שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 80

ולא קאמר בפושרין מעל"ע איכא בינייהו. אלא ודאי ס"ל להתוס' דהבדיקה לחומרא דכל היכא דאיכא לברורי מבררינן. אבל אם אין אפשר בבדיקה טהור. וע"כ הא דלא סגי בבדיקה מעל"ע. לא משום דאפשר שדם הוא. ואעפ"כ אינו חוזר לקדמותו. דמ"מ אם לא הי' לנו בדיקה אחרת הי' טהור. כיון דמדינא טהור בלא בדיקה. רק שמחויב לשרות בפושרין אולי יחזור לקדמותו ויתגלה שדם הוא. אבל אם לא נימוח שוב טהור בלא הבדיקה. רק משום דלרשב"ג אפשר לבודקו בצפורן. עדיין מחויב לבודקו בצפורן. וע"כ קאמר מיעוך ע"י הדחק איכא בינייהו. דאף דפליגי ג"כ בבדיקת פושרין מעל"ע. מ"מ כל המחלוקת נצמח מהמחלוקת במיעוך ע"י הדחק. דלרבנן דאף דחוזר במיעוך ע"י הדחק אפשר דלאו דם הוא ע"כ סגי בבדיקת מעל"ע. ולרשב"ג מחויב לברר בבדיקת צפורן וא"כ מוכח דהתוס' ס"ל ג"כ דבדיקה לחומרא יג) ובזה יתיישב קושיית מהרש"א על התוס' בד"ה אבל דם דרכיך לא שהקשו והא דם הנדה תניא בהדי אינך דפרק דם הנדה. ופירש מהרש"א ז"ל קושייתם דאיך אפשר דאפי' שרי' פחות מעל"ע יהי' בדיקה טובה. דשם תני מטמאין יבישים. והיינו באינו חוזר ע"י פושרין מעל"ע. אלמא דמשכח לדם שיתייבש עד שאפי' במעל"ע לא יחזור. כ"ש דבדיקה פחות מעל"ע לא יועיל אך הקשה מהרש"א דבפשיטות הי' להו להתוס' להקשות דאיך יועיל בדיקה מעל"ע לברר דלאו דם הוא כיון דמהתם שמעינן דמשכחת לדם שיתייבש עד שאפי' במעל"ע אינו חוזר. ונדחק מאד בזה עיי"ש. אך לפימ"ש דמעיקר הדין טהור בלא בדיקה לק"מ. דאם לא נימוח במעל"ע טהור מעיקר הדין. כיון דאי אפשר לבדוק עוד. דבטפי ממעל"ע אפי' מידי דלאו דם יהי' נימוח. אך הוקשה להו דעכ"פ ישרה מעל"ע. ואם יהי' נימוח ע"כ דם הוא. דאי לאו דם. הא לא רכיך. ואיך יהי' נימוח במעל"ע. רק שתאמר דאם דם כיון דרכיך בפחות ממעל"ע ודאי יחזור.

הא קמן דלפעמים יתייבש עד שאפי' במעל"ע לא יחזור. ואיך יהי' ראי' מפחות ממעל"ע דלאו דם היא. וזה ברור בדבריהם. סוף דבר מוכח מהתוס' בשני הדיבורים דס"ל דבדיקה לחומרא: יד) והנה בסדרי טהרה הוכיח דתוס' בשיטת הרז"ה קאי דכל דם יבש אפי' אינו בצורת ברי' כל שלא נימוח אמרינן ברי' הוא עיי"ש. והרא"ש הא כתב בהדיא בפסקיו דכהרז"ה ס"ל. הנה אף שהתוס' והרא"ש בשיטת הרז"ה. מ"מ ס"ל דבדיקה לחומרא. טו) וכן נ"ל להוכיח עוד מרמב"ם פ"ה מהלכות איסורי ביאה שפירש האיבעיא דמי בעינן מעל"ע בדם דרכיך אם במעל"ע נימוחו. [דמי אמרינן בדם דרכיך כיון שלא נימוחו בפחות ממעל"ע לאו דם הוא] וקשה דאיך אפשר לטהר בזה. שהרי יש ראי' נמי להיפוך שדם הוא. דאם לאו דם. רק ברי' הא אינו רכיך. ואיך נימוח במעל"ע. דהא אי לאו סברא דדם רכיך. הי' זה בדיקה. שאם נימוח במעל"ע ודאי דם הוא. שאם הי' ברי' לא הי' נימוח במעל"ע. ולסתור ראי' זו לא מהני כלל הסברא דדם רכיך. שהרי אתה אומר שברי' הוא. ועל הגמ' אין קושיא. דיש לפרש האיבעיא שאם נשרה יום או לילה ולא נימוח א"צ לבדוק עוד דראי' שלאו דם. דאם הי' דם כיון דרכיך הי' נימוח ביום או לילה. אבל על הרמב"ם קשה. אלא ודאי ס"ל להרמב"ם שהבדיקה לחומרא. והכא שאין ראי' מהבדיקה. דממנ"פ קשה אם דם הוא הי' לו להיות נימוח ביום או לילה. ואם ברי' גם במעל"ע לא הי' לו להיות נימוח ושוב טהור מעיקר הדין: טז) הנה ביארנו בעז"ה שהרמב"ם והתוס' והרא"ש ס"ל דהבדיקה לחומרא. ומצינו כיוצא בה פסחים (דף מ'.) אין לותתין שעורין בפסח ואם לתת נתבקעו אסורות לא נתבקעו מותרות. ופירש הלבוש סי' תס"ז דבסתמא מותרות רק אם ראינו שנתבקעו עיי"ש:

שוב ראיתי בש"ע הרב ז"ל מלאדי סי' קפ"ח סק"ו שכתב שהדבר תלוי במחלוקת הראב"ד והרז"ה וא"כ לדידן דקי"ל כהראב"ד הבדיקה לחומרא: סימן רמב א) שם (דף כ"ב:) תנן כמה הוא שרייחן בפושרין מעל"ע הכא מאי כו' דם דרכיך כו' צריך להבין דמשמע דאי לאו שדם רכיך היינו למדין מהתם. ולכאורה אין ענין זה לזה כלל. דהתם השריי' לראות אם יכול לחזור לקדמותו. והכא לברר אם דם הוא. וכן קשה על תמיהת התוס' בד"ה או דילמא מדרשב"ג מכשיר לקמן בפרק דם הנדה בשרי' מעל"ע דמה זו קושיא. דאף דבהכי חשיב יבש. מ"מ אינו מברר שאינו דם רק במיעוך בצפורן. ובס"ט הקשה על התוס' והניח דבריהם בצ"ע. ובאמת קושיא זו על הגמ' עצמה: ב) אך ברורן של דברים דחכז"ל שיערו אם יכול לחזור במע"לע חשיב לח. אבל אם אינו יכול לחזור רק ביותר ממע"לע או במיעוך בצפורן לרבנן לא הוי לח. והטעם בזה כי השרי' מע"לע אינו פועל דבר חדש. רק מעורר הכח ליחות ראשונה שנשאר בו בהעלם. וע"י השריי' יוצא אל הפועל כבתחילה. אבל אם אינו שב לאיתנו במע"לע זה האות כי כלה כל ליחוחו. וע"י השריי' ביותר ממע"לע ניתן בו ליחות חדש. ע"כ הוי יבש כי הליחות הטבעי סר לגמרי. אבל אם שב לכמות שהי' במעל"ע. אין זה ליחות חדש. רק חזר לליחות שהי' בו בתחילה. ע"כ חשיב גם קודם שריי' לח. דחשיב ליחות שהי' בו בתחילה קיים. כיון דמשום שהי' לח מתחילה יכל לחזור להיות לח. וה"נ במפלת כמין קליפות אם נימוח במע"לע ראי' שדם הוא. שאם הי' ברי' אף שיש בו ליחות. מ"מ לא יכול להיות נימוח לגמרי כדם כיון שמעולם לא הי' דם. והשריי' מע"לע אינו פועל רק שישיב לקדמותו דמה"ט חשיב לח גם קודם שריי' דחשיב הליחות שהי' בו בתחילה קיים כיון דמחמת שהי' לח בתחילה חוזר להיות לח כנ"ל] אבל אם אינו נימוח במע"לע רק ביותר ממע"לע. ראי' שברי' הוא.

שאם הי' דם כיון שאין דרך דם בפנים להתייבש לגמרי ודאי ע"י השריי' הי' שב לקדמותו. ומה שנעשה לח ביותר ממע"לע משום שהשריי' ביותר ממעל"ע פועל בו ליחות חדש. שהרי אף אם נתייבש לגמרי מועלת השריי' ביותר ממע"לע להיות לח. אלמא שנותן בו ליחות חדש ושפיר יוכל להיות ברי'. ואין ראי' כלל שדם הוא. שאף אם הי' דם כיון שלא שב במע"לע ע"כ נתייבש לגמרי. וע"כ מה שנימוח ביותר ממע"לע שנותן בו ליחות חדש ושוב יוכל להיות שברי' הוא. וזה קושיית התוס': סימן רמג א) שם (דף נ"ח.) תוד"ה מודה ורב אשי נמי מודה כו' הנה התוס' נחלקו כאן על פירש"י דבדר' אשי פירש"י דשמואל לא איירי בהרגשה כלל. ולתוס' לרב אשי נמי טעמא דשמואל משום דבלא הרגשה טהורה מה"ת ומדרבנן לא גזרו משום שאינו מקבל טומאה: ב) ולהבין שורש מחלוקתו נראה דאזלי לטעמייהו לעיל (דף ג'.) בהא דמפרש הש"ס טעמייהו דשמאי משום דאשה מרגשת בעצמה. ופירש"י שם דהא מדלא ארגשה ודאי השתא בבדיקת עד נפק כלומר דכסבורה הרגשת עד הוא. וכן העתיקו התוס' דברי רש"י. ובתוס' חלקו עליו וכתבו דלשמאי אינה חוששת בהרגשת עד כמו שאינה חוששת בהרגשת מ"ר עיי"ש. ולהלן אף בהרגשת מ"ר חוששת כמבואר שם: ג) והנה מבואר דלהתוס' כשם שטועה ואינה יודעת שהרגישה משום העד כן טועה משום מ"ר וכן מבואר בתוס' בסוגיין לעיל (נ"ז:) בד"ה אימור הרגשת שמש הוא הקשו אמאי לא נקט הרגשת מ"ר כמו לעיל ואע"פ שלא הטילו כדאמר בריש מכילתין והל"ל כסבורה הרגשת מ"ר הוא. ותירצו דהכא זמן מועט היתה יודעת. מבואר דבזמן מרובה טועה בהרגשת מ"ר כמו בהרגשת שמש. והרגשת שמש ועד שוין. דמדאורייתא אמרינן שטעתה בהרגשה שהרי אותיום חייבין בקרבן אפי' לא הרגישה כמבואר ברמב"ם שלא הביא התירוץ דגמ' דארגשה. ע"כ דס"ל דהש"ס משני דטעתה. וכשם שמשני דארגשה וטעתה.

כמו כן י"ל להיפוך דלא ארגשה וטעתה. וכן כתב בשב יעקב. הנה מפורש דמדאורייתא אפי' לא הרגישה טמאה ודאי משום חזקת דמים באים בהרגשה. ובודאי טעתה בהרגשת שמש. וכן בהרגשת עד דאמרינן דטועה מדאורייתא. שהרי לעיל (י"ז:) דם הנמצא בפרוזדור חייבין עליו על ביאת מקדש. הרי דמדאורייתא אמרינן שראתה בהרגשה וטעתה וכמ"ש הרמב"ם פ"ה מהלכות איסורי ביאה ולהתוס' דמדמי הרגשת מ"ר להרגשת עד ושמש. הרי טעות דהרגשת מ"ר מה"ת. דאפי' לא הרגישה טמאה משום שודאי טעתה וסברה הרגשת מ"ר וכ"ז בזמן מרובה. זה שיטת התוס': ד) אך רש"י ס"ל לעיל דוקא בעד משום שהכניסה העד ע"כ תלינן שחשבה הרגשת עד הוא וכן בשמש. אבל שטועה הרגשת מ"ר לא אמרינן מדאורייתא רק באשה שעשתה צרכי' בעומדת דאמרינן הדור מ"ר למקור והדם בא עם המ"ר דאז ודאי תלינן במ"ר כיון שהטילה מ"ר אז. אבל בעלמא לא חיישינן כלל שטעתה במ"ר. אף דהלל אומר לעיל (ג'.) כסבורה הרגשת מ"ר הוא. י"ל דזה רק לחומר תרומה וקדשים. אבל מה"ת לא חיישינן כלל לזה. ואין ראי' מדם הנמצא בפרוזדור ומנמצא אותיום חייבין בקרבן דשאני התם שהכניסה. אבל הכא שלא השתינה בשעת יציאת הדם מאתה ולפנינו יתבאר הכרח לזה בדעת רש"י: ה) ובזה יתבאר מחלוקת רש"י ותוס' בדרב אשי. דרש"י פירש דשמואל לא איירי בהרגשה כלל והתוס' פירשו דגם לרב אשי טעם דטהורה מה"ת משום דבלא הרגשה. דהנה קשה לר' ירמי' מדפתי דמודה שמואל שטמאה מדרבנן ושמואל אמר טהורה מדאורייתא. למה לי משום הרגשה תיפוק לי' דכתמים דרבנן כמפורש במשנה דלקמן בדרע"ק דם ולא כתם. ולרש"י י"ל דלר' ירמי' היינו טעמא דדם ולא כתם באמת משום שלא בא בהרגשה:

ו) אך לתוס' אי אפשר לומר כן דא"כ אם נמצא על חלוקה ולא בדקה החלוק זמן מרובה יהי' מדאורייתא דכסבורה הרגשת מ"ר הוא וכמו דם הנמצא בפרוזדור ונמצא אותיום. אלא ודאי הטעם דטהור דגזה"כ הוא משום שלא נמצא בגופה ולא ראינו כשיצא. וא"כ למה לי לשמואל בבדקה קרקע עולם משום שלא ראתה בהרגשה. תיפוק לי' משום שעל הקרקע מצאתהו. וצ"ל להתוס' דוקא בכתמים דאפשר מעלמא אתי אף שאינה יודעת לתלות (וכמו בתינוקת שלא הגיע לה זמנה לראות דאמרינן בשוק של טבחים עברה ולא אדעתה כמ"ש לעיל (ג'.) בד"ה והאיכא כתמים אבל בדקה קרקע עולם חשיב כאילו ראתה ממש ע"כ צ"ל הטעם משום שלא הרגישה. וע"כ לתוס' ע"כ צ"ל לרב אשי ג"כ טעם הטהרה משום שלא הרגישה. דאין לומר משום דכתמים דרבנן. דהא הכא ע"כ חשוב כאילו ראתה ממש: ז) אבל לרש"י י"ל דהכא נמי חשיב כתם. והא דצריך שמואל לומר אליבא דר' ירמי' משום הרגשה דזה באמת הטעם בכתמים דרבנן לר' ירמי' משום שלא ראתה בהרגשה. ואיך ראי' מדכתיב דם ולא כתם. דהיכא דלא נמצא בפרוזדור טהור אפי' הרגישה. די"ל באמת מש"ה אמרה תורה דם ולא כתם דכתם טהור משום שלא הרגישה ואפי' לזמן מרובה לא חיישינן מה"ת דכסבורה הרגשת מ"ר הוא דהרגשת מ"ר לא דמי להרגשת עד כנ"ל שיטת רש"י. אבל לר' אשי דשמואל לא איירי בהרגשה כלל ואף דלא הרגישה טמאה וע"כ גזה"כ דם ולא כתם. ה"נ בדקה קרקע עולם ומצאה דם טהור. דהא נמי חשיב כתם: סימן רמד ב"ה יום ד' כ"ו אדר בונה ירושלים לפ"ק פה סאכאטשוב: שלום לכבוד הרב החריף מו"ה דוב בעריל הכהן נ"י. דבר שאלתו על אשה שרואה דם בתוך מ"ר ואחר הבדיקה שבודקת עצמה היא נקי' והיא מינקת, אך הדם הזה אינו צלול רק קרטין יבשים: א) הנה מפאת שהוא קרטין אין להתיר מכח דברי רמ"א סוף סי' קצ"א.

שהרי ההיתר מפורש בתשו' הר"ן מאחר שבשעת ווסתה היא רואה כשאר נשים איך אפשר שבשעת ווסתה תראה דם גמור וכי הדור מ"ר למקור תייתי כי הני. והובא בב"י. אבל זו מינקת היא מסתמא אינה רואה דם כלל. מלבד חשש אולי הקרטין אין דומים להא דתשו' הר"ן: ב) ומ"ש מעלתו כיון דטעם ר"ח דלבעלה הוי לכתחילה וזה ברואה במ"ר במקרה. אבל זו שקבוע לה זה ואתה מוציאה מבעלה ודאי דיעבד הוא. הנה במרדכי הלכות נדה ובתשו' הר"ם סי' תר"ל ברגילה לראות בשעה שעושה צרכי' לאוסרה עפ"י ר"ח שאוסרה משום כתם: ג) ובאמת הדברים קשים. דמה ענין לכתחילה לגבי בעלה. וכמו לאסור הטהרות לאכילה הוי דיעבד. כמו כן לאסור האשה לתשמיש. אף שיש לה היתר אחר זמן. מ"מ לתשמיש זה הוי דיעבד. גם מה זה שהרכיב הש"ך הא דלכתחילה עם הא דכל היד דטמא משום כתם. הלא משום כתם אפי' דיעבד אסורה: ד) אך ברורן של דברים עפימ"ש רמב"ם סוף פ"ג מה' מטמא משכב ומושב דטומאת כתמים אינו רק לתרומה וחולין שנעשו על טהרת הקודש. אבל חולין שנעשו על טהרת תרומה אין מתטמאין בבעלת הכתם יע"ש. ולכאורה למה טמאה לבעלה הא בעלה חולין הוא. וצ"ל דכיון שטמאה לתרומה אי אפשר לטהרה לבעלה כיון שמחשבין אותה ספק נדה. ודוקא החולין שנגעו בה טהורין בדיעבד דהחולין אלו אין טמאין לשום דבר. אבל האשה שטמאה לתרומה ע"כ אסורה לבעלה ג"כ. ואף בזמה"ז שאין לנו טומאה וטהרה נשאר האיסור דכל דבר שבמנין כו'. וכעין זה ראיתי בחת"ס סי' ק"נ יע"ש. וע"כ ה"ה הרואה דם במ"ר לר"ח שאסורה ליגע בטהרות לכתחילה. אף דלבעלה הוה דיעבד. כיון דלטהרות לעולם לכתחילה הוא באשה ואסורה. ע"כ אסורה גם לבעלה אף דהוי דיעבד. ולא כשר בדיעבד רק הטהרות שנגעה בהם. דטהרות אלו שנגעו טהורין לגמרי ואין טמאין לשום דבר. אבל האשה דשייך בה לכתחילה לגבי טהרות.

ע"כ אסורה גם לבעלה אף דדיעבד הוא: ניחא ההרכבה סוגיא דכל היד דטמא ה) ובהכי משום כתם. וקשה הא כתם גם בדיעבד וזה רק לכתחילה. ולהנ"ל דלבעלה קאי דדיעבד הוא ומ"מ טמאה. ודומה ממש לבעלת הכתם. דמעיקר הדין הי' לה להיות טהורה לבעלה דחולין הוא. אך משום דשייך בה טומאה לטהרות. טמאוה גם לבעלה. ה"נ כיון דשייך בה טומאה לטהרות דלכתחילה היא טמאה גם לבעלה. וע"כ אין תולין בין באה במקרה בין בקביעות. דלעולם לבעלה חשיב דיעבד ומ"מ אסורה: ו) אך היתר אשה זו אם תזהיר שלא תשתין אלא מיושב מקלחת לתוך הספל. וא"צ ליזהר להיות יושבת על שפת הספל מקלחת לתוך הספל. דאל"כ ליחוש לבתר דתמו מיא כו' לפי דעת הרב מלאדי זצללה"ה שם דדוקא לר"מ דמטמא משום נדה הוא דמקשה ודילמא כו' אבל לר' יוסי דאף לפי' ר"ח אינו אלא משום כתם ספק כתמים להקל. וגם אם שותתת לבסוף בברור כך הדין כיון שלא נודע שבא הדם לבסוף. ולפי דברי הש"ך אינה טהורה אא"כ יושבת על שפת הספל ונמצא דם בתוך הספל ובמק"א [לעיל סי' רל"ב] העליתי שהעיקר לפסוק בזה כדעת הרב ז"ל מלאדי: ז האומנם כי לדעת רש"י שהחילוק בין עומדת ליושבת דעומדת איידי דדחיק לה עלמא דמעומד השתינה ולא יכלה לעצור. א"כ אם הי' רצונה להשתין מעומד לא יתוקן זה במה שתשב ותשתין. שהרי דחיק לה עלמא. וע"כ רצתה להשתין מעומד רק מחמת חשש טומאה המתינה עד שתשב. וכ"ש דדחיק לה עלמא טפי. מ"מ התוס' והרא"ש לא פירשו כך. אך דעומדת אין רחמה נפתח. ואינו בדין לגבב כל החומרות [חומרת הר"ח וחומרת רש"י] בכתמים דרבנן. ובפרט שרש"י עצמו פירש שגם ברישא מותר אף לכתחילה כמ"ש המרדכי בשמו. וש"ך שכתב שרש"י כר"ח השיגו הס"ט וכתב שנעלם ממנו המרדכי.

ע"כ העיקר לטהרה אם תזהר בזה להשתין מיושב לתוך הספל ולא תשב על שפת הספל ח) אך אם לא תרצה ליזהר בזה צריכה שתעשה בדיקת מהרי"ל ג' פעמים. ובדיקת מהרי"ל ודאי מהני בזה. ועי' בביאור הרב ז"ל מלאדי סק"י דרק במקום שטמאה ודאי בלי חשש הדור מ"ר למקור ואייתי דם הוא דלא מהני בדיקה ע"ש. אך תיזהר לעשות ג' פעמים. אף שהנוב"י חולק ואומר כיון שנתברר שיש לה מכה למה לן ג' פעמים בתשובה [הנ"ל] ביארתי שדברי הרמ"א נכונים מאד מאד: הדו"ש הק' אברהם סימן רמה ב"ה יום א' בהעלותך תרנ"ז לפ"ק פה סאכאטשוב. להרב מסליזווע דבר האשה שנשאת ולא ראתה בתולים ולא הי' כאב וכן הי' חצי שנה. אך אחר ביאה ראשונה לא בדקה כלל. ולאחר חצי שנה ראתה ה' פעמים מחמת תשמיש. ובכל הביאות הי' לה כאב גדול. ובכל ביאה מתמעט הדם מאשר הי' דם בביאה שלפני' א והנה מעלתו הביא דברי חוו"ד סוף סי' קפ"ז שאם תשמיש ראשון הי' בלא דם אינה תולה דקי"ל כר"ח ריש פרק תינוקת בעל ולא מצא דם וחזר ובעל ומצא דם טמאה. ועוד כתב חוו"ד שם שאם לא בדקה פעם אחת שוב אינה תולה, והביא ראי' לזה מריש נדה דאמרינן התם דבתוך ד' לילות א"צ להיות בודקת. וקשה תבדוק שמא תפסוק ושוב לא תחלה. וע"כ דבסתמא ג"כ אינה תולה והבדיקה לתקנתא דידה ולא שייך לחייבה בבדיקה עכ"ד חוו"ד: ב) הנה בזמנינו נתגלה ספר תוספי רא"ש על נדה הקשה קושיא זו. ותירץ משום דאין נ"מ תיכף רק אם תראה אח"כ אינה חייבת לבדוק. והנה מדבריו נשמע להיפוך דבסתמא תולה. אך מ"מ נראה דזה אינו רק בתוך ד' לילות. דבהכי מיירי שם. דבסתמא עלולה לראות בתולים. רק אם רואין שחיתה המכה שוב אינה תולה. [ואף בזה חוכך הרא"ש לומר דבתוך ד' לילות תולה אפי' חיתה המכה. רק סוף דבריו אינו כן אבל אם לא בדקה היא תולה משום שהוא תוך ד' לילות.

אבל לאחר ד' לילות דכל התליי' משום שלא תיתה המכה צריך לידע בבירור שלא חיתה. וכן משמע בתוס' (ס"ד:) דהיכא דיש לתלות שחיתה שוב אינה תולה. מיהו לפירוש רמב"ם בהלכות שדם זה שרואה ע"ג כרים וכסתות אין ראי' משם. ואפשר לומר דלענין שלא לדונה ברואה מחמת תשמיש מקילין בספק חיתה המכה. ועי' מ"ש [בסי' רי"ט] להרב מפיאטניצע: ג) ונשוב לחשש ראשון משום שבביאה ראשונה לא ראתה דם. והנה רש"י פירש וחזר ובעל בתוך ד' לילות. ולפי דבריו מה שבביאה ראשונה לא מצא דם גורם חומרא. אך לא משמע כן בר"ן פ"ב דשבועות. דז"ל ר"ח אמר טמאה דאם איתא דהוה דם בתולים מעיקרא הוה אתי. הילכך אמרינן דם נדות הוא זה. והאי דלא אשתכח דם בתולים אפשר שהי' מועט נסתר בש"ז עכ"ל. וא"כ אי אפשר לומר דבתוך ד' לילות ומה שלא מצא דם גורם חומרא. דהא אמרת שהי' דם ונסתר בש"ז. אלא ודאי דר"ן סובר שאחר ד' לילות רק משום שלא מצא דם ס"ל לרב אסי דאין מחשבין ביאה זו דתלינן בהטי'. וכאילו לא בעל כלל והיא תוך ד' לילות. ור"ח חולק דלא תלינן בהטי' רק שהי' דם ונסתר בש"ז. וא"כ היא לאחר ד' לילות. ולפי זה בקטנה אפי' לר"ח טהורה דאף חיפהו ש"ז לדם וראתה בתולים. הא אפי' לאחר ד' לילות טהורה. וה"ה לדידן בגדולה לענין שלא להחזיקה ברמ"ת. וביאות האחרות שלא נבדקו אפשר שראתה בהם ועדיין לא חיתה המכה. מיהו כבר כתבנו לעיל שלאחר ד' לילות ולא בדקה בקטנה לענין אותו הדם נראה שטמאה. דכן מוכח לפי' תוס' ומהרמב"ם אין ראי' להיפוך. ולדידן בגדולה לענין רואה מחמת תשמיש צ"ע: נראה להתיר לדידן לענין שלא לדונה ברמ"ת. דהנה הרי"ף פ"ב דשבועות ז"ל והלכתא כר"ח דספק איסורא לחומרא יע"ש. וזה לענין לטהר עצמות הדם.