שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 76

ובדברי הראב"ד בשער הספירה אין הכרע דמ"ש שתשמיש ראשון אינו מן המנין משום שלא בדקה י"ל דאבדיקה שלאחר תשמיש קאי. א"כ איך ניקל נגד הרמב"ן דמבואר בדבריו דאם לא תבדוק תחשב רמ"ת. וגם כן הוא מצד הסברא דמ"ש מכל קביעות ווסת דאפי' לא בדקה קודם קבעה ווסת. ואף שהוא דבר פשוט הנה נמי מפורש כן בפ"ק דנדה בהא דזקנה שעברו עלי' שלש של שלש עונות בכוונה ראייתה קבעה ווסת ודי' שעתה. וע"כ כשלא בדקה קודם. דאי בדקה תחילה ומצאה טהורה פשיטא דדי' שעתה וע"כ בשלא בדקה. ואפי"ה קבעה ווסת וה"ה בווסת התשמיש דמ"ש: יד) צד ההיתר הג' הנה ידידי כתב שבפעם הראשון לא היתה בודקת כלל לא לפני תשמיש ויש חסרון בדבריו ולא לאחר תשמיש. ובאמת אם לא היתה בודקת לאחה"ת וגם הוא לא מצא על עד שלו הי' הדבר פשוט להתיר. ובשלהי המכתב אנכי תלמידו הכותב אחר החקירה מהשואל הוגד לי שגם בתשמיש הראשון היתה האשה בודקת עצמה אך לא סמוך לתשמיש ונוסף לזה שאין ברור שנמצא על עד שלו רק זאת בבירור שנמצא על הסדין ועל הכתונת שלה: טו) והנה בזה הי' נראה להתיר כי מה שנמצא על הכתונת שלה פשוט שאינו מזיק כי זה בודאי לא הי' סמוך לתשמיש וגם מטעם שיתבאר. ועל עד שלו כיון דספק הוא הו"ל ס' דרבנן דווסתות דרבנן. רק עומד לנגדי הא דמבואר בפוסקים דאם מצאה בתוך שיעור שחייבין עליו אשם תלוי חשובה רמ"ת. הרי דמחמירין בספק. אולם באמת צריך להבין טעמא דמלתא. ועוק"ל דלכאורה נראה דראיית שלשתן צריכין להיות סמוך לתשמיש וא"כ כששלשתן הי' בתוך שיעור ספק הו"ל ג' ספיקות להקל וק"ל:

טז) ע"כ נראה דהנה הרמב"ן בה' נדה שלו והובא בב"י (סי' קפ"ט) ז"ל הווסתות הללו שהן קובעין קובעין לאכילה ולקפיצות אין קובעין אלא שעתן כיצד היתה רגילה בהן לאחר קפיצה מיד או קרוב שעה או שתים משעבר אותו זמן בודקת ומשמשת את ביתה ולמדנו מדברי רמב"ן אלו דווסת דמעשה האוסר אפי' לא ראתה בשעת הווסת אלא אח"כ הוי וסת. וכן משמע מהא דמבואר בפוסקים דראתה בליל טבילה חשיב ווסת אף שהוא לאחר טבילה. אולם לדעת הרב מלאדי אין ראי' ע"ש]. וא"כ קשה אפי' ראתה אחר תשמיש יאסר דהא מבואר בש"ע סי' קפ"ט סכ"ד דאם רגילה לראות גם אחר הווסת [של מקרה הגוף] חוששת גם מתחילת הווסת משום עונה סמוך לווסתה. וכ"ש כשראתה רק אחר התשמיש דחשיב עונה של ימים דחוששת מתחילת העונה: יז) ונראה דהנה הר"ן בה' נדה פי' הא דאם יש לה ווסת תולה בווסתה דאם שמשה סמוך לווסתה תולין שמ"ת בא הדם קודם לכן. וצ"ע דל"ל טעם זה ת"ל כיון דהזהירה התוה"ק לפרוש סמוך לווסתה דחיישי' שיבא קודם. וצ"ל דבאמת זה הטעם דמוזהר לפרוש סמוך לווסתה דחיישי' שמא מ"ת יבא קודם העת. וכן ראיתי להרב מלאדי שפי' בזה הטעם בפרישה סמוך לווסתה. וע"כ ניחא דכשהווסת הוא מ"ת א"צ לפרוש סמוך לווסתה אלא בשעת הווסת. דבזה א"ל דמ"ת יבא קודם דזה לא שייך אלא היכא שבלא תשמיש רואה בשעת הווסת אמרי' דמ"ת יבא סמוך לווסת. אבל היכא שע"י תשמיש בא אח"כ. מהכ"ת שע"י תשמיש האחר יבא קודם וזה ברור: יח) העולה מזה דהא דקי"ל דאם ראתה לאחר שיעור כדי שתרד אינה נאסרת. לאו משום דלא חיישי' לה רמ"ת אלא משום דבתשמיש האחר ג"כ לא תראה רק לאחר תשמיש. והנה בש"ך סי' קפ"ד סק"ז דאם אין לה שעה ידועה לראי' כל העונה חשיב ווסתה ממש. וע"כ צריך לפרוש עונה קודם לה משום סמוך לווסתה עי"ש.

ודבריו ברורים דכיון שרגילה לראות באותה עונה כל העונה ווסתה. רק כשיש לה שעה ידועה א"כ יש ווסת להיפך שלא תראה עד אותו שעה. וכשעברה אותו שעה אסור כל העונה. שהרי לא הי' לה חזקה שלא תראה אח"כ. רק משום שראתה בשעה שקודם לה. אבל כשעבר השעה עוד אסרי' לה משום ווסת היום. וקודם השעה אסורה כנ"ל דשמא מ"ת יבא קודם וע"כ כשאין לה שעה ידועה הוי כל העונה ווסתה. וא"כ כשפעמים רואה בשעת תשמיש ופעמים אח"כ. א"כ הוי ווסתה משעת תשמיש כדברי הש"ך הנ"ל. ואסורה לו כדין כל רמ"ת. וע"כ כשראתה שלשה פעמים בשיעור ספק הוי ג' ספיקות להחמיר. כיון דפעם אחת שראתה בשעת תשמיש סגי לאוסרה. ועוד כיון שביארנו דהא דאין אסורה משום ווסת ממש בכל העונה הוא משום דהוחזק שלא תראה באותו שעה. א"כ צריך להיות בבירור שלא תראה עד אותו שעה ולא שייך בזה ס' דרבנן שהרי האיסור ודאי הוא ווסת העונה והמתיר ספק שמא לא ראתה עד אחר תשמיש וכל זה ברור בס"ד: יט) וכל זה התינח כשברור שעכ"פ א"ח בתוך אותה עונה ראתה. אבל בנ"ד שזולת שספק אם נמצא על עד שלו לא נודע לנו אם ראתה א"ת דמה שנמצא על הסדין והכתונת. ברור שלא הי' עד הבוקר שהוא עונה אחרת. ואפי' נראה בלילה הא רואה מ"ת משום ווסת נגעו בה וקי"ל בסוף סימן ק"צ דאין בכתמים משום ווסת וא"כ הוי סד"ר ולקולא: כ) אח"ז ראיתי בחו"ד שעמד בזה בהא דנמצא תוך שיעור כדי שתרד אמאי חשיב רמ"ת הא הוי סד"ר. ותירץ משום דעיקר ספק נולד בדאורייתא לחייבו אשם תלוי. ולדבריו הי' לנו להחמיר לאסור בספק נמצא על עד שלו. אולם אין בדבריו טעם דאטו האיסור ווסת משום שעבר תחילה על האיסור נדה. ואין זה דומה לשאר סד"ר הבאה ע"י גלגול. ועוד עיקר דבריו תמוהים דהא שלא בסמוך לווסתה אנוס הוא ואין כאן ספק בשל תורה והעיקר לפענ"ד כמ"ש:

כא) עוד ראיתי שעמד בזה כיון שהורגלה לראות אחר תשמיש יאסור התשמיש משום עונה הסמוכה לווסת. ותירץ דבמקום עיגון לא החמירו משום עונה סמוך לווסת ק"ו מהיוצא לדרך. ובאמת גם בדעתי עלה תירץ זה. אבל דחיתיו דא"כ לדעת הראב"ד בס' בעה"נ שער הווסתות דאף בשעת ווסתה התירו ביוצא לדרך. א"כ למה אסרו רמ"ת. א"ו לא דמי איסור שעה לאיסור עולם שתהי' עמו באיסור כל ימי'. וא"כ אין ראי' להתיר אף עונה הסמוכה לווסת. ומחוורתא כדכתיבנא באות י"ז: כב) ובמה שחילקתי בין איסור שעה לאיסור עולם ניחא דברי הב"ח שיישב קו' הב"י דאיך מועיל בדיקת שפופרת הא אין כל אצבעות שוות. ותירץ הב"ח דכשבא מהמקור לא שייך כל האצבעות שוות רק אם בא מהצדדין. ותמוה מאד דא"כ למה תהי' מותרת לבעל שני ולראשון אסורה. ממנ"פ אי מהצדדין אף לראשון מותר ואי מהמקור אף לשני אסורה. אך להנ"ל ניחא. דבאמת במקום עיגון לא היינו חוששין לווסתות רק משום שהוא איסור עולם כנ"ל וא"כ מתירין בבעל שני שלשה ביאות ראשונים כיון דאפשר שלא תראה ולא תתעגן ושוב לא הוי איסור עולם. דממנ"פ אם לא תראה תהי' מותרת כדין ואם תראה תתגרש. ובהכי ניחא דברי הש"ך בשם ריצב"א ג"כ דכשלא נמצא על המוך מותרת שמא נתרפא. ולכאורה אינו מובן וכי משום ספק נתיר אותה. ולהנ"ל ניחא דשוב מתירין אותה משום עיגון כיון שבאמת אם תראה אוסרין אותה ולא הוי איסור עולם ע"כ מתירין אותה שמא נתרפא ולא תתעגן מיהו דברי הש"ך ניחא בלא"ה דמותר משום ס"ס שמא מהצדדין ושמא נתרפא [מיהו י"ל דלא הוה ס"ס כיון דאין הספיקות באים יחד וכבר אוסרתה לספק ראשון]. ובהכי ניחא דאחר שמצאה על ראש המוך שוב אינו מותרת בבדיקה בשלא מצאה כלל כיון דלא הוי רק ספק א': כג) והנה בנ"ד שעסקה ברפואות והועילו לה יש לצדד ג"כ שמא נתרפא.

ואף שלא נמצא ראי' לזה מ"מ סניף יש. ועוד יש לומר דיועיל מה שעסקה ברפואות. דהנה לפמ"ש כל ההיתר בשלא נמצא על המוך דאמרינן שמא נתרפאה משום דווסתות דרבנן והו"ל ספיקא דרבנן. אך יש לשדות בי' נרגא דהנה הרמב"ם כתב כיצד בודקין אם נתרפא וכו' עד ואם לא נמצא על המכחול בידוע שמדוחק וטהורה ודבריו סותרין שהתחיל בנתרפא. וסיים בדוחק צדדין. ופי' הנוב"י משום דאם הוא ממקור אין לו רפואה כדאמר שמואל כל הממלאה ונופצת אין לו תקנה ברפואה ע"כ בשלא נמצא דם ע"כ מצדדין הוא ונתרפאה. אולם הא דממלא ונופצת אין לו תקנה כתב בחת"ס דודאי יש לה תקנה ע"י רפואות אחרים רק ע"י ביעותתא אין לה תקנה עיי"ש. וכ"ש מעצמה. והנה לפי דעת הנוב"י הנ"ל י"ל דרואה מ"ת אסור מדאו' אף דווסתות דרבנן. והיינו דהנה הא ודאי דענין קביעות ווסת הוא דאורייתא דהא להרמב"ם כל עניני נדה וזיבה תלוי בווסת רק דעשוי להשתנות ע"כ אין חוששין מדאו'. וכיון שחכז"ל העידו על ממלאת ונופצת דא"ל תקנה שוב אסור מה"ת. אך לאחר שעוסקת ברפואות והועילו לה וכבר כתב החת"ס דרפואות אחרים יש לה שפיר הוי דרבנן כשאר ווסתות וסד"ר לקולא: כד) ולענ"ד י"ל דה"ט בראתה בתוך שיעור כדי שתרד אסורה. דכל זמן שלא עסקה ברפואות הוי דאורייתא עי"ל בטעם דאסורה בכדי שתרד. דהנה קשה אמאי חייב אשם תלוי נוקמא אחזקת היתר שלא ראתה עד אחר תשמיש כמו מקוה ומומין. וצ"ל דרוב פעמים ראתה קודם וכמ"ש התוס' לענין שיעור ווסת רק דלא הוה רוב גמור וחשיב כמו חזקת טהרה ע"כ הוי ספק. והתינח לענין האשה אם נטמאנה. אבל לענין להחזיקה ברמ"ת דעכשיו טהורה גמורה היא ולא שייך אשה בחזקת טהרה עומדת ואל נטמאנה מספק.

ושמא תראה חיישי' כמו שמא ימות שוב אזלי' בתר רוב לחשבה ודאי ראתה סוף דבר בהא נחיתנא ובהא סליקנא דהיכא דספק אם ראתה הוי סד"ר ולקולא ועוד דהוי ס"ס ספק מן הצדדין. מיהו י"ל דה"נ חשוב להוציא מחזקת שאר נשים שאין רמ"ת: דבר לפענ"ד נראה להתיר כיון שאין ברור כה) סוף שנמצא על עד שלו והיא לא ראתה רק שמצאה כתם על הכתונת ועל הסדין וכבר העלו האחרונים דאפי' לאחר תשמיש חשיב רק כתם אף דאיכא למתלי בהרגשת שמש ואין בכתמים משום ווסת. ואף די"ל דממלאה ונופצת הוא מה"ת. מ"מ כיון שעסקה ברפואות שוב הוי כשאר ווסת כנ"ל באריכות. ועוד דס"ס שמא ווסת הוא: כו) ואשר שאל על בדיקת אמונת שמואל שהאחרונים הסכימו לדבריו. גם בנ"ד טוב הי' הבדיקה זו ממ"נ אם תמצא ת"ו עוד יש לנו ההיתר הנ"ל דלא הוה רק שני פעמים. ואם לא תמצא טוב שלא נצטרך לסמוך על סברתינו. אך האמת אגיד כי לדעתי אם תמצא על המוך לא יהי' שום היתר. לא מבעיא מצד הרפואות שהרי לא הועילו לה. ואף לא משום שלא ראתה בבירור רק שני פעמים. שהרי מצאה על המוך. ואף דאין מחזיקין מאצבע לאצבע כ"ש ממוך לאצבע. ועוד דלא בדקה במוך רק פעם אחת ואף למוך עצמה לא איתחזק. מ"מ לפע"ד תאסר לבעל. והיינו דהנה בש"ס מדמי ווסתות לשור המועד בכמה דברים. והנה בב"ק אמרי' נגח שור חמור גמל נעשה מועד לכל. ושם בגמ' שור שור שור חמור גמל האי שור בתרא בתר שוורים שדינן לי' ולשוורים אייעד לכולהו לא אייעד כו' ומבואר דדוקא בשלא נגח מכל מין בפ"ע ג"פ אין לתלות במין. ואתחזק לכולהו מינין. אבל כיון דבתר שוורים שדינן לא תלינן שהוא מועד רק לשוורים. ואין ראי' מנגיחות שוורים לשאר מינים וכיון דשאר מינים לא נגח רק שנים לא אייעד.

והנה כזה מצינו ברמ"ת כשראתה בשני בעלים ג' ג' פעמים דאז אתחזקנה לכל העולם דכוותה בשור המועד אם נגח שור ג"פ וחמור ג"פ וכן גמל ג"פ יהי' מועד לכל. ובשטמ"ק בשם הרא"ה כתב דאם נגח שני שוורים וחמור או שני חמורים ושור הוי מועד לשוורים וחמורים. ודבריו מחוורים מאד כיון שנגח ג' נגיחות וא"א לתלות בשור לבד שהרי לא נגח שור ג"פ וכן בחמור. ע"כ מועד לשניהם. רק במינים אחרים אינו מועד. דאפשר רק לשור וחמור אייעד. כיון דרק שני מינים נגח אין מחזיקין לשאר מינים. אבל לאותו שני מינים עכ"פ אייעד. וכמו כן בנ"ד כיון שראתה לבעל שני פעמים ובמוך פ"א תתחזק לבעל ולמוך: כז) ובתוס' נדה (ס"ו) תימה דלמאי דלא ידע דאין כל הכוחות שוות יקשה יבדוק בביאה שני' של בעל שני. ולכאורה י"ל דמקשה ס"ד דלא גרע מה שראתה מכל בעל ג"פ מאילו ראתה רק פ"א מכל בעל דאז הי' אסורה לשלישי בפ"א כמו נגח שור חמור גמל. ומשני אין כל הכוחות שוות ולא מהני כוחות דראשון דאתחזק לשני דלא אתחזק כנ"ל. אבל בשני פשוט למקשן דמותרת. אך לדעת הרא"ה הנ"ל יבא קושיית התוס' על נכון. דלשני נמי אלו היו רואה לראשון שני פעמים ולשני פ"א הי' אסורה לשניהם כדברי הרא"ה הנ"ל. וה"ה אם ראתה ג"פ דלא גרע לדעת המקשן הנ"ל. ובחו"ד כתב בדברי התוס' דברים לא שרירין ולא קיימין כח) העולה מזה דהתוס' סוברים כדעת הרא"ה. וע"כ אף לדעת התרצן דלא מהני חזקת ראשון לשני היינו דוקא בדאתחזק לראשון אבל היכא כשתבדוק במוך ולא יחזיק לא לבעל ולא למוך שפיר יועיל כנ"ל ותיאסר לבעל. לכן דעתי לסמוך שתבעל עוד פעם אחת ובתנאי שיסכימו עמי שני גדולים המפורסמים בהוראה מטינא שיבא מכשירא בהדייהו אכן האשה תזהר לעצמה עד שיוחזק אצלה עכ"פ שנתרפא כי לאחר שתבעל וח"ו תראה לא יהי' לה תקנה] ובאם לא דברי בטלין.

ולענין להאמין לרופאים הוא ענין ארוך ועמוק ואין לי פנאי לעיין בימים האלו ימי חשבון עם קונהו ימחול ידידי להודיעני מה נהיית באשה הזאת: דברי ידידו הדוש"ת הק' אברהם. סימן רל ב"ה ה' ויקרא כ' ניסן תרח"ם סאכטשאב. שלום לאהובי נכדי המופלג השנון מו"ה מנחם מענדיל נ"י: א) בענין אשה שבדקה בשעת ווסתה ונאבד העד דנסתפק החו"ד דכל ההיתר משום שלא הרגישה ובזו אין ראי' מדלא הרגישה דאימור הרגשת עד הוא וכתב הפ"ת דפשוט אפי' בדקה ומצאה אח"כ טהורה באמת הדבר פשוט וברור להיפוך שהרי הרואה דם מחמת מכה שבמקור אפי' בשעת ווסתה טהורה. ובזו אין ראי' מדלא ארגשה. דהא אימור הרגשת דם מכה הוא וכ"ש למ"ש הרשב"א דאפי' אינה מרגשת שדם זה מן המכה. דאין ראי' כלום מדלא אגשה. שהרי מרגשת ואינה יודעת אם הוא דם נדה או דם מכה: ב) א"ו צ"ל לפי צד ספיקו של הח"ד דהיכא דאין ראי' מדלא ארגשה אסורה. דהתם שבדקה אח"כ ומצאה טהורה. והיינו לפמ"ש ברא"ה בס' בדה"ב קס"ה: דהבדיקה שאח"כ הוא. כגון אשה שדרכה לראות ג' או ד' ימים ביחד. ואם בדקה ומצאה טהורה תלינן שבודאי לא ראתה עוד בשעת ווסתה. שא"כ הי' לה לראות גם עכשיו כמנהגה. ואם בדקה ומצאה טהורה תלינן שבודאי לא ראתה בתוך ימי הווסת. ולדם נדה יש ווסת איזה ימים. משא"כ דם מכה אין דרכה למשוך איזה ימים. וע"כ הבדיקה שבתוך ימי הווסת מוכחת שאין הדם דם נדה. ובזה מיושב קושיית המה"ב שם על הרא"ה מהרואה דם מחמת מכה: ג והחוו"ד לא נסתפק רק אם להתירה בלא בדיקה. אבל אם בדקה בתוך ימי הווסת הדבר פשוט וברור דטהורה ולית דין צריך בושש: הק' אברהם סימן רלא ב"ה יום ד' וירא זמר"ת לפ"ק.

שפעת שלום וברכה לכבוד גיסי הרה"ג חריף ובקי מושלם במעלות איש חמודות מו"ה יצחק הכהן נ"י א) יקרת מכתבך הגיעני שבוע העברה ובהעברה בעלמא ראיתי דבריך מתוקים וערבים. ומאז ועד עתה הי' לי טרדות שונות. והיום עיינתי בדבריך וראיתי ההתירים שלך. אות א' ואות ה' כטעם אחד הם והמה דברים מסתברים. היתר ב' מחודד ומפולפל. היתר ג' יתבאר לפנינו. היתר ו' כתבת בטעם ר' יוסי באשה עושה צרכי' לטהר לגמרי. דהמ"ר כעד שאינו בדוק אף אי הוה ידעינן דעיילי למקור שמא ממכה שבכוליות בא. ובעומדת ומזנקת דספק אם עיילי למקור ספק כתמים להקל. ואכתי קשה מה הקשה הש"ס לר' מאיר אימא דר"מ מטמא שם משום כתם לבד דשמא לא עיילי כלל למקור. ולעולם בעד שאינו בדוק טמא משום נדה. אולי הי' לך איזה כוונה ושכחת לכתוב: ב) והנה בענין הדור מ"ר למקור ואייתי דם. יש לפרש בג' אופנים. הא' דמ"ר יצאו כדרכם מנקב שלמטה סמוך ליציאה והדם מנקב המקור. ומחמת שהדור מ"ר למקור התעורר דם שבמקור לצאת. ומ"מ זה יצא כדרכו וזה כדרכו. ולשון הדור מ"ר למקור ואייתי קשה לפי זה. הב' שהדור מ"ר למקור. ושוב יצאו המ"ר עם הדם יחד מנקב המקור. וכן ראיתי להרב ז"ל מלאדי בש"ע שלו. הפי' הג' הוא בתשו' מהר"ת או"ז סי' ת' דכשעוצרת עצמה ומתמלא מקום ויוצאים משם דרך סדק או נקב בפנים קודם שיצאו. וחזרו בפנים למקום מ"ר. ושוב יצאו עם הדם בנקב מ"ר ומסיים וכדי שלא יועיל אם תסתום הנקב בשעת הטלת מ"ר. וכוונתו לבדיקת מהרי"ל. או שמכניס שפופרת עם מוך בשעת הטלת מ"ר. דמה ראי' שהמוך נקי. הלא אנו אומרים שבאמת לא יצא דרך נקב המקור רק דרך נקב מ"ר ואעפ"כ טמא משום שדם המקור יצא למקום מ"ר:

והנה לפי' הראשון ודאי בנ"ד אין בית מיחוש דאיך יתכן שדם יצא לבדו ומ"ר לבדו ובתערובתן סמוך ליציאה יהי' לאחדים ממש עד שלא יהי' ניכר מים לבד ודם לבד. אך לב' פירושים אחרונים שנתערבו בפנים או במקור או במקום מ"ר בפנים יש לחוש. והנה בתוס' נדה (כ"ב.) בסוף העמוד עיי"ש שתוכן דבריהם דש"ז מעורב בצחצוחי זיבה בעין ומסברא מטמא משום זיבה. אבל במעורב מסברא אינו מטמא משום זיבה ומשום קרא סותר יום אחד. וזה למה דהוה ס"ל רואה קרי נוגע הוי אך למה דקי"ל רואר הוי. משום ראי' הוא דסותר. ואפי' אשה הפולטת ש"ז הא סותרת וא"כ אין לנו קרא דזיבה מעורבת יסתור אפי' יום אחד והדרינן לסברא הפשוטה דאינו סותר כלל. וה"ה אשה זו שבאנו לחוש לה שמא נתערב הדם עם המ"ר בפנים עד שאינו ניכר זה לעצמו וזה לעצמו ויצא מעורב. הרי דם כזה אינו מטמא כלל. ודוקא שנמצא דם עם המ"ר. ודומה לצחצוחי זיבה בעין הוא דמטמא ר"מ: ידידך גיסך אדו"ש הק' אברהם. סימן רלב ב"ה לכבוד הרב החריף ובקי מו"ה ישראל יעקב נ"י האבד"ק פיינטשנע. א בדבר האשה שרואה דם במ"ר לפעמים. והיא מרגשת כאב כל היום אף שלא בשעת הטלת מ"ר. ולפעמים רואה דם בתוך מ"ר ואינה מרגשת כאב. ולפעמים מרגשת כאב ואינה רואה דם בתוך המ"ר. ועל העד שמקנחת בו אחר הוצאת המ"ר אינה מוצאת. זה תורף השאלה: ב' הנה על הכאב אין לסמוך כלל להתיר. כיון שמרגשת הכאב גם שלא בעת יציאת המ"ר אימא שהכאב במקור וגורם לדם שיבא. ואינו מועיל רק אם הכאב רק בשעת הטלת מ"ר ויושבת. דבשעה שמזנקת הרי בשעה זו לא הדר מ"ר למקור. ומדמרגשת בשעת הטלת מ"ר מוכח דכאב מחמת מכה שבמקום מ"ר. וכ"כ הרב בש"ע בביאורו: ג) ורו"מ כתב דבדיקת מהרי"ל קשה לעשות לה מחמת שאינה רואה תמיד ומי יודע לכוון בעת שהיא רואה.