שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 83

וברשב"א להדיא להיפוך דדוקא בשינים ולשון דחשיב גלוי לענין טומאה. והיינו למגע טומאה. ולהלכה העיקר כדעת התוס' דמדאורייתא: ה) אך מה דחציצה בבה"ס אפי' הוא מיעוט הגוף פוסל הטבילה. נסתפק מר אם הוא מדאורייתא או מדבנן. מעודי הי' פשוט בעיני שהוא מדרבנן דלא חמור בה"ס ממקום הגלוי ובזה ישבתי קושיית התוס' בנדה (ס"ח) דעכ"פ לכתחילה יהי' צריך לטבול גם בה"ס כמו בכל מאי דבעינן ראוי לעכב ואמרתי כיון דבחציצה במיעוט הוא רק משום גזירה אטו רובו. ולענין לכתחילה לא גזרינן כדאיתא במנחות (ס"ח:) אטו משום מצוה ליקום וליגזור. ובספר המקנה כתב ג"כ דחציצת בה"ס כיון שהוא רק מיעוט הגוף אינו אלא מדרבנן. ומדאורייתא הוא רק אם בה"ס משלים לרוב. וכ"כ בס"ט סי' קצ"ח סקכ"ג: ו) נשיב לדינא בנ"ד אינו רק ספיקא דרבנן ומה שרומז לתשו' מנחם עזרי' איני מכיר ברמיזותיו] ובאנו למחלוקת ר"מ ור' יוסי בפ"ב דמקוואות בטומאה קלה אי מוקמינן אותה בחזקת טומאה. ובתשו' הרשב"א הובא בש"ך יו"ד סי' ק"י בכללי ס"ס אות ב' דקי"ל כר' יוסי. וכן משמע דעת התוס' סוף פרק במה מדליקין דספק עירובי תחומין לחומרא. והיינו משום דאוקי גברא אחזקי' שלא עירב. אך האבן העוזר שם יישב שיטת רש"י והרמב"ם עפ"י היסוד דקי"ל כר' מאיר. והנה דבר זה מחלוקת בין ראשונים ואחרונים: ז) אך בנ"ד שתחילה היתה נדה מן התורה ועכשיו עכ"פ איסור תורה אזיל לי'. מספיקא לא מחתינן לה לאיסורא מדרבנן וכ"כ הר"ש פ"ב דמקוואות לפרש התוספתא דשתי מקוואות אחת שאובה ואחת כשירה ליטבל טבל בראשון ועשה בשני ועשה הראשונות תליות והשניות טהורות. בד"א בטומאה חמורה אבל בטומאה קלה אלו ואלו תלויות.

ופי' הר"ש דבטומאה קלה מוקמינן גברא על חזקת טומאה [ואמרינן שטבילה בתרייתא שאובין היתה] אבל בהי' טמא טומאה חמורה כיון שטהר מטומאה חמורה. מספיקא לא מחתינן לי' לטומאה קלה: ח) הן אמת שדברי הר"ש תמוהים בעיני מג' פנים. הא' דהא התוספתא סוברת כר"מ כמפורש בתחילתה בשני מקוואות באחת יש בה מ' סאה ובאחת אין בה מ' סאה טבל באחת מהן מטומאה קלה ועשה טהרה טהורות וא"ח משום דאיכא חזקת טהרה דטהרות כנגדה. א"כ גם באתת שאוב נאמר כן. ועוד דהכא לא שייך כלל בטהרות שניות לאוקמי אחזקת טומאה דהא ממנ"פ טבל באחת ונטהר מטומאה ראשונה ואין חשש רק שמא נטמא מחדש בטבילה שני' ועוד דלפענ"ד כוונת התוספתא פשוטה. דבטבל מטומאה חמורה הרי הטהרות ראשונות תלויות אפי' אם לא הי' השניות. והשניות בעצמותם טהורות. ואין הספק של הראשונות גורמת להם טומאה כשבאים ביתד משום דלטהר שניהם אי אפשר. ומה חזית דמטהרת להני ומטמאת להני. שהרי הראשונות בעצמותם תלויות דספיקא דאורייתא נינהו. ושניות בעצמותם טהורות דספיקא דרבנן נינהו. ע"כ אף שבא הספק על שניהם יחד ראשונות תלויות ושניות טהורות כמשפט אבל בטומאה קלה דשניהם אלו הי' באים בפני עצמם יהי' טהורים וכשבאו ביחד. דלטהר שניהם אי אפשר ע"כ מטמאים שניהם: ט) ומכל מקום אף שאין להר"ש ראי' מהתוספתא. הלא הר"ש בעצמו כדאי לסמוך על סברתו. אך שיש לחלק בין טומאה חמורה וטומאה קלה לדאורייתא ודרבנן דטומאה קלה הוא רק שני לטומאה. ואף מדרבנן אין דינו כטומאה חמורה אב הטומאה ע"כ חשוב יצאה מחזקתו ראשונה גם מדרבנן אבל נדה שלא עלתה טבילה מדרבנן דינה מדרבנן כנדה דאורייתא. וחשוב מדרבנן לא יצאתה מחזקתה. וכיוצא בזה חילק הרב המגיד פ"ד מהלכות יו"ט הלכה י"ח בטבילת כלים חדשים ביו"ט אף שאינו אלא מדרבנן.

לא דמיין לכלים שנטמאו בוולד הטומאה יע"ש: י) אבל יש להקל מטעם אחר. שהרי אף ר' יוסי מודה דטהור בטומאה קלה היכי דאיכא ג"כ חקזה לטהר אע"ג דאיכא תרתי לריעותא. ובמקוה שנמדד ונמצא חסר גם ר' יוסי מטהר בטומאה קלה. וראי' לזה דהא מתיר ר' יוסי בעירוב ספק מבע"י נטמאת ספק משחשיכה משום חזקת טהרה אף דאיכא כנגדו חזקה שלא עירב. והרי טומאה לפניך. וה"נ י"ל העמד האשה על חזקתה שהי' עיני' ופי' פתוחות. אף דהרי סתומה לפניך וחזקת טומאה. ועי' בתוס' (חולין י'.) בד"ה סכין תי' ראשון. גם י"ל בשעת הדחק סמכינן בדרבנן על יחיד במקום רבים. כ"ש לסמוך על ר"מ כנגד ר' יוסי בפרט שיש פוסקים כר"מ. ע"כ נראה להקל: ידידו הדוש"ת באהבה הק' אברהם בשולי המכתב: קשה לי בהא דתוספתא פ"ח דמקוואות הובא בכ"מ פ"ב דמקוואות ה"ח דבין אצבעות רגליו חשוב בה"ס. הלא בת"כ הובא במל"מ פ"ו מהלכות טומאת צרעת ה"א דבין אצבעות חשוב גלוי לענין נגעים ומעכב את ההופך כולו לבן. ובנדה (ס"ז.) אמר ר"ל האשה לא תטבול אלא דרך גדילתה כדתנן בנגעים האיש נראה כעודר כו' הרי דמדמה טבילה לנגעים. ועוד קו"ת הוא מאודם שפתים. ועוד כף הרגל דגבי נגעים חשוב בה"ס אף דלגבי טבילה והזאה חשוב גלוי. ועיין כ"מ שם בשם הר"י קורקוס בין אצבעות רגליו דחשוב בה"ס לגבי טבילה אינו דין שיחשב בה"ס לגבי נגעים וצע"ג: סימן רנב ב"ה יום ב' חקת תרמ"ו החוה"ש לכבוד אהובי ידידי הרב הגדול הצדיק המפורסם כקש"ת מו"ה פנחס אלי' שליט"א אבד"ק פילטץ. א יקרתו הגיעני בדבר הטבעת שהושם תוך גופה והרופאים גזרו עלי' שלא תסירנה עד חצי שנה והטבעת ההוא מעכב בדיקת חורין וסדקין. ותשו' רעק"א סי' ס' אמר בה עצה. והוא קשה בעיני שהוא כתב בשפופרת ומוך יותר ממקום שהשמש דש עד פי המקור ממש.

והוא קרוב בעיני לבוא לידי פתיחת פי המקור אשר אי אפשר בלא דם. ולסמוך על הראב"ד דלא בעי בדיקת חורין וסדקין הוא דבר קשה באיסור כרת ולפמ"ש המחבר להחמיר כיש אומרים דספורין לפנינו בעינן. ואם לא בדקה כדינה אף אם באמת לא ראתה היא באיסור כרת: ב) אך אם אינה רגילה לראות יותר משבעה ימים וגם עכשיו אינה רואה יותר משבעה ימים באופן דמדאורייתא א"צ ספירה כלל ובנות ישראל החמירו על עצמן. שוב בדרבנן סמכינן על הראב"ד. ואף דצריכה להפסיק בטהרה. מ"מ אם באמת לא ראתה הרי עלתה לה טבילה וא"כ יש לסמוך שלא ראתה יותר מההרגל. כהא דבעלה מחשב ימי ווסתה ובא עלי' וכהא דתשו' זכרון יוסף. ואף שהסדרי טהרה השיג עליו מהא דנדה דף ס"ח דנדה שלא הפסיקה בטהרה היא ספק זבה ולא מחשבינן שפסקה אף אינה רגילה יותר משבעה ימים. אך בס"ט עצמו כתב דאפשר דאינו אלא מדרבנן. ובזה יש לסמוך על הראב"ד דלא בעי בדיקת חורין וסדקין. אך אם ראתה יותר משבעה ימים או רגילה לראות יותר מז' ימים דאז בעי ספירה מדאורייתא לדעת האומרים ספורין לפנינו בעינן. אם לא תבדוק בחו"ס הוא בכרת אי אפשר להקל: ג) ולענין חציצה בטבילה אם הוא למעלה ממקום שהשמש דש. כבר העלה הנוב"י דאינו חוצץ. דשם אפי' ראוי לביאת מים לא בעינן. והדין עמו. אך אם הוא למטה משם. הגם שגם בזה כתבו האחרונים דאף שמקפדת לזמן מרובה מקרי אינו מקפיד. והנוב"י כתב דווקא דבר שאפשר שיתרמו עכשיו שתקפיד הוא שקרוי מקפיד. לפענ"ד כיון דאינו מקפיד הטעם משום דבטל אצל גופו. יש לדמות לקשר של קיימא דשבת דג"כ הטעם משום דמבטל לי'. ושם כתב הט"ז דלא נקרא של קיימא אא"כ אין דעתו להסירו לעולם. מיהו בנ"ד שבבה"ס חציצה דרבנן כמ"ש הריטב"א בקידושין. ואפילו להתוס' דמדאורייתא. הלא מיעוטו המקפיד דרבנן.

שוב יש לסמוך על רי"ו דמבטל על חצי שנה חשוב קש"ק מדאורייתא. וה"ה דחשוב אינו מקפיד דחד טעמא לתרווייהו הואיל ומבטל לה לגבי גופו וכן משמע ברא"ש בפירושו פ"י דמקוואות מ"ג דקשר של קיימא א"צ שיבא בא בו מים. וכ"כ הרא"ש בהלכות קטנות הלכות תפילין. וז"ל בפ"ב דמקוואות קש"ק א"צ שיבא בו מים וכשאינו של קיימא צריך שיבא בו מים הרי דמה שהוא של קיימא לא חייץ. ומדקרי לי' קש"ק כמו בשבת ש"מ חד דינא לתרווייהו ומה שנחשב של קיימא לענין שבת לפי שיטת הפוסקים שם אינו חוצץ בטבילה. ומה שנחשב שם אינו של קיימא. גם בטבילה חוצץ. ועי' בהגמ"ר ספ"ק דחולין ודו"ק: ד) ואדכרנא מילתא ליישב תמיהת התוס' (עירובין ד':) על רש"י שפירש דר' יצחק על שערו. אבל בשרו אפי' מיעוטו שאינו מקפיד חוצץ והקשו התוס' דבכמה מקומות מוכח דבגופו אינו חוצץ מן התורה אלא רובו המקפיד. ונ"ל דודאי הא דר' יצחק מדאורייתא בגופו. אלא דקשיא לרש"י כיון שתיקנו חכמים רובו שאינו מקפיד חוצץ. שוב מקפיד להסירו בשעת טבילה. א"כ יחשב רובו המקפיד. ואף דחזינן דהאי גברא טבל כך ולא קפיד להסירו. הלא כל שדרך בני אדם להקפיד חוצץ דחשיב מקפיד. ושוב תחוץ מדאורייתא. ממילא נגזור על מיעוטו שאינו מקפיד אטו רובו שאינו מקפיד. ולכאורה י"ל שהרי א"צ להסיר בשעת טבילה אלא מיעוטו. א"כ שוב ישאר מיעוטו שאינו מקפיד. אך ז"א דבשבת (קי"ג.) דאית לה תרי איסרי מ"ד חדא מינייהו בטולי מבטלי לה קמ"ל. והיינו דלפעמים מתיר זה ולפעמים מתיר זה ולא מבטל אף לחדא. ה"נ לפעמים מסיר מיעוט זה ולפעמים זה ולא מבטל לשום דבר ויחשב רובו המקפיד והוא לפי יסוד הנ"ל דטעם אינו מקפיד וטעם קשר של קיימא אחד] ע"כ פירש"י בשערות ולא קפיד אפילו בשעת טבילה להסיר מהשערות. דאפשר יגלח ראשו ושפיר בטל אל השערות:

ה) ויש ליישב גם קושיית התוס' מדם שעל בגדו אם טבח הוא אינו חוצץ. די"ל דנתלכלך קודם שנטמא דאז לא הי' מקפיד דאפשר שלא יצטרך טבילה לעולם. וכאן דאפשר שלא יצטרך להסירו לעולם דבכהאי גוונא לענין שבת חשיב של קיימא. כדמוכח בירושלמי גבי קשירה שבמשכן. דקאמר כיון דכתיב עפ"י ד' יסעו כמו שהוא לעולם שלא ידעו אימתי יצטרכו להתירו והירושלמי דחי רק מכיון שהבטיחן שהוא מכניסן לארץ כמו שהוא לשעה. והיינו דשוב ידעו בבירור שיתירו אותו. וכיון דהי' קרוי אז אינו מקפיד. שוב אף אם אח"כ נקרא מקפיד אינו חוזר וניעור במחשבה וראי' מקש"ק לענין שבת לדעת כמה פוסקים דהוי של קיימא לשנה. ואם מתירו לסוף שנה למה יתחייב משום מתיר. הרי עכשיו שוב אינו עומד להתקיים שנה. ועוד דכל חיוב מתיר היכי משכחת לה. הלא עכשיו דעתו להתירו. ואמחשבה לבד הא לא מחייבי לי' דגרמא הוא כמ"ש רש"י גיטין גבי הכניסה לרבקה על מנת שתניק ותידוש. ושוב לא יתחייב על התרתו. אלא ודאי כיון שנתבטל תחילה עדיין חשיב של קיימא ה"נ בדם שעל הבגד אם טבח הוא משא"כ באדם עצמו דכל אדם יש לו ימי טומאה ואף אם נפל עלי' דבר החוצץ בימי טהרה הלא סופו ליטמא בתשמיש ולטבול ע"כ פירש"י בשערות וכנ"ל: ידידו הדוש"ת באהבה הק' אברהם. סימן רנג ב"ה יום ד' מ"מ במחובר תרנ"ה לפ"ק. החוה"ש וכט"ס לכבוד אהובי ידידי הרב הגדול החריף הבקי מגזע יוחסין כש"ת מו"ה חיים דוד נ"י האבד"ק קויל. דבר האשה אשר נשתרבב האם שלה למטה ועשו לה טבעת סביב פי האם ומסופקין אם חוצץ בטבילה א) לפענ"ד נראה דודאי קרוי אינו מקפיד. ומה שהוכיחו האחרונים מרטי' וקשקשין שעל השבר שחוצץ אף שהוא לרפואה. הנה מלשון הרא"ש בפירושו פ"י דמקוואות (ס"ג) וכן בהלכות קטנות הלכות תפילין קשר של קיימא א"צ לבוא בו המים.

נראה דמה שקרוי קשר של קיימא לענין שבת הוא דקרוי אינו מקפיד. אבל מה שבודאי לאיזה זמן יסירנו משם דלא חשיב של קיימא לענין שבת. הוא הדין דחוצץ. ובאמת טעם אחד לשניהם משום דלא מבטל לי' לגמרי וע"כ רטי' וקשקשין דלאחר שיתרפאו יסירנו משם חשיב מקפיד. ואפשר דהני ודאין עתידין להתרפאות ע"כ חוצצין: ב' והנה זה החולי פאהרפאל אם אינו ברור שיתרפא שפיר חשיב אינו מקפיד אף דאפשר שיתרפא. ומבואר בפוסקים או"ח סי' שי"ז דאף דאפשר שיתירנו עדיין חשיב של קיימא כל זמן שאינו מבורר שיתירנו. וכן משמע בירושלמי שם דקשירת אהלים הוי קש"ק משום שהי' נוסעים וחונים עפ"י הדיבור. הנה משום שאפשר שלא יצוה השי"ת להם ליסע חשיב של קיימא אף שהי' אפשר שיסעו מיד. אולם לא ברירא לי דאפשר שחולי פאהרפאל נמי יש לו רפואה ברורה: ג) אך נ"ל דבדרבנן דמיעוטו המקפיד אינו אלא מדרבנן. ובדרבנן בשעת הדחק יש לסמוך על רבינו ירוחם דעל חצי שנה מקרי קשר של קיימא, וכאן שהרופא אמר שלאחר חמשה חדשים מיום שתתעבר תסירנו. והא עכ"פ אינו ודאי ואפי' רוב שבחודש אחד תתעבר. וא"כ הוי ביטול על חצי שנה דחשיב של קיימא ואינו חוצץ: ד) ואין להקשות על רבינו ירוחם מירושלמי במסקנא שם דאין ללמוד קושר מקשירת אוהלים דלא הויין קשר של קיימא מכיון שהבטיחם להכניסן לארץ. ואף שלפעמים היו כמה שנים במקום אחד. דלק"מ שהרי אם לא היו חוטאים במרגלים היו נכנסים לארץ מיד. וא"כ חני' ראשונה שקשרו האוהלים באחד בניסן לא הי' של קיימא שהי' ליכנס לארץ לאחר חמשים יום בשעה שנעלה הענן בעשרים באייר. ושוב אין ללמוד משאר קשירות. דהלימוד הוא שכל מה שהיה במשכן הוא מלאכה וקשירה נמי הוא מלאכה.

וכיון שהראשונה לא היתה מלאכה אימא שגם שאר קשירות לא הי' מלאכה ועוד דהלימוד משום דהמשכן אינו דוחה שבת ובשעה שנצטוו על המשכן נצטוו שלא יעשו אותו בשבת. ומזה נלמד שמה שהיה במשכן היה מלאכה. והרי בשעת ציווי היה עומד שיכנסו לארץ מיד ולא היה הקשירה של קיימא. וע"כ לא נצטוו על הקשירה. ושפיר מקשה הירושלמי דאי אפשר ללמוד מקשירת אוהלים: ה) אך מ"ש הגאון זצ"ל מליסא דעומק בית הרחם בלא"ה אינו מגיע המים לשם ואף בלא חציצה אינו ראוי לביאת מים ואין נ"מ כלל אם יש חציצה או לא. לא נראה. דא"כ גם מה שאינו בעומק לא לבעי ראוי לביאת מים דאין טבילה לחצאין כמו שפירש"י קידושין (כ"ה.) דלשון אף שקצתו גלוי אצל שרץ א"צ להוציא לשונו לחוץ דכולו אינו יכול וקצתו שבפנים בה"ס רק חציו ולא מצינו טבילה לחצאין. כן נאמר בבית הרחם כולו אי אפשר שיהי' ראוי לביאת מים ע"כ קצתו ג"כ א"צ לביאת מים. ומפורש בר"ש בה"ס דנשואה חוצץ הוא בית הרחם. והנה רעק"א ז"ל כתב דמשכחת בית הרחם בפנים ביאת מים להושיב שם סדין שרוים במים. והנה מטעם זה שאין שם דבר חוצץ יחשב ראוי משום זה וע"כ בכל בה"ר פוסל חציצה: ו) שוב הגיע לידי תשו' זכרון יוסף שהביא כבודו שדעתו שכל שאינו מקפיד עליו עתה מקרי אינו מקפיד ודוקא דבר המקפיד בשעת לישה דכל שעה בידה ללוש. והביא ראיות. אחח ממעוברת שנתגיירה שבנה א"צ טבילה. ובעי למימר הטעם משום אינו מקפיד אף דלאחר עיבורו יקפיד לצאת מרחם אמו. לדידי אין זה ראי'. והרי מור בכלי זכוכית דחוצץ פירש"י (שבת ט"ו) דטיט ודבר אחר הנדבק בהם אינו חוצץ שאינו מקפיד עליהם לפי שנופל מאליו. הנה דלא חשיב מקפיד מה שמאליו. וה"נ כיון דמאליו יוצא לא קרי מקפיד רק אם דעתו להסירו במעשה אבל יציאת הוולד מרחם אמו הוא בטבע:

ז) ומה שהביא ראי' מבצק שבסדקי עריבה דבשאר ימות השנה הוא כעריבה אף דכשיגיע פסח יקפיד עליו. ג"כ לאו ראי' שהרי התם דמפליג בין כזית לפחות מכזית היינו בדפנות דעשוי לחזק קצת. וא"כ הבצק שהוא צורך הכלי הוא עצמו מקבל טומאה דאתרבי כל צורך הכלי לטומאה (חולין קי"ח) מדכתיב לכל צרכיכם והוא עצמו מכלל הכלי ואינו חוצץ: ח) ומה שהוכיח עוד מצובע שידיו צבועות ושוחט שידיו מלוכלכים בדם אף שבודאי ידיח ידיו ברגל ומ"מ קרוי אינו מקפיד. י"ל שעד אותו זמן יעבור ממילא כמ"ש הרמב"ם בהלכות שבת שחמימות הבשר מעברת הכתב לאחר זמן ודומה למ"ש רש"י בטיט דמשום שעובר ממילא לא נקרא מקפיד: ט ומה שהביא ראי' משערות דאותו מקום שנדבקו בפנוי' אינו חוצץ משום דאינה מקפדת אף דאחר שתנשא תהי' מקפדת. לא קשיא כי אפשר שתגלח השערות קודם שתנשא ולא תקפיד אם ישארו השערות מדובקים. וכיון שאפשר שישאר כך לעולם. הא חשיב של קיימא בשבת כמו שהוכחנו מירושלמי וה"ה לענין טבילה דחשיב אינו מקפיד ובטיל: י) אך מדברי רש"י עצמו בטיט שאינו חוצץ משום שאינו מקפיד להסירן שיפול ממילא. ולכאורה אינו מובן דכ"ש אם יפול ממילא שאינו בטל אל הכלי והא שלהי שבת ברש"י ולהכי נקט גמי שראוי למאכל בהמה ולא מבטל לי' להיות קשר של קיימא דמינתק כשיבש: יא) אשר ע"כ נראה דתלוי אם בשעת טבילה הי' ניחא לי' אם לא הי' שם. וע"כ מור בכלי זכוכית שדבוק היטב והיה ניחא לי' שלא יצטרך לטרוח להסירו. אבל טיט שממילא יפול וע"י זמן מועט הא אינו מקפיד אינו חוצץ. וע"כ טבעת מהודקת באצבע דבשעת טבילה א"צ לנוי. והי' ניחא לה שלא יהי' שם שמא תצטרך תיכף ללוש ולא תצטרך לטרוח בהסרתו. וזה טעם חץ התחוב ביריכו חוצץ אף שכתב ר"ש שיש סכנה בהסרתו.

ודומה לכאורה להא דכתב המרדכי בקאלטעניס שאין חוצצין משום שאינה מקפדת וסכנה בהסרתו. אך משום דחץ יש סכנה בהסרתו כ' יזיק דרך הלוכו. אבל לא ניחא לי' כלל במה שתחוב שם. אבל קאלטעניס הם רפואה ששואבין הכאב הראש וכשמסירין ישאר הכאב בראש וניחא לי' בקאלטאן הדבוק: יב) אך יקשה מאגד שע"ג מכה דפסק בש"ע דחוצץ ואזיל התירוץ דבטיל לשעה לא מהני. דהא מוכח מרש"י דהכל תלוי אם בשעת הטבילה לא איכפת לי' במה שדבוק: יג) ע"כ נראה דאף שתלוי אם לא איכפת לי' בשעת הטבילה מ"מ בעינן ג"כ שלא יהי' דעתו ליטלו לאחר זמן כמו שנבאר. דהנה ענין ביטול לעולם מצינו בשבת לענין קשר של קיימא דבעינן ביטול לעולם ואם לאו לא חשיב של קיימא. ועוד לענין ביטול למעט מיתר מעשרים אמה לענין סוכה. וכן לענין טומאת מת שדעת ר"ח וראבי"ה דבעינן ביטול לעולם. וכן דעת ריטב"א ריש סוכה. והוקשה לו לריטב"א מבן שמונה שממעט בחלון בשבת משום שאסור ליטלו משום מוקצה. וא"כ אינו ביטול רק לשבח. ותי' ריטב"א וז"ל דטעמא דבעינן ביטול לעולם כדי שלא ימלך ליטלו. אבל בן שמונה שאסור לטלטלו ואי אפשר לימלך ליטלו אפילו ביטול ליומו הוי ביטול עכ"ל. והיינו דכל שלא נתייאש מנטילתו אף לאחר זמן חיישינן שמא ימלך ויטלנו לאלתר. אך כשביטלו לעולם ואין דעתו כלל ליטלו לא חיישינן שמא ימלך ליטלו. ולסברת ריטב"א מיושב קושיית רא"ש על ר"ח וראבי"ה מעירובין דבשבת אפי' ארנקי מבטל אינש וק"ל. הנה נתבאר ביטול לעולם לענין סוכה ולענין טומאה משום דבלא ביטול לעולם שמא ימלך ויחזור מהביטול לגמרי. ולולי חשש זה הי' די בסוכה ביטול לז' ימי החג ולטומאה כל זמן שהטומאה שם כמבואר בריטב"א שם: יד) אך ענין ביטול לעולם שיחשב קשר של קיימא אינו משום זה אלא בפשטות דלא חשיב של קיימא אלא אם כן נתבטל לעולם.