שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 26

אך לא קשה מידי דאף אם ידליק מבעוד יום הרי דולק והולך ביום טוב ונעשית המלאכה ביום טוב. נמצא שהמלאכה על כרחך תיעשה ביום טוב על כן מותר. ואף שאם הי' דולק מבעוד יום גם בשבת הי' מותר. אנן לא חיישינן ביום טוב מה שאפשר לעשות בהיתר בלא מלאכה. רק שיהי' הזמן קבוע ביום טוב. ותדע שהרי כל מלאכות שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב נמי. הרי אפשר לעשותם בהיתר על ידי שנים או על ידי שינוי ואף על פי כן מותר. וכן שחיטת קרבן ציבור שדוחה שבת אף שכשר על ידי שנים אפילו לכתחילה לפסק הרמב"ם פרק א' מהלכות פסולי המוקדשים כחכמים דמותר אפילו לכתחילה. ועל כרחך דלא דמי לאפשר מערב שבת. וכן ביומא (דף ס"ו.) עתי אפילו בטומאה ואף דבדיעבד כשר באחר כדאמר שם חלה משלחו ביד אחר*). והיכי דכשר מערב שבת בדיעבד חשיב אפשר. כמו בקצירת עומר. על כרחך דמשום אפשר לעשות בהיתר לא דמי לאפשר מערב שבת: כז) אך תי' זה. אם אין חיוב רק אם המלאכה נעשית ביום הקודש. דבנר מה שהמלאכה נעשית ביום הקודש אי אפשר לצרפו לעבירה כיון שזה מוכרח ואי אפשר מערב יום טוב. אבל אם אמרת דהחיוב על המעשה לבד. והרי המעשה אפשר מערב יום טוב ויאסר, ואף שנעשית בהכרח ביום טוב. לאו על מה שנעשה ביום טוב מחייבינן לי' כלל רק על מה שעושה ביום טוב וזה אפשר מערב יום טוב. רק הברור כדכתיבנא דאין חיוב אלא אם כן עושה בשבת ונעשה בשבת. ובהבערה ביום טוב מה שדולק והולך ביום טוב כיון שזה מוכרח להיות ביום טוב כאלו דולק והולך בחול. והמעשה לבד אין חיוב וביום טוב אין גם איסור כיון שלעולם הוא כן ואי אפשר לבוא לכלל חיוב: סימן מט. שנית להרב הגאון הנ"ל בענין הנ"ל. א) מכתבו הגיעני.

כתב שלמד מש"ס כריתות (דף ז') דמשני הש"ס דמשכחת כרת דיומא לרבי במלאכה דעביד סמוך לשקיעת החמה או דבהדי דעביד עבידתא פסקינן מרה לשקי'. ולמה לדחוקים הללו. הא משכחת בפשיטות בהדביק פת בתנור מבעוד יום ונגמר בחשיכה דחל החיוב לאחר יום הכיפורים אי אמרת דכהאי גוונא חייב. ראי' זאת טובה מאוד. וכבר דברתי מזה עם רום מעלתו [אינני זוכר אם בעצמי או על ידי נכדי ר"ד נ"י] להוכיח מפרש"י שבועות (דף י"ג:) דפי' קושית הש"ס גם אמלאכה. אך לפי מה שתירץ הש"ס בשבועות רק אעינוי לא היתה מכרעת. דיש לומר דבאמת הי' יכול לתרץ כן והוצרך לדחוק בעינוי. ומש"ס כריתות לא זכרתי אז, עכשיו כתב כבודו מש"ס כריתות. היא ודאי ראי' אלימתא: ב) ומ"ש דלמהרי"ט דנעשה האיסור למפרע אין ראי'. אנכי לא ראיתי כן במהרי"ט. רק שהוא עשה למפרע מעשה האיסור שנעשה להבא. והן הן דברי הנמוקי יוסף ריש בבא קמא שמחייבין אותו על מעשה הראשון שבמעשה הראשונה עשה כל הנעשה אחר כך. דאחר כך הא אנוס הוא. וזה כתב גם כן שמוכח כן פרק קמא דשבת גבי הדביק פת בתנור. והיינו שאם ירצה אחר כך לרדותה רק שחכמים אין מניחין אותו הא אנוס הוא אחר כך ואף על פי כן חייב דעל מעשה ראשונה אנו מחייבין אותו. ואז מזיד הוא: ג) אך גוף הדין מוכח בהא דאלו נערות דלא נתחייב רק אחר כך. ומה שרצה לדחות משום דגלי רחמנא דחובשין אותו ואין הורגין אותו עד שימות ממש. על כורחך גם בכל מחייבי מיתות בית דין כל זמן שלא נעשה בפועל ממש אינו מחויב מיתה. שתי תשובות בדבר. א) דאין ענין רוצח לשאר חייבי מיתות בית דין. דחיוב דרוצח הוא דכתיב ונתת נפש תחת נפש. אבר אפשר להורגו. והנרצח עדיין חי. אך מלבד זה הלא אף על גב דאמדוהו למיתה מכל מקום אפשר שיחי'. והרי מצינו בגמרא אמדוהו למיתה ואחר כך אמדוהו לחיים.

ועל כן אף אם תמצא לומר דכשמת לבסוף נתחייב למפרע אין להורגו קודם שמא יחי' וזה הקו' שהוקשה להתוס' שנחוש שמא יחי': ד) מ"ש כבודו לפי מה שכתב המזרחי פרשת משפטים. בהורג עובר שפטור דהי' ספק שמא עתיד להיות נפל ואף דרוב בני קיימא עד כאן דבריו. הנה על להבא חיישינן למיעוט. וכן לדעת שב שמעתתא דאין הורגין על ידי רוב. רק ברוב לאו איילונית. דמהני הרוב לאיסור. וכיון שהוחזק האיסור שוב יהרג. אבל בשהרוב הוא רק אם נתחייב מיתה אין ממיתין על פי רוב. ואין משם ראי' כלל שלא יתחייב למפרע. וזה פשוט. ה) מה שכתב דמרמב"ם פרק ב' משגגות הלכה ט' מבואר להדיא דאינו מחייב אלא בגמר המילה בחול. [היפוך ממה שכתבנו בתשובה הקודמת ס"ק י"ד דאפילו לא השלים כלל חייב] דאם לא כן למה הוצרך להוסיף בזה הלשון אם לא השלים עד יציאות השבת אך כתב דמרמב"ם אין ראי' לסתור סברא שלי לדידן. דרמב"ם לטעמי' דחובל משום מפרק הדם מחיבורו ואין חיוב אלא ביש בדם כגרוגרות. וקשה מה חילול במילה הא אין בדם כגרוגרות. אך משום חשיבות דם ברית. וכל זמן שלא הושלם המצוה אין כאן דם ברית. על כן אין חיוב אלא כשהושלם. ובאמת הקו' מגרוגרות אין לה טעם במילה. דשיעור כגרוגרות הוא באוכלין. אך כך יש לשאול הא אינו חייב אלא בצריך לדם. וצריך לומר דבמילה נמי צריך לדם ברית. אבל שיעור כגרוגרות לא שייך במילה כלל. ותדע דברמב"ם פ"ח מהלכות שבת הלכה ז' הלכה ח' מבואר למדקדק היטב דבחובל באדם דחייב אפילו נתכוין להזיק משום דמשכך חמתו. אין צריך שיהי' בדם כגרוגרות. ודוקא בבהמה שחיובו משום שצריך לדם ולחלב לאכילה וללפת הפת על כן שיעורו כגרוגרות. מה שאין כן בצריך לדם ששכך בו חמתו והוא הדין במילה דאין שייך בו כגרוגרות דאין צריך לדם לאכילה אלא למצוות דם ברית].

ולדידי זה אינו דדם הנוטף אפילו בתחילת מילה דם ברית הוא. ואם לא הי' נחשב דם ברית משום שלא גמר המצוה אף שגמר המילה במוצאי שבת קודש. הא לא גמר המצוה. דמילה בלילה אינה מילה כלל. ואף דסוף סוף כיון שהוסר מקצת הערלה ששייר. שוב מקיים כל המצוה בתחילת מילה שעשה ביום. ליתא דזה דומה לנזיר ששייר בגילוח שתי שערות ושוב נשרו ואפילו אחת מהם. לא קיים מצות גילוח. כיון שבסוף נעשה מאליו. והכא נמי לא מקיים כל המצוה בתחילת מילה שביום על ידי מילת הלילה. דחשיב כמאליו. אלא ודאי גם דם שנטף בתחילה חשיב דם ברית וחייב תיכף: ו) רק כך יש לשאול דבזה שוב דומה לדברי תוס' פרק ב' דחולין בשוחט סי' א' לא חשיב מתקן. ומה שאמרתי דהכא דומה להוציא כזית משני זתים כיון שאם ינטל השני. הכא אם ינטל מקצת הערלה הנשאר. בודאי יצא עוד דם. ואין צריך לדם שהוציא תחילה. וממה נפשך לא תיקן בדם שהוציא. שאם לא יגמור אין כאן מילה. ואם יגמור יהי' דם אחר אך זה אינו דאנן אליבא דרמב"ם קיימינן והוא ז"ל כתב בפי' המשניות פרק קמא דחולין דחייב בסימן ראשון וחולק על תוס' פרק ב' דחולין. גם בלאו הכי אין זה שאלה כל כך: ז) ומה שכתב רמב"ם אם לא השלים עד מוצאי שבת. אורחא דמילתא נקט. דבזה משכחת בפשטות שהי' חושב שיש שהות ביום ומל. והמבינים התרו בו שהי' בדעתם שאין עוד שהות. ואחר כך באמצע מילה ראו היטב שהוא לילה. כמו שהבינו תחילה. אבל המוהל שחשב שיש שהות ובאמצע מילה שעיניו בתינוק ולא בכוכבים בודאי לא הבין שהוא לילה. ומסתמא גמר. גם יש לומר דאם לא גמר ודאי חייב דלא נעשה המצוה ועדיין הוא ערל כמו שהי'. אך אם גמר בלילה הרי יצא מערלות. ואף לרמ"א דמל בלילה צריך להטיף דם ברית.

הכא הטיף דם ברית ביום ויצא מערלות הוצרך להשמיענו דחייב ואף שאם הי' פטור בזה גם כשלא גמר הי' פטור כיון שבידו לגמור. כמו אם התחיל באמצע יום דפטור דיכול לומר עבידנא פלגא דמצוה, מכל מקום עיקר החידוש מה שחייב אם גמר. סוף דבר. כת"ר כתב שברמב"ם מבואר להדיא ואינו כן. והוא דקדוק קלוש ועל כיוצא בזה ראוי לומר דקדוקי עניות מעבירין כו' להמציא דין שמוקצה מן הדעת לחייב בגמר שעשה במוצאי שבת: ח) ומה שכתב עוד דאפילו לשאר פוסקים אין חיוב במילה רק על הדם. הם דברים רחוקים ויש כמה תשובות על זה ועמל הוא בעיני להאריך בזה. ועיין בעל המאור פרק האורג מפורש להדיא דחיוב מילה שדוחה הערלה מן הבשר. הנה דחיוב על הערלה לא על דם ברית: ט) מה שכתב ליישב כוונתו במה שכתב דאילן אינו מחבר על פי הירושלמי דבית אינו מחבר כלי מחבר. הנה דתלוש יותר מחבר ממחובר. מי לא ידע שזה כוונתו. אך אמרתי דמכל מקום אילן יותר מחבר. משום שבטלים לאילן שגדל בו כמו דבש לכוורת ומה זה ענין לבית שאין החמץ גדל בו. וקל וחומר. אם כלי תלוש מחבר משום שהכל עשוי לצורך החפצים והיא טפילה לחפצים היא מחברם, קל וחומר אילן שגדלים עליו שבטלים אל האילן. וזה יותר מטפל כל שכן שמחברם. י) אשר תמה על הצל"ח פסחים (פ' ע"א). דהזאת שלישי אין בו מתקן גברא מהזאת כהן גדול דאף בשלישי הי' אסור בשבת. גם אנכי תמהתי עליו בזה. יא) מה שכתב ראי' לדברי דאין חיוב בעשה בשבת שתיעשה מלאכה בחול. ממנהג שמבשלים קטניות מיום טוב לשבת ולא הגיעו לחצי בישול כי אם בלילה דליכא הואיל. קשה להביא ראי' ממנהג שלא הוזכר בשלחן ערוך. ואולי הוא מנהג נשים. ובחי' לדיני עירוב תבשילין דברתי מזה. ואני מסופק אם המנהג יתוקן גם לפי דבריי. כי אפשר יצטרף יום טוב לשבת לאסור לכתחילה מן התורה אף שאין בו חיוב.

כהא דכריתות בעושה בבין השמשות שבין שבת ליום הכיפורים שאומרים שמא חצי' עשה בשבת וחצי' ביום הכיפורים. זה לענין חיוב הואיל וחלוקים לחטאות ולמלקיות. אבל לאיסור אפשר מצטרפין, ואם כן תחילתו ביום טוב [בדליכא הואיל] וסופו בשבת יאסור מן התורה ולא יועיל עירוב תבשילין. ולא מצאתי גילוי לדין זה. וקצת יש להוכיח מרא"ש באיסורין מבטלין זה את זה לענין לכתחילה: יב) נראה לי עוד משמעות שאם עשה בשבת שתיעשה מלאכה בחול פטור מחולין (דף קט"ו) בתוד"ה חורש [בסוף הדיבור] שהקשו בהא דפרש"י דחסימה לאו חסימה גופה אכיל אלא הבא מכחה וילפינן משבת שאין הבא מכחה קודש, והקשו בתוס' דלמה לא יחשב בישול בשבת תועבה גופה כמו בישול בשר בחלב. ואם איתא דעשה בשבת שתיעשה בחול חייב. אם כן אין מה שנתבשל בשבת מעלה ומוריד לענין איסור שבת דממה נפשך אם עשה המעשה בחול הא מותר. ואם עשה בשבת אפילו תתבשל בחול. יתחייב. ואינו דומה כלל לבישול בשר בחלב שהבישול בעצמיות תועבה. רק אם נתבשל מאלי' אין כאן מי לחייב. אבל הכא הבישול בעצמו בשבת אינו איסור רק אם עשה המעשה בשבת האיסור על העושה. והבישול מכח המעשה איסור. אלא ודאי אם הי' מתבשל בחול לא הי' איסור מן התורה. רק מכח שמתבשל בשבת והבישול בעצמו תועבה הוא: יג) ומה שכתב בענין דברי רא"ש ביצה והביא ראי' מרא"ש פרק כל כתבי. ראי' זו יש לדחות. אך מה אדבר בזה מאחר שדעת הרא"ש בזה נעלמה ממני. יד) אך מה שהקשה למה יתחייב אף יוסיף להבעיר שמן יותר מאחר שנשאר משמן ראשון. אינני מבין דבריו כלל. גם מה שכתב שהוא רק מקיים השלהבת אינני מבין דבריו כלל. וכי לא ראה דברי הש"ס ברכות גבי נר ששבת שבכל שעה מתחדש השלהבת ואתוספתא דהתירא מברך: סימן נ. להרה"ג הנ"ל:

א) מה שכתב מס' פנים יפות פרשת תצא דאין חיוב בזריעת כלאים אלא בשנשרש. ומה שחלקתי בספרי אגלי טל מלאכת זורע סק"א בין זריעת שבת בין זריעת כלאים [דאפילו אם תמצא לומר דכלאים אינו מתחייב אלא בהשרשה אין מזה ראי' לשבת] מהא דמנחות דמקשה הש"ס שתתיר משעת זריעה. ומשני בשדה כתיב. על כן חלקתי בין זריעת כלאים דהוא זריעת שדה. וכת"ר לא ניחא לי' בחילוק זה דהתם כתיב בשדה אחר תזרע. המשמעות שהזריעה תכנס בשדה. מה שאין כן בכלאים דכתיב שדך לא תזרע והרי נקרא שדה אף קודם זריעה עכ"ד: ב) הנה לפי דבריו דטעם הפנים יפות משום דקודם השרשה לא הוי זריעה כלל. יקשה הא דמנחות דמקשה שתתיר משעת זריעה [והוצרך לומר משום קרא דבשדה] והא לא הוי זריעה קודם השרשה ומוכרח כמ"ש. והחילוק מושכל ראשון דכלאים שהיא חובת קרקע שלא לזורעה כלאים. ולגבי קרקע לא מקרי זריעה עד שיקלוט, מה שאין כן בזריעה דשבת שהוא חובת הגוף. ובמנחות גבי עומר שמתיר הזרעים ולגבי הזרעים חשיב זריעה תיכף. על כן הקשה הש"ס. ומשני בשדה כתיב ולא חשיב נכנס בשדה אלא אם כן השריש וקלט. והוא הדין בכלאים דהוא חובת קרקע: אך חילוק זה צריך לדעת ר' גמליאל בחולין (דף קט"ז) שהביא כת"ר שפירש פן תקדש הזרע אשר תזרע שנאסר משעת הזריעה, היינו בשעת השרשה. ויוקשה הא דמנחות צריך חילוק הנ"ל: ג) אך בספר פנים יפות אתי עלה מטעם אחר משום דכמנח בחביתא דמיא. והיינו דאף דהוי זריעה מכל מקום לא הוי כלאים. דכלאים צריך חיבור זה לזה כמו בכלאי בגדים. ואף המנהיג בכלאים דעת הרא"ש דאינו חייב אלא בקשורים יחד. והכסף משנה כתב שאין מרמב"ם ראי' להיפוך. וכן כתב בבד"ה.

והכא נמי בכלאים דשדה אינו כלאים אלא כשהשרישו שניהם ושניהם אחת עם הקרקע והקרקע מחברתם להיות גם הם יחד ואף לדעת הרא"ש ביורה דעה סימן ש' ס"ה רצועה של צמר במקום א' ופשתן במקום אחד ועור באמצע אין העור מחברם. אין להוכיח מזה שלא יחבר הקרקע את הזרעים. דשאני התם שאין לעור שייכות אל האיסור כלאים שאינו אלא בצמר ופשתים. מה שאין כן הכא שהאיסור בקרקע שלא לזורעה כלאים. שפיר הקרקע מחבר וכך הם דברי רש"י פסחים שהביא כת"ר וזה לשונו דאכתי לאו בשר בחלב הוא והוה כאלו זה לבד וזה לבד וכן בכלאים כל זמן שלא נשרשו. הרי הם כמונחים בכדא ולא הוי כלאים. כי היכי דבבשר בחלב לא הוה בשר בחלב כל זמן שלא נתבשל: ד) אך מכל מקום אין הכרח מרש"י לדעת פנים יפות. דיש לומר כר"ש וחינוך דחייב תיכף משעת זריעה אף שלא נקלט כיון דכתיב שדך לא תזרע. ואף שמסיים קרא כלאים, היינו שהזריעה תכלית כוונה להיות כלאים. ודוקא לענין איסור הפירות כל זמן שאינו כלאים אינו נאסר. אבל הוא מחויב משעת זריעה כדכתיב לא תזרע. ואמנם לפירש רגמ"ה בחולין שם שפי' זרוע מעיקרא בהשרשה כיון דכתיב הזרע אשר תזרע משעת זריעה, ומוכרח לפי פי' דזריעה היינו השרשה. ואינו חייב רק בשעת השרשה, אבל פרש"י אינו כן. רק שהזרע נאסר ולא התוספת לבד, ופרש"י הוא סוגיא דעלמא וגם הוא בתרא נגד הרגמ"ה: ה) ומה שכתב עוד דר"ש נמי מודה דחלקן גדר אחר כך ופי' חלקן גדר להודיעך כחו דר"ל דאפילו בזה מחייב. ליתא דאם כן מנא לי' להר"ש להרבות מחלוקת בין ר"י לר"ל, אך משום דסובר דחלקן גדר אחר כך גם לר"י חייב, רק בחלקן תחילה פטור מוכח דר"ל אפילו בהא מחייב: ו) ומה שכתב עוד דירושלמי אמר מודה ריש לקיש לענין שבת עד שתנוח מכלל דלענין שבת פטור יותר. ולהפנים יפות דכלאים פטור כשלא השריש כל שכן לענין שבת.

הם דברי תימה דאדרבה מירושלמי זה משמע דלענין שבת בשעה שנח נתחייב ואפילו לא קלט. ובכלאים מחייב ר"ל יותר אפילו חלקם גדר קודם שנח ואם לפירוש הפני משה לפי פירושו הוצרך להסיר דברי ירושלמי לענין הוצאה מרשות לרשות ואין ענין, לכאן כלל. ובאמת שפי' תמוה. והפלוגתא שאמר שנמצא בירושלמי שבת לא מצאתי כלל. ומירושלמי זה מוכח כפי' הר"ש דלא כפנים יפות: דברי הדוש"ת באהבה הק' אברהם. סימן נא ב"ה אור ליום ד' יתרו רס"ט. החוה"ש וכט"ס לכבוד תלמידי החריף הבקי כש"ת מו"ה רפאל זאב נ"י ריש מתיבתא בק"ק ווארשא א) מה שנסתפק ר' עקיבא איגר במקנה מערב שבת שיחול בשבת. והביא מעלתו ראי' מלגין עירובין (דף ל"ו). ראי' זו כבר נאמרה בשוקי בראי ועיין לקמן אות ד'. אך מה שנפלא בעיניו מאי שנא מכל המלאכות שמותר לפעול מבעוד יום שתיעשה המלאכה בשבת חילוק גדול יש. דבכל המלאכות המלאכות נעשית מאליהם בשבת ואין צריך עוד אל האדם. שאפילו מת האדם טרם נעשה המלאכה. תיעשה המלאכה. אבל בקנין הרי הקנין נעשה בשבת מחמת האדם. שאם מת או מכר לאחר. קנין הראשון בטל. וכיון שהקנין נעשה מכח האדם. בשבת. יש לומר דחשוב עושה הקנין בשבת. ואף שלא עשה בשבת. יש לומר כמו מימר חשיב מעשה הואיל בדיבורו אתעביד מעשה חשיב עושה מעשה, הכא נמי הואיל מחמתו נעשה מעשה הקנין חשיב עושה מעשה: ב) ודוגמת זה מצינו בבא קמא (דף ל"א:) בנתקל אחר בגופו והוזק בגופו ובממונו חייב אפילו אממונו. אף דבור פטור בו את הכלים, זה חשיב אדם המזיק. אף שהוא לא עשה כלום שהאחר נתקל בו מכל מקום כיון שמחמת גופו נעשה מעשה היזק. חשיב גופו מזיק. הכא נמי כיון שמחמת האדם בשבת נעשה מעשה הקנין. חשיב הוא עושה הקנין:

ב) ויש להביא דמיון ממכילתין (דף ל"ח.) במסקנא לבית שמאי דאית להו שביתת כלים בין דעביד מעשה בין דלא עביד מעשה אסור ולבית הלל דלית להו שביתת כלים אפילו עביד מעשה שרי, ומשום דלית להו שביתת כלים. ומדבית שמאי נשמע לבית הלל בשביתת בהמה ואדם. דאפילו לא עבדי מעשה אסור. ועיין עוד בתשו' הרשב"א חלק ד' סימן ע"ד בדברי השואל ובתשובתו עיין שם היטב ותראה ראי' לדברינו: ד) אך יש לפקפק שהרי הקנין נעשה מכח מעשיו שמערב שבת גם כן. שוב יחשב שנים שעשאו כמו שכתב רש"י שבת (דף ג':) דמקצת מלאכה מערב שבת ומקצת בשבת חשיב שנים שעשאו דפטור, הכי נמי בשכל המלאכה נעשית מחמת מעשיו שמערב שבת ושבשבת, ואף דשנים שעשאו פטור אבל אסור. הא כתב אבן העוזר סימן שמ"ט זה עוקר וזה מניח בכרמלית מותר לכתחילה. אך באמת מקח וממכר חמור משבות דאסור משום ממצוא חפצך כמו שכתב רש"י ביצה. והוא מדברי קבלה. ודעת ר"ת ופסק כן הטורי זהב דברי קבלה כדברי תורה דמי, ואם כן אפילו שנים שעשאו אסור. וממילא מיושב הא דלגין דהפרשת תרומה שהוא שבות גרידא מותר משום שנים שעשאו: ה) ולכאורה יש לדון בזה, דיחשב זה אינו יכול וזה אינו יכול. שלולא שהי' חי בזמן הקנאה לא הי' הקנין חל, אך יש לומר לפרש"י טעם זה אינו יכול וזה אינו יכול דחייב משום דאורחי' לעשות בשנים. והיינו דכך אורחי' שלא יעשה כל המלאכה לבדו, על כן חייב אף על כחצי מלאכה. אבל תרומה שכך אורחי' לעשות לבדו אינו חייב על כחצי מלאכה. והוא אינו עושה בשבת רק כחצי מלאכה ודו"ק: ו) ובתרומת הדשן (סימן רס"ט) בפדיון הבן שזמנו בשבת אי אפשר לפדות מערב שבת שיחול בשבת. דמה יעשה עם הברכות. בערב שבת אי אפשר לומר וצונו שעדיין לא נתחייב. ובשבת לא עביד מעשה ולא יכול אז לברך יעיין שם.