שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 85

וכיון דיכול להסירו מסתמא מסירה אותו לפעמים כדי לנקותו כאשר רואין בזמה"ז בשינים תחובות שעושין להם לפעמים מסירין כדי לנקותו וא"כ הוי מיעוטו המקפיד ויחצוץ בטבילה וצריך לדחוק שהי' עשוי באופן שיכול מים לכנוס תחת השינים. ואף שאפשר לדחות שאז לא הי' דרכם לנקותם כיון שזה וזה דוחק שוב אין להביא ראי' משם: ו) אך מצד הסברא הרי הוא מיעוטו שאינו מקפיד. ואף דאגד ע"ג מכה חוצץ. י"ל דהתם שבזמן מועט יתרפא והוא רוצה שיתרפא ולא יצטרך לאגד ע"כ חשיב מקפיד. משא"כ בזו שהשינים בעצמם נתקלקלו ואי אפשר להתרפאות והוא מבטל הציפוי עולמית. שפיר קרוי אינו מקפיד:. ז) ואשר כתב מס' בינת אדם זה לי ימים כתבתי להרב מבילגורייא [והוא בסי' רנ"ח] דבר האשה שיש לה נקבים בשינים ורופא סותמה בשעוה או בעופרת. פשוט שקרוי אינו מקפיד. ומה שכתב בספר בינת אדם בסי' י"ב דחשיב מקפדת שרצונה להסיר אלא שאינה יכולה. ולכך הוצרך טעמא דסכנה במארלאקען. הנה מה שלא הכשיר במארלאקען משום אינה מקפדת פשוט משום שהוא רוב שערו או כל השערות ולא מהני אינה מקפדת. וכן כתב בתשו' פנים מאירות ח"ב סי' קמ"ג. ומדבריו נשמע דלא ס"ל סברא הנ"ל. וכן בתשו' נוב"י מהד"ק סי' ס"ד באשה שהושם טבעת שעוה בעומק פרוזדור חשיב מקפדת משום שהוצרכה להסיר בימי נדתה. אבל לא עלה על דעתו שמה שצריך לרפואה יחשב מקפיד. והבינת אדם בא להחמיר בדרבנן בלא ראי' ואין שומעין לו כדתנן במס' ידים. וכ"ש שמפורש בגדולים הנ"ל להיפוך עכ"ל שם. עתה ראיתי בתשו' צ"צ החדש העלה ג"כ דהצריך לרפואה חשיב אינו מקפיד: ה) אך יש לעיין אם רוב שינים הם בענין זה ע"י חיפוי לפי מה דקי"ל רוב שערו אף שאינו רוב גופו חשיב רוב. והפרישה נסתפק אי אפי' מקום אחד של כנוס שער חוצץ או רוב שער דווקא.

ובס' תפל"מ הכריע דאפי' רוב שער במקום אחד חוצץ. והנה דשינים פוסל בהן חציצה וקרא כתיב ורחץ במים את בשרו ושינים לאו בשר נינהו. וצ"ל דדומה לשערות דאתרבי מאת הטפל לבשרו. ותדע דלענין טומאת מת דין אחד לשינים ושערות כדתנן פ"ג דאהלות כל שבמת טמא חוץ מן השינים והשער והצפורן. ובשעת חיבורן הכל טמא. ממילא אם רוב שינים הם באופן זה אף שאינו מקפיד חוצץ מדרבנן. ואם כל השינים באופן זה אף שאינו מקפיד חוצץ מדאורייתא. וגם ברוב שינים יש חשש דאורייתא ג"כ. דבדאורייתא צריך ראי' ברורה דמה שצריך לרפואה יחשב אינו מקפיד לסתור דעת ס' בינת אדם. ע"כ ברוב שינים כך אין להקל: וד' יתן לו חיים ושלום כנפשו ונפש הד"ש. הק' אברהם. סימן רס ב"ה א' תולדות רס"ט לכבוד ש"ב ומחו' גבר חכם בעוז ה"ה הרב הגדול חריף ובקי שלשלת היוחסין כש"ת מוהר"מ שי' אבדק"ק ליקאווע וכעת בק"ק קראקא יצ"ו. א) דבר שן המדולדל היינו שבעת דיבורה מחמת שהלשון נוגע בשן מתנדנד פנים ואחור. וכבודו מדמה לצפורן המדולדלת דפירשה מיעוטה דחוצצת בסי' קצ"ח. ומי יוכל להבחין אם פירשה ברובה ממקום חיבורה או מיעוטה. גם לפי' הט"ז משום שאין מים באים במקום שנפרש מי יוכל להבחין בזה אם באים מים במקום שנפרש השן עכ"ד: ב) ולכאורה עלה בדעתי לומר שחשיב אינו מקפיד משום הא דפסחים (קי"ג) א"ל רב לחייא ברי' לא תעקר ככא ופרש"י שן ממש מחמת חולי. ובט"ז או"ח שכ"ח סק"א בשם רש"ל דהוצאת שן סכנה. א"כ דומה לקאלטנעס שאין חוצץ משום שיש סכנה בהסירה. אולם בהא דפסחים פירשב"ם וז"ל שן ממש משום חולי שסופו תרפא ושמעתי בשם דענטיסט כי השן המתנדנד אי אפשר לרפא. וכשהשן יושב בחוזק על מקומו רק שחולה יש רפואות על זה. אך המתנדנד אין לו תקנה אלא הוצאה. ומצד סברא גם סכנה אין בהוצאת המתנדנד.

כ"ש בזמה"ז שיש להם להדענטיסטען המצאות שלא יהי' סכנה: ג) וחשבתי עוד שיקרא אינו מקפיד לפי פירש"י שבת (ט"ו:) ד"ה בכלי זכוכית זה לשויו ואין אדם מקפיד על הנדבק בהם לפי שנופל מאליו וה"נ שן המתנדנד סופו נופל מאליו כנודע. אך גם זה אינו. דכיון דעד שיפול מצער לי'. מקפיד להסירו תיכף. גם עיקר דברי רש"י דמשום סופו ליפול יחשב אינו מקפיד. הוא חידוש גדול. דפשט אינו מקפיד דלא איכפת לי' מה שהוא עליו. לא הרוצה בנפילתו. וסמ"ג כתב דאין נראה לר"י לומר כן. והובא ביתה יוסף סי' ר"ב ובוודאי כוונתו דכהאי גוונא שרוצה בנפילתו לא קרוי אינו מקפיד: ד) נשוב לדברי כבודו שכתב מי יוכל להבחין בזה כו' וסיום דבריו ע"כ דעתי נוטה להחמיר. אף שדעת הריטב"א דראוי לביאת מים רק דרבנן. ובאמת עיקר הלכה כתוס' שהוא דאורייתא כמו שהוכחתי בתשובה אחרת. אך בזה א"צ לדברי ריטב"א כיון דאינו אלא שן אחד ולא חמיר בית הסתרים ממקום גלוי דבמיעוטא רק דרבנן אך לפי שהוחזקה נדה והש"ך סי' ק"י בספק דרבנן ואיתחזק איסורא אזלינן לחומרא. והביא כן מרשב"א בתשובה. אך הרמב"ם פוסק כר"מ. והוא מחלוקת רש"י ותוס' סוף במה מדליקין שהאבן העוזר מיישב קושיית התוס' על רש"י עפ"י פסק רמב"ם דהלכה כר"מ והתוס' ס"ל הלכה כר"י. ולכאורה עלה בדעתי לומר דאף דמבואר פ"ק דחולין בספק נמצא עלי' דבר חוצץ חשיב איתחזק איסורא. יש חילוק בזה בין מקום גלוי לבית הסתרים. דבמקום גלוי דבעי ביאת מים ממש וזה ספק שמא הי' חציצה ולא בא עליו מים. והנה הטומאה ודאי והמטהר ספק. אבל בה"ס שא"צ שיבואו שם מים רק שלא יהא חציצה. והרי תחילה לא הי' שם חציצה. וספק אם נתהוה שם חציצה [כמו בנ"ד שתחילה לא הי' השן מתנדנד ולא הי' שום חציצה. ועתה שמתנדנד ספק אם נעשה חציצה] וכאילו הי' ספק באוסר. ועיין רשב"א פ"ד אחין:

ה) אך גם הא ליתא דבחולין (י'. וכ"ח) שחט את הוושט בעוף שהכשירו בסימן אחד ונמצא הגרגרת שמוטה ואינו יודע אם קודם שחיטה נשמטה והשחיטה פסולה (דאף שבעוף הכשירו בסימן אחד צריך שיהי' שני הסימנים ראוים לשחיטה] הוי ספק בשחיטה ופסולה והוא דומה ממש לנ"ד ששחט סימן אחד והכשירו בכך והגרגרת הי' תחילה ראוי לשחיטה וספק אם נשמטה ופוסל השחיטה. וחשיב ספק בשחיטה. ה"נ הוי ספק בטבילה והשב שמעתתא והחוו"ד שפסקו דספק נקובת הוושט לא הוי ספק בשחיטה אף שודאי נקובת הוושט נבילה. לא דקו בדין ובררתי בתשובה ה' שחיטה היפוך דעתם: אך עיקר דמיונו שן המתנדנד לצפורן שפירשה לא מחוור כלל דשן תחוב בעומק תוך בית מושב השינים ואף שמתנדנד. מ"מ תחוב עד שחשש שמא לא יבואו המים לתוכו והרי שם בתוכו חשיב בלוע כיון שנסתם מכל צד חשיב בלוע ובלוע אף ראוי לביאת מים לא בעי כמ"ש הנוב"י סי' ר"ד וכתב שהוא מילתא דמסתבר וא"צ שום ראי'. [וראייתו שם לפענ"ד תמוה כמו שביארתי בתשובה אחרת]: ז) ולכאורה צ"ע בדבריו שכתב כן מסברא הלא תוספתא ערוכה היא הביאה הר"ש שלהי מקוואות נכנס לו חץ ביריכו אם קרם עליו עור מלמעלה אינו חוצץ שכל הבלוע באדם כו' טהורין. ופירש הר"ש כי היכי דלענין טומאה הבלוע בטל אגב גופו לענין חציצה נמי בטל אגב גופו יע"ש. ועוד שהנוב"י כתב משום שבלוע א"צ ראוי לביאת מים. ובתוספתא משום שדבר הבלוע אינו מטמא הוא הדין אינו חוצץ כפירוש הר"ש: ח) אמנם נראה דתרי גווני חציצה. הא' דבר החוצץ שמונח במקום שצריך ביאת מים או ראוי לביאת מים. הב' חץ התחוב ביריכו והחץ באמצע הירך. ושם א"צ אף ראוי לביאת מים שהוא באמצע הבשר. וא"צ ראוי לביאת מים אלא שטח הבשר מבחוץ שהוא בתוך בית הסתרים לא באמצע הבשר. אך ענין חציצה זו כי המים צריך שיקיפו מכל צד.

וכשחץ תחוב המים שמצד הירך בימין לחץ אינו מועיל לחלק הירך שמשמאל לחץ הואיל החץ מפסיק וחוצץ בין חלק ירך שבימין לחלק ירך שבשמאל ונגד חציצה זו מועיל טעם זה שהחץ בטל לגופו וגופו הוא ואינו מפסיק. אבל בנדון הנוב"י בדבר החוצץ מונח על גבי בשר מבחוץ רק שהוא בלוע אינו מועיל מה שבטל אגב גופו. וחשיב גופו. דגופו נמי חוצץ כגון עצמה עיני' ביותר. וזה טעם צפורן שפירשה מיעוטה חוצצת. דחלק צפורן שנפרש חוצץ אף דגופה היא. אלא דגופו נמי חוצץ. רק מסברא כתב הנוב"י דבלוע א"צ ראוי לביאת מים. דלא מצינו ראוי לביאת מים אלא בבית הסתרים ולא בבלוע: ט) נשוב לנ"ד שודאי מה שבתוך השן בפנים הוי בלוע וא"צ ראוי לביאת מים אלא שפת שן מבחוץ או בין שן לשן. רק שתאמר ששן תחוב המתנדנד חוצץ בין שפת השן התחוב שבצד זה לשפת השני שבצד זה. ואפי' הי' מגיעין מים לשפת השן התחוב לא הי' מועיל. ממילא אינו ראוי לביאת מים. ושן התחוב אינו בלוע. שהרי השן מגולה למעלה. אך זה אינו. דשן אף שמתנדנד. מ"מ גופו הוא. ודומה לצפורן שפירשה רובה אינו חוצץ. ואף שחשיב מדולדל. ובשבת (צ"ד:) צפורן שפירשה רובה הנוטלו בכלי פטור. מ"מ אינו חוצץ דמ"מ גופה היא. [ופירשה מקצתה דחוצץ משום שהמים אין באים על הצפורן משום שחלק צפורן הנפרש מכסה עליו כמ"ש הלבוש והט"ז] ה"נ בשן המתנדנד: י) ויש להעיר מקידושין (כ"ד:) היתה שנו נדודה והפילה אם לא הי' יכול להשתמש בו אינו יוצא בו לחירות. ולכאורה קשה מהא דאיתא שם הרי שהיתה עינו סמוי' וחטטה עבד יוצא בה לחירות מ"ט מחוסר אבר הוא. ואם היינו אומרים דשן המתנדנד ואינו יכול להשתמש בו כנפל דמי. הוה אתי שפיר. וא"כ בנ"ד נמי הי' חוצץ השן המתנדנד בין שני שפתי השן שבתוך העצם. אך ראיתי להרשב"א שם שהקשה קושיא זו והניח בצ"ע. והפנ"י תי' קושייתו.

מ"מ כולהו ס"ל שן המתנדנד גופו הוא ואינו חוצץ. ע"כ הדבר בור שאף שיש לה שן המתנדנד יכולה לטבול בלי חשש. ומעולם לא שמענו שאשה שיש לה שן מתנדנד ואינה משתמשת בו. תצטרך להוציאו קודם טבילה. והבא לחדש זה להחמיר בדרבנן עליו הראי'. ומסברא נראה שאינה חייבת להוציאו קודם כנ"ל: הק' אברהם. סימן רסא ב"ה יום ג' האזינו תרס"א לפ"ק. לרב אחד. א) בדבר הנשים שטבלו במקוה שלא הי' במים זרח למעלה מן הטבור כפי המבואר ברמ"א ויש חשש שמא שחחה ביותר. הנה בגוף הדין בשחחה ביותר. מלשון המחבר נראה להקל בדיעבד. כי הביא הדעה ראשונה דעלתה לה טבילה. וגם הט"ז פסק דעלתה לה טבילה משום דהמים מקדימים. ואף שכתב שיש חשש על הקמטים שהוא למעלה מן המים. מ"מ הכא כיון שלא נחסר רק מעט מן המים. ממילא קודם שטבלה ראשה במים הי' די בהמים לכסות כל הגוף אף בלא שחי'. ושפיר י"ל המים מקדימים. אך הש"ך מחמיר בשחחה ביותר אפי' בדיעבד משום דהמחבר פסק כמאן דלא גרסי ולית הילכתא עיי"ש. אך הס"ט ג"כ מיקל משום דמימרא דר"ל נשנה בלשון לכתחילה עיי"ש. מכל הלין לא הוי יותר מספק דהוי ספיקא דדינא ובשל סופרים מיעוטו המקפיד הלך אחר המיקל: ב) ואין לומר דהוי ספק אב הטומאה וספק אב הטומאה אף בד"ס ספיקו טמא כמבואר במשנה י"א פ"ד דטהרות. אך ז"א דמדברי הר"ש פ"ב דמקוואות (מ"ג) נראה מבואר דהיכא דהטומאה הוא דאורייתא ומדאורייתא היתה טבילה כשירה רק מדרבנן יש ספק על הטבילה. בענין זה לא אמרינן דספק אב הטומאה בד"ס ספיקו להחמיר. בהא דהביא ראי' מברייתא שתי מקוואות של מ' סאה אחד שאוב ואחד כשר וטבל באחד מהן מטומאה חמורה טהרות תלויות. דע"כ כולו שאוב דאורייתא. דאי דרבנן הי' לטהר מספק. ואם לא כדברינו הנ"ל מאי ראי'. הא אפילו שאוב מדרבנן הא אב הטומאה מד"ס אלא ודאי כנ"ל:

ג) ואין לומר משום שיש כאן חזקת איסור. דהנה גם נגד חזקה מחלוקת בין הראשונים. אי פסקינן כר"מ אי כר' יוסי. דספיקא דרבנן לקולא אף נגד חזקה ויש מחלוקת בזה הרש"י ותוס' שבת (דף ל"ד.) בענין עירובין ורמב"ם ורשב"א. ובנ"ד שהוא ספיקא דדינא ויש דעות דסוברים דבספיקא דדינא לא אזלינן בתר חזקה. ויש לצרף שני הדעות להקל אף נגד חזקה: ד) מכל הלין טעמי נראה להתיר בדיעבד אם עברה לילה אחת כדי שלא להוציא לעז. אך אם לא עברה לילה אחת נראה שצריכה לטבול שנית. דנסתפק המל"מ בכל ספיקא דרבנן אם אפשר לטבול שנית אמרינן איכא מיא בנהרא זיל טבול: הק' אברהם סימן רסב דרב אחד. א בדבר האשה שהרופא עשה לה חור אצל אזנה והחור כלה לנקב שבאזנה וצוה להניח שם גאזע שתנוח בה שבעה ימים ולאחר שבעה תוציאנה ותניח אחרת על ז' ימים וכן לעולם. והזהיר בל יבואו בנקבים אלו מים. ועתה השאלה מה תעשה בעת טבילתה: ב) וגדול אחד רוצה להתיר מאחר שמפרש שם על ז' ימים ומדרבנן חשיב לענין שבת קש"ק. ה"נ כיון דחציצה דמיעוטו המקפיד דרבנן ואמנם שאני התרתי בתשוב' סי' רנ"ג בביטול על חצי שנה שנסמוך על רבינו ירוחם בדרבנן דכהאי גוונא חשיב קש"ק בשבת מדאורייתא והבאתי לשון הרא"ש שכתב קשר של קיימא א"צ שיבא בו מים. אך שנאמר בביטול לז' ימים הואיל ומדרבנן חשיב של קיימא אינו נראה. דהא טעם שגזרו חכמים על מיעוטו המקפיד אטו רובו. וכיון שאם הי' רובו כהאי גוונא ביטול על ז' ימים הי' חוצץ מדאורייתא. ממילא נשאר הגזירה במיעוטו: ג) אך נראה עצה שתכנוס אצבעה הקטנה במי מקוה ותתחוב בנקב התולדה שבאזנה כל מקום הגלוי ומעט מים כזה בודאי לא יזיק לפי השכל. וכן תתחוב אצבעה שני במים ותניח בנקב שעשה לה הרופא כל מקום הגלוי.

ואם קשה לה לעשות בעצמה תוכל לעשות ע"י אשה אחרת שהיא עמה בתוך המים במקוה. והשאר היינו מה שאינו גלוי הוי בה"ס. וצריך רק שיהי' ראוי לביאת מים. וה"נ ראוי אם תסלק אצבעותי': ד וזה אין סברא לומר דמשום חשש סכנה יחשב אינו ראוי דודאי אשה מותרת להכניס עצמה לסכנה זו כדי שלא תתגרש מבעלה. ועוד דכיון דטבילת נדה א"צ שיהי' מדעתה. רק אפי' נפלה בנהר מהני. שפיר חשיב ראוי אף אם היא אסורה לעשות כן. וחציצה לא יחשב האוזן על האצבע. והאצבע על האוזן. דומיא דהאוחז ידו באדם ובכלים ומטבילם. שאם מדיח ידיו במים לא הוי חציצה מפני שהמים מקדימין. ועי' יו"ד סימן ק"כ סעיף ב' וסי' קצ"ח סעיף כ"א. ה"נ בזה: הק' אברהם. סימן רסג ב"ה אור ליום ד' תשא תרנ"ב לפ"ק. שוכ"ט לכבוד אהובי הרב החריף מו"ה משה נ"י הנקרא ר' משהלי וואליער דומ"צ בק"ק לאדז. א) דבר מה שאמרתי לו בלאדז דכשיש חציצה ברוב שינים אף שאינו מקפיד לדעת בעל תפל"מ דכל מקום ומקום של כנוס שער נדון בפ"ע. ואם ד"מ בבית השחי חציצה ברוב בית השחי חשיב רובו וחוצץ אפי' אינו מקפיד. ה"נ השינים נידונין לעצמם. וע"ז כתב מעלתו שאינו יודע כלל מנין שהשינים דינו כמו שער. ואת"ל שדינו כמו שער., א"כ גם להפוסקים דבשער של כל הגוף משערין י"ל כן דברוב השינים חוצץ כמו ברוב שער של כל הגוף: ב) שורש דבריי הוא ממתניתין דאהלות (פ"ג מ"ג) כל שבמת טמא חוץ מן השינים והשער והצפורן. ובפרק דם הנדה מפרש הטעם מדכתיב או בעצם אדם דומיא דעצם מה עצם שנברא עמו ואין גזעו מחליף אף כל וכו' יצא שינים שלא נבראו עמו יצאו שער וצפורן שגזעו מחליף. ובטבילה נמי דכתיב ורחץ במים כל בשרו ושינים מנלן. הא לאו דומיא דבשר הוא שנברא עמו. ושן לא נברא עמו. ועל כרחינו לומר דכי היכי דיליף שער מאת ה"נ יליף שינים.

והנה מה דשער נדון בפ"ע הטעם משום דשער נפיק מקרא בפ"ע מאת הטפל לבשרו נידון בפ"ע ה"נ שינים: ג מיהו ודאי כשיש חציצה בשינים לבד ובצירוף השיניים והשער אין רוב חוצץ. הטבילה כשירה. כיון דשינים ושער מחד קרא. ומ"מ כשיש חציצה ברוב שער. ובצירוף השינים לא יהי' חציצה ברוב אין מצטרפין השינים להכשיר כיון דשינים בתוך הפה והוא בית הסתרים וא"צ שיבואו בהם מים כלל. ובשער הא בעי ביאת מים ממש. והרי לא באו מים ברוב. שבשינים לא באו מים כלל. ואפי' פתחה פיה ובא בהם מים כמי שלא באו דמי כיון שא"צ לבוא בהם מים. אבל להיפוך כשיש חציצה בשינים ולא בשער פשיטא שמועיל השער להכשיר. רק להפוסקים דכל מקום ומקום כנוס שער נדון כל אחד בפ"ע. ה"נ נדונין השינים לעצמן. ולא מצטרף השער להכשיר. וזה שאמרתי לו רק להפוסקים דכל מקום ומקום כו' כי לשאר הפוסקים הוא מוכשר ע"י שער: ד) מ"ש מענין הלכלוך. לכלוך זה א"י מהו. ופשיטא שאינו ברוב השן. הגם כי שער קשור רוב אחד ואחד דפסול. קשה לפרש שקשר השער ברובו. כי מקום הקשר אינו רוב. מ"מ על כרחינו לפרש כן שקשר פעמים הרבה עד שחוצץ ברוב: ה) מ"ש בענין התיך אבר לתוך נקב השינים כיון שאי אפשר להסירו מהשינים הוה כגופה ממש זה אינו וכמה נתלבטו הפוסקים בענין הקאלטינעס ועיין בס"ט סימן קצ"ח סק"ט בשם הפנים מאירות. ובקיט אשר משימין ופעמים מסיר הרופא ושם קיט אחר. זה חשיב אפי' מקפיד כיון שפעמים מסיר. ומה שרוצה לדמות לרשב"א בצבע. אינו דמיון. כי הצבע שהוא לנוי ודאי בטל כהא דסוכה פירס סדין לנאותה כשירה. וכתב הריטב"א הטעם משום דלנאותה בטל אל גוף הסכך. וראיית הרשב"א מבגד ארגמן ותולעת שני והכל לנאותה:

ו) ועוד דטעם זה של הרשב"א אינו עולה למ"ש הפוסקים בשופר שציפהו זהב במקום הנחת פה פסול משום דתוקע מכניס קצתו בפיו וחוצץ בין פיו לשופר. והא רוצה שיהי' כך לעולם וגם הוא לנאותו וע"כ הרשב"א מפרש במקום הנחת פה לאו שצפהו באורך השופר. אלא שציפה במקום רחבו ופסול משום הוסיף עליו כל שהו. ועיין בב"י סימן תקפ"ו. ולהלכה דקיי"ל אפי' באורך השופר פסול משום חציצה ובצבע קיי"ל כרשב"א. הוא משום טעם שני דצבע אין בו ממש. ומה דקשה על טעם חציצה בשופר הא לנאותו אינו חוצץ. י"ל משום דצריך נגיעת פה התוקע בשופר כמו שלמדו מכאן שאם הרחיק התוקע פיו ותקע פסול. והיכא דבעי נגיעה לא מהני מין במינו כמ"ש הרמב"ן פרק הלוקח בהמה וי"ל ה"ה לנאותו. ובחי' [הובא לקמן סימן רס"ו] הארכתי הרבה ליישב כל הדברים אשר לכאורה נראה כסותרים לזה ואין כאן מקומו. וע"כ גם בין השינים או תוך השינים אינו בטל וציפוי אינו בטל. אדרבה קיי"ל דבתר ציפוי אזלינן בין להקל בין להחמיר כדאיתא שלהי חגיגה אך אם מה שמשים הוא מיעוט אם הוא בתוך השינים ואינו מקפיד להסירו לעולם פשיטא שאינו חוצץ. ובקיט שפעמים הרופא מסירו הא חשיב מקפיד וחוצץ: ידידו הדו"ש הק' אברהם. סימן רסד ב"ה יום ד' תצא רנ"ה לפ"ק. שוכ"ט להרב החריף הבקי מו"ה ראובן נ"י. יקרתו הגיעני ואם אמנם שאין הפנאי מסכים אתי להשיב במה שאינו הלכה למעשה. אך יען שמעלתו הכרתיו בהיותו ילד קטן ועתה הוא מתגורר במדינה אחרת אני אומר שלום לרחוק ולקרוב א) אשר נסתפק מעלתו אם יש טבילה לחצאין כגון מי שיש עליו ב' טומאות שהוא טמא טומאת ז' דמת וטומאת ערב דבע"ק אם הועילה לו הטבילה לערב שיהי' מותר ליכנס למחנה לוי' והאריך לפשוט ספק זה ולבסוף הניח בצ"ע.