שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 84

דבשלמא בסוכה שייך ביטול לז' ימי החג. בטומאה כל זמן שהטומאה שם. דאחר כך א"צ להביטול אבל שבת לא שייך זה כלל. ע"כ צריך ביטול לעולם. ותדע דהא מקשה בירושלמי בקשר דמשכן דהוי לשעה שמבטיחן ליכנס לארץ והתם לא שייך שימלכו ויטלוהו בו ביום. וכיוצא. דהא כתיב על פי ד' יחנו ועל פי ד' יסעו. ואי משום שמא יאמר להם ליסע תיכף א"צ בזה הבטחה להכניסן לארץ. רק דהירושלמי ס"ל דכשאינו ברור שיתיר הקשר חשיב של קיימא וכן הוא בפוסקים. ע"כ בספק אם יצוה אותם ליסע תיכף הי' חשיב של קיימא. וא"כ מה בכך שהבטיח ליכנס לארץ אי אמרת דלהתקיים איזה זמן חשיב של קיימא ולשמא ימלך לא שייך שם כנ"ל. אלא ודאי בשבת בעצם לא חשיב של קיימא רק בביטול לעולם: טו) מעתה ענין ביטול ואינו מקפיד גבי חציצה נראה לדמותו לביטול דסוכה ודטומאה. דבזה שייך נמי שיהי' בטל לשעת טבילה. שאז לא יקפיד עליו ליטלו. וכמו בביטול דסוכה כל ז' ימי החג. דלאח"כ א"צ הביטול. ובטומאה כל זמן שהטומאה שם. דלאחר שיצא הטומאה א"צ לסתימה ה"נ בזה א"צ רק שבשעת טבילה לא יקפיד ויהי' בגופי' רק משום שמא ימלך ויטלנו תיכף לא הוי ביטול אף לשעתו. ע"כ ניחא דברי רש"י שכתב במור בכלי זכוכית דטיט אינו מקפיד ליטלו שבאיזה ימים יפול מאליו ואי בעי ביטול לעולם. א"כ דומה כמו לענין קשר של קיימא. דכיון דמנתיק לכשיבש לא חשיב של קיימא. ולמה שכתבתי לאו קושיא דהתם בעינן של קיימא בעצם. ואי לא חשיב של קיימא כשדעתו ליטלו. כל שכן דלא חשיב של קיימא כשנופל מאליו. אבל בחציצה דלא בעי ביטול לעולם רק משום שאם דעתו לקחתו לאחר זמן חיישינן שמא ימלך ליטלו גם תוך הזמן. וכיון שהוא אין דעתו לקחתו שוב לא חיישינן שמא ימלך. וא"כ מה בכך שאחר ימים יפול מאליו. הא בעצם א"צ רק לשעת טבילה:

טז) מעתה ניחא הא דאגד שע"ג המכה וקשקשים שעל גבי השבר כיון שלא ביטלו רק עד שיתרפא חיישינן שמא ימלך ויקחנו קודם. וגלד שע"ג מכה דאינו חוצץ משום שאינו מקפיד התם לא חיישינן שמא יטלו כיון שמצטער בנטילתו. משא"כ אגד שלא יצטער בלקיחתו בעצם רק שיחסר רפואת המכה. ואפשר שירפא באופן אחר. וגלד שחוץ למכה שחוצץ אף שמצטער בנטילתו שהוא סמוך למכה. מ"מ א"צ לגלד ההוא. והי' חפץ שלא יהי' עליו. וא"צ לרפואה רק הגלד שע"ג המכה ע"כ אינו בטל לגופי'. וכעין שכתבנו בטעם חץ התחוב ביריכו שחוצץ אף שיש סכנה בנטילתו. משום דהי' חפץ שלא יהי' החץ ביריכו כלל. ה"ה בזה: יז) אך לפי זה לא נוכל ללמוד מקש"ק דשבת שאם מבטלו לזמן חשיב של קיימא לדעת רי"ו. ה"ה בזה דליתא. דיש לומר לעולם כל שאינו מבטל לעולם ודעתו ליטלו אף לזמן ארוך חיישינן שמא ימלך. אך בשבת לא נתבטל מתורת קשר של קיימא משום שמא ימלך. דהא מבואר בירושלמי ובפוסקים דבספק אם יתירנו לא נתבטל בזה מהיות קשר של קיימא. וא"כ אם הטבעת למטה במקום שהשמש דש אין היתר: יח אך עדיין יש עצה לפמ"ש שכל האיסור משום שלא ימלך כדברי ריטב"א ושם כתב ריטב"א דכשיש איסור ליטלו סגי בביטול ליומי' א"כ ה"נ יש לכאורה עצה שתשבע על דעת רבים שלא תקחנו איזה זמן ושוב חשיב אינו מקפיד משום שרוצה בו עכשיו לרפואתה: יט) ויש לומר עוד שאם תדע האשה מעצה זו לישבע אפי' אינה נשבעת שפיר דמי. שהרי בית הסתרים היא וחציצה דפוסל משום דאינו ראוי לביאת מים. והכא ראוי לביאת מים שתשבע ויתבטל הטבעת לגופה ויחשב בא מים בגופה. אך יש לפקפק ולומר כיון דנשבע צריך להוציא בשפתיו ובעודה תוך המים אם תפתח פיה לדבר יכנסו המים בפיה ולא תוכל להוציא השבועה בפה. אך אם תשבע ממש לכאורה יש להתיר ולסמוך על דעת רי"ו דלחצי שנה מקרי של קיימא.

ואם תחלק ותאמר כסברת ריטב"א שמא ימלך נגד זה מהני השבועה: כ) אך גם הא ליתא מאחר שהוכחנו דאינו מקפיד דחציצה היינו דלא איכפת לי' כלל. אבל אם היה רוצה שלא יהי' עליו אף שאי אפשר לה ליטלו חשיב מקפיד (והיינו טעמא דחץ התחוב ביריכו דחוצץ אף שאי אפשר ליטלו משום סכנה. מ"מ הלא הי' רוצה שלא יהי' בו החץ כלל. וכן הוכחנו מרש"י שבת במור בזכוכית] א"כ אף אם תשבע החשש במקומו שמא תחזור ותרצה ליטלו ואף שלא תוכל מחמת השבועה לא יתבטל: כא) אך הב"י סי' ר"ב כתב בשם סמ"ג דאין נראה לר"י לומר כן ולא כתב מאיזה טעם. ובודאי הוקשה לו הנ"ל. דהיתכן שבשביל שיפול מאליו יחשב אינו מקפיד. ואינו מקפיד היינו דלא איכפת לי' מה שהוא עליו ולא איכפת לי' מחמת שיפול ממנו. ולפי זה י"ל דלעולם אינו מקפיד לשעתו לא חשיב אינו מקפיד. והיינו טעמא דאגד שעל גבי מכה וקשקשים על גבי שבר משום דמקפיד להסירם לכשיתרפא. ולשיטת רש"י נוכל לומר דהא דאגד וקשקשים לענין להכניס ולהוציא טומאה מיתנייא ולא לענין חציצה. וכן הוא פי' הא' של ר"ש. ואף שהב"י כתב די"ל הר"ש מודה דחוצץ ג"כ י"ל רש"י לא ס"ל הכי. הן אמת שעדיין יקשה על רש"י מרטי' שע"ג מכה דחוצץ ואף שאינו מקפיד שצריך לה לרפואה: כב) איברא דנראה ליישב דעת רש"י בהא דכתב שאינו מקפיד מחמת שיפול מאליו. ואינו מובן כלל. ובאמת ר"י השיג על זה כנ"ל. ונראה ליישב דהנה שם במשנה דאלו חוצצין בכלים הזפח והמור כו' בין מבפנים בין מבחוץ ופי' שם במשנה אחרונה משום שיש כלים שאין חוצצין כי אם מבפנים כדאיתא בתוספתא תני בכלי זכוכית שחוצצין בין מבפנים בין מבחוץ עיי"ש. והנה הא דמפליג בתוספתא בין מבפנים בין מבחוץ הוא בכלים של אומן דוקא. אבל כלי בעה"ב לעולם חוצצין. וכן הוא ברמב"ם.

ולפי זה צ"ל דמתני' בכלי אומן מיתוקמא דאי בכלי בעה"ב לא הי' רבותא בכלי זכוכית וק"ל. וכיון דבכלי דמיירי מתני' בכלי אומן שאין מחזיק הכלי רק למוכרו לא להשתמש בו. ע"כ אין האומן מקפיד אף אם לא יפול הטיט מהכלי כלל. כי הקונה לא יהי' נחשב חסרון אצלו מה שהטיט עליו כי יודע שיפול מאליו. וע"כ אין מקפיד האומן כלל אף אם לא יפול הטיט כלל. ולעולם גם רש"י סובר דלא קרוי אינו מקפיד רק אם אינו מקפיד כלל אף לאחר זמן לא על שעת טבילה לבד. וע"כ ניחא רטי' ואגד וקשקשים שחוצצין משום שלאחר שיתרפא יקפיד עליו להסירו. ולא דמי לגלד שעל גבי המכה שאינו חוצץ משום שאינו מקפיד עליו דשאני התם דהגלד כמו שהיא עכשיו אינו מקפיד. דלאחר שיתרפא המכה ויגלד מתייבש. ואינו באופן זה שהוא עכשיו. ועוד דשאני גלד דגופי' הוא. ועל כן דברינו נכונים דכשאינו מקפיד על חצי שנה שצריך שיהי' מונח הטבעות לענין חציצה. סמכינן בשעת הדחק בדרבנן על רי"ו דכה"ג דינו כמו לעולם דחשיב של קיימא: כג) אך אין להקל ולומר שאם צריך שיהי' מונח שבוע או שבועיים דכהאי גוונא אסור מדרבנן בשבת. וכיון דמדרבנן חשיב של קיימא יועיל להקל בחציצה במיעוטו דרבנן. דליתא. כיון דאיסור מיעוט המקפיד משום גזירה אטו רובו המקפיד. וכיון דכהאי גוונא מקפיד קרי לי' מדאורייתא אכתי הגזירה במקומה עומדת: כד) וראי' לזה מעירובין (ס"ז:) דמקשה לעולא דאמר קרפף יותר מבית סאתים מדאורייתא רה"י למה מותר לטלטל מתוכו לכרמלית עיי"ש. ומה קושיא הא איסור מרה"י לכרמלית דרבנן. ומדרבנן הקרפף נמי כרמלית הוא. אלא ודאי כיון דהאיסור גזירה לכרמלית אטו לרה"ר. וכיון דמן התורה הקרפף רה"י אכתי הגזירה במקומה. וה"נ דכוותה: כה) ולענין הבדיקה שבתשו' זכרון יוסף מיקל שא"צ להסירה בעת הפסק טהרה ורעק"א החמיר.

אני רגיל להורות בזה שאם אינה זבה דאורייתא רק מחמת חומרא דר' זירא. להקל בזה. ועל פי רוב אינה זבה דאורייתא. ואם האשה הזאת תהי' זבה דאורייתא ותצטרך להסירו. ממילא אם רגילה בכך. שוב תחשב מקפדת וחוצץ גם בשעת טבילה. אך כבודו כתב שהאשה הזאת לא יעכב הבדיקה כלל וכן ההפסק טהרה ואינני בקי בזה. (ועיין מ"ש לקמן בסי' רל"ד בעז"ה]: הנני הדו"ש הק' אברהם. סימן רנד ב"ה יום ג' בא תרנ"ו לפ"ק פה סאכאטשוב. שלום לכבוד אהובי הרב הגדול חריף ובקי מגזע היוחסין מו"ה אפרים שלמה נ"י אבדק"ק ליפנא. א) דבר האשה שנשתרבב מקורה ממקומה לבין הכליות ועשה לה הרופא טבעת הנתון באותו מקום בעומק להחזיק המקור במקומו וצוה לה הרופא שלא תסירה ממקומה לכל הפחות עשרה חדשים מפני חשש סכנת שרבוב האם. שמלבד ששרבוב תעכב הריון יוכל להיות שתדבק האם בכליות שהיא חשש סכנת נפשות. ואם ע"י מקרה תצטרך להוציא הטבעת לא תוציא אותה רק ע"י רופא. ועתה הספק אם חוצץ בטבילה. וכת"ר הביא החוספתא שהביא הר"ש בחץ התחוב ביריכה וקרם העור מלמעלה שאינו חוצץ משום דבלוע הוא. ועוד פלפל בדין אינו מקפיד: ב) והנה בתשו' זכרון יוסף נחלקו בזה הרב מברעסלא עם בעל זכרון יוסף שהרב מברעסלא סובר שאינו דומה לתוספתא הנ"ל דהתם בלא החץ מאחר שסתום מכל צד לא יבואו המים. והזכרון יוסף חולק עליו ופוסק דאינו חוצץ. והנוב"י כתב גם כן בפשטות שאינו חוצץ ולא הביא התוספתא. ובראב"ן סימן שכ"ו כתב וזה לשונו דאיבעיא להו אותו מקום בלוע הוי או בית הסתרים. אמר רבא בה"ס הוא וצריכה להדיח. משמע להדיא דאי בלוע הוי א"צ להדיח. הרי דבלוע אינו חוצץ: האומנם כי ברמ"א סי' קצ"ח סעיף מ"ג גם צריכה לבדוק עצמה בגדולים כו' שלא תהי' צריכה לעצור עצמה ולא יהיו ראוים לביאת מים.

הנה שגם הבלוע חוצץ אולם דברים אלו רק לכתחילה. ובמקור הדין בראב"ן לא כתב רק במי רגלים וז"ל וצריכה להטיל מ"ר קודם טבילה דבעי רבה זבה שנעקרו מ"ר וירדה וטבלה מהו ועלתה בחיקו ותיקו דאיסורא לחומרא ואם לא הטילה לא עלתה לה טבילה אם נעקרו וצריכה להטיל עכ"ל. ולעיל גבי הדחת קמטים כתב מקום גדולים וקטנים אבל כאן לא כתב רק במ"ר מכלל דבגדולים לית לן בה. ומוכח שדינו של רמ"א רק לכתחילה. וא"כ אין ראי' לענין דיעבד שיהי' הבלוע חוצץ ד) האומנם כי מדברי ראב"ן הנ"ל במ"ר לכאורה יש להוכיח דבלוע חוצץ. והיינו דהנה פשטות דברי ראב"ן תמוהים כמו שהביא בד"מ בשם הגה. דמה ענין בעיא זו שהיא לטהרות ומשום טומאת מעיין לבזמה"ז לבעלה. ואי משום חציצה הי' לו להביא מקמצה שפתותי' ולא מכאן. ואולם כוונתו נראה דודאי משום חציצה אתי עלה. אך תלוי בבעיא זו דאם נאמר דנעקרו מ"ר ואח"כ טבלה והטילה המ"ר טהורין דגופה נינהו ונטהרו עם האשה במקוה וגופה לא חייץ. ובזבחים (י"ט) מבעיא ליה בגופו אם חייץ או לא. ורמב"ם פסק בדיעבד עבודתו כשירה. ה"נ יש להכשיר הטבילה בדיעבד. ועוד דבעי' וזבחים היא אם גופי' שלא במקומו חייץ כגון הכניס ידו לתוך חיקו או נכנס שערו בבגדו אבל גופו במקומו ודאי לא חייץ: ה) ועוד דעיקר טהרת מ"ר בגוף ע"י הטבילה היא משום השקה כמו שתה מים טמאים וטבל והקיאן טהורין מפני שהם טהורין כגוף משום דטבילה מהני למים משום השקה. שכשהם בתוך האדם והאדם טובל כאילו נטבלו גם המים במקוה. וה"נ במ"ר דמפורש במשנה ו' שם שגם מ"ר מטהרים בהשקה. ולא תימא דוקא מים שנטמאו במגע אבל לא מ"ר מעין הזב. דהא תני סיפא שם מי חטאת עד שירבו המים על מי חטאת ופירשו רש"י ותוס' זבחים ע"ח) משום שהם אב הטומאה ומשום קדושתייהו לא בטלי.

אלמא דטעם אב הטומאה לבד לא הי' מועיל שלא יטהרו בהשקה. וכמו הזב עצמו אב הטומאה ונטהר במקוה. כן המים אב הטומאה נטהרין בהשקה. רק מי חטאת דקדושה שבה לטהר הטמאים ודאי לא פקעה בהשקה דהא השקה משום זריעה כמפורש פסחים (ל"ד:) במי החג דמדמי לה לזריעה דתרומה עיי"ש. ושתילי תרומה שנטמאו אף שפרחה טומאתם מ"מ אסורים לזרים דלא פקעה קדושתן ה"נ מי חטאת לא פקעה קדושתן ונשארים מי חטאת וא"כ חוזרת טומאתן עליהן דמי חטאת בעצמותם הם טמאים ולא קיבלו תחילה הטומאה ממקום אחר כדי שתפקע בהשקה. רק הם אב הטומאה בעצמם משום קדושת מי חטאת וכיון דעדיין קדושים ממילא הם בטומאתם ג"כ. אבל במעיינות בעלמא מהני השקה. וזה טהרות מ"ר זבה ודכוותייהו: ו) נשוב לדברי ראב"ן דאם נאמר דאפילו נעקרו מטהרים עם האדם כשם שאין האדם חוצץ בפני המים שלא יטהרו בהשקה. כמו כן אין המ"ר חוצצין בפני האדם שלא יטהר בטבילה. [דחציצה בביה"ס שחוצץ משום שאינו ראוי לביאת מים שיחצוץ. וכיון דמ"ר אלו אינם חוצצין עדיין ראוי לביאת מים שם שהמ"ר אינם חוצצין. ויש לדמות ג"כ להא דבכורות (ט':) בילדה שני זכרים ריה"ג אומר שניהם לכהן ורבנן אומרים אחד לו ואחד לכהן. ומקשה לרבנן אי כולו רחם מקדש הוי חציצה ופירש"י לריה"ג ליכא למיפרך כיון דתרווייהו קדשו כחד דמי. ה"נ כיון דהמ"ר והאדם שניהם נטהרו במקוה כחד דמי. ואין המ"ר חוצצין בין מי המקוה להאדם [דמ"ר של נדה ג"כ טמא משום מעין כמ"ש רמב"ם פ"א מהלכות מטמא משכב ומושב הלכה ט"ו] ואכתי ראוי לביאת מים שאם יכנסו המים בתוך הרחם לא יהי' המ"ר חוצצין. אך משום דמבעיא להש"ס דמשנעקרו אין המ"ר נטהרין עמה והאדם חוצץ בפני המ"ר שלא יטהרו עמה ה"ה להיפוך המ"ר חוצצין בפני האדם. זה כוונת הראב"ן וברור ולא טעה עצמו הראב"ן ז"ל חלילה בדבר פשוט כזה:

ז) אך לכאורה יש להשיב ע"ז מרוקה שרקקה לאחר טבילה דטהור. ואף דרוק לא מהני לי' השקה כדתנן פ"י מ"ו כלי שהוא מלא רוקין והטבילו כאילו לא טבל [עיי"ש בר"ש] ומשום דרוק עב אינו נעשה אחד עם המים. ואולי כשהוא בתוך האדם והאדם טובל במקוה עדיף שהרי במים טמאים ששתה האדם טמא וטבל שהמים טהרו מטומאתם אף דהמים טמאים אינם נעשים אחד עם המים. ע"כ משום שהם משקה ששותה האדם ובטלי אגב גופו כמ"ש תוס' עירובין ד"ה לא יעמוד אדם והאדם טובל עדיף מה"ט גם ברוק כן וצ"ע ויותר נראה כפי' הראשון לשוק [וכ"ש דקשה בנולד בערוה ספק קידושין דבחזקת היתר ליבם עומדת ואף דבתחילה היתה אסורה עליו גם משום אשת אח ונוקמא אחזקת איסור זה] ותי' רשב"א דחילוק יש בין נולד ספק במעשה האיסור או נולד ספק במעשה המתיר. דבהמה שנולד ספק בשחיטה הא כל זמן שלא מתה או מתה מאלי' או בשחיטה פסולה הרי הוא אסורה עד שנולד בה מעשה שחיטה כשירה המתירה. וכשנולד ספק בשחיטה הרי נולד ספק במתיר. ועליך הראי' שנעשית המתיר. אבל אשה זו שיש לה ערוה צרתה והרי הבעל מת לפנינו ולולי שנולד בה הגירושין [של הערוה] האוסרה הוא מתרת והרי ספק במעשה האיסור עיי"ש: ה) וה"נ חילוק יש בין נדה בין זבה. דנדה טומאתה בימים לבד וכשעובר שבעה יכולה לטבול אם לא נולד בה ראי' לאחר שבעה האוסרה. ע"כ מספק אין אוסרין אותה. [רק כ"ז שלא הפסיקה בטהרה שלא נודע שפסק מעיינה]. אבל זבה שטהרתה תלוי בספירה היינו מה שאינה רואה כל שבעה. ע"כ כשספק לנו אם רואה תוך שבעה או אינה רואה הרי נולד ספק במתיר. דמה שאינה רואה הוא המתיר. וזה ספק. ומספק אי אפשר להתירה. וע"כ זבה היא בחזקת טומאה. [עד יום השביעי שאז אם נולד ספק אם ראתה בשביעי וסתרה. הרי נולד ספק באיסור. שהמתיר ודאי הוא הספירה וספק באיסור שראתה בשביעי וסחרה.

ואם בדקה כדינה והבדיקות הי' נקיים ושוב נולד ספק תוך שבעה יש פנים לכאן ולכאן]. ולפי זה א"צ לומר דגזה"כ וספרה לה. אלא שכך הוא מסברא דבחזקת טומאה קיימא עד שיתברר ספירתה. ולפי"ז ג"כ לא מהני חזקת ווסת שלא ראתה בימי הנקיים. דהא קי"ל ווסתות דרבנן. וכשם שלא מהני ווסת להוציא האשה מחזקת טהרה. כמו כן לא מהני להוציא האשה מחזקת טומאה: הדו"ש הק' אברהם סימן רנח לכבוד הרב המאה"ג סוע"ה חריף ובקי ירא אלקים ידיו רב לו כקש"ת מו"ה יעקב מרדכי נ"י אבדק"ק בילגורייא. אשה שיש לה נקבים בשיני' והרופא סותמה בשעוה או עופרת פשוט שקרוי אינו מקפיד. ומה שכתב בספר בינת אדם סי' י"ב דחשיב מקפדת שרצונה להסיר אלא שאינה יכולה ולכך הוצרך טעמא דסכנה במארלאקין. הנה מה שלא הכשיר במארלאקין משום אינה מקפדת. פשוט משום שהוא רוב שערות או כל השערות ולא מהני אינו מקפיד. וכן כתב בתשו' פנים מאירות ח"ב סי' קמ"ג. ומדבריו נשמע דלא ס"ל סברא הנ"ל. וכן בתשו' נוב"י ח"א ס"ד באשה שהושם טבעת שעוה בעומק פרוזדור דחשיבה מקפדת משום שצריכה להסיר בימי נדתה. אבל לא עלה על דעתו שמה שצריך לרפואה יחשב מקפיד. והבינת אדם בא להחמיר בדרבנן בלא ראי' ואין שומעין לו כדתנן במס' ידים. כ"ש שמפורש בגדולים הנ"ל להיפוך. ואולי יש ראיות גם מש"ס ופוסקים להיפוך אלא שאין העת מסכים לחפש ראיות במקום שאין צורך. אך הראי' מרמב"ן בשופר שנסדק ליתא ששם לא הכשיר רק במינו: ידידו הדוש"ת הק' אברהם. סימן רנט ב"ה אור ליום ג' ויצא תרס"ח לפ"ק. שלום לכבוד הרב הגדול חריף ובקי שלשלת היוחסין מו"ה עקיבא נ"י האבד"ק פרעשבערג. א) דבר השאלה באשה אשר לה שינים שיש בהן נקבים או חסרון. ועושין שן של זהב שתוכו חלול ומלבשין אותו על שן שיש בו הנקב או החסרון אם חוצץ בטבילה או לא.

וכבודו מביא ראי' לאסור מש"ס שבת (ס"ה.) בשן של זהב דאין יוצאין בשבת ובכסף יוצאין. מוכח דשן כסף אינו חוצץ. דהכלל כל שיוצאין בשבת אינו חוצץ. אבל של זהב לא דלא הוי נוי ע"כ חוצץ. והי' לכאורה מוכח מזה דלבוש של זהב שמלבשין על השן חוצץ: ב) ואיני יודע מה קאמר. דשן זהב שאין יוצאין בו לאו משום חציצה אלא משום דילמא מחייכי עלה ושקלתי' ואתי לאחויי: ג) ואי איכא להוכיח מהתם איפכא היא דאיכא לאוכוחי דמדצריך טעמא דמחייכי עלה ולא משום דילמא מזדמנא לה טבילת מצוה ושקלתי' משום חציצה כבריש במה אשה. שמע מינה דאינו חוצץ: ד) ולכאורה י"ל דשן אחד דומה לחצי שיעור דבשן אחד אינו יכול ללעוס ומוציא ח"ש אינו אלא שבות כבתוספתא דביצה ורמב"ן. וכן משמעות רמב"ם. ודעת רש"י ח"ש בשבת אסור מה"ת דעת יחידית. אך הא ליתא דא"כ מהאי טעמא לא נגזור דלמא שקלתי' כי מחייכי עלה ואתי לאתויי. ומה דק"ל דשן אחד הוי ח"ש. י"ל כיון שהוא להשלים השונים שתסר לה אחד הוי ככותב אות והשלים בה את הספר דחייב. וה"ה דהמוציא דיו כשיעור אות אחת להשלים בה את הספר דחייב [ובסתם הוא דאינו חייב רק בשתי אותיות דסתמא לא להשלים קאי. ובמידי דשכיח ולא שכיח אזלינן בתר דשכיח אפי' לקולא] וה"ה במוציא שן אחד להשלים בו שנים דחייב. וא"כ אם איתא דחוצץ למה לי טעמא דמחייכי עלה. וא"ת דאי לא דמחייכי עלה לא היתה מקפדת ולא הי' חוצץ ולפי האמת מקפדת לפעמים וחוצץ. מטונך דבנ"ד דאינה מקפדת להסירו לעולם אינו חוצץ: ה) אך נראה דאין ראי' משם. דאף אם נאמר בנ"ד דאינו חוצץ. מ"מ בשן דגמ' דיכול להסירו מדאיכא חשש דשקלתי'.