יוחנן אדר' יוחנן. אך לשיטת הרמב"ן הנ"ל י"ל ר' יוחנן סובר אויר מזבח לאו כמזבח. וע"כ אף מב"מ חוצץ. משא"כ בקידש כלי דמשיגיע לבין דופן הכלי מתקדש אף שאין סופו לנוח בקרקעיתו כדמוכח בסוגיא דזבחים (כ"ה:) הנ"ל ע"כ שפיר אמרינן מב"מ אינו חוצץ: ח) ובסוטה (מ"ה.) גבי עגלה ערופה דאינו מביא אלא בנמצא מונח באדמה. ולא תלוי באילן ולא צף על פני המים. ומבעיא שם שני חללים זה ע"ג זה מב"מ לא הוי צף ומעליון מודד. או הוי צף ומתחתון מודד. ואיתא שם דלא הוי צף. ואף דאפי' הי' באויר לא הי' מביא עגלה ערופה כמו תלוי באילן ואעפי"כ מב"מ לא הוי צף. הרי דמב"מ אפי' כאויר מפסיק לא הוי. לא קשיא. דתלוי וצף מתרי קראי ממעטינן להו שם. תלוי מדכתיב נופל ולא תלוי. צף מדכתיב באדמה ולא צף. ובחלל ע"ג חלל דנופל הוא. ולא נוכל למעטו מקרא דממעט תלוי. שוב לא נוכל לפוטרו משום אויר מפסיק. רק מדכתיב באדמה ושוב אמרינן מב"מ אינו חוצץ. וקרינן בי' באדמה. דאויר מפסיק נמי חשיב באדמה רק דלא הוי נופל. וזה נופל הוא אפי' לא הי' מב"מ:

ט) ובסוכה (ל"ז.) אמר רבה לא ליגוז אינש לולבא בהושענא דמשתיירי הוצא והוי חציצה. ורבא אמר מב"מ אינו חוצץ. ולכאורה נראה דחציצה דהתם משום דחוצץ בין המינים ואין נוגעין זה בזה. ואעפי"כ אמר מב"מ אינו חוצץ ודלא כרמב"ן. אך נראה דלא קשיא. דהנה רש"י פירש שם וחוצצין בין מין למין ואין אגודים יחד להיות לקיחה אחת. והנה הא דהג' מינים צריכין להיות אגודים יחד מיתור הווין וענף עץ עבות וערבי נחל. ובירושלמי במתניתין דכדי שיטול שניהם בידו אחת היינו האתרוג והלולב. אמר ר' יוסה אלו נאמר וכפות תמרים יאות לא נאמר אלא כפות אפי' זה בפ"ע וזה בפ"ע. הרי דאלו הי' כתוב ואו בין אתרוג ללולב ג"כ לא הי' מועיל אם הי' לוקח זה ביד אחת וזה ביד שני'. ואפי' הי' נוגעין זה בזה לא הי' מועיל. ממילא הכתוב וענף עץ עבות וערבי נחל דכתיב ביניהם ואוין צריכין להיות ביד אחת דוקא. ואינו תלוי בנגיעה. רק שיהי' בחלל יד אחד (וכשחוצץ בין מין למין חשיב מין זה אינו בחלל היד שמעבר השני. ועוד שאין היד מצרפן כשיש חציצה ביניהם כמו בכלי מצרף מה שבתוכו לקודש. מ"מ חציצה ביניהם אינו מצרפן. ה"נ בזה] וע"כ שהם בחלל יד אחד אף דלא נגעו זה בזה חשובים אחד. רק כשיש דבר חוצץ ביניהם אין היד מצרפם כנ"ל. וע"כ שפיר אמר מין במינו אינו חוצץ: י) וביומא (נ"ח) בעא מיני' רב"ת מר"ח הניח מזרק בתוך מזרק וקיבל בו את הדם מהו מב"מ חוצץ או אינו חוצץ. פירש"י חוצץ ונמצא שאין קבלה זו בכהן. שהרי אינו אוחז במזרק שהדם בו עיי"ש. ופירוש וכתיב ולקח שתהי' לקיחה בעצמו של כהן. ומשמע שצריך ליגע בכלי שרת. ואעפי"כ אמר מב"מ אינו חוצץ. י"ל דאף דבעי בעצמו של כהן מ"מ לא בעי נגיעה. רק שלא יהי' דבר חוצץ בין ידו לכלי שרת.

או י"ל דנתקדש הדם ע"י כלי שרת החיצון שהכהן אוחז בו שהכלי שרת הפנימי אינו חוצץ בין הדם לכלי החיצון. ואף דבכלי חרס הוה לי' תוך תוכו דמסברא לא מקרי תוכו כדאיתא (בזבחים ג':) וה"נ לא מקרי תוך כלי שרת. י"ל דחילוק בין טומאה לקדשים. ויותר נראה כמ"ש בתחילה דלא בעי נגיעת הכהן בכלי: יא) מיהו הא דפשוט לי' התם מהי' עומד על גבי רגל חבירו פסול. ואף דמין במינו הוא. ולדברי רמב"ן דהיכא דבעי נגיעה לא מהני מב"מ הא בעי שיהי' רגלי הכהן נוגעין ברצפה. כהא דזבחים (כ"ו) נתלה וקיבל אין דרך שירות בכך. וא"כ מה מועיל מב"מ. וצ"ל כיון דנתלה לאו משום חציצה פוסל. רק משום דאין דרך שירות בכך. ובעומד על רגל חבירו. דמ"מ עומד הוא. הוה לי' דרך שירות אף שאינו נוגע ברצפה. ושפיר מועיל מב"מ. ואף דחשיב כאילו אויר בינו לבין הרצפה דהא אפי' יש אויר בינו לבין הרצפה לא פסול משום חציצה כנ"ל. ודו"ק היטב: יב) ובהא דדחי שם שאני רגל דלא מבטל לי' ובתוס' זבחים (ק"י.) בד"ה מב"מ אינו חוצץ זה לשונם והא דאמרינן לעיל ע"ג רגל חבירו פסול אין דרך שירות בכך עכ"ל וקשה דביומא משני משום דלא מבטל לי'. וצ"ל דהתוס' פירשו התירוץ שאני רגל דלא מבטל לי' עד שיגמור עבודתו כמו שפירש"י וחשיב כאילו לא הי' שם רגלי חבירו והי' אויר מפסיק ואין דרך שירות בכך כמו נתלה וקיבל: יג' והא דצריך באמת טעמא דאין דרך שירות בכך לפסול נתלה וקיבל. ולא מדכתיב לעמוד לשרת. ואיטר פסל לי' בבכורות משום דבעי עמידה בימין ככל עמידה שעיקרו בימין. ואיטר אין לו ימין. וכ"ש זה שאינו עומד כלל. צ"ל לפמ"ש התוס' פ"ק דשבת (ז'.) ד"ה וטח פי' ריב"א בחפץ טח בכותל אף שאין בכותל ד' על ד' כיון שרואה פני הקרקע חשיב כמונח בארץ.

וה"נ כיון שרואה פני הקרקע חשיב כעומד בארץ ולא דמי לרגלו אחת על האבן דאבן מפסיק בינו לקרקע: יד) ואף דבגמ' כ"ה פסל עומד ע"ג כלי כו' דיליף מכלי שרת שלא יהי' דבר חוצץ בין כהן לכלי שרת. וכיון דפסול חציצה. ה"נ יחצץ אויר. י"ל לפמ"ש התוס' שם דיליף מבגדי כהונה דאיקרי כלי שרת. ובעינן שלא יהי' חציצה בין הבגדים לכהן. ובדף י"ט מבעיא לי' רוח מה שתחוץ על בשרו בעינן וליכא או דילמא דרך לבישה בכך. וכן בית השחי מהו שתחוץ בשרו בעינן ואיכא. פירש"י אויר בית השחי שהוא רחב ואינו נוגע בבית השחי. או דילמא דרך לבישה בכך וא"כ לפי הצד דאויר בלבישה אינו חוצץ. כ"ש בין הכהן לרצפה דיו לבא מן הדין להיות כנידון. ואין אויר חוצץ. ע"כ צריך לטעמא דאין דרך שירות בכך: טו) זבחים (י"ט) בעי רבא הכניס ידו לתוך חיקו מהו גופו מי חייץ או לא. ק"ל דהא רבא אמר בסוכה (ל"ז:) מב"מ אינו חוצץ. וה"נ בלאו טעמא דגופו. תיפוק לי' דמב"מ הוא. ולפי דברי הרמב"ן הנ"ל דהיכא דבעי נגיעה לא מהני מב"מ להחשב כנוגע. י"ל דבעיא קאי לאותו צד דאמר דחוצץ משום דאין דרך לבישה בכך ואפי' רוח חוצץ: טז) איברא לאחר העיון ע"כ בעיא לאותו צד דאויר אינו חוצץ. דהנה לכאורה קשה לטעמא דגופו לא חייץ הא בנדה (ס"ז.) עצמה עיני' ביותר פתחה עיני' ביותר לא עלתה לה טבילה. הנה דהעין חוצץ על עצמה. וכן בפרק ח' דמקוואות קרצה שפתותי' כאילו לא טבלה עיי"ש בפי' הר"ש דקרצה לשון דוחק. שדוחקת שפתותי' ביותר כמו עצמה עיני' ביותר. וכן הא דנדה ס"ז ובכמה מקומות נימא אחת קשורה חוצצת הנה שהשער חוצץ על עצמה. והוא דאורייתא כדאמר ר' יצחק דבר תורה רובו ומקפיד חוצץ ואשערו קאי כפירש"י. ובב"ק פ"ב דאורייתא לעיוני דילמא מקטרי הנה דמה"ת חוצץ השער על עצמו. ומאי קמבעי' לי' בזבחים:

יז) וע"כ לומר דהיכא דבעי נגיעה פשיטא דחוצץ כל דבר אף מידי דגופו. דסוף סוף לא נגע במים. רק בעיא דרבא בזבחים קאי לאותו צד דדרך לבישה בכך שיהי' אויר בין הבגד לבשרו. ואין פסול חציצה רק בדבר ממש מפסיק. וזה מבעיא לי' דמידי דגופו לא חייץ. וחשיב כאילו לא הי' מפסיק רק אויר דדרך לבישה בכך. אבל בטבילה הדרך כשטובל נכנס המים בכל חלקי גופו דאין דרך לטבול שיהי' אויר בין מם לבשרו אף מידי דגופו חייץ. וכן מוכח מטבילה דמב"מ ג"כ חוצץ במידי דבעי נגיעה דשער בשער מב"מ הוא. ודברי הרמב"ן מוכרחין: יח) אך לפי מה שביארנו דהבעיא קאי לאותו צד דאויר אינו מפסיק הדרא קושיא לדוכתי' דמה מבעיא לי' לרבא הא מב"מ אינו חוצץ. וצ"ל דיד לתוך חיקו לא מקרי מינו. ודוקא רגל על גבי רגל הוא דנקרא מינו. ולא מצאתי ישוב אחר לזה. ומ"מ דברי רמב"ן מוכרחין:) יט) ובר"ה גבי צפהו זהב במקום הנחת פה פסול. דפירש"י שהזהב חוצץ בין פיו לשופר וקשה הא לנאותו אינו חוצץ. ולדברי הרמב"ן הנ"ל י"ל דכי היכי דמב"מ במקום שצריך נגיעה לא מהני מב"מ וחוצץ. ה"ה לנאותו לא מהני. ובשופר בעינן נגיעת הפה בשופר וכמ"ש הרמב"ן שם. דמכאן מוכח שאם הרחיק התוקע פיו משופר לא יצא. ובהכי ניחא טפי לימוד הרמב"ן שם. דלכאורה קשה מנ"ל ללמוד חציצה דאויר מחציצה דזהב ובזבחים (י"ט) מבעיא לי' אויר אם חוצץ. הגם שיש ליישב דהתם מבעיא לי' רק משום דדרך לבישה בתך. אבל תקיעה אין דרך תקיעה להרחיק פיו. אך להנ"ל א"ש טפי. דאם איתא דא"צ ליגע לא הי' זהב חוצץ כיון דלנאותו ודו"ק: