שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 82

כב) נתיישבתי במ"ש דהא דתולין במכה רק משום דאשה בחזקת טהרה והבאתי ראי' מהא דתולין נשחטה בחזקת היתר עומדת כדבעי מיני' דרב הונא בא זאב ונטל בני מעיים מהו א"ל חוששין שמא במקום נקב ניקב. הנה דאי לאו משום חזקת היתר הייתי חושש שמא במקום נקב כו' אף דזאב ודאי ניקב. וראיתי שראי' זו אינה כלום דר"ה לטעמי' שחט ונמצאת פגומה אפי' שיבר בה עצמות כל היום חיישינן שמא בעור נפגמה אף דעצם ודאי פוגם. אבל לדידן דקי"ל שיבר עצמות כשירה. אף דליכא חזקת היתר. דהא קמן בלא שיבר בה עצם הוי ספק נבילה ולא תלינן במפרקת. הנה משום דעצם ודאי פוגם כשירה אף דליכא חזקת היתר: כג) מיהו הא דתולין במכה אף שידוע שמכתה מוציאה דם. אינו דומה לשיבר בה עצם שידוע שהעצם עשתה פגומה. אבל מכה אינה ידוע אם המכה הוציאה דם עכשיו. רק יש לדמות לזאב שנטל בני מעיים ונמצא נקב שלא במקום שיניו. דאינו ידוע אם הזאב הכניס שם שיניו. ומ"מ תולה בו כמו באינקב היכא דממשישא ידא דטבחא. ובכזה נסתפק הרשב"א (נ"ה:) בתרותה שמא דווקא במשמוש יד הטבח משום דנשחטה בחזקת היתר. אבל נולד ספק מחיים לא דהוה ספיקא דאורייתא עיי"ש. הנה לפי צד הזה דוקא משום חזקת היתר. ואף לפי הצד שגם בחרותה תולין היינו שגם בחיי' הי' לה חזקת היתר לענין החלב שכשירה וחלבה מותר. ועוד דהי' לה חזקת היתר על לאחר שחיטה. והרי ידוע שנשחטה וכדברי הרשב"א פוסק ד"מ. מ"מ אין הכשר בזה רק משום חזקת היתר: ידידו הדו"ש הק' אברהם. סימן רמז הלכות טבילה ב"ה ה' יתרו תרח"ם לפ"ק. שוכ"ט לכבוד הרב המאה"ג מו"ה נתן נטע הכהן נ"י דומ"צ דק"ק ראדשיטיץ. א) יקרתו הגיעני מ"ש בשם הפ"ת כשהאשה יכולה לספור שבעה נקיים קודם ואיחרה מלספור ועי"ז נזדמן ליל טבילתה בשבת אסורה לטבול. אין נראה לי כלל.

דבשלמא שיכולה לטבול קודם היא עושה איסור במה שמאחרת מלטבול שעי"ז יבוא לידי דיחוי איסור טבילה בשבת. ע"כ קנסוה שלא לטבול בשבת. אבל זו בהגיע סמוך לשבת אי אפשר לה לטבול מכיון שאיחרה הספירה. ומה שאיחרה הספירה אין איסור שעדיין לא חל עלי' חיוב שבת זה דומה לדין המבואר באו"ח סי' רמ"ח סעיף ד' דמותר להפליג בספינה אפי' לדבר הרשות קודם ג' ימים קודם השבת. אף שבספינה יבוא לידי דיחוי חילול שבת מפני הסכנה. מפני שעדיין לא חל עליו חיוב שבת. ובהגיע שבת מותר מפני הסכנה. וה"נ בשעה שמאחרת הספירה וגורמת שתטבול בשבת אין איסור. כי חיוב שבת זה שטובלת בו עדיין לא חל עלי'. ובשעה שטובלת נדחה האיסור משום מצוות עונה. וזה ברור ופשוט: ב) ועוד דמקור האיסור בתה"ד סי' רנ"ה דאין היתר לטבול בשבת אלא משום טבילה בזמנה מצוה וכשמאחרת זמן טבילה ואין כאן טבילה בזמנה אסורה לטבול. וכיון שלא ספרה. ואנן קי"ל בסי' קצ"ו סעיף ב' לחומרא ספורין לפנינו בעינן. עי' נדה (כ"ט.) א"כ הוי טבילה בזמנה ואף דיש פוסקים דלא בעינן ספורין לפנינו עי' סדרי טהרה סי' קצ"ו סקי"ח. א"כ אם פסקה מלראות תחילה באמת זמן טבילתה קודם השבת. ואינו דומה לממתנת לספור מחמת חשש פליטה דמותרת לטבול בליל שבת אף דאפשר שלא פלטה ש"ז. דשאני התם דאפי' ידוע שלא פלטה שלא שמשה כלל מחויבת להמתין דלא פלוג (וכה"ג מחלק ביבמות (מא) התם אם יבוא אלי' כו' בת חליצה ויבום הוא. הכא אפי' יבוא אלי' ויאמר דלא מיעברה מי יבמינן לה הא קטנה דלאו בת אעבורי הוא] ליתא שהרי דעת הראב"ד וסייעתו דאין פולטת סותרת לבעלה כלל. ועוד דעת פוסקים דג' עונות מסרח ש"ז. רק משום דקי"ל לחומרא כרא"ש מחשבינן לה טבילה בזמנה. ה"נ כיון דקי"ל לחומרא ספורין לפנינו בעינן חשיב טבילה בזמנה:

ג מה שהעיר כבודו על דברי מהרש"א פ"ק דעירובין דבפ"ח דכלאים מפורש דאין בשרץ טומאת נבילות כלל ואפי' בכזית. יפה העיר. וכן מפורש עוד במשנה פ"ד דמעילה (י"ז:) וכן משמע בפ"א דאהלות מ"ז ואבר פחות מכעדשה מן השרץ מטמא טומאתו. היינו טומאת שרץ במגע. ואם איתא דיש בשרץ טומאת נבילה ג"כ כיון שאבר הוא יטמא טומאת נבילה במשא ג"כ כמפורש במשנה שם אבר פחות מכזית מן הנבילה מטמא טומאתו: הדו"ש הק' אברהם. סימן רמח א) הש"ך בסי' קצ"ז סק"ב כתב דקודם ל"ג לזכר וס"ו לנקיבה אף שראתה דם ולא הי' אפשר לה למנות ז' נקיים כי אם שאירע יום ז' בע"ש אסורה לטבול בליל שבת הואיל מן הדין דם טהור הוא והיתה יכולה לטבול קודם ואף שאנו נוהגים להחמיר שלא לטבול על דם טוהר לא מהני לטבול בליל שבת. והדגמ"ר חולק עליו ומתיר משום דאל"כ אין לך אשה שטובלת בליל שבת שהרי כל אשה צריכה להמתין שלא לספור ז' נקיים עד יום ששי לראייתה ואפי' לא שמשה גזירה אטו שמשה וכל חומרות הללו אינו מדין הש"ס כלל עיי"ש: ב) ולפענ"ד דברי הש"ך ברורים דשאני התם דמחמת המנהג לא הי' אפשר לה לטבול. משא"כ הכא דע"כ הי' אפשר לטבול קודם שראתה הדם טוהר. דאל"כ אלא שלא כלו ימי ספירה אין לה דם טוהר לכ"ע כל זמן שלא ספרה כדאיתא בנדה (דף ל"ה:) ואם היתה טובלת אז לא הי' עכשיו איסור כלל בטבילתה מדינא דגמ' דטהורה מותרת לטבול וכדברי הש"ך בסק"א. וע"כ פשעה במה שלא טבלה קודם לכן: ג ועוד נ"ל דאפי' ראתה תיכף בלילה שלאחר שכלו שבעה נקיים ולא הי' אפשר לה לטבול כלל מ"מ אסורה דמ"מ הי' אפשר לה לטבול אז [ולא תשמש אז] ועכשיו בליל שבת היתה טובלת שנית דאז לא הי' כאן איסור מדינא כנ"ל.

מה שאין כן במנהג שנהגו להחמיר להמתין מלספור אין לומר כן שתהי' סופרת תיכף ולאחר חמשה ימים תתחיל לספור חשבון אחר דאם כן לא הי' נחשב ספירה כלל. ולא מבעיא לדעת השל"ה שצריכה לספור בפה. דודאי לא שייך לומר שתספור היום יום חמישי ותספור היום א' וכדומה. דכהאי גוונא לא נחשב ספירה כלל. ומה"ט אין סופרין העומר שני פעמים משום ספיקא דיומא. אלא דבכה"ג ספירה אחת מקלקלת חברתה. ואפילו נאמר שלא כדברי השל"ה. מ"מ צריכה לעשות החשבון בלבה ולא סגי במה שבדקה בלבד: ד) וראי' מדברי הש"ע סי' ק"צ דאם בדקה עצמה בשמיני לא סגי אף לדעת הפוסקים דבדקה בשביעי לבד סגי עיי"ש. ולא אמרינן דיעשה שמיני שביעי ושביעי ששה אלא דבספירה דידה תליא מילתא. ועיין בסדרי טהרה שהאריך בזה. וע"כ ה"נ אי אפשר להחזיק המנין ביום א' וביום חמישי. משא"כ הכא שתיכף בלילה הי' אפשר לה אז לטבול אף שראתה דם טוהר. דאף דקי"ל כב"ה דביומי וטבילה תלי רחמנא היינו לענין עצמות של דם. אבל היא גופי' טובלת תיכף ומוחרת לבעלה כמפורש ברמב"ם פ"ז מה' איסורי ביאה. ואין לגזור בזה מלטבול שמא תשמש כדגזרינן מלטבול ביום שביעי דשאני התם שטובלת על דעת תשמיש ע"י טבילה זו. משא"כ בנ"ד שלא תשמש עד שתטבול שנית. וכבר כתבו התוס' פ"ק דשבת דבימי התלמוד היו נוהגים בשני טבילות: ה) ומ"מ לענין הלכה לפמ"ש הש"ך בסק"ג דאם לא הי' בעלה בעיר ובא בע"ש מותרת לטבול בליל שבת. ואם ראתה דם טוהר קודם שהספיקה לטבול הוי כאין בעלה כאן שאסורה לשמש וכנ"ל: סימן רמט א) בש"ך שם סק"ג ובנקה"כ האריך לפסוק כהרמ"א דאם לא הי' בעלה בעיר ובא בערב שבת שבמקום שאין מנהג אין להחמיר לטבול בשבת יעיין שם: ולפענ"ד נראה דיש חשש מדינא. אף דבפ"ב דביצה (י"ח.) מסיק רבא דאדם נראה כמיקר כמו שאבאר.

דהנה שם במשנה חל יו"ט אחר השבת ב"ש אומרים מטבילין הכל לפני השבת ב"ה אומרים אדם בשבת כלים לפני השבת. גמ' דכ"ע כלים בשבת לא מ"ט אמר רבה גזירה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ד' אמות ברה"ר א"ל אביי יש לו בור בחצירו מאי איכא למימר גזירה בור בחצירו אטו בור ברה"ר יו"ט מאי איכא למימר גזירה יו"ט אטו שבת איתיבי' וכו' ואם איתא נגזור כו' עיי"ש כל הקושיות והפירוקים. ר' יוסף אמר גזירה משום סחיטה תינח כלים דבני סחיטה כו' גזירה כו' איתבי' כו' ושני כדלעיל. רבא אמר מפני כנראה כמתקן כלי אי הכי אדם נמי אדם נראה כמיקר וברא"ש לענין טבילת כלים חדשים לטעמא דרבה ורבא אסור לר"י מותר ומסתברא כרבה דהכי הוי טעמא בשופר ובלולב ומגילה עיי"ש: ב) ולכאורה תמוה דהא ודאי טעמא דרבה בשופר משום דחובה עליו ובהול כלשון הש"ס הכל חייבין בתקיעת שופר. דאל"כ בכל דברי רשות נגזור. וע"כ טעמא דרבה בטבילת כלים משום דטבילת כלים ברגל מצוה. וכמ"ש בשמ"ק ומשום דחייב אדם לטהר עצמו ברגל וה"ה כלים כמ"ש הרע"ב בפי' המשנה. משא"כ בטבילת כלים חדשים דלאו משום טומאה היא ואינה חובה אלא שמתיר להשתמש בו. והוי כמו כל דברי רשות דלא גזור משום דאינו בהול לקיים המצוה. ואין לומר דס"ל להרא"ש דגזרינן טבילת כלים חדשים אטו כלים טמאים כדגזור בור בחצירו אטו בור ברה"ר. הא ליתא דא"כ לר"י נמי לגזור. אלא ודאי אין טבילות אלו דומות זו לזו שזה לטהר וזה להתיר ואין לגזור הא משום הא: ג) אמנם לאחר העיון דברי הרא"ש ברורים דהנה באמת קשה על השטמ"ק דא"כ שבת דעלמא שאינו קודם יו"ט יהא מותר לטבול דליכא מצוה ואין לגזור שמא יעבירנו. אשר ע"כ נראה דהש"ס פשיטא לי' טעמא דמתקן.

אלא שהוקשה לו להש"ס דא"כ אדם נמי יאסור וע"כ משום לטהר עצמו ברגל התירו חכמים וא"כ כלים נמי יתירו כיון דמצוה לטהר כלים ג"כ ברגל וכדברי הרע"ב. וע"ז משני רבה גזירה שמא יעבירנו: ד) ובהכי ניחא לי הא דמצינו בטבילת כלים שגזרו גזירה לגזירה ועוד גזירה שלישית כדאמרינן שם בסוגיא דאוסרים אף ביו"ט ואף שיש לו בור בחצירו. ועוד תמי' דפריך מההיא דמדלין בדלי וכן כשנטמא בולד הטומאה דמותר משום דלא חשיב מתקן כדפירש"י עי"ש. דנגזור אטו כלים דעלמא ואטו אב הטומאה. דאמאי לא פריך דנגזור בהו גופייהו שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר. ולפמ"ש יתיישב היטב דהא דגזריכן הכא גזירה לגזירה היינו משום דכיון דגזרו חכמים שמא יעבירנו. ולא התירו חכמים האיסור דנראה כמתקן שוב אסור מדינא משום דנראה כמתקן. ולא חשיב גזירה לגזירה רק גזירה לאיסור גופה. דאף דאיסור דנראה כמתקן היא ג"כ דרבנן. מ"מ לא חשיב גזירה לגזירה. ומצינו בכמה מקומות דגזרינן גזירה לאיסור דרבנן אף דגזירה לגזירה אין גוזרין. והשתא ניחא דלא פריך הש"ס בולד הטומאה וביו"ט נגזור שמא יעבירנו. דכיון דולד הטומאה לא חשיב מתקן שוב אינו אסור בשבת מדינא וע"כ אין לגזור יו"ט אטו שבת דהוי גזירה לגזירה: ה) ובהכי ניחא דלא משמעינן רבותא טפי דאפי' בשבת יהי' מותר. ובהדיא משמע בתוס' ע"ב ד"ה ושוין שמשיקין דבשבת אסור. ולפמ"ש ניחא דבשבת אסור משום שמא יעבירנו. ולענין זה לא מהני טעמא דלא שכיח כיון דלא הוי גזירה חדשה. וגזירה דשמא יעבירנו משכחת לה בישראל באב הטומאה. ע"כ אף בכהן בוולד גזרינן. תדע דהא בכהן באב הטומאה אסור אף דבהו לא שייך גזירה דשמא יעבירנו דזריזין הן ע"כ דטעם זה לא מהני רק לענין שלא נגזור גזירה חדשה וולד אטו אב. אבל בשבת דאסור משום שמא יעבירנו אין חילוק בין וולד לאב.

וניחא ג"כ במדלין בדלי דלא הותר אלא ביו"ט: ו) ולפי זה ילבנו היטב דברי הרא"ש דע"כ גם לרבה דגזר שמא יעבירנו ס"ל ג"כ טעמא דמתקן כרבא אלא דרבא ס"ל דבאדם לא נראה כמתקן אלא כמיקר. ורבה ס"ל באדם נמי מחזי כמתקן. אלא דהתירו משום מצוה וכנ"ל באריכות. וע"כ בטבילת כלים חדשים דליכא מצוה אסור אבל לר' יוסף (חסר הסיום]: סימן רנ א) בתשובת חכ"צ סי' י"א אוסר טבילת נשים בחמין ליל שבת והביא שחכם אחד הורה שיטבלו מבע"י. ובסדרי טהרה כתב בזה שטוב הורה דאע"ג דלכ"ע אסורה לטבול בשביעי מבע"י. ה"מ כשהיא יוצאת מבית הטבילה מבע"י. אבל כשהיא מתעכבת שם עד לאחר חשיכה שריא. דהא דעת הב"י דלר"ת לא קפדינן אלא שתבא לביתה משתחשך. ואף לדעת הב"ח שאוסר הא כתב שם טעמא משום שפעמים שבית הטבילה רחוק מיל או יותר. ואם היתה טובלת ביום השתא ודאי אם תבוא לביתה משתחשך יודעת הבת שטבלה בעוד היום גדול אלא ששהתה בדרך חזרתה מהלך רב ממקום הטבילה ותעשה גם היא ביום ז' גם כשבית הטבילה יהי' קרוב לביתה ותבוא לידי ספק. אבל כשטובלת סמוך לחשיכה גם אם הבת תטבול סמוך לחשיכה אף כשבית הטבילה יהי' קרוב לביתה מ"מ לא תבוא לביתה עד שחשכה עכ"ד. וכל זה אם היא באה לביתה מתחילת הלילה אבל אם היא מתעכבת שם בבית הטבילה לאחר שחשכה בכדי שיעור טבילה אף אם היא טבלה בעוד היום גדול תו ליכא למיחש למידי. ואף הרשב"ם לא נחלק על ר"ת אלא כשחזרה לביתה מיד כשתחשך וכמ"ש הטור דטעמא של הרשב"ם דס"ל דאיכא סרך בתה שהיא תשער מהלכה מבית הטבילה לבית ותמצא שטבלה ביום עכ"ד. דזה לא שייך אלא כשחזרה לביתה מיד כשתחשך מתחילת הלילה אבל לא כשנתעכבה בבית הטבילה אחר חשיכה כשיעור זמן טבילה. ואף שהטור כתב כן בטובלת בשמיני. מ"מ ה"ה והוא הטעם בטובלת בשביעי דנמי ליכא אלא משום סרך בתה לכ"ע.

וכמ"ש לעיל בשם עה"ג כשהיא מאחרת לצאת מבית הטבילה ליכא למיחש למידי עכ"ד בעל ס"ט: ב' ואחר המחילה מכ"ת נראה דשגגה הוא בידו דבכה"ג כשטובלת מבע"י ויש שהות לילך לביתה מבע"י אף שמתעכבת במרחץ אסור מדינא שמא תלך לביתה ותשמש. ומה לי אם הולכת לביתה ואינה משמשת. דאסור משום גזירה שמא תשמש. מה לי אם אינה הולכת לביתה דגזרינן שמא תלך ותשמש וכולה חדא גזירה היא. ולא התיר הב"י לטבול בעוד היום גדול אלא בשמיני דאין איסור אלא משום סרך בתה וכשהולכת לביתה משתחשך ליכא סרך בתה כלל וכשהתיר עבוה"ג לטבול בשביעי סמוך לחשיכה היכא דאיכא אונס. היינו בסמוך לחשיכה דוקא. דאי אפשר לבוא לביתה עד שתחשך ואי אפשר שתבא לידי ספק. אבל בעוד היום גדול שאפשר שתבא לביתה מבע"י ודאי אסור שמא תלך לביתה ותשמש: ג) אולם כשביתה רחוק מבית הטבילה עד שאי אפשר לה לבוא לביתה עד שתחשך. בזה יש מקום להתיר היכא דאיכא אונס. דהיינו כשביתה רחוק מאוד עד שאם תטבול משחשיכה לא תוכל לבוא לביתה שהיא חוץ לתחום מבית הטבילה. אבל היכא דליכא אונס פשיטא שאסור אפי' לדעת התוס' ואפי' בשמיני כדברי הב"ח. ואפי' באיכא אונס יש לעיין. דמשמע מהב"ח דמבעוד יום גדול אסור אפי' כשביתה קרוב וליכא סרך בתה משום דפעמים שביתה רחוק ותשער בתה שטבלה ביום. ע"כ אף כשביתה קרוב ומתעכבת במרחץ אסור. ה"ה לענין גוף הגזירה כיון דכשביתה קרוב אסור אפי' באיכא אונס לטבול מבע"י גדול. ה"ה כשביתה רחוק. ולא התיר בעל עבוה"ג באיכא אונס אלא סמוך לערב דאז לעולם אי אפשר שתבא לידי ספק ודו"ק: ד) ולענין הלכה נלפע"ד שלא תטבול בשביעי מבע"י לעולם. ואף כלה לא תטבול בשביעי מבע"י כדברי הש"ך סק"ט.

ואף שהאחרונים תמהו עליו והתירו בפשיטות לכלה לטבול בשביעי מבע"י נראה דאשתמטתי' להו דברי הראב"ד בספר בעלי נפש שפי' הא דקאמר בש"ס דע"כ נשי דידן אינן טובלת ביממא דשביעי משום דר"ש. והקשה התוס' דר"ש לא אסר אלא התשמיש. והראב"ד כתב וז"ל משום דר"ש כו' וה"נ כיון דמשוינן לה כזבה וסתרה ואסורה לשמש כולי יומא דתמניא [פי' דהיא תמנה לראייתה לכל הפחות] שווי' לההיא יומא כיום שביעי לנדה דהא נדה היא ומשום הכי לא טבלה בשביעי וכתב רב אחא משבחא דאפי' בדיעבד לא עלתה לה טבילה עכ"ד. הרי דלאו משום גזירה דאתיא לשמש אסורה לה לטבול בשביעי רק מדינא. כיון דאסורה לשמש הרי היא כשביעי לנדתה כיון דלפי האמת נדה הוא. וע"כ אין נ"מ אם באה אל החתן ולבעל או לא בכל ענין אסורה לטבול בשביעי: ה ומלבד זה נ"ל שאסורה לטבול כיון שאי אפשר לברך שמא תראה ותסתור וכמ"ש התוס' כתובות הטעם שאינה מברכת על ספירתה. ושתמתין עד הלילה ותברך אי אפשר כיון שאינה סמוך לטבילה אי אפשר לברך. ועיין במ"א סי' י"ט בענין ברכת השחיטה ובזה יש לפרש דברי הגמ' בהא דקאמר משום דר"ש דכי היכי דאסר ר"ש לשמש שמא תראה ותסתור כמו כן אסור לברך מבע"י שמא תראה ותסתור ונמצא ברכתה לבטלה. משא"כ בטועה דמטבילין אותה ל"ה טבילות מספק ואינה מברכת בשום פעם ע"כ מותרת לטבול אפי' מבעוד יום. וזה ברור: סימן רנא ב"ה א' קרח תרח"ם לפ"ק. שוכ"ט לכבוד ידידי וחביבי הרב הגדול המפורסם נ"י פה"ד עה"י כקש"ת מו"ה אביגדור יהודה שליט"א אבד"ק קויל. א) יקרתו הגיעני בדבר האשה אשר בירדה לטבול בהורדה לתוך המים גורם לה תיכף חולי אשר משקת שפתי' יחד בלי יוכל לפתוח עד שחברותי' מעלות אותה מן המים.

אך הספק נולד אם אוחז החולאת הזה עוד טרם חברותי' הורידו אותה כולה לתוך המים או אם כבר גופה כולה לתוך המים בא לה זה. וכ"ת הביא דברי הריטב"א קידושין דראוי לביאת מים בבה"ס הוי רק דרבנן. ואיני יודע מה ענין בה"ס לכאן ושפתים גלויים וע"כ אף שלא הי' בהם דבר חוצץ אלא שקפצה שפתי' לא עלתה לה טבילה: ב) ולפענ"ד הא דהריטב"א קשה להבין כי לפי דברי הריטב"א א"צ ראוי לביאת מים אלא בלשון ושיניים שפעמים מגולים וע"כ חשובים גלוים אצל טומאה מה"ת. תקנו חכמים גם לענין טהרה וכן כתב בחי' רשב"א להדיא. והרי בנדה (ס"ו) צריך איש ללמד בתוך ביתו שתהא מדיחה קמטי' במים דראוי לביאת מים בעינן. ואף דלא הוי גלוי לענין טומאה. ומפורש אמרו שרץ בקומטו טהור: ג) ונראה עפ"י דברי הסמ"ג בשם הערוך וסייעתו בהא דאמר ר"ל נדה (ס"ז.) אשה לא תטבול אלא דרך גדילתה כדתנן לענין נגעים האיש נראה כעודר וכמוסק זיתים האשה נראה כאורגת כו' וכתבו קצת פוסקים דהני מילי לטהרות. אבל לבעלה א"צ לטבול דרך גדילתה. והיינו דאף שחשיב גלוי לענין נגעים. א"צ שיבא בו מים לבעלה. ולפי זה י"ל דהא דצריך ללמד בתוך ביתו שתדיח קמטי' במים היינו במקום שחשיב גלוי לענין נגעים. דהיינו מה שנראה בשעה שמגבהת יד ימנית לארוג. דכיון שחשיב גלוי לענין נגעים תקנו חכמים שצריך עכ"פ ראוי לביאת מים כמ"ש הריטב"א במה שחשיב גלוי לענין טומאה. כן צ"ל לדעת שיטה זו שבריטב"א ד) מיהו הא דתוספתא מחלוקת רבי ורבר"י במלוגמא ורטי' של בה"ס רבי אמר חוצץ. ולא חילק בין חשיב גלוי לענין נגעים או לא מורה שלא כדברי ריטב"א. וראיתי להנוב"י שכתב לשיטת הריטב"א בפשיטות דבכל מקום שמטמא במשא גזרו חכמים. ולא מחוור כלל. דמה שמטמא במשא לאו משום דחשיב כגלוי.