שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 78

ואלמלא הדם שבתוכה הי' העור מתקפל זע"ז. והמקור מרגיש בנפוח הדם. ודוחה את הדם לחוץ עם העור. וע"כ טמאה נדה לרבנן. ומדממעט ר"א הרואה בשפיר מוכח דמטעם חציצה מטהר. וע"כ פליגי חכמים דהטעם לאו משום חציצה [אלא משום דאין דרך ראי'] ושפיר טמא ופליגי על מה שמטהר ר"א להדיא שפיר: ו) ועתה אין ראי' כלל מר' יוסי דס"ל דרכה לראות דם בחתיכה. והא דקאמר רבי דהא דמלא דם טמאה נדה כסומכוס שאמר משום ר"מ. צ"ל דס"ל לרבי כר"א וכת"ק דטעם חתיכה שבתוכה דם טהור משום חציצה. וזה לפי גירסת הספרים שלפנינו. אבל בחי' הרמב"ן כתב ויש גורסין כמאן כסומכוס. מדהא כיחידאה הא נמי דילמא כר' יהושע אמרה ואינו בספרים ע"ש. ולפי"ז אין צ"ל דרבי כר"א דלא כהילכתא. וגי' ספרים שלפנינו גי' יש גורסין. והוא גי' רש"י ותוס'. ולדידהו לק"מ דהם לא פירשו כלל דטעם דם שבחתיכה טהור משום שאין דרך ראי' בכך. רק רש"י פי' שאין זה דם נדה. והתוס' פי' משום חציצה. ולפי' הר"ש מקוצי והרא"ש. י"ל שאינם גורסים כלל הא דמלאה דם כסומכוס כרמב"ן דשפיר מלא דם לכ"ע טמא: הדו"ש הק' אברהם סימן רלד. ב"ה יום ד' ויחי תרנ"ז לפ"ק פה סאכטשוב. שלום לכבוד אהובי המופלג החריף החסיד המפורסם מו"ה בנציון נ"י. בדבר האשה שרואה קרטין בתוך מ"ר וגם אחר ההשתנה כשבודקת ולפעמים רק על העד לאחר השתנה ומרגשת כאב בשעת השתנה: א) נראה לי שאין כאן בית מיחוש דמסתמא בשעת ווסתה רואה דם כשאר נשים בלא קרטין אלו. ומפורש ברמ"א סוף סי' קצ"א ומשמעות דבריו דכשירה בלא בדיקה. ואף מה שרואה אחר השתנה לבד כיון שמרגשת כאב בשעת הטלת מ"ר ושוב אין ריעותא מה שלא נמצא תוך מ"ר. וכמו שפסקו אחרונים בכאב טהור אפי' לא נמצא תוך מ"ר. וביחוד הרב ז"ל מלאדי בש"ע שלו עי' בדבריו סק"ג ובסוף סק"ד ואף שבכאב אין מתירין כי אם בבדיקה.

זה בנמצא דם. אבל בקרטין שמכשיר הרמ"א בלא בדיקה. רק שנאמר כיון שלא מצאה רק אחר הטלת מ"ר מוכח שאינו מחמת מ"ר. ע"ז נאמר כיון שיש כאב ולפעמים בא בסוף הכאב וכמו שביאר הרב ז"ל מלאדי סוף סק"ד ושוב טהורה בלא בדיקה. ב' ובעיקר הדין הזה אשר הרמ"א ז"ל החמיר מאד עפ"י פר"ח אשר המעיין יראה כמה מהדוחק בפירושו והכל מחמת סתירת הסוגיות דפרק האשה ודפרק כל היד. אשר כמעט כל הראשונים נבוכו בסתירה. ואני בעזר מי שאינו מואס בשפלים מצאתי דרך נכון ומרווח אשר יבואו שני הסוגיות כפשטם בשלום והובא בסי' רל"ב אות י"ט] ע"כ לפענ"ד העיקר כפסק המחבר דקי"ל כר' יוסי לטהר לגמרי. ואף שלמעשה לא נוכל לצאת מהמנהג שכתב רמ"א והכי נהוג כפיר"ח. מ"מ מה שאינו מפורש ברמ"א להחמיר נוכל להתיר עפ"י פסק המחבר. מ"מ מה שמוצאת אחר השתנה לבד גם לפסק המחבר צריך ההיתר משום כאב כנ"ל. גם יש להתיר משום שהוחזק ע"י הראיות שבתוך מ"ר ג"כ שיש לה מכה שמוציא קרטין אלו ושוב תולין במכה. אך ע"ז יש לפקפק קצת עפ"י תשובת מהרי"ל סי' קע"ג: דברי הדו"ש הק' אברהם. סימן רלה ב"ה יום ג' תשא תרנ"ד לפ"ק פה סאכאטשוב: שוכ"ט לכבוד נכד א"ז הרב החריף הבקי מגזע יוחסין מו"ה צבי הירש נ"י אבד"ק ליפסק. א נראה לסמוך בזה על הרופא שאמר שיש לה ראנע שממנה יוצא דם עם מאטעריע: אף דבש"ע סי' קפ"ז דאין לסמוך על רופא עכו"ם. הנה הדבר מוקשה מהא דסי' קנ"ה דמותר להתרפאות מרופא עכו"ם מומחה דלא מרע נפשי'. וכבר פלפל בזה בחת"ס והעלה דשאני בהא דסי' קפ"ז שהרופא עצמו ריפא אותה עביד להתפאר עצמו שריפא אותה בטוב: ב) ואמנם לכאורה יש לפקפק בנידון דידן שאין הדבר עשוי להתברר שקרו. אך בר"ן פרק אין מעמידין תגר לא מרע נפשי' אפי' ליכא למיקם עלי' עיי"ש.

וה"ה ברופא מומחה דלענין לא מרע נפשי' לאו משום דעבידא לאגלויי אתו עלה. והיינו דבפ"ק דגיטין גבי ערכאות דלא מרעי נפשייהו מבואר בתוס' ור"ן דמדאורייתא לא מהימני דאפי' משה ואהרן לא מהימני. ומ"מ הרבה פוסקים דבעדות אשה נאמן ע"א מה"ת משום מילתא דעבידא לאגלויי לא משקרי אינשי. ולשיטתם הבנים יורדים לנחלה עפ"י ע"א. ואף דאפי' משה לא מהימן אף דידעינן דלא משקר אלא דגזה"כ ע"א אינו נאמן. אך משום דמילתא דעבידא לאגלויי לאו מפאת עדות. ובערכאות לא מרע נפשי' לאו משום עביד לאגלויי ע"כ צריך הסברא דאפי' משה ואהרן לא מהימני. מ"מ משמע דענין לא מרע נפשי' לאו משום עביד לאגלויי וע"כ סמכינן על רופא מומחה שאמר שמחמת מכה בא: ג) על כן כל זמן שתראה דם שלא בשעת ווסתה בפרט בעת שתרגיש כאב תוכל לתלות במכה. רק בעת שתצטרך לספור נקיים צריך שעכ"פ יהי' בדיקה של הפסק טהרה ויום ראשון ויום שביעי נקיים שלא תמצא דם על העד. שאם תמצא נהי שיש לתלות במכה. מ"מ בירור נקיים אין כאן אמנם שגם יום ראשון ושביעי לא תבדוק רק פעם אחת ובתוך ימי הספירה לא תבדוק כלל. כן נ"ל: הק' אברהם. סימן רלו ב"ה יום ג' וארא בסת"ר לפ"ק פה סאכטשאב. שלום לכבוד הרב החריף הבקי מו"ה דוד נ"י האבד"ק נאוויברודנא. א) בדבר אשה שחדל לה אורח כנשים ופסקה מלראות איזה שנים ויש לה חולי שבר בבני מעיים ומוכרחת להכניס בתוכה עגולה להחזיק הבני מעיים ופעמים כשתוציא העגולה היא מלוכלכת ושאלה לרופא עכו"ם בווארשא ואמר שאין זה מהרחם ממקום שהדם יוצא רק מחמת חיכוך של הבני מעיים על העגולה ובסוף דבריו כתב שלא נודע אם השבר מהרחם או מבני מעיים. ולדידי הי' פלא שאם מבני מעיים מה ענין להכניס טבעת באותו מקום. ובודאי הוא ממקור שמכניס טבעת ופי המקור בתוכה.

ושלחתי אחר רופא יהודי ואמר ג"כ כן כמ"ש בפשטות. ובענין הדם אמר שיוכל להיות שהוא מחמת חיכוך. היינו אם מונח זמן ארוך. כי צריך להוציא בכל שבוע לכל הפחות שתי פעמים ולרחוץ את הטבעת היטב ולעשות שפריצאוואניע באותו מקום. או שהטבעת קשה. ושאלתי אם אפשר שיהי' דם נדה מאחר שהטבעת למעלה מפי המקור איך יתלכלך בדם נדה שלמטה. ואמר שמ"מ אפשר מאחר שסמוך מאוד לפי המקור. וזכורני כי נשאל בענין כזה בטבעת שבאותו מקום אם אפשר שיתלכלך מדם נדה. מרופא יהודי בבענדין ואמר שאם רואה והיא עומדת אי אפשר שיתלכלך. אך אם היא שוכבת או יושבת יוכל להתלכלך: ב) והנה כבודו כתב בשם הנוב"י מהד"ת כי השבר דומה למכה שאין ידוע אם מוציא דם ונוכל להקל בזקינה. ולדידי קשה מאד לדון זה כמכה ידועה מה שהמקור יורד למטה. בפרט שסגולת הטבעת להחזיק המקור במקומו. והא קמן שהרופאים אין תולין הדם במכה רק בחיכוך הטבעת. וזה ספק כנ"ל דברי הרופא אם משתהה הרבה או הוא קשה. ואם אין בו מדברים אלו אין כאן חיכוך ולא מכה ואיך נתלה בזה: ג) מכל מקום יש מקום להקל דהנה קשה לי בקטנה שדמי' שרואה בתחילת נשואי' בשעת תשמיש תולין בבתולין עד שתחי' המכה. והיינו כל זמן שלא פסקה מלראות בשעת תשמיש. והא דרך מכת בתולים להתרפאות. וא"כ אחר ביאה ראשונה ושהתה איזה זמן קודם ביאה שני' יש ספק אם יש כאן עוד מכה. וכן בוגרת שנותנין לה לילה ראשונה. והא כתבו תוס' (כתובות ט) ובערוך ערך פתח דאית בוגרת שדמי' כלים שיבשים לגמרי דמי'. וא"כ אין כאן מכה ידוע שיש בה דם ואפי' לדעת רשב"א אין תולין:

ד) וניחא לי דכיון שרואה בשעת תשמיש אמרינן שבודאי מחמת תשמיש אתא (דכהאי גוונא כתבו תוס' ברואה דם במ"ר כיון דבשעת עשיית צרכי' אתא בודאי מחמת מ"ר אתא] וכן לשון הש"ס ת"ר הרואה מחמת תשמיש משמשת פעם ראשונה ושני'. מבואר דבפעם ראשונה ושני' מחזיקים ג"כ מחמת תשמיש [רק שאין אוסרין משום פעם אחת כמו בווסת הקפיצות שאין איסור רק בג' פעמים. או דאין אוסרין אשה לבעלה לעולם משום ווסת שאינו קבוע. או כמסקנת הש"ס לא כל הכחות שוות] וכיון שאין דרך נשים לראות מחמת תשמיש על כן מחזיקין בבתולים. אבל אין תולין במכה שאינו ידוע ברואה בשעת תשמיש מהאי טעמא דמדראתה בשעת תשמיש ודאי מחמת תשמיש. וכיון שאין דרך כן תולין במכה. דאי נמי מחמת מכה למה ראתה בשעת תשמיש דוקא על כרחין מקרה הוא. וא"כ אפשר שדם נדה הוא ואסורה עכשיו עכ"פ. גם אוסרין בג' פעמים לעולם. דיותר תולין בווסת תשמיש ולא במקרה דם נדה. ולא במקרה מכה: ה) אך עדיין יש לעיין שמ"ש בשם רדב"ז דתולין במכה מוציאה דם משום דתשמיש השמש חוכך במכה והוציא דם. וא"כ גם במכה שאינו ידוע נתלה כמו בבתולים דאין דרך לראות מחמת תשמיש. ע"כ דם מכה מחמת תשמיש שתיכך. ו) ומצאתי בנוב"י סימן מ"ב וז"ל ומה שהקשה מבוגרת שנותנין לה לילה ראשונה כו' ותוכן דבריו שם דמכה אף אם ידוע שמוציא דם. מ"מ אין ראי' שדם זה ממכה שמא עכשיו לא הוציאה דם. על כן אין תולין רק אם עכ"פ ידוע שמוציא דם. אבל בתולה שלא כלו בתולי' ודאי רואה בשעת תשמיש דם בתולים. על כן אף בוגרת שאין ידוע אם כלו בתולי' תולין. ודומה למכה שודאי מוציא דם שחד ספק שמא עכשיו דם מכה. ה"נ חד ספק שמא לא כלו בתולי' ובודאי דם בתולים הוא יע"ש: ז) והנה שני טעמים הנ"ל. הן טעמא דידי והן טעם הנוב"י שייכים בנידון דידן.

טעמא דידי משום שאין דרך נשים לראות מחמת תשמיש תולין בבתולים אף שאין ידוע אם יש דם. ה"נ אין דרך זקינה שפסקה כמה שנים לראות. ע"כ תולין אף שאין ידוע שיש מכה וכמו בקטנה שתולין אף שאפשר שכבר חיתה המכה ואין עוד מכה ה"נ בזו. וטעם הנוב"י משום שאם יש בתולים הא ודאי דם בתולים הוא. ה"נ אם יש חיכוך ומוציא דם. הא ודאי מתלכלך הטבעת בדם ודם הנמצא בטבעת דם חיכוך הוא. ואינה דומה למכה שאף אם מוציאה דם אין הכרח שדם זה דם מכה שמא עכשיו לא הוציאה המכה דם. אבל בנ"ד כל זמן שהחיכוך הוציא דם הא הטבעת מתלכלך. ודומה לדם בתולים שאם יש בתולים ודאי רואה בשעת תשמיש. ח) ולענין כתמים נ"ל שאם מוציאין דם בטבעת ג"כ וכיון שדם טבעת מחליטין שדם מכה. הרי ידענו שיש בה מכה מוציאה דם. ולאחר שנמצא דם בטבעת ג' פעמים רצופים הרי הוחזקו שיש שם מכה. אך אם פעמים מתלכלך פעמים לא ומצאנו כתם ולא ידענו אם הטבעת מתלכלך. וגם בכתם לא מצאנו להקל רק בידוע שיש מכה רק שאינו ידוע אם מוציא דם. אבל בנ"ד שפעמים יש מכה פעמים אין מכה לכאורה יש לדמותו לספק עברה בשוק של טבחים ספק לא עברה דאין תולין: ט) אך גם זה יש להתיר דהא בכתמים קי"ל דבחלוק שאינו בדוק לא חיישינן. וכיון שהספק הי' תיכף בעת בוא הכתם לחלוק דשמא יש מכה במקור מחמת חיכוך הטבעת. ובבדיקה דומה לעד שאינו בדוק כמ"ש הרב ז"ל בקונטרס אחרון סי' פ"ז. אך דקי"ל בדקה בעד שאינו בדוק בכגריס טמאה. אך בכתמים דאינו מטמא אלא בחלוק בדוק בנ"ד נמי טהורה. ולא דמי לספק עברה בשוק של טבחים. דאפשר הכתם בא לחלוק טרם שנסתפקה אם עברה בשוק של טבחים ואין הספק שנולד אח"כ מוציאה מטומאה כמ"ש הרב בק"א שם. משא"כ בנ"ד: י) אך אם לאחר מציאת הכתם הסירה הטבעת והי' נקי. הנה זה לאות שאין הכתם בא ע"י חיכוך הטבעת וטמאה.

אך הא פשוט שא"צ להסיר הטבעת לבדוק דאפי' בנמצא ע"י בדיקה במקום שתולין במכה ואפשר לבדוק אינה חייבת לבדוק כמבואר סי' קפ"ז סקי"ט ועיין במג"א סי' תל"ז סק"ד. ועוד דטבעת צריך שיהי' מונח שם לרפואה. יא) על כן אם מצאה כתם והיא טהורה ושמשה עם בעלה בעת שתסיר הטבעת לא תשגיח בו כלל ותדיחנו פן יהי' נקי ויוציא לעז על בעילתה ואינו ראוי. בפרט כי לדעת הנוב"י לעולם טהורה. וכדאי הנוב"י לסמוך עליו בכגון זה. באופן שלפענ"ד לטהר אשה זו והשי"ת יצילנו משגיאות ושלא נכשל ח"ו בדבר חמור כזה: נאום הק' אברהם. סימן רלז ב"ה אור ליום ג' פינחס תרנ"ד לפ"ק פה סאכטשאב. שלום לכבוד אהובי ידידי הרב הגדול המפורסם צנא מלא ספרא משנתו זך ונקי מו"ה יואב יהושע בשולי המכתב קשה לי פ"ק דנדה פליגי ר"מ עם ר' יוסי במעוברת ומניקה שהיתה שופעת דם ובאת ר"מ אומר דיין כל ימי עיבורן דיין כל ימי מניקתן ופסק הרשב"א וכן בש"ע סי' קפ"ט כר"מ. וק"ל במניקה. שהרי התוס' הקשו מ"ש מלא הגיע זמנה לראות דבשלישית מטמא מעל"ע ותירצו התוס' דשאני מעוברת ומניקה דהמסתלקים קיימים ואם לא נסתלק עכשיו יסתלק אחר זמן. והתינח ר"מ לטעמי' דם נעכר ונעשה חלב. אם לא נעכר עכשיו יעכר לאחר זמן. אבל לר' יוסי אברי' מתפרקין. וכיון שהיתה שופעת דם איך תפסוק ואח"כ לא ילדה ואם תאמר שכל הראיות מקרים הי' גם בלא הגיע זמנה תאמר כן]. וא"כ לדידן דקי"ל כר"י דאברי' מתפרקין איך אפשר לפסוק במניקת שהיתה שופעת די' כל ימי מניקתה: דו"ש וש"ת ידידו הק' אברהם. סימן רלח שנית להרב הגאון הנ"ל בענין הנ"ל. ב"ה יום ג' מ"מ במחובר תרנ"ד. א אשר תירץ קושייתי בנדה עפ"י דברי נוב"י דתנא דנדה ס"ל תרתי. דם נעכר ונעשה חלב וגם אברי' מתפרקין.

פשוט דהש"ע לא ס"ל כן דא"כ הי' לו לכתוב שאם הי' מניקתו אפי' יותר מכ"ד חודש. ב) ועוד דלענין קובעת ווסת הני כ"ד חודש מאי עבידתייהו. ממנ"פ אם מניקתו אפי' לאחר כ"ד חודש נמי אי ס"ל תרתי. ואם אינה מניקתו א"כ אינה נקראת מינקת רק משום אברי' מתפרקין. ואין המסלק קיים. ודומה לתינוקת שלא הגיע זמנה דאחר ג' פעמים מטמאה מעל"ע. ודברי תוס' חדשים לא שמיע לן כלומר לא ס"ל והם דברים רחוקים: ג) ומה שהקשה שעינינו רואות שתלוי בהנקה אף אני אקשה במעוברת עינינו רואות מעוברת מסתלק דמה בתחילת עיבורה. ואין לנו לסמוך על דמיונינו לבד בהנולד למקוטעין דקים לי' לחכז"ל בעלי הש"ע שנשתנה: ידידו דו"ש וש"ת הק' אברהם. סימן רלט ב"ה אור ליום ב' תשא תרנ"ב פה סאכטשוב שוב"ט לכבוד אהובי הרב החריף מו"ה משה נ"י הנקרא ר' משהרי וואליער] מו"צ בק"ק לאדז. א מה דקשיא לי' בדברי תשו' רמ"א שהעתיק הט"ז בכתם פחות מכגריס שבקצוות מראה טהור גדול ונראה לעין שמראה אחת הוא טמא. כי גם מראה טהור ממקור כמ"ש התרומת הדשן. וע"ז תמה מעלתו כי דברי תה"ד בידוע שמגופה. אבל כתם מראה טהור תלינן דמעלמא אתא כדאיתא בנדה (י"ט:): ב' הנה לא העתיק מעלתו יפה דברי רמ"א כי הרמ"א . כתב וז"ל זו האשה היתה רגילה לראות בשעת מציאת הכתם ובודאי כשמצאה פעם אחת כתם מראה טהור תלינן דמעלמא אתא ונתעסקה במראה כזה ולאו אדעתה. אבל שרגילה כך אי אפשר שבכל פעם נתעסקה ושכחה ותלינן בחולשת גופה כמו שידוע שאשה בריאה לא תראה מראות טהורות. אבל כשיש לה חולשה תמיד תראה אפלאוועם מראות לבינות וירוקות. ובזמנינו זה שהחולה גוברת רוב נשים רואות מראות כאלה. אך אשה בריאה גם בזמנינו לא תראה מראות כאלה. וזה פשוט:

הק' אברהם, סימן רמ א) במס' נדה (מ"ב:) ע"כ לא קאמר ר"ש די' כבועלה אלא לטמא בפנים כבחוץ אבל לסתור ולטמא בכ"ש רואה הוי. והקשו בתוס' דהא ר"ש סבר כר' נתן דזב צריך כחתימת פי האמה ואיתקש בע"ק לזב. ותי' הר"ן דבדידה דלא שייך שיעור כחתימת פי האמה מטמא בכ"ש. א"נ דכ"ש דקאמר לאו דוקא. אלא לאפוקי מכעדשה. מיהו בעינן שיעורא דידי' כחתימת פי אמה עכ"ל. אך עוד קשה מהא דאמר בשמעתין דלר"ש סותרת, ולעיל (כ"ב.) אמרינן דלמ"ד דבעי כחתימת פי האמה נוגע הוי ואינו סותר אלא משום דאי אפשר דלית בי' צחצוחי זיבה ובאשה דליכא צחצוחי זיבה איך תסתור ובחי' הר"ן כתב וז"ל ולית לי' הא דפשיט ר' הונא פרק המפלת (כ"ב) דמדבעי בבע"ק שיעורא דחתימת פי האמה דנוגע הוי ולא סתר אלא משום דא"א בלא צחצוחי זיבה דאי בבע"ק גופי' נוגע הוי כ"ש דאית לן למימר בפולטת דלא מגופה חזיא דנוגעת היא ולא סתרה דאין בפליטת אשה צחצוחי דם כלל אלא ס"ל כו' דרואה הוי ושיעורא בעלמא דמצרכא רחמנא וגבי אשה דליכא למימר כחתימת פי האמה טמאה בכ"ש. א"נ דבמשהו דאמרינן לאו דוקא אלא לאפוקי מכעדשה כו' יע"ש: ב) ותמיהני מ"ש דר"ה אמר לעיל דמדבעי כחתימת פי אמה נוגע הוי. דר"ה לא אמר אלא כיון דבעי כחתימת פי אמה רואה בקיסם טהור. ופירש"י דבצר לי' שיעורא. והגמ' מקשה עליו למימרא דנוגע הוי אלא מעתה לא תסתור. וא"כ מוכח דזה סברא פשוטה דאם צריך שיעור נוגע הוי. דאל"כ לא הוה מקשה אדר"ה. ואיך אמר כאן להיפוך ואולי י"ל דס"ל נר"ן כתוס' דפירשו שם דבקיסם טהור משום דאינו נוגע בחתימת פי האמה. כלומר שאינו נוגע מבחוץ ועיין רמב"ן שם ודו"ק. אך לפירש"י הדר קושיא לדוכתא.

ג) ונראה לפענ"ד דלק"מ הסוגיות אהדדי דהנה שם (כ"ב) הקשה הר"ן מה מקשה הש"ס למימרא דנוגע הוי אלא מעתה לא יסתור בזיבה הא זב נמי סותר אף דבעינן בי' כחתימת פי האמה י"ל זה ודאי אף דנוגע הוי לענין שיעורי'. מ"מ לענין טומאה דידי' רואה הוי. דהא נוגע בזובו אינו טמא אלא טומאת ערב ואילו רואה טמא שבעה. אלא [דאיקל] רחמנא עלי' שלא יהא טמא טומאת שבעה עד שיראה זב ויגע בו מגע חוץ. דהו"ל רואה ונוגע. ומש"ה מקשינן אא"ב בע"ק מטמא בפנים הרי דומה לזב מצד אחד שאף הוא יש לו טומאה בראי' שאינו מדין מגע. אלא אי אמרת שאין טומאתו אלא טומאת מגע לבד כשם שהנוגע בקרי אינו סותר בזיבה אף הרואה לא יסתור. ותוכן דבריו דכיון דבע"ק אינו טמא רק טומאת ערב כמו הנוגע. א"כ אם אין הרואה טמא אלא א"כ יש בו נמי נגיעה. והרי הנגיעה טמא בלא ראי'. ואין הראי' מוסיף בו טומאה כלום על מה שנטמא בנגיעתו. ובראי' לבד אינו טמא. נמצא כל הטומאה מחמת המגע והראי' כמסייע שאין בו ממש. ד) ולפי זה י"ל סוגיא דיוצא דופן נמי כר"ה דפרק המפלת. דכיון דצריך כחתימת פי אמה הו"ל רואה ונוגע וה"ה בע"ק הו"ל רואה ונוגע כמו זב. ומהאי טעמא בע"ק משתלח חוץ לשתי מחנות והנוגע חוץ למחנה אחת. וע"כ דרואה הו"ל רואה ונוגע אלא כיון דלטהרות אין נ"מ בין רואה לנוגע לא יסתור לטהרות. ועוד נדבר מזה בעז"ה] וא"כ למ"ד נוגע לבד הוי כיון דמשרץ יליף לה אינו מטמא רק כעדשה. ואילו רואה הוי הא מטמא כחתימת פי אמה כמו זב. א"כ תיכף שיצא ממנו כחתימת פי אמה הא נטמא מדין רואה ג"כ. דאלו משום נוגע לבד הא אינו מטמא רק בכעדשה ושפיר סותר. וע"כ סוגיא דהמפלת כמ"ד בפרק יוצא דופן הנוגע מטמא בשיעור שנטמא הרואה. אי דנוגע מרואה ילפינן לה. אי משום דאפילו משרץ ילפינן לה. דון מינה ואוקי באתרה.