שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 77

אך רוצה לצדד היתר לשיטת ר"ת דאף למה דקי"ל כר' יוסי מ"מ מטמא משום כתם. ואם תשתין ע"ג קרקע שאינו מקבל טומאה ואין בו משום כתם הרי היא טהורה. והביא כמה אחרונים שכתבו כן. ושוב הביא דברי הרב שכתב גבי עד שאינו בדוק דודאי אפי' העד אינו מקבל טומאה כגון שהוא מצמר גפן או פחות מג' על ג' טמא. אך הביא דברי הס"ט דאפי' נמצא הכתם סמוך לתשמיש או להוצאת מ"ר ע"ג דבר שאינו מקבל טומאה טהור: ד) ולדידי הדבר ברור דאין חילוק בזה אם ע"ג דבר המקבל טומאה או לא. דכל הטעם מבואר בחי' הר"ן משום דבלא הרגשה אין טומאה באשה רק שלא יבא לטהר הבגד. שמקור מקומו טמא] והדם מטמא הבגד אף שלא יצא בהרגשה. וכ"כ הנוב"י בביאור יותר דכתב שהוא ספק מעלמא וכיון דבלא הרגשה דרבנן הו"ל ספק דרבנן. אך הבגד דאפי' לא יצא בהרגשה טמא הו"ל ספק דאורייתא. וא"כ בנמצא תוך מ"ר דאם איתא דמגופה ודאי תולין שטעתה בהרגשת מ"ר מ"ר. כמו דם הנמצא בפרוזדור חייבין עליו כרת ותולין שטעתה בהרגשת עד אי אפשר לחושבו ספק דרבנן: ה) והס"ט שפיר קאמר במ"ש דאפי' מצאה סמוך לתשמיש כתמים דרבנן דחיישינן שמא מעלמא בא וקרינא בי' דם ולא כתם. וכיון שהוא דרבנן יכולים חכמים להקל בדבר שאינו מקבל טומאה. ואף דבנמצא סמוך לתשמיש ויודעת שלא הי' הכתם תחילה אזיל טעם הנ"ל. הלא אפי' במה שמקבל רק טומאת נגעים מקבל כתמים. וע"כ דלא פלוג רבנן. וה"ה להיפך בדבר שאינו מק"ט אמרי' לא פלוג לקולא. וע' בתוס' עירובין (ס"ה) דיותר אמרי' לא פלוג לקולא מלחומרא. אך במצאה דם במ"ר או בעד שאינו בדוק דבזה לעולם לא שייך טעם הנ"ל דספיקא דרבנן אין חילוק כלל: ו אך יש מקום לחלק גם בדם שבמ"ר בין מקבל טומאה או אינו מק"ט. ונקדים דברי רמ"א שכתב לבדוק ג' פעמים ואח"כ תהי' טהורה בלא בדיקה.

והנוב"י תמה דכיון שמצאה פעם אחת בשעה שהכניסה המוך בפנים ונתברר שדם זה אינו ממקור ודם מכה היא שבמקום מ"ר שוב לעולם תולה בי' ול"ל ג' פעמים והבדיקה טובה מאד ע"ש: ז) והנה בימיו לא נתגלה תשו' ר"ח א"ז ע"ש סי' ח' שהוא מפרש הדר מ"ר למקור ואייתי דם שכשתתמלא שלחופית של מ"ר ודחיק לה עלמא והלכו המ"ר דרך נקב שבפנים למקור חזרו המ"ר עם דם שבמקור דרך הנקב ההיא לשלחופית ויצא אח"כ הדם שבמקור עם המ"ר ע"ש. ולדבריו אין בדיקה זו כלום דאה"נ שלא יצא דם למעלה בנקב פי המקור וע"כ המוך נקי רק למטה יצאו בנקב המ"ר והאשה טמאה כי דם המקור היא. ותשובה זו היא ג"כ בתשו' מהר"י מברונא סי' מ"ז בשם הרב מהר"ח א"ז ע"ש: ח) ונראה שהפוסקים שכתבו להך בדיקה ולא חששו להא דמהר"ח א"ז משום דס"ל דאם איתא דיצא דרך נקב המ"ר היתה טהורה האשה דאין דרך ראי' בכך. וכמו הרואה דם בשפופרת. וכן הרואה דם בחתיכה אפי' פלי פלויי דטהורה מטעם זה. וע"כ חיישינן שמא לא חזרו המ"ר למקומם רק יצאו עם דם דרך פי המקור. וא"כ הי"ל למוך להיות מלוכלך עם דם ומ"ר ועי' בביאור הש"ע להרב. וע"כ ניחא דלא מהני בדיקה פעם א' לטהרה לעולם. די"ל לעולם דם המקור הוא אלא שחזרו המ"ר למקומם עם דם מקור ויצאו דרך נקב שבמ"ר. ונהי שבפעם הזאת טהורה דאין דרך ראי' בכך. מ"מ שמא פעם אחרת יצאו המ"ר שהלכו למקור עם דם מקור דרך פי המקור. וע"כ בעינן שתתחזק ג' פעמים שהמ"ר שחזרו למקור חזרו למקומם ואינם יוצאים רק דרך מ"ר: ט) אך קשה ע"ז דא"כ הוי ס"ס. שמא דם מכה שבמקום מ"ר. ואת"ל דם מקור שמא יצאו דרך נקב המ"ר ואין דרך ראי' בכך. ובס"ס אפי' ר' מאיר מטהר באיש ואשה שהטילו מים. אך הדבר נכון שאם נדון על הכלי שמצאה בו דם לא יהי' אלא ספק א' שמא דם מכה. דאת"ל דם מקור.

מקור מקומו טמא ומטמא הכלי אפי' יצא דרך הנקב המ"ר וכיון שלענין טומאת הכלי מחליטין שדם המקור היא. שוב ליכא אלא חד ספק ומטמאין גם האשה. ודומה ממש לכתם דמשום שעל הבגד הוי ספק דאורייתא ומחליטין שמגופה שוב חשיב לגבי האשה ודאי דרבנן כמו שביאר הנוב"י. ה"נ כיון שעל הבגד הוי חד ספק ומחליטין שדם המקור היא. שוב גם לגבי האשה ליכא רק ספק אחד שמא יצאו בנקב המ"ר.. ובדבר שאינו מק"ט תהי' טהורה מס"ס כמו שבכתם היא טהורה מספיקא דרבנן: י) ולפימ"ש ניחא ליישב דברי הר"ן בחי' ובתשו' דטעמא דר"מ דעומדת טמאה דאזיל לטעמי' דחוששין למיעוטא. והוא תמוה דהא בפרק כל היד דר"מ מטמא נדה. ואיך אפשר דמשום מיעוט נטמאנה ודאי. וכבר נתעורר בזה הס"ט ולא תירץ כלום והוא פליאה נשגבה. אך לפימ"ש י"ל דלעולם מה שחוששין הדור מ"ר למקומו לאו מיעוט הוא. דרוב דמים מן המקור. רק משום דאפי' דם המקור בהצטרף הספק שמא חזרו המ"ר למקומם עם הספק שמא מכה במקום מ"ר הו"ל דם המקור שיצא דרך פי המקור מיעוטא: יא) והנה בהא דבחתיכה טהור משום דאין דרך ראי' בכך. פליגי תנאי בפרק המפלת. וסומכוס משום ר"מ מטמא. ואמרי' שם בגמ' דסברי דרכה של אשה לראות דם בחתיכה רק בשפופרת טהור. והיינו דוקא בשפופרת שע"י מעשה ולעולם לא תראה מעצמה כך. אבל בחתיכה שמעצמה רואה כך אף שודאי רוב נשים אינן רואות כך ואי אפשר להכחיש המוחש. מ"מ חשיב לי' דרך ראי'. וא"כ בנ"ד נמי אף שדם המקור יוצא בנקב המ"ר כיון שמעצמה רואה כך הו"ל דרך ראי'. ע"כ ר"מ מטמא משום נדה: יב' ובזה יתיישב דברי הר"ן הנ"ל דר"מ לטעמי' דחוששין למיעוטא ע"כ חשיב לי' דרך ראי' הרואה בחתיכה ובנקב המ"ר כיון שרואה מעצמה כך אף שרוב נשים אין רואות כך מיעוט רואות כך וחשיב לי' דרך ראי' משום מיעוט.

(וכה"ג בב"ב (צ"ב) במוכר עבד ונמצא גנב למ"ד הולכין בממון אחר הרוב המקח קיים כיון דרובא הכי איתנהו חשיב לדעת כן קנאו. ולמ"ד בממון חוששין למיעוט כיון דמיעוט אינם גנבים חשיב לא ידע הלוקח שהוא גנב ע"ש. הרי דאף שעתה אין שום ספק. תלוי בחוששין למיעוטא. ה"נ אף אם באמת חזרו ויצאו דרך המ"ר וכן הרואה בחתיכה משום מיעוט חשיב ראי' לר"מ] וע"כ ר"מ דחייש למיעוטא מטמא נדה אבל לר"י דלא חייש למיעוטא וכיון דרוב נשים אינן רואות במ"ר אין דרך ראי' דרך נקב המ"ר וראי' דרך נקב המקור מיעוטא וטהורה לגמרי: יג) ובס"ט הקשה עוד על הר"ן דהא ר' שמעון ג"כ מטמא ולא שמענו דר"ש חושש למיעוטא עכ"ד. והנה ביבמות (דף ס"ז) לחד תירוץ בגמ' ר"ש חייש למיעוטא. ולפי"ז י"ל דר"ש בפרק המפלת דהמפלת חתיכה ובחתיכה דם אגור טמאה ג"כ ס"ל חוששין למיעוטא. ובזה יתיישב עוד מה דקשה על הר"ן בתשו' דר' יוסי מטהר בכל ענין דלא חייש למיעוטא. והא ביבמות (ס"ז) ר' יוסי חייש למיעוטא ע"ש. מיהו בחי' ר"ן נדה (מ"ד.) דר' יוסי לא חייש למיעוטא ע"ש. ועוד קשה בעיקר דבריו טעמא דר"מ דחייש למיעוטא. הא בריש פרק האשה בתרא היכא דאיכא חזקה ורובא לא חייש ר"מ למיעוטא. והכא אשה בחזקת טהורה עומדת ודוחק לומר משום דמגופה חזיא לא אמרינן אוקמא אחזקה דהאי סברא הוא רק לחומר תרומה וקדשים): יד) ולפימ"ש יש ליישב דהנה בתוס' יבמות שם הקשו לר"י דס"ל בב"ב דאפי' בממון הולכין אחר רוב. וכתבו ויש לחלק. כוונתם דלפעמים מחמירין באיסור טפי. וכמ"ש התוס' (ב"מ כ') ד"ה איסורא ע"ש שהוכיחו ממשאל"ס. ובתוס' יבמות במת תוך שלשים דחוששין למיעוט נפלים כתבו ג"כ כמו משאל"ס. וכן חוששין לעגל בתוך ח' ימים למיעוט נפלים. דבאיסור תורה החמירו חכמים. והשתא ניחא הכל.

דלר"מ דחייש למיעוטא מה"ת [לשיטת הר"ן (חולין י"ב) בד"ה פסח וקדשים מא"ל עיש"ה ובתוס' שם] ע"כ מטמא דם היוצא דרך נקב המ"ר משום מיעוטא וכיון שדם המקור אפי' יצא דרך נקב המ"ר טמא ורוב דמים מן המקור טמאה נדה. אבל לר' יוסי דלא חייש אלא מדרבנן ומה"ת לא חייש למיעוטא וכיון דמדאורייתא טהור בודאי דם היוצא דרך נקב המ"ר למה יחמירו בזה. ושוב הוי דם היוצא דרך פי המקור מיעוטא. וכיון דאיכא חזקת טהרה ג"כ הא לא חיישי' למיעוטא לכ"ע: טו ומ"מ אף שדברינו נכונים מאד להסיר כל הקושיות משיטת הר"ן קשה להעמיס זאת בכוונת הר"ן שיסתום דבריו כ"כ. וגם לשונו בתשו' אינו מורה כך. ופשטן של דברים מה שהר"ן אמר דר"מ חייש למיעוטא אף דבפרק כל היד מסיק דר"מ משום נדה אמר מ"מ לפי דברי ר' יוחנן דתניא כוותי' דבאיש ואשה מודה ר"מ דטהור משום דהוי תרי ספיקא. א"א שבאשה לבד מטמא משום נדה טומאה ודאית. דא"כ שוב לא הוי רק חד ספיקא לאיש. ועוד תימה גדול לומר דבאשה לבד יהי' טמא ודאי ובשביל עוד מיעוט דמן האיש דלא שכיח כלל ידלג מן טומאה ודאית לטהורה גמורה. ע"כ לר' יוחנן דתניא כוותי' ר"מ רק משום כתם מטמא משום דחייש למיעוטא. וע"כ כשנולד עוד ספק דמן האיש הו"ל ספק כתמים לקולא. ואף דמן האיש מיעוט. הלא כל טומאה שמטמא ר"מ משום דחושש למיעוט מטעם זה עצמו באיש ואשה הוי תרי ספיקא. ור"ז דאמר ר"מ משום נדה מטמא. ע"כ ס"ל כר"ל דר"מ אף באיש ואשה מטמא ולדידן לא קי"ל הכי: טז) והנה לפי מה שהבאתי ראי' דלמה דקי"ל כר' יוחנן ר"מ לא מטמא רק משום כתם מוכח דר' יוסי מטהר לגמרי. דלא כפר"ח שהביאו התוס' (דף י"ד:) דלאו לגמרי מטהר. והר"ן בתשו' על מ"ש שאמרו בשם ר"ח דלא מטהר ר' יוסי אלא לטהרות אבל לא לבעלה. כתב הר"ן שאלה דברי נביאות ואין להם על מה שיסמוכו.

וכתב הב"י דמשמע כן מדמסיק פ' כל היד דר"מ מטמא משום נדה. דיינו אם ר' יוסי מטהר משום נדה אבל מודה דמטמא משום כתם. [דברים אלו אינם מובנים. דא"כ אף לטהרות תהי' טמאה משום כתם. וכן דברי ש"ך שכתב טעם ר"ח דלבעלה הוי כמו לכתחילה. ופי' דברישא אינה טהורה רק דיעבד. והרכיב דברים אלו עם מה שאומר דר' יוסי מטמא משום כתם. תמוהים ג"כ כיון דמטמא משום כתם גם בדיעבד יהי' הטהרות טמאין אלא שתולין. וכבר השיגוהו האחרונים בזה. גם עיקר דבריו דלבעלה חשיב כמו לכתחילה דטהרות. קשה בעיני כתורמס. דבשלמא מה שאומרים לה שלא תגע בטהרות ניחא דמה לה להכניס הטהרות בשום צד ספק איסור. אבל לענין לבעלה כבר הספק עלי' אם מותרת לבעלה וכמו דיעבד דטהרות דספק על הטהרות אם מותרים באכילה כ"כ הספק על האשה אם מותרת לבעלה] ועוד מדחזינן דר' חייא מפליג על רבי בעד שאינו בדוק ומטמא. א"כ אף באשה שהיא עושה צרכי' מטמא משום כתם ומסתמא אית לן למימר דר"ח כר"י ס"ל. והא עדיפא מלומר דבמתני' דהאשה ג' מחלוקת ולא הוזכרו לא במשנה ולא בברייתא אלא דברי ר"מ ודברי ר"י לבד. ובאמת זה סמך גדול בעיני עד שראוי לקרותו ראי' ולפסוק כן לכתחילה: יז) ובתוס' פרק כל היד ור' יוסי מטהר נראה דלגמרי מדקאמר לעצמה טיהר כמו לגבי אשה שהיא עושה צרכי' דאין נראה לפרש לעצמה טיהר דמדטיהר גבי אשה שהיא עושה צרכי' לגמרי הכא בעד שאינו בדוק יטהר לכה"פ נדה ויעשנה כמו כתם. דא"כ מאי פריך בסמוך האמר ריב"ח לא טימא ר"מ אלא משום כתם. הלא יש להחמיר בעד שאינו בדוק לה מבאשה שעושה צרכי'. מיהו ר"ת פי' דר"י לאו לגמרי מטהר באשה שעושה צרכי' וכו': יח) והנה מחמת סתירת סוגיות אלו דהכא פרק כל היד משמע דר' יוסי מטמא משום כתם כר"ח. וכמו שהוכיח הב"י ז"ל כנ"ל.

ושם בפ' האשה מבואר דר' יוסי לגמרי מטהר דהא מפורש דעכ"פ בדיעבד מטהר ר' יוסי גם ברישא. ופשטא דסוגיא מדקאמר סד"א משמע דלפי האמת אפי' לכתחילה מותר וכן פרש"י ונבוכו הפוסקים זה בכה וזה בכה. הר"ח פי' דר' יוסי בהא דאשה שעושה צרכי' רק משום נדה מטהר ומודה דמטמא משום כתם. ונדחק מאד בהא דפרק האשה כנ"ל. הרשב"א פסק באשה שעושה צרכי' דטהור לגמרי. וגם בבדיקה עצמה בעד שאינו בדוק פסק דטהור לגמרי. וקשה קושית ב"י הנ"ל דא"כ הו"ל שלש מחלוקת וכו' כנ"ל. ועו"ק דא"כ איך קי"ל כר' יוסי הא הלכה כרבי מחבירו. וכ"ש הכא דר"ת ור"מ קיימו כוותי' דרבי שלא לטהר לגמרי עכ"פ. ובתשו' הר"ן בשם ר' משולם ז"ל דכיון דהש"ס תלי פלוגתא דרבי ור"י בפלוגתא דר"מ ור"י והלכה כר' מחבירו. קי"ל בהא דאשה שעושה צרכי' ג"כ כר"מ ודחה הא דבש"ס פרק האשה איפסקא להדיא כר"י. הראב"ד פסק בעד שאינו בדוק דמטמא משום כתם כר"ח. ובהא דאשה שעושה צרכי' פסק כר"י. ובאמת שזה הפסק הנראה בגמ'. אלא דקשה ע"ז דהא בש"ס מדמי אהדדי: יט) ולפענ"ד נראה ליישב הסוגיות ברווחא. ונאמר דהחשש שמא ממקום מ"ר בא ולא מן המקור. דומה לחשש עד שאינו בדוק שמא מעלמא. אך ברואה במ"ר יש חשש עוד אף אם הוא מן המקור שמא חזרו מ"ר למקומם והביאו דם המקור עמהם ויצא דרך נקב [כסברת מהר"ח א"ז] ובכה"ג טהורה דאין דרך ראי' בכך. וע"כ ר' יוסי מטהר לגמרי דכיון דבלא חשש זה לא הי' אלא כתם. השתא דאיכא חשש שמא חזרו הו"ל ספק כתמים לקולא. והיינו דאמר בפרק כל היד ר' יוסי מטהר היינו משום נדה. וכמו דאמר לעיל בדר"ח לעת זקנתו טיהר. ומפרש טיהר משום נדה ומטמא משום כתם וליכא ג' מחלוקת. ומ"מ בהא דדם במ"ר מטהר לגמרי כמפורש בש"ס פרק האשה משום חשש חזרו והוה ספק כתמים.

והיינו דקאמר לעצמה טיהר כמו בהאשה שעושה צרכי' דס"ל דהוי רק כתם. וע"כ משום חשש חזרו הו"ל ספק כתמים לקולא] ה"נ בעד שאינו בדוק טמא רק משום כתם. ומ"מ מקשה הש"ס שפיר והאמר ריב"ח שטימא ר"מ לא טימא אלא משום כתם. ולא מצי לתרץ דהא דמ"ר קיל משום חשש חזרו דהא ר"מ מטמא הרואה דם בחתיכה דס"ל דרכה של אשה לראות דם בחתיכה. והיינו דלא דמי לשפופרת דע"י מעשה דידה ומעצמה אינה רואה כך כלל. אבל בחתיכה שלפעמים היא כך מעצמה חשיב דרכה. ה"נ חשיב דרכה אפי' יצא דרך נקב המ"ר. ומ"מ לא מטמא רק משום כתם ה"ה בעד שאינו בדוק לא יטמא רק משום כתם. דלדידי' דליכא חשש חזרו רק חשש מקום מ"ר. שוב עד שאינו בדוק דיש חשש מעלמא הוה לו. וכל הסוגיות על מקומם יבואו בשלום בלי דוחק: כ) העולה מזה שהעיקר להלכה כדעת רוב פוסקים ופסק הש"ע דטהורה לגמרי בין לטהרות בין לבעלה. הא' דמוכח ממה דקאמר איש ואשה מודה ר"מ דמטמא רק משום כתם. וע"כ ר"י לגמרי טיהר. ועוד שאף לסוגיא דפרק כל היד ר"מ מטמא משום נדה מ"מ הא מפורש בפרק הרואה ר' יוסי לגמרי טיהר ופשטא דסוגיא ופרש"י אפי' לכתחילה. ומה שקשה מפרק כל היד דמשמע שם דבעד שאינו בדוק עכ"פ משום כתם מטמא נתיישב בטוב טעם. ולא קשה ג"כ הא רבי כר"מ וקי"ל הלכה כר' מחבירו כיון דר' חייא כר' יוסי דמטמא רק משום כתם בעד שאינו בדוק. ממילא בהא דדם במ"ר טהורה לגמרי ואין הלכה כר' מחביריו. ומ"ש הש"ך דלבעלה כלכתחילה סתרתי לעיל דבריו בטוב טעם. בשגם כי פשט הסוגיא ופרש"י דר"י אפי' לכתחילה מטהר: כא) ובכל זאת אנחנו בני אשכנז לא נזוז מפסק רמ"א דמחמיר כפר"ח דעל שפת הספל טמאה ובעומדת לעולם טמאה. אך הבו דלא לוסיף עלה מ"ש הש"ך דאינה טהורה אא"כ יושבת על שפת הספל ומקלחת לתוך הספל.

די"ל דוקא לר"מ דבעומדת מטמא משום נדה וה"ה ביושבת ושותתת הא דפריך ודילמא בתר דתמי מיא אתי דם דהוי ספיקא דאורייתא. אבל לר' יוסי הוי ספיקא דרבנן. וכ"כ הרב בביאור הש"ע שכן דעת הרמ"א. וא"כ בנ"ד שאינה מוצאת דם על העד שבודקת אח"כ רק במ"ר. יש עצה פשוטה שלא תשתין מעומד רק מיושב לתוך הספל ולא תהי' יושבת על שפת הספל ואם תרצה שלא להשתין ע"ג דבר המקבל טומאה שיהי' סניף ג"כ טוב הדבר. אך העיקר כנ"ל שתשתין מיושב ולא תהי' יושבת על שפת הספל: הדו"ש הק' אברהם. סימן רלג ב"ה מוצש"ק וישלח האמת והצדק לפ"ק סאכאטשאב. שלום לכבוד, הרב החו"ב מו"ה ישראל יעקב נ"י האבדק"ק פיינטשנע. א) בזו השעה פתחתי מכתבי הפאסט שהגיעו ליל ש"ק וראיתי שהקשה כבודו על מ"ש בתשובה הקודמת דר' יוסי מטהר לגמרי רואה דם בתוך מ"ר משום דאפי' את"ל מן המקור שמא חזרו למקומם ומשם יצא עם המ"ר דרך נקב המ"ר וטהורה דאין דרך ראי' בכך. ודוקא לר"מ אפי' יצא דרך נקב המ"ר חשיב דרך ראי' כמו הרואה בחתיכה דחשיב לר"מ דרך ראי' וע"ז הקשה כבודו דהא בנדה (כ"ה) אמר ר' ישמעאל ברבי יוסי משום אביו המפלת שפיר מלא דם טמאה נדה. מלא בשר טמאה לידה. וא"ל כו' מדהא דמלאה דם טמאה נדה. כסומכוס משום ר"מ דמטמא חתיכה שבתוכה דם כו' הרי דגם ר' יוסי סובר דרך אשה לראות דם בחתיכה עכ"ד: ב) ולק"מ דהנה הא דרואה דם בחתיכה. היינו שהדם שבתוכה טהורה. משום דאין דרך ראי' בכך. ולא מטעם חציצה. הוא פסק הש"ע סי' קפ"ח סעי' ג' דאפי' פלי פלויי דליכא חציצה טהורה וכן אשה שנעקר מקורה כו' והוא עפ"י פי' הרא"ש בשם ר"ש מקוצי. בסוגיא דהמפלת חתיכה (כ"א:) אעפ"י שמלאה דם אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה שר"א אומר בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה. וחכ"א אין זה דם נדה אלא דם חתיכה.

ומסקנת הסוגיא בשפופרת כ"ע ל"פ דטהורה. כי פליגי בחתיכה מר סבר דרכה של אשה לראות דם בחתיכה. ומ"ס אין דרכה לראות דם בחתיכה. ופי' הרא"ש דפליגי ר"א ורבנן בטעמא דקרא דדרשינן בבשרה ולא בשפופרת. ר"א סבר דממעטינן שפופרת מטעם הפסקה. וכן חתיכה היכא דאין הדם נוגע בבשרה. אבל אי פלי פלויי טמאה. ורבנן סברי טעמא דממעטי' שפופרת משום שאין דרכה של אשה לראות כך. וכן חתיכה אפי' פלי פלויי טהורה לפי שאין דרכן של נשים לראות כך עכ"ל: ג) וצריכין להבין דבריו דמנ"ל לחכמים דטעמא דת"ק משום חליצה ופליגי ע"ז. דילמא ת"ק נמי משום דאין דרך ראי' בכך. ודוחק גדול לומר שרבנן שמעו מת"ק בע"פ דמטהר משום חציצה ופליגי ע"ז דא"כ העיקר חסר בברייתא. ועוד דא"כ מנ"ל להרא"ש דטעמא דר"א משום חציצה דלא כהלכתא. אימא דת"ק ורבנן פליגי אליבא דר"א. ומנ"ל דר"א ג"כ דלא כהלכתא. ויותר תמוה דברי מהרש"א דלרא"ש ניחא דפליגי רבנן על מה דאמר ר"א בהדיא ע"ש. ואיך אמר ר"א דטעמא דקרא לאו משום דאין דרך ראי' בכך: ד) אשר ע"כ נראה ברור. דהנה הא דאין דרך אשה לראות בשפופרת ובחתיכה פי' הרב זצ"ל מלאדי יפה. דטבע לדחות המותרות. וזה טבע ראיית דם נדה. וזה דרך ראי'. וכשהדם בתוך סדקי החתיכה כבר יצא הדם ממקורו לתוך החתיכה. ואין הטבע לדחות הדם רק לדחות החתיכה אבל אם הדם עם החתיכה לא בתוך הסדקים. אפשר שהטבע דחתה הדם ועם הדם יצאה החתיכה. או שדחתה שניהם כא' ע"ש היטב: ה) וע"כ התינח בחתיכה שאינה מתגדלת מחמת דם שבתוכה. ואין המקור מרגיש בדם שבתוך החתיכה וע"כ דתתה הטבע רק החתיכה. אבל שפיר הוא עור ולפעמים מלא מים ולפעמים מלא דם כדאיתא במשנה אבל השפיר עצמו הוא עור ומה"ט מטמא ר' יהושע משום ולד דאין הקב"ה עושה עור לאדם אא"כ נוצר. וא"כ שפיר מלא דם הרי כל הנפוח מחמת הדם.