שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 79

והכי קי"ל דון מינה ואוקי באתרה ואתי שפיר סוגיא דהמפלת. אבל סוגיא דיוצא דופן דאמר דלטמא בכ"ש רואה הוי. ולר"ש דאפי' רואה בעי כחתימת פי האמה ע"כ הנ"מ בין רואה לנוגע בשיעור היינו דנוגע בעי כעדשה כמ"ש הר"ן בתירוץ הב' וכיון דע"כ ס"ל נוגע בכעדשה ורואה דהוי לי' רואה ונוגע בכחתימת פי האמה. הרי בשעה שיצאה ממנו כחתימת פי האמה נטמאה מדין רואה ג"כ ושפיר סותר. ולתי' הא' של הר"ן דאשה דלא שייך בה חתימת פי אמה נטמאה בכ"ש ממש. ואילו נוגעת לבד הוא בעיא שתגע בשיעור כחתימת פי האמה. דלענין נגיעה אין לחלק מי הנוגע איש או אשה או בגד. נמצא שטמאה מחמת הראי' ג"כ. ואפי' אם יצא ממנו כחתימת פי אמה בבת אחת. מ"מ כיון שמחמת כ"ש לבד טמאה גם מדין רואה שפיר תסתור: ה' ובמה שכתבתי נראה ליישב נמי הא דבפרק בנות כותים בעי רבב"ח פולטת ש"ז מהו שתסתור בזיבה ולא איפשטא ואלו בפרק יוצא דופן מסיק דאפי' לר"ש רואה הוא. ולפמ"ש א"ש ונאמר דודאי רב"ח מבעי' לי' אליבא דר"ש דאמר אינה מטמא עד שתצא טומאתה לחוץ דאלו לרבנן דאמרו מטמא מבפנים כבחוץ הא פשיטא דרואה הוא וכ"כ בתי' הר"ן. וא"כ י"ל דרב"ח ס"ל כהלכתא דנוגע טמא בשיעור שנטמא הרואה אך כיון דבעייתו אליבא דר"ש כנ"ל ור"ש הא ס"ל דרואה בעי כחתימת פי האמה והו"ל רואה ונוגע. אך כיון דשיעור אחד לרואה ונוגע. ואין הראי' מוסיף בו טומאה אין ראייתה סותרת וכהא דפרק המפלת דלמאן דבעי כחתימת פי האמה אין הרואה קרי סותר רק משום צחצוחי זיבה דלא שייך בש"ז שקבלה מן האיש אך דמבעי' לי' שמא בדידה דלא שייך חתימת פי האמה מטמאה בראי' כ"ש כתירוץ הא' של הר"ן פרק יוצא דופן ושפיר מותרת: ו) קיצור דבריי דלמאן דבעי בזב ובע"ק כחתימת פי האמה אם שיעור נוגע בכעדשה סותר בין הרואה קרי בין הפולטת.

ואם שיעור הנוגע כשיעור הרואה קרי אינו סותר אלא משום צחצוחי זיבה. והפולטת תלוי בשני תי' הר"ן. דלתירוץ ראשון שהפולטת טמאה בכ"ש ממש הפולטת סותר. ואי אינה טמאה רק בחתימת פי האמה גם הפולטת אינה סותרת: ז) ונראה דהר"ן שהוצרך לעשות מחלוקת בין הסוגיות ולא ניחא לי' במה שפרשתי. משום דס"ל באשה את"ל שהפולטת רואה ונוגעת אינה סותרת. כיון דעיקר טומאת זיבה דידה רואה לבד שמטמאה בפנים כבחוץ. ובמה שפולטת אינה טמאה רק בצירוף הנגיעה. והנגיעה אינה יכולה לסתור הספירה שהוא לטהר מטומאת ראי' ודוקא בזב שראה קרי הוקשה לר"ן שיסתור כיון דעיקר טומאת זב ג"כ מדין רואה ונוגע והנקיים מרואה ונוגע. הוצרך לתרץ משום שאין הראי' מוסיף טומאה. אבל בזבה אף שהראי' מוסיף טומאה אי אפשר שיסתור לר"ה דס"ל בע"ק רואה ונוגע. וכ"ש פולטת דאינו רואה לבד ואינו יכול לסתור הנקיים מטומאת זיבה שהיא רואה לבד: ח) ויש להסביר הדברים עוד כיון דשמעתא לר"ש, ור"ש ס"ל בשבת (צ"ב: צ"ג.) זה אינו יכול וזא"י פטור. וה"נ כיון דהראי' לבד אינה יכולה לטמא בלא הנגיעה. אף שהנגיעה פחות מכעדשה אינה יכולה לטמאו בלא הראי'. הרי שניהם גורמים טומאה לא חשיב שהראי' טמאתו. מיהו בתוספתא פ"ו דשבת זה לשונו ר"ש אומר אעפ"י שאין אחד יכול להוציאו והוציאו שניהם פטורים שאין שנים חייבין על מלאכה אחת. וטעם זה לא שייך כאן בנ"ד. וחזר הדין כמו לת"ק דזא"י וזא"י חייב האחד עושה כל המלאכה. ה"נ חשיב הראי' מטמאה וסותר הגה"ה אך רש"י צ"ג. ד"ה ור"ש מטהר ס"ל דגם לענין טומאה ר"ש לטעמי' דפוטר וזא"י וזא"י ולתוס' אינו נראה ע"ש. המגיה ט) עוד יש לתרץ סתירת הסוגיא דהמפלת ודיוצא דופן דהנה בפרק אלו דברים זב וכל זב לרבות בע"ק דמשתלח חוץ למחנה לוי' משום דטומאה יוצאה מגופו כמו זב.

וא"כ כיון דלענין להשתלח חוץ למחנה לוי' אינו מטמא מדין נוגע לבד רק בצירוף הראי'. וא"כ קשה מאי פריך אלא מעתה אל יסתור בזיבה שאין הראי' מוסיף בה טומאה. הא מוסיף טומאה לענין שילוח מתנות. וצ"ל דמכל מקום כיון דלענין תרומה וקדשים אינו מוסיף טומאה שפיר יחשב נקיים לגבייהו. כעין שכתב הראב"ד שאין הפולטת סותרת לבעלה וא"כ יש לפרש הא דיוצא דופן דסותרת לגבי שילוח מחנות כיון דע"כ לאו מילתא פסיקתא אמר דסותרת לכל שהרי לבעלה (לראב"ד] אינה סותרת. וה"נ י"ל דסותרת רק לשילוח מתנות: י) מיהו לבי מהסס בזה לומר דטהורה לתרומה וקדשים וטמאה לשילוח מחנות שהרי הטמא להשתלח חוץ למחנה לוי' הוא טומאה חמורה מהטומאה לתרומה וקדשים. ואיך אפשר שיהי' טמא טומאה תמורה לשילוח מחנות ולא יהי' טמא טומאה קלה לתרומה וקדשים ויש לדון בה דין קו"ח מה טמא מת שמותר במחנה לוי' טמא לתרומה וקדשים. זו שאסורה במחנה לוי' אינו דין שאסורה בתרומה וקדשים. ואף דיש לומר קו"ח להיפוך מה טמא מת שאסור בתרומה וקדשים מותר במחנה לוי' זו שמותר בתרומה וקדשים כ"ש שמותר במחנה לוי' כל היכי דאיכא למילף לקולא ולחומרא לחומרא ילפינן: יא) מיהו י"ל כיון דמקו"ת דאיסור מחנה לוי' ילפינן דינו כאיסור מחנה לוי' דאינו רק בלאו. ע"כ אף אם תאכל קדשים או תכנס למקדש לא תתחייב כרת. והכי מקשה אל תסתור בזיבה דקי"ל שסותרת לגמרי. ואם אכלה קדשים חייבת. ומקשה דאל תסתור לענין זה. ולפי זה הא דיוצא דופן כפשטו דסותרת גם לתרומה וקדשים. אך שאם אכלה קדשים אינה בכרת: יב) ונראה לי להוכיח מסוגיא זו דפרק המפלת כשיטת הראב"ד ז"ל דאין הפולטת סותרת אלא לטהרות ולא לבעלה. כיון דלבעלה אין הפולטת גורם טומאה. ולא אמרינן אין ספירה לחצאין.

שהרי הנוגע בקרי אינו טמא לענין שילוח מחנות וטמא רק בצירוף הראי' וסותר לענין שילוח מחנות. ואם אין כפירה לחצאין בטל הספירה לגמרי. ומה מקשה אלא מעתה אל תסתור בזיבה. ואם תאמר כיון דהוי ספירת נקיים לגבי טהרות. כ"ש שאינו משתלח חוץ למחנה לוי' והוי ספירה לכל. אדרבא נאמר להיפוך כיון דמשתלח חוץ למחנה לוי' כ"ש דטמא לטהרות. ולחומרא ילפינן. ועוד דבתוך ימי הספירה בחזקת טומאה. וגדולה מזה במשנה דנזיר (ס"ג.) ירד לטהר מטומאת מת טמא שחזקת טמא טמא. הנה דאף בשביעי קודם טבילה הוא בחזקת טומאה: יג) ואם תאמר דקושיית הש"ס (כ"ב.) שלא תסתור אם ראה בשביעי אחר טבילה דאז הוא בחזקת טהרה כדאיתא בגמ' (שם ס"ד:) וכן בזבחים (כ"ט) ע"ש. ובזה יתיישב הא דיוצא דופן דפולטת סותרת בזיבה. דהתם מסתמא בתחילת ימי הספירה דלבסוף אי אפשר אלא אם כן שמשה באיסור. וגם בשומרת יום אי אפשר לאחר תקנת רבי בשדות. וכ"ש לאחר ר' זירא וע"כ בתחילת ימי הספירה. וכיון דאיכא למילף הכי והכי לא תוציאנו מחזקתה. נשארת בטומאתה אבל הגמ' (כ"ב) מקשה שלא יסתור בזיבה בשביעי אחר טבילה: יד) אם תאמר כן כ"ש דיש ראי' לפי' הראב"ד. שהרי הראב"ד הוכיח מדמותרת לשמש מדאורייתא בשביעי מבע"י ואם סותרת לבעלה אי אפשר אלא א"כ לא תזוע ממקומה ולא תתהפך עד הלילה שלא תסתור למפרע. ואיך יהי' מותר להכניס עצמו לספק זה. והרא"ש בשם ר' יונה דוחה דהסותרת רק יום אחד אינה סותרת רק בתוך ימי הספירה לא ביום אחרון של ספירה. וא"ת דקושיית הש"ס לא תסתור בזיבה על יום אחרון. הא למדת שלפי האמת סותר גם יום אחרון. ונסתר דיחוי הרא"ש וחזר ראיית הראב"ד למקומה. ע"כ נראה דסוגיא זו לפי פי' הראשונים דלר"ה הו"ל זב רואה ונוגע מוכח כשיטת הראב"ד ז"ל:

טו) ובעיקר סברת הרא"ש דש"ז שאינו סותר רק יום אחד אינו סותר ביום אחרון. הר"ן חולק בדבר שהוא כתב (בדף ל"ז.) שדם טוהר אינו סותר [ביולדת בזוב] רק יום אחד כמו ש"ז. ובגמ' (כ"ט:) מבואר דיולדת בזוב שטבלה בשביעי אסורה לשמש ביום שמא תבוא לידי ספק שתראה ותסתור. הנה שאף דם טוהר שהוא כש"ז סותר גם ביום אחרון. וכן מפורש ברש"י (כ"ב.) בד"ה אלא מה שאמר בענין ז"ל ואם ראה בו' א"צ לספור עוד רק יום אחד: טז) שיטת התוס' (דף כ"ב.) ד"ה למימרא דר"ה דאמר בע"ק נוגע הוי אפשר גם לרבנן דס"ל פולטת מטמאה בפנים כבחוץ ורואה הוי. מ"מ בדידי' דלא אשכחן בי' טומאה בפנים נוגע הוי. וק"ל דא"כ הא דברכות (כ"א:) ר"י אומר מנין לבע"ק שאסור בד"ת דכתיב והודעתם לבניך ולבני בניך וסמיך לי' יום אשר עמדת לפני ד' אלקיך בחורב. מה להלן בע"ק אסורין אף כאן בע"ק אסורין. מנין דלהלן בע"ק הי' אסורין כיון דלא גלי קרא רק בפולטת שרואה הוא מנין ללמוד מזה לבע"ק שנוגע הוא שיהי' אסור. והא בפרק יוצא דופן ילפינן דרואה הויא מסיני ואידך אמר שאני סיני דחידוש הוא דהא זבים ומצורעים דתמירי וכו' מ"מ. הרי בהדיא דיותר יש לאסור בסיני רואה מנוגע. וא"כ איך נלמוד בע"ק דנוגע מפולטת רואה: יז) ונראה דכיון דלא הקפיד הכתוב על זבים ומצורעים רק על בע"ק משום דמחמת קלות ראש בא וע"כ מחמת קלות ראש דידי' דאין קישוי אלא לדעת ותאוה. וזה קלות ראש. ואף דהפליטה לא אתי מקלות ראש. הלא מקלות ראש בא התשמיש ומתשמיש בא הפליטה. אבל אין לפרש מחמת קלות ראש דידה. דהא אפי' היא ישינה ולא הי' לה שום הרגש תאוה יכולה להיות נבעלת ופולטת. רק משום קלות ראש דידי' ואי אמרת דהוא שיצא ממנו הזרע לא הקפיד עליו הכתוב כיון דנוגע הוא. אף דהקלות ראש הי' בדידי'. אי אפשר שיקפיד הכתוב עליו.

דאיך יהי' הטפל חמור מן העיקר: יח) אך יש לעיין לפמ"ש התוס' (מ"א:) בתירוץ הא' דמשכחת לה שהזרע נכנס תחילה בבית הפנימי ולא הי' הזרע בבית החיצון כלל. וא"כ המשמש שטמא אי אפשר משום נוגע בש"ז שהרי טומאה בלועה אינה מטמאה. ונהי דבית החיצון בה"ס הוי (וטומאה וטהרה שהיו ביחד בבית הסתרים נטמא הטהור כמ"ש רש"י חולין ע"א] בית הפנימי ודאי בלוע הוא ואיך נטמא. ע"כ ר"ה מודה דמשמש רואה הוי הואיל והרגיל וכן לענין טבילה חמור המשמש מהרואה. וא"כ אף שהיא התורה הקפיד עלי' מחמת קלות ראש המשמש. הלא המשמש ג"כ רואה והקפידה תורה עליו. אבל בע"ק לאונסו דנוגע הוי אין ראי' שיקפידה תורה עליו והדר קושיא לדוכתא: יט) וצ"ל דשמעתין לפי תירוץ הב' שם דאינה טמאה משום פולטת אלא אם הי' תחילה בבית הפנימי. אבל מה שבא תחילה לבית החיצון לא נטמאת משום פולטת. ולעולם אין הזרע נפלט תחילה בבית הפנימי רק בבית החיצון. ושפיר נטמא המשמש משום נוגע כדברי רש"י חולין (ע"א:) בסוף העמוד הנ"ל. וע"כ כתבו התוס' בלשון אפשר כי לפי תי' הראשון מוכיח שאם פולטת רואה גם בע"ק רואה: כ) אך גם לפי תירוץ הב' יש לעיין לפי הידוע בספרי הטבע דפי מקור יש דלת לפניו ובעת תשמיש נפתח הדלת ואז יוכל הזרע ליכנס למקור בית הפנימי. וזה מחמת הרגשתה ותאותה. וא"כ שפיר יש לפרש שטומאת פולטת בא מחמת קלות ראש שבה. שאלמלא תאותה וקלות ראש שלה לא הי' נפתח פי המקור שתכנס הזרע לבית הפנימי. ולא הי' פולטת מבית הפנימי: כא) אולם התוס' לא השגיחו על ספרי הטבע כמבואר בדבריהם בפרק קמא גבי גג פרוזדור קרקע פרוזדור. וכן כתב בחת"ס שם שפי' הרמב"ם הוא האמת שהוא עפ"י הנסיון בספרי הטבע. וע"כ נראה שעפ"י ספרי הטבע פי' תוס' הנ"ל מוקשה. ולר"ה גם פולטת נוגעת.

אך שניהם יש בין בבע"ק בין בפולטת רואה ונוגע כפי' הר"ן. וכבר כתבנו מה שנראה לנו בישוב הסוגיות: סימן רמא מס' נדה (דף כ"א.) במתני' המפלת כמין קליפה כמין שערה כו' תטיל למים אם נמותו טמאה ואם לאו טהורה עיי"ש כל הסוגיא: א) דעת הראב"ד דוקא כמין ברי' שצורתם מוכחת עליהם שלאו דם הם שאין הדם מתייבש ומשתנה לצורות. אבל דם יבש אפי' לא נמוחו במים לא תלינן בברי' וטמא. ורשב"א הביא ראי' מהמפלת חתיכה של ארבע מיני דמים דר' יהודה אומר אפי' אין עמה דם טמאה משום דדם קרוש הוא. ומשמע דאפי' לא נמוחו במים טמאה לר' יהודה. דאי בנמוחה איך פליגי רבנן. ועוד דא"כ לימא ר' יהודה תטיל למים. אלא ודאי בחתיכת דם אפי' לא נימוח במים טמא ולא תלינן בברי' עד כאן: ב) וקשה לי שהרי לרבנן דמטהרים בחתיכה משום דמקור מגדל חתיכה כמ"ש בתוס'. והכי איתא בירושלמי וא"כ בכל דם יבש נטהר מהאי טעמא דדם יבש היינו חתיכת דם. ואין לחלק בזה בין חתיכה גדולה לקטנה וכמ"ש במשמרת הבית: ג ונראה ליישב דבחתיכה לרבנן טהור דתלינן במקור מגדל חתיכה ולא תלינן בדם קרוש. דלא עביד דם דקרוש. ודרך דם לצאת לח. אלא ודאי מקור שגידלה חתיכה. והתינח בקרוש ולא יבש. אבל ביבש אפי' תימא דמקור גידלה חתיכה הי' לה להיות לח ככל חתיכה בשר שיש בו ליחות אף שאינו נימוח כמשקה מ"מ לח הוא [כעין ששנינו בהדס שלשה בדי עלין לחין וכן אתרוג ושאר מינים שנקראים לחים דכולם לחים כשרים יבישים פסולים]. ואם תאמר שנשתנה החתיכה ונתייבשה. שוב נוכל לומר שדם הי' ונתייבש כיון שע"כ נשתנה מברייתו. ע"כ אין לתלות במקור מגדל חתיכה. רק במכה במפלת קליפות תלינן שהוא גלד המכה כמאמר הרופאים בגמ'. ודרך גלד שכשמתייבש נופל. ע"כ הוא יבש וכיון דרוב נשים אין בהם מכה. ע"כ לא תלינן רק במפלת כעין ברי'.

אבל במפלת דם יבש לבד לא תלינן. דאף שאין דרך דם להתייבש. הלא אין דרך אשה להיות בה מכה. ע"כ לא תלינן רק בצורות דוקא: ד) ולפי זה במפלת דם קרוש כעין כבד טהור כמו שמטהרים רבנן בחתיכה. ותלינן במקור שגידלה כזה ולא נשתנה כלל. ולפי זה לדעת הרא"ה בבדק הבית דבחתיכה לרבנן טהור בלי שום בדיקה עיי"ש. ה"ה המפלת כעין קליפות שאינם יבישות. רק כעין קליפת ריאה שיש בה ליחות טהורה בלי שום בדיקה. אך בירושלמי מפורש גם במפלת כמין חתיכה תטיל למים. ומסתימת הרמב"ם משמע כהרא"ה: ה) ראוי לבאר בדיקה הזאת. אם מדינא טהור ובדיקה זאת לחומרא שאם נמוחו הרי רואין שדם הוא ע"כ הצריכו לכתחילה לבדוק. או להיפוך דרק אם לא נימוחו אז מתברר שלאו דם הוא. אבל מסתמא ספיקא דאורייתא הוא. ולשון הברייתא אם נמוחו טמאה ולא מסיים בה ואם לאו טהורה. משמע דמסתמא טהורה. רק שהצריכו לברר דאם נמוחו טמאה. אך במתני' מסיים ואם לאו טהורה משמע דבלא בדיקה ספק הוא. אך במשנה שבירושלמי לא מסיים ואם לאו טהורה: ו) והרשב"א בחידושיו כתב שיטת הראב"ד וסיים וז"ל ובקליפות ושערות ועפר הוא דבעי נימוח משום שאין הדבר מצוי שיהא הדם נקרש ויוצא על הרוב בכענין זה אלא משום חשש בעלמא מטילין אותם למים ואם נימוחו חוששין להם ואע"ג שרובן בריות הן כל שיוצאין בענין זה. הנה מפורש בדבריו שמעיקר הדין טהור בלא בדיקה: דהוצרך לומר כן לשיטת הראב"ד דדם יבש ז) ונראה טמא אף שלא נימוח. אלמא דמה שלא נימוח לאו ראי' שאינו דם דאפשר דם יבש הוא. וא"כ אי אפשר לומר שבדיקה הוא המתיר. ובע"כ לומר שמה שנימוח ראי' שדם הוא אבל בסתמא טהורה. וכן משמע קצת בתורת הבית הארוך וז"ל וטעמא דקליפה ושערה לפי שצורתן מוכחת עליהן שאין דרך דם להתייבש ולעשות צורות כאלו.

וכל שלא נימוחו אגלי מילתא דלאו דם הוא אלא ברי' בעלמא. ומיהו כשנימוחו ע"כ לאו ברי' נינהו אלא דם הי' ונתיבש דרך מקרה ונעשה כן עכ"ל. אך במשמרת הבית כתב וז"ל שדבר רחוק הוא שיעשה כעין צורת ברי' אלא שיש להסתפק בכך לפי שפעמים נעשה כן. ולפיכך צריך לבדוק בשרי' וכל ששרה ולא נימוחו בידוע דלאו דם הוא אלא ברי' ששרייתן מוציא מידי ספיקתן עכ"ל. יראה קצת להיפך. ויען שדעת הרשב"א נעלמה מאתנו. נחזי אנן דעת שאר ראשונים ז"ל בזה: ח) והנה בתשו' הרא"ש כלל ב' שאל מהרשב"א בהא דריש המפלת מעשה באשה שהפילה כעין קליפות ושאלו לחכמים וחכמים לרופאים ואמרו מכה יש לה במעי' שממנה מפלת כעין קליפות אם נימוחו טמאה. והא דם מכה טהור עיי"ש. [ובחכ"צ תירץ דיש דם מכה שדם נדה רק מפני שיש קלקול במקור. הרופאים קורין לזה מכה עיי"ש] וקשה טובא דע"כ לא סמכינן ארופאים בלא בדיקה. שהרי שם עוד מעשה במפלת כמין שערות שאמרו הרופאים שומא במעי' שממנה מפלת כמין שערות. וכיון ששער הוא משומא מה צורך לבדיקה אלא ודאי משום שאין סומכין עליהם בלא הבדיקה. וצ"ל שדעת הרא"ש דודאי סומכין עליהם. רק דכל מה שאפשר לברר מבררינן. ובכמין שערות אם נימוחו הרי נתברר דלאו שער שגדל בשומא הוא שהרי נראה בעליל שדם הוא. אבל בכמין קליפות שאמרו הרופאים מכה יש לה במעי' אף שנמוחו לא הוכחש בזה דברי הרופאים שממכה הוא. דאפשר דם מכה הוא שהוגלד כמין קליפה ומשום שדם מכה ולא דם נדה הוגלד. ויצא מכלל דם נדה שאינו נעשה גלד זה קושיית הרא"ש. ט) ומכלל דבריו אתה למד דבמפלת כמין שערות הבדיקה רק לחומרא כיון דסומכין על הרופאים שאינו דם. רק דאם נימוחו הוכחש סברת הרופאים. שהרי מבורר שדם הוא. אבל בסתמא סומכין על הרופאים. דאל"כ לא הי' קשה מידי מדם מכה טהור.

רק יש לעיין בכעין קליפות דתולין במכה. ולפי תירוץ החכ"צ דדם מכה זה אפשר דם נדה הוא. א"כ אף שסומכין על הרופאים. הלא אין מאמר הרופאים מוחלט דלאו דם הוא. דאפשר מדם נעשה הגלד שע"ג מכה, מ"מ נראה כיון דמחליטין דגלד שע"י מכה הוא. מהיכי תיתי ניחוש שנעשה מדם נדה. רק היכא שרואין שנימוחו דע"כ דם הוא: י) וכן נ"ל שהוא דעת התוס' דהבדיקה לחומרא. דהנה שם במס' נדה (כ"ב:) תטיל למים אם נמוחו טמאה רשב"ג אומר ממעכו ברוק ע"ג צפורן. מאי בינייהו מיעוך ע"י הדחק איכא בינייהו. פירש"י לח"ק אי נימוח בפושרין הוי דם אבל נימוח ע"י מיעוך לאו דם הוא. ולר"ש אפי' נימוח ע"י מיעוך דם הוא וטמא. ובתוס' בד"ה או דילמא הקשו דבפרק דם הנדה אמר רשב"ג בפושרין מעל"ע אמאי לא אשמעינן רבותא טפי דאפי' לא יחזור ע"י פושרין מעל"ע אלא ע"י מיעוך טמא: יא) ולכאורה הי' נראה ליישב בפשיטות דאין הכי נמי דרשב"ג מודה דאם אינו נימוח ע"י פושרין לאו דם הוא. אלא דרשב"ג אשמעינן דאי לאו דם הוא גם בצפורן לא. יחמעך. וע"כ עצה טובה קמ"ל דלמה לן טורח הזה לשרות בפושרין מעל"ע ולדקדק שיהי' פושרין כל מעל"ע דיכולה לבדוק תיכף בצפורן ואי נימוח ע"כ דם הוא. והיינו דקאמר מיעוך ע"י הדחק איכא בינייהו. ולא קאמר בפושרין מעל"ע איכא בינייהו דלרשב"ג לא מהני. אלא ודאי דבדיקה בפושרין לרשב"ג נמי מהני. וע"כ בפרק דם הנדה דבא לחלוק על יהודה בן נקוסיא דאמר תחילתן אעפ"י שאין סופן. ואיהו אמר דצריכין שיהי' פושרין כל מעל"ע. אינו יכול לחלוק דבעי מיעוך בצפורן דוקא. דבאמת בדיקה מעל"ע נמי בדיקה מעלייתא. דאם לא נתייבש לגמרי גם במעל"ע יחזור: יב) אולם התוס' שמיאנו בזה וס"ל דלרשב"ג אפי' אינו חוזר במעל"ע אפשר שיחזור ע"י מיעוך בצפורן וטמא. יקשה לדידהו מאמר הש"ס מיעוך בצפורן איכא בינייהו.