שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 87

כ) ובנדה (כ"א:) בעי מיני' ר"י מר"ז הרואה דם בשפופרת מהו כו' א"ל בבשרה אמר רחמנא ולא בשפופרת כו' והאמר ר"י משום רשב"י המפלת חתיכה קורעה אם יש דם אגור טמאה הכי השתא התם דרכה של אשה לראות דם בחתיכה הכא אין דרכה של אשה לראות דם בשפופרת [ופרש"י דרכה של אשה לראות דם בחתיכה הילכך בבשרה קרינא בי' דמב"מ אינו חוצץ] לימא שפופרת תנאי הוא דתניא המפלת חתיכה אעפ"י שמלאה דם אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה שר"א אומר בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה. וחכ"א אין זה דם נדה אלא דם חתיכה. חכמים היינו ת"ק. אלא דפלי פלויי איכא בינייהו. ת"ק סבר בבשרה ולא בחתיכה וה"ה לשפופרת. אבל פלי פלויי טמאה ואתי רבנן למימר אע"ג דפלי פלויי אין זה דם נדה אלא דם חתיכה הא דם נדה ודאי טמא אפי' בשפופרת נמי. ופירש"י ת"ק לא מטהר לה אלא מגזה"כ. סבר האי דם טמא [ט"ס טהור וצ"ל טמא. וכן הגיה הב"ח] הוא. ומשום חציצה טהורה ומשום גזה"כ. וה"ה לשפופרת כיון דטעמא משום חציצה הוא. וה"מ דשיעא חתיכה והדם לא נגע. אבל היכא דפלי פלויי והדם שם ונוגע ברחם טמאה דקרינן בבשרה עכ"ל. וכיון דבעי נגיעה ואעפי"כ קאמר מב"מ אינו חוצץ מוכח לכאורה דלא כרמב"ן: כא) אך באמת מוכח מכאן כרמב"ן. דהנה צ"ל לפירש"י דטעם בחתיכה דטמאה משום מב"מ ל"ל להש"ס לחלק משום דחתיכה אורחא ושפופרת לאו אורחא תיפוק ליה דזה מב"מ וזה אינו מינו. אך יובן עפ"י הש"ס דזבחים (י"ט.) הנ"ל נכנסה לו רוח בבגדו מהו על בשרו בעינן והא ליכא או דילמא דרך לבישה בכך עיי"ש. וע"כ שפיר אמר רש"י דמב"מ אינו חוצץ. ואי דמ"מ אינו נוגע ואויר חוצץ. ליתא דכיון דדרך ראי' כך ע"י חתיכה וכך הוא דרך ראי' בלא נגיעה. א"כ דומה לרוח בבגדו. דמשום דדרך לבישה בכך לא איכפת לו במה שאינו נוגע.

וע"כ הוצרך הגמ' לומר דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ואין דרך אשה לראות בשפופרת שאם היה דרך ראי' בכך בדבר ממש מפסיק ג"כ לא הי' חוצץ. והוצרך רש"י להוסיף הטעם דמב"מ דאם לא כן כיון שדרכה לראות בדבר ממש מפסיק מה לי חתיכה מה לי שפופרת ואף בשפופרת תהי' טמאה. ע"כ פירש"י דחתיכה מב"מ. ודינו כאויר ולא כהפסק דבר ממש וכיון שדרכה לראות בלי הפסק דבר ממש דמב"מ אינו חוצץ. אבל רואה בשפופרת בהפסק דבר ממש חוצץ. וכמו בבגדי כהונה שדרך להיות רוח מפסיק. מ"מ אם הפסיק דבר ממש חוצץ. ה"נ בזה כיון דחתיכה מב"מ הוא. ודמי להפסק אויר. ולמ"ד גם בחתיכה טהורה ס"ל אין דרכה לראות בחתיכה וחוצץ משום דלא נגע. ובפלי פלויי דטמאה ע"כ משום דנגע. וכפירש"י. ומ"מ מוכח מרש"י דמב"מ לא חשיב כנוגע. דאי חשיב כנוגע. ל"ל משום דדרך לראות בחתיכה. ומ"ט דמ"ד בחתיכה טהורה ופלי פלויי טמאה. ע"כ הטעם בלא פלי פלויי דטהורה משום חציצה. והא מב"מ אינו חוצץ. ומוכח כדברי הרמב"ן: כב) ובעירובין (ד':) בתוד"ה דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ פירש"י בשערו משמע אבל בשרו אפי' מיעוטו שאינו מקפיד חוצץ. וקשה לר"ת דבפ' הערל (ע"ח) נכרית מעוברת שנתגיירה בנה א"צ טבילה. וקאמר אילימא משום דר' יצחק והאמר רב כהנא ל"ש אלא רובו אבל כולו חוצץ. והשתא אדרבא הו"ל למימר כי אמר ר' יצחק בשערו אבל בשרו מי אמר. ועוד בפרק דם חטאת (צ"ח.) דם שעל בגדו חוצץ. ואם טבח הוא אינו חוצץ. ועוד אי בשערו דוקא. א"כ כשנאמר הלמ"מ הוצרך לומר שערו רובו ומקפיד עליו חוצץ. א"כ שערו הוה הלמ"מ. ואמאי צריך קרא לשערו. (ובת"י אלא ודאי הילכתא נאמרה סתמא והוי מוקמינן לי' לבשרו. ולהכי איצטריך קרא לשערו. ואי לאו הילכתא הוה אמינא כולו קמ"ל הילכתא לרובו בין לשערו בין לבשרו] עכ"ל: כג ונראה לי ליישב שיטת רש"י.

דהנה מה שהוכיחו מפרק דם חטאת מדם שעל בגדו מכלל דפשיטא להתוס' דאדם ובגד שוים. ויש ראי' דכלי קל מאדם. והיא דבתוספתא פ"ו דמקוואות הביאה הר"ש מ"א גבי דבה"ס דכלי לא חיישינן בחציצה. וכן דייק מינה הר"ש שם במ"ה עיי"ש. ואף דבאדם חציצה דבה"ס פוסל והיינו משום דחציצה דפוסל בבה"ס כתבו התוס' (קידושין כ"ה:) דילפינן מדכתיב כל בשרו משמע אפי' בה"ס. ובכלי לא כתיב כל אינו פוסל. וכ"ש דמשום האי טעם נאמר דבבשר אדם פוסל אפי' מיעוטו מדכתיב כל ולא בכלים. ובשערו דלא כתיב כל דינו ככלים. ומה דפוסל בבשר אדם אפי' אין מקפיד נ"ל עפ"י מאמר הגמ' (ביבמות ע"ח.) ל"ש אלא רובו אבל כולו [אפי' אינו מקפיד] חוצץ. וצריך להבין הטעם. ונראה עפ"י תוס' ישנים הנ"ל דהילכתא דרובו ומקפיד חוצץ היינו דאי לאו הילכתא הוה אמינא דוקא כולו חוצץ [ביאור דבריהם אכתוב לפנינו חות כ"ה בעז"ה] אבל לא רובו. וע"כ ס"ל להש"ס דהילכתא דאינו מקפיד אינו חוצץ קאי מהילכתא דרובו חוצץ. דזה דוקא במקפיד. אבל באינו מקפיד לא חדשה הילכתא כלום. ואינו חוצץ רק בכולו. וע"כ כולו דפסול חציצה מקרא ולא מהילכתא. הוא אפי' באינו מקפיד, וע"כ בבשר אדם דפסולי חציצה במקצת ילפינן מכל כנ"ל. שוב אף דאינו מקפיד חוצץ. וע"כ לק"מ מפרק הערל דמקשה מהא דכולו חוצץ. ולא מקשה משום שהוא בשרו שהרי מה דבשר חוצץ אפי' באינו מקפיד מהא דכולו חוצץ ילפינן לי'. ואי הוה אמרינן דאפי' כולו אינו חוצץ. דהלכתא דאינו מקפיד אינו חוצץ קאי אפי' על זה דכתיב בהדיא. ממילא הי' הדין דאפי' בבשר אינו מקפיד אינו חוצץ. וע"כ מוכרח להקשות מדרב כהנא דכולו חוצץ: כד) וקצת יש להקשות ברש"י יבמות שם שפירש הקושיא משום דכולו מכוסה. תיפוק לי' דלפי האמת דכולו חוצץ. שוב בבשר אפי' מקצתו חוצץ.

ויש ליישב דהנה טבילת גירות ילפינן מטבילה דאבות במ"ת. ולדעת המכילתא והתדב"א דטבילה באבות ילפינן בקו"ח מכיבוס בגדים דמה במקום שאינו טעון כיבוס בגדים במגע שרץ טעון טבילה. במ"ת דכתיב וכבסו שמלותם אינו דין שטעון טבילה. וא"כ דמבגדים ילפינן לה בקו"ח דיו לבא מן הדין להיות כנידון בבגדים דאינו חוצץ אלא ברובו ומקפיד. ומיהו גמ' דידן מסיק בפרק החולץ משום דאין הזאה בלא טבילה. מ"מ עדיפא ליה לפרש הקושיא אליבא דכ"ע. ומיושב ג"כ מה שהקשו התוס' דא"כ דהלכה לשערו. למה לי קרא לשערו די"ל דהילכתא לכלים דלא כתיב כל. וכשיש קרא לשערו דין שערו כדין כלים: כה) ביאור דברי תוס' ישנים הנ"ל עפ"י דברי הש"ס בכורות (ט:) גבי יצאו שני זכרים כאחד לימא קסברי מקצת רחם מקדש דאי כולו רחם מקדש נהי דא"א לצמצם חציצה מיהו איכא. פרש"י מקצת רחם הנוגע בבכור מקדשו עיי"ש. ומבואר דאף דהאי מקצת רחם אינו נוגע בכל הבכור לא איכפת לן. והקושיא רק אי כולו רחם מקדש דחצי רחם השני אינו נוגע כלל. וא"כ במקוה דכל המים אף אותם שאינם נוגעין באדם מטהרין ומצטרפין למ' סאה אף שאינם נוגעים רק במקצת. מן הדין שיטהרו אי לאו הילכתא ודו"ק: סימן רסז א) מקואות פרק י' משנה ה' כל ידות הכלים שהם ארוכים ועתיד לקוצצן מטביל עד מקום המידה דברי ר"מ. וכתב הר"ש וז"ל כדמפרש בחולין (ע"ב.) משום דכל העומד לחתוך כחתוך דמי. וקצת תימה דמ"מ ליהוי חציצה למקום חתך ואין לומר דהוי כבה"ס דלא בעי ביאת מים. דמ"מ ראוי לביאת מיר בעינן. ומיהו לעיל גבי מגל בתוספתא משמע דבה"ס דכלי לא חיישינן בחציצה כלל עכ"ל: ב) ובמה שפי' הר"ש דהוי כבה"ס ק"ל דבחולין שם מבואר דמה"ט דעומד לחתוך לא הוי בה"ס לענין טומאה. ואין לומר דמ"מ לענין טבילה דינו כבה"ס מידי דהוה אלשון.

דאיתא בקידושין (כ"ה.) דגלוי הוא לענין שרץ ואעפי"כ לא בעי ביאת מים. התם בטעמא תליא מילתא דלשון לפעמים מוציאה לחוץ. ומ"מ כיון שאינו מוציא כולה אי אפשר שמקצת אבר יטעון טבילה עיי"ש פרש"י. אבל הכא כיון דלענין טומאה חשיב גלוי גם לענין טבילה יהי' דינו כגלוי: ג' וראיתי בר"ן חולין שם הקשה ג"כ דליהוי חציצה דכיון שעתיד לקצצו הרי מקפיד עליו. ותי' דמקפיד עליו היינו שקשה עליו שעומד בשעת טבילה ולפיכך חוצץ. אבל כאן ניחא ליה שיעמוד עד שעת קציצה עכ"ל. ותמוה לי דסותר דברי עצמו בפ' דשבועות בשם הראב"ד וז"ל דמקפיד דאמרינן דחוצץ היינו כל שמקפיד בו לפעמים אע"פ שאינו מקפיד עליו בשעת טבילה. והיינו טעמא דטבעת מהודקת חוצצת, ואע"ג דבשעת טבילה מיעוטו שאינו מקפיד הוא. משום שהאשה מקפדת עלי' בשעת לישה וכיוצא בו עכ"ל וכן הוא בכל הפוסקים דכל שמקפיד עליו לפעמים חשיב מקפיד וקושיא הנ"ל דליהוי חציצה קמה וגם נצבה: ד) וליישב קושיא זו נראה דהנה צריך להבין הגזירה דמיעוטו המקפיד אטו רובו המקפיד. והא בכל התורה לא גזרינן מיעוטו אטו רובו. בעומד מרובה על הפרוץ. וברוב סימנים. וצלתה מרובה מחמתה. וכהנה רבות. ולמה נגזור בחציצה מיעוטו אטו רובו. ונ"ל משום דצריך כולו בתוך המים. ואם יצא אצבע או אפי' שער אחת לחוץ לא עלתה טבילה אפי' מה"ת (וכן מפורש ברמב"ם פ"א מהלכות מקואות הלכה ב' עיי"ש היטב ועי' בסדרי טהרה ריש סימן קצ"ח] רק בהי' כולו בתוך המים. וחוצץ במיעוטו הוא דאמרינן במיעוטו אינו חוצץ מה"ת. וע"כ יבואו לטעות דחציצה אינו פוסל כלל. דע"כ חשיב טבילה גם במקום שחוצץ. דאי לאו הכי אלא חציצה משויא ליה חסרון טבילה הרי חסרון טבילה במיעוטו נמי פוסל מן התורה כנ"ל. וע"כ דלא איכפת לן כלל בחציצה ואף ברובו יוכשר:

ה' והנה צריך להבין בידות כלים ארוכים ויוצאים מתוך המים נהי דהיוצא לא חשיב כלי. מ"מ מקום חתך אינו משוקע בתוך המים מכל צד. דהא היד על מקום החתך. ויוצא מתוך המים. ויהיה דינו כאלו אצבעו קטנה יוצא מתוך המים אך באמת זה אינו דומה לאצבע דאצבע יוצא. הרי האצבע הזה מרוב צדדיו חוץ. למים. אבל כלי זה אין מקצתו חוץ למים. רק מצד אחד הוא צד עליון שהיד דבוק עליו וכיון שאפי' אין חלק מחלקיו יוצא חוץ למים ברובו רק במיעוטו. אזלינן בתר רוב וכשר. וא"כ לא יבאו לטעות דחציצה אינו פוסל כלל. דאל"כ יהי' דינו כאילו הוא חוץ למים ויפסול במיעוטו אלא ודאי אין חציצה פוסל כלל דבנ"ד אי אפשר שיהיה ההכשר משום שאין חציצה פוסל דהא אפי' אין חציצה פוסלת הא בנ"ד לאו חציצה לבד הוא. רק שמצד הדבק ביד אינו משוקע בתוך המים. וע"כ ההכשר משום דברוב צדדים הוא משוקע בתוך המים. ומה שאינו משוקע תוך המים הוא במיעוטו. וע"כ ההכשר משום מיעוטו. ואין לגזור מיעוטו משום רובו: ו) עוד נ"ל דבנ"ד שמעולם היה עליו ארוכות היד ותחילה כשעשאו יד לכלי לא היה מקפיד עליו חשיב אינו מקפיד. והוא דענין אינו מקפיד בטבילה וקשר של קיימא בשבת ענין אחד להם. דכשאינו מקפיד בטל לגופו וכשמקפיד להסירו חשיב דבר בפ"ע אף קודם שהסירו ולא בטל. וכן קשר שאין דעתו להתירו הוי קשר ואם דעתו להתירו אף מעכשיו לא הוי קשר כלל. ולכאורה במתיר קשר של קיימא למה יתחייב. דקודם שמתירו במעשה הא מחשבתו להסירו. ושוב לא הוי קשר של קיימא. ועל המחשבה אין לחייבו דלא תעשה כתיב ומחשבה גרמא בעלמא כמ"ש רש"י גיטין (נ"ג) וצ"ל דכיון שהיה תחילה קשר של קיימא ונעשה קשר.

שוב לא פקע מיני' שם קשר במה שדעתו להסירו וה"נ כיון שתחילה קודם שעשאו יד לא היה מקפיד עליו אף שאח"כ דעתו להסירו עדיין חשיב כמו אינו מקפיד עליו: סימן רסח א הא דרוב שערו חוצץ נסתפק הפרישה אם אפי' מקום אחד של כנוס שער חוצץ או רוב שער דוקא. ובס' תפל"מ הכריע דאפילו רוב שער במקום אחד חוצץ ולפענ"ד לא משמע כן בר"ן שכתב טעם דשער נידון בפ"ע משום דמאת נפקא את הטפל. וכיון דאית ביה קרא מיוחד ע"כ נידון בפ"ע וא"כ כל מקומות שער שבגוף נידונין כאחד. ויש לדחות דמשום דשער סמוך לבשר הוצרך הר"ן לטעם שלו ולעולם ס"ל דבשני מקומות כל אחת נידון בפ"ע: ב) לפי דברי הר"ן הנ"ל יש להסתפק בבה"ס דבעינן ראוי לביאת מים. דלכאורה אינו חוצץ רק מדרבנן כיון דכל הבה"ס מיעוט הגוף. ומה דבה"ס צריך שיהי' ראוי לביאת מים. אי אפשר שיהי' מיעוט. רק אם יש דבר החוצץ במיעוט. וכי מצרפי בה"ס הו"ל רוב. אבל בה"ס בפ"ע אי אפשר שיפסול בו חציצה מה"ת ולפי דברי הר"ן הנ"ל ותוס' קידושין דמה דבה"ס צריך ראוי לביאת מים מכל נפקא דמשמע אפי' בה"ס א"כ י"ל דכיון דיש בו מקרא מיוחד נידון לעצמו ויש לדחות דכל משמע בין בה"ס בין מקום הגלוי. אבל את לא קאי רק על הטפל. אך המהר"ל ז"ל בכמה מקומות כתב דאת היינו עצם. וכל עצם גורר אחריו טפל א"כ גם את קאי אף על גופו ואעפי"כ חשיב מקרא מיוחד לשער. ואיל' הר"ן אינו סובר כהמהר"ל. ולמהר"ל נאמר באמת כהפרישה ותפל"מ: סימן רסט א) ביו"ד סי' קצ"ח סעיף ד' ברמ"א והוא דעת רבותיו של רש"י במס' שבת דאף דלא מיהדק אם מקפיד עליהם אסור ועיקר ההיתר בדלא מיהדק משום דאז אינו מקפיד להסירו בשעת חפיפה אבל אי מקפיד אסור. ועי' ב"י. ובסדרי טהרה תמה מההיא דנדה טובלת בבגדי' משום שהבגדים רפויין דהיא ש"ס ערוכה.

ומההיא דהשירים ונזמין והטבעות רפויין אין חוצצין שהיא תוספתא ופסק כן לקמן בש"ע: ב) ולפענ"ד נראה ליישב דהנה הא גופא טעמא בעי כיון דעיילי בה מיא האיך יחצוץ. ונראה דהנה בגיטין פ"ב דמייתי הש"ס מתני' דטופח על מנת להטפיח חיבור ומסיק דלענין מקואות איתמר ור' יהודה היא דתנן אם הי' רגליו של ראשון נוגעת במים אף השני טהור ואנן לא קי"ל כר' יהודה בהא כדאיתא לקמן סי' ר"א סעיף ס"ב. ועיי"ש בט"ז שהביא דברי הריב"ש שהקשה מהטביל בו כסות עבה דאם מקצתו נוגע במים הוי חיבור. ותירץ דשאני כסות שגוף הכסות בלוע במים. וע"כ ניחא טעם רבותיו של רש"י דס"ל שאינו רפוי הרבה ולא נכנס בו מים יותר מטופח על מנת להטפיח ולא הוי חיבור לשאר מקוה. משא"כ בנדה שטובלת בבגדי' דאף שאינו נכנס מים יותר מטופח על מנת להטפיח הוי חיבור למקוה שאף בגדי' בלועין במים כדברי הריב"ש הנ"ל. וההיא דשירים ונזמים י"ל דר' יהודה הוא דטופח על מנת להטפיח חיבור. או י"ל דמיירי שנכנס מים בנתים כקליפת השום דכהאי גוונא נראה דמהני דהא דעירוב מקואות דאם נפרץ באמצע בעי כשפופרת הנוד כיון שיש הפסק משני צדדין ומלמעלה ולמטה אם נפרץ מלמעלה סגי בנפרץ בעובי כקליפת השום וה"נ דכוותי' ודו"ק: ג ובתוס' גיטין שם הקשו אהא דטופח ע"מ להטפיח לר' יהודה חיבור דכי לית לי' לר"י עירוב מקואות כשפופרת הנוד ולמעלה בעי כקליפת השום ברוחב שתי אצבעות. ותירצו בחד תירוצא דהתם רבנן אבל לר' יהודה סגי בטופח להטפיח ולא בעי כקליפת השום. ובסוף תירצו דבעלמא אף ר"י מודה ור' יהודה לא פליג רק כשמקוה אחת למעלה ואחת למטה ומשום גוד אסיק וגוד אחית. ולולא דבריהם הי' נ"ל עפימ"ש הרא"ש פ"ו דמקואות משנה ח' דהא דמטהרין המקואות העליון מן התחתון ומביא סילון כו' ומשיקה אפי' כשערה דיו.

ור"ש הקשה שם דקי"ל דעירוב מקואות כשפופרת הנוד. עוד הקשה דהתם בעינן בטופח ע"מ להטפיח והכא סגי בכשערה. ותירץ דהכא כשהעליונה יש בה ג"כ מ' סאה אלא שהיא שאובה ובשאיבה הקילו. ורא"ש תירץ דסותם פא י הסילון עד שנתמלא וכשמניח ידו יש חיבור כשפופרת הנוד. ואף שאח"כ לא נשאר חיבור אלא כשערה סגי כיון שבתחילה הי' חיבור כשפופרת הנוד. ודברי הרא"ש אלו הי' בהעלם דבר מרבותינו האחרונים הב"ח והש"ך שהקשו להרא"ש דבפסול שאיבה נמי בעי כשפופרת הנוד האיך יפרנס משנה זו דסילון ונעלם מהם דברי הרא"ש אלו: ד) ועפי"ז מיושב הא דטופח ע"מ להטפיח חיבור כיון דהכא בטובל במקוה שיש בה מ' סאה מצומצמות עסקינן דכשעולה עדיין המים שעל גופו מחוברים למקוה. והיינו משום דהמים אלו הי' במקוה והי' מחוברים להמקוה לגמרי וע"כ אף שעכשיו אינם מחוברים רק במים טופח ע"מ להטפיח סגי דהא התם סגי בכשערה היכא שהי' מתחילה מחוברים כשיעור (ומשמע מהר"ש שם דשיעור שערה פחות מטופח ע"מ להטפיח שהקשה דהתם בעי טופח ע"מ להטפיח והכא סגי בשערה]: ה) ובהכי ניחא ליישב קושית הטורי אבן בחגיגה על הא דאמר שם אין מטבילין כלי בתוך כלי שאין בפיו כשפופרת הנוד דאין מים שבתוכו חיבור למי מקוה. וכשהכלי חיצון טמא מטבילין מגו דסלקא טבילה לגופא דמנא סלקא נמי לפנימי עיי"ש. והקשה בט"א כשהחיצון טהור נמי נאמר שנטמאו מים שבתוכו שנגעו בפנימי וטמאו את החיצון. וממילא מהני מגו לפנימי מגו דסלקא לחיצון. ולפמ"ש ניחא דלכאורה קשה למה בעי כשפופרת הנוד דהא תחילה הי' המים שבכלי מחוברים למקוה. שהרי מהמקוה באו לכלי וסגי בכשערה כדברי הרא"ש הנ"ל. וצ"ל דמ"מ לא מהני לשוו' בכלי מקוה טהרה [ואין מטבילין בכלים]. וכל זה לענין לשווי' מקום טהרה בכלי.

אבל לעניין גוף המים שלא יטמאו שפיר הוי חיבור אפילו כשערה כיון שמתחילה הי' מחוברים למקוה לגמרי ודו"ק: ובזה נ"ל הטעם דסלקא טבילה לחיצון כיון דחיצון טבילתו במקוה ולא בתוך הכלי רק לענין שלא יעשו המים שבתוכו שאובין לענין זה מהני חיבור אפי' כשערה כיון שבתחילה הי' מחוברים למקוה לגמרי: סימן רע הלכות מקואות ב"ה ג' אחרי זמרת לפ"ק. שוכ"ט לכבוד ידידי הרב המאה"ג המפורסם חו"ב כש"ת מו"ה יוסף נ"י. א דבר המקוה של גשמים מ' סאה ועוד ישפכו בה שאובין הרבה וכשיצטרכו לנקותה שופכים מתוכה לחוץ וחוזרים ונותנים בה שאובים עד שאח"כ אין בה מ' סאה מי גשמים שחשש רו"מ לדברי הש"ך ס"ק ס"ג שחושש לכתחילה לדעת הראב"ד דגם במים שאובין אסור נתן סאה ונטל סאה ברוב ואף אם שפכו בה השאובין ע"י המשכה משמע בתשב"ץ לחשוש לכתחילה: ב) כנים הדברים שבתשב"ץ משמע לחוש אף בהמשכה ומכל מקום לדעתי אין לחוש אם ישפכו לתוכו ע"י המשכה. הא' שדעת כמה פוסקים להכשיר שאובה שהמשיכוה כולה. ואף הפוסלין אינו אלא מדרבנן. גזירה אטו בלא המשכה כמשמעות הראב"ד בס' בעהנ"פ. וכן מבואר לדעת רבינו שמשון בשאובין בכלים שאין מקבלים טומאה אפי' כולה אינה אלא מדרבנן. רק בכלים המקבלים טומאה פסול מדאורייתא. מהא דזבחים (כ"ה) הוי' ע"י טהרה תהא. והרי שם מפורש דדוקא אם אין הפסק בין דבר המקבל טומאה לכלי. דמוכח דאויר כלי ככלי. דאי לאו ככלי הרי האויר מפסיק בין ידו לכלי. וממילא מובן דה"ה במקוה אם יש הפסק בין דבר המקבל טומאה למקוה דאין פסול משום דבר המקבל טומאה. ואין פסול בשאובה שהמשיכוה מה"ת: ג) וכן לדעת הראב"ד דתרי גווני שאובין נינהו שאובין בכלי שלא על ידו רק שממילא באו לכלי. זה מדרבנן. אבל הנעשה בידי אדם אפי' בלא כלי פסול מה"ת.