שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 75

ופי' הר"ש שאין השמן בעין ואין מקומו ניכר ע"כ אינו חיבור ואינו פוסל אלא מקום מגעו. הנה מפורש דמ"מ חשיב שנגע הט"י בשמן המעורב במקפה אף שאינו בעין רק לא חשיב שנוגע בצד השני שהחולין מפסיקין. וכך הם דברי רמב"ן שהש"ז מפסיק בין פי האמה שמצד שני בין צ"ז שבמקום זה. אבל מ"מ חשיב נוגע בצד אחד. וא"כ דם נדה שא"צ חתימת פי המקור ומטמא בכעין החרדל ובפחות מכן וא"צ נגיעה רק בצד אחד שפיר חשיב שנוגע בכותלי הרחם מצד אחד. ע"כ אין להכשיר בזה משום חציצה כלל: מח) גם מ"ש שתאבד המראה מן העולם הלא גם בווסתות קי"ל למיחש בחדא זימנא חיישי' בפרט שדבר זה הי' כמה פעמים שהי' מראה טמא יבש והשתא ראינו שני פעמים שהי' לת מראה טהור ויבש מראה טמא ודאי שגם בראשונים הי' כך ואתחזקה כמה זמנין. וראי' לזה עובדא דר"נ באשה שמלה בנה ראשון ומת שני ומת שלישי הביאתו לפניו וראה שהי' ירוק ולאחר שחזר למראהו צוה למולו אף דס"ל דתרי זימני הוי חזקה [ובה"ג גורס רביעי הביאתו לפניו] מ"מ כיון שהג' הי' ירוק דן שמסתמא גם בראשון הי' כן וה"נ בנ"ד. הדוש"ת הק' אברהם. סימן רכו ב"ה אור ליום ב' ויחי תרנ"ז לפ"ק. שלום לכבוד אהובי מחותני הרב החריף הבקי החסיד הישיש מו"ה ראובן ישעי' נ"י. א) דבר מראה הנמצא על בגדי אשה או הנמצא על עד והי' מראה טהור ולכשנתייבש ונטלו נגד האויר נראה בין נקבי האריגה מראה אודם. הנה ידוע דברי חכ"צ שחולק על הב"ח וסובר דאזלינן רק בתר יציאתו מן הגוף וטהור. אך בזמנינו נתגלה תשו' מהר"ח או"ז [והרשב"א השיב לו תשובה. והתה"ד מביא דבריו בענין סבלונות] וכתב בסי' ס"ז וז"ל האשה שקנתה ומראה מקום הקינוח לבן וטהור בלי ספק. והניחתו בקופסא ואחר שעה נהפך לאודם והאדים ממש ומראה דם לו נראה לומר דאגלי בהתתי' ומעיקרא דם הי' וטמאה נדה.

ולא מעיקרא לבן הי' אלא לכשנעקר הלבין עכ"ל. אך מלשון "ממש" משמע דבנוטה לאדום לא יטמא בזה. דבזה יתלה באויר ובבגד עצמו כמ"ש החכ"צ. אך בהאדים ממש ומראה דם לו אין סברא לתלות בזה. ומסתמא הנראה רק נגד האויר בין נקבי אריגה אינו אדום ממש כדם: ב) מכל מקום נ"ל שאין לתלות באויר ובבגד רק בבא במקרה פעם אחת ושתים. אבל אשה שתמיד מתאדמים עדי' לאחר שנתייבשו אין לתלות בזה. דלמה נשתנו לאשה זו סדרי בראשית שעדי' יתאדמו על ידי האויר והבגד. האומנם כי לשון החכ"צ מורה להיפוך כי המעשה הי' שאשה נולד לה חולי כו' ותמיד אחר טבילתה איזה ימים כתמים נוטים למראה אדמומית ואחר שנתייבשו ונשתנה מראיתן למראה שחור בתכלית. וע"ז כתב בתכ"צ שאילו הי' לבנים בשעת יציאתם מן הגוף ואח"כ חזרו להיות שחור הי' טהורים. ושינוי אויר והבגד גרמו להתאדם. הנה דאף שלא הי' מקרה רק תמיד אחר טבילתה איזה ימים היא רואה כתמים אלו. מ"מ תולין באויר ובגד. אך לא מסתבר כן: ג) אך אף אם הי' אדום ממש או שתמיד הוא כך ואינו מקרה. מ"מ אינו דומה לנידון מהר"ח או"ז שכולו האדים. משא"כ בזה שרק מקצתו האדים. הענין מראה שתחלה הי' מעורב המראה טהור וטמא יחד ואח"כ כשנתחלקו ניכר המראה טמא בפני עצמו. וכתבתי בזה תשובה ארוכה והעליתי שאם הי' ידוע שבמקור הי' מעורב יש להכשיר. אך אם לא נתערב רק לאחר שנעקר אזלו כל ההתירים והדבר תלוי בשאלת חכמי טבע ובכתמים דרבנן נראה להקל. והבא להחמיר בדרבנן עליו הראי' כדתנן במס' ידים: דברי מחותנו הדו"ש בלונ"ח: הק' אברהם. סימן רכז ב"ה יום ג' לסדר זאת חקת התורה תור גאולה לפ"ק. שלום לכבוד הרב החריף וכו' מו"ה מרדכי מארקיל נ"י אבדק"ק רייוויטץ.

א) על דבר האשה שהרגישה זיבת דבר לח ומצאה על העד מראה טהורה וזה פשוט שטהורה אך כבר היתה לפני מורה אחד וטימאה מחמת שהי' מראה אדום נקלפת והאשה מכחשת את המורה. הנה אם האמת כדברי המורה אף אם לא נבדק בצפורן ובתשובה העליתי שאם לא נבדק אינה טמאה מספק דאינו אלא חשש לכתחילה. מ"מ אם לא הי' צורה אלא דם יבש. הלא ידוע דקי"ל כראב"ד דבכל ענין טמאה: ב) אך עד אחד בהכחשת בעל דין לאו כלום הוא דלא יקום ע"א באיש כתיב. ועיין רש"י יבמות (פ"ח:) בד"ה ועשו שתי נשים. ועוד דאפי' לפי דברי המורה אינו ברור שטמאה דאין אנו בקיאין במראות. וברמב"ם פרק כ' מהלכות איסורי ביאה הלכה ט"ו דאין עד אחד נאמן אלא בדבר ברור לגמרי. ואם העיד שאביו כהן חיישינן שמא חלל אף שאם הי' שנים מעידין שאביו כהן לא הי' חוששין על זה עיש"ה: ג) אך בנ"ד שמשעה שהמורה טימאה יצאה מחזקת טהרתה וצריכה עדות והמורה מכחישה והיא ע"א בהכחשה. ומ"מ לשון שכתב בשם המורה קליפת דם אולי היא כמין קליפות ובלא נבדקה טהורה כנ"ל: הק' אברהם סימן רכח ב"ה יום ג' פ' תצוה. החוה"ש וכ"ט לכבוד ידידי הרב החריף הבקי החסיד המפורסם כקש"ת מו"ה ישראל ברוך נ"י אבדק"ק וואיען. א) מכתבו הגיעני וראיתי שעושה סניגרון לדבריו. ואשר כתב די"ל התוס' לא ס"ל כהרמב"ם ואף על הלכה למשה מסיני חייב. לדעתי אם באנו לומר דר"ח רק לענין טומאת ערב ומשום שנגעה בדם אף להרמב"ם י"ל כן כאשר כתבתי במכתבי הקדום. דזה אינו ענין כלל פלוגתא דרבי בממ"ט כדמשמע מדברי הרי"ף בפרק הרואה כתם וכאשר מבואר בדבריי הקודמים: ב) ואשר כתב עוד במה שהשגתי עליו מסוגיא דשבועות תיובתא לדבריו. איני יודע מה אפרש עוד. אך יעיין בסוגיא דשבועות ובתוס' שם ד"ה המשמש מת ויראה איך שאין מקום לדבריו כאשר כתבתי שם.

וימחול לעיין עוד הפעם היטב בדבריי ועל השלישית מה שנדחק עצמו מאד ליישב. הנה שערי דחוקים לא ננעלו ויהי לו אשר לו ג) ואשר ביקש להעמיד דבריו ראשונים תירוצו ברשב"א ואמר דבזה ודאי לא חיישינן בווסתות שהרגישה וטעתה בהרגשה. אך דחיישינן שראתה בלא הרגשה. יראה איך ההכרח לעשות סניגרון לדבריו נטהו מדרך האמת. שהרי חזקת דם בא בהרגשה עדיף מחזקה שאין האשה טועה בהרגשה. שהרי אם מצאה בעד טמאה ותלינן שטעתה משום דחזקת דם שבא בהרגשה ובווסתות אומר שלראייתה בלא הרגשה חיישינן ולטעתה בדם מכה לא חיישינן. הא ודאי יותר מכדי שהדעת טועה. רק ההכרח נטהו מדרך האמת: ד) ואשר השיב על מה שכתבתי ליישב קו' הרשב"א על התוס' ממתני' דשלש נשים. הנה בזה אני רואה שלא עיין כלל בדבריי וביחוד בסוף דבריי ומבואר בדבריי דודאי אף בעד שאינו בדוק יש לומר שאף מתחילה ראתה ואף אח"כ שהרי בדקה שנית שהרי לא ראתה בעד עד למחר אך לשווי' י' טומאת ודאי אי אפשר דמה"ת אמרינן אשה מרגשת וכן אם איתא דהוי דם. וא"כ ממנ"פ אין לחוש שראתה גם מתחילה וכותלי בית הרחם העמידוהו דמה"ת לא חיישינן לזה. וגם אין לחוש שראתה מתחילה והגיע הדם לחוץ. דא"כ היתה מרגשת ביציאת דם לחוץ. דבזה אי אפשר שטעתה בהרגשת מ"ר וע"כ אינה טמאה רק משום כתם וניחא ג"כ דבמ"ר טהורה לגמרי משום דמסתמא בראייתה דם במ"ר בודקת וכשמוצאת טהורה. מזה ראי' שבא ממקום מ"ר: ה) ואשר רצה לחלק בין דברי התוס' בהאשה דשאני התם דאם הוא ממקום מ"ר א"כ אינו במקרה וע"כ יצא עמהם. הלא בעד שאינו בדוק ודאי אם הי' מקודם בעד ע"כ תצא עם העד ומה בין זה להתם: ו) ואשר ביקש להעמיד דבריו לומר דבאמת אף בדם טהור קובעת ווסת והביא ראי' לזה מדברי הרז"ה.

ואין משם באמת שום ראי' דאף שבדם טהור ג"כ הוא מהווסת אבל לא שתראה אח"כ דם טמא רק דם טהור ובאמת אם היתה יודעת שבעונה ראשונה ראתה דם טהור לא היתה צריכה לחוש לעונה ראשונה ולא לשני' אלא אם כן תראה בראשונה דם טהור: ז) מה שתירץ דבדם ירוק א"צ לחוש לווסת משום דאיכא למתלי בצדדים לשיטת מהרי"ל. הנה יותר יש לתלות במחמת תשמיש בצדדים. שהרי מפורש בגמ' שבודקת ע"ז. והיינו דמשום שאין דרך נשים לראות מחמת תשמיש תלינן דמחמת דחיקת השמש בצדדים הוא ואעפי"כ חוששת לווסת. ואם ראתה ג' פעמים תצא. ואף שכתב הרשב"א דמטעם ווסת הוא: ח) ואשר רצה לחלוק על מה שהמצאתי דבהרגישה שנפתח מקורה אמרינן אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם. והביא ראי' לסחור מההיא דהכניסה שפופרת. ואינו כלום. דמי הגיד לו דהתם הפירוש שהכניסה שפופרת במקור. דודאי די באם הכניסה עד כלות בה"ח דשם מטמא הוי השפופרת חציצה: ט) ומאד אתפלא שלא השיב כלום על הראי' שהבאתי דפתיחת הקבר הוא פתיחת המקור מדברי הנוב"י דאם פתח פי המקור בכלי חשוב פתיחת הקבר. ומה שכתב שהוא כשגגה יצאה מהשליט. ולדבריו נעלם מהנוב"י סוגיא דשפופרת. ואשר מבואר בנדה דאין פתיחת הקבר רק בדבר גדול היינו דדבר קטן אפשר שיצא בלא פתיחת המקור. שהרי הוא פתוח לעולם לקלוט הזרע אבל ודאי אם נפתח אין חילוק בין בדבר גדול או בדבר קטן כמ"ש הנוב"י דאם פתח פי המקור בכלי ולא חילק אם פתח מעט או הרבה. ואף הבאים אחריו לא חלקו עליו רק דפתיחה מבחוץ לא מקרי פתיחה וכמ"ש בתשובה הקודמת. הארכתי בפשטות לפי שהוא דין מחודש אצלי. ואם יש לכת"ר איזה השגה ע"ז ימחול להודיעני כי כוונתי לעמוד על האמת אך לא יוסיף לחלוק בדבר שפתים לבד אך בראיות ברורות יתנו עדיהן ויצדקו: יא) ואשר חולק עלי במ"ש דאם דם טהור מראה מרובה וטמא.

כ"ש דאמרינן ע"כ טהור מגופה כיון דאין דרך לראות כ"ש. ועל זה השיג דאין דרך לראות נמי דם טהור. לא ידעתי מי הגיד לו זה דאף דרוב דמים טמאים לא משום זה נאמר דדם טהור לא שכיח. רק דרוב דמים באשה טמאים לשיטת הראב"ד וע"כ ודאי תלינן בדם טהור. וכמ"ש התוס' (דף י"ז:) דאי שחתה לאו רגילות הוא הוי ודאי טהור אף דרוב דמים מן המקור ועי"ש. זולת זה אין בדברי מעלתו חדשות והי' בזה שלום: מנאי ידידו הדוש"ת הק' אברהם. סימן רכט ב"ה אור ליום ב' תצא תרכ"ט קראשנעוויץ: יכתב לחיים טובים בספר. עת יתקע בשופר. כבוד ידיד נפשי הרב החריף ובקי צדיק וחסיד בקש"ת מו"ה פנחס אלי' נ"י ויזרח כשמש ויהלום. א) מכתבו שאלת חכם הגיע לפה בעוד לא הייתי בביתי ובבואי לביתי עיינתי בדבריו הנחמדים והנה פרטי היתרי האשה הם מצד הווסת קבוע אשר נתחדש לה שמתחילה היתה פעמים מקדמת ופעמים מאחרת. והנה אם לא הי' לה ווסת קבוע מעולם שלש פעמים ביום א' בעונה אחת ועכשיו נקבע לה ווסת הזה וא"כ דומה לנידון הנוב"י סי' ס"א שפירש הא דאם יש לה ווסת תולה בווסתה שעכשיו נתחדש לה ווסת קבוע. ודומה להא דאיתא בש"ע סי' קפ"ט סעי' י"ז ובש"ך סק"מ דלאחר שחזר ווסת ראשון למקומו שוב א"צ לחוש לאינו קבוע, דהא שראתה תחילה באינו קבוע משום שלא הי' לה ווסת אחר אבל עכשיו שיש לה ווסת שוב לא תראה בו: ב) אך בש"ע סי' קפ"ו דאשה שתוך י"ד ימים אינה רואה דם דינה כאשה שיש לה ווסת. אינו דומה לדין הנוב"י. שהרי ראתה מ"ת בליל טבילה ולזה הי' לה ווסת תחילה שלא תראה אז. ואעפי"כ ראתה מ"ת. ואינו דומה לנידון הש"ע דהתם שעבר הווסת הפלגה הקבוע לה דשוב לא היתה לה שום ווסת מתי תראה וראתה בזמן אחר משא"כ כשחזר ווסתה. אבל בנ"ד שראתה בזמן שהי' לה ווסת שלא תראה. יש לומר שגם עכשיו שנקבע לה ווסת גמור תראה:

ג) אך יש לומר דהא לאו לכל דבר דינה כיש לה ווסת. ודין זה מקורו בתה"ד והוא עצמו הוכיח מש"ס (נדה ט:) דלענין טומאת מעל"ע חשובה כאין לה ווסת. רק לענין בדיקה דיש פוסקים אפי' אין לה ווסת א"צ בדיקה. ובכה"ג י"ל הכל מודים דא"צ בדיקה ע"ש. אבל בשאר דברים דינה כאין לה ווסת. ושוב דומה לנידון הנב"י הנ"ל: ד) ונלע"ד ראי' דלענין בדיקה שוה לשאר דברים דאל"כ אזדא לה ראיית הראב"ד בס בעה"נ בשער הספירה דאפי' אין לה ווסת א"צ בדיקה מהא דאם יש לה ווסת תולה בווסתה. דמשמע דרישא באין לה ווסת ואעפי"כ א"צ בדיקה בפעם ראשונה מדאין פעם ראשונה מן המנין. ואי כתה"ד א"כ י"ל דרישא בראתה בזמן שיש לה ווסת שלא תראה אז וע"כ לא היתה בודקת. ולענין רמ"ח בין לפי' הרשב"א ששמשה בזמן ווסתה דזה לא שייך שהרי אין לה ווסת לראי'. בין לפי' המרדכי דמסתמא דם טהור ובווסת כה"ג ודאי אין תולין בדם טהור. וכמו שחילק בתה"ד לענין טומאת מעל"ע משום דאיכא ריעותא. [הראב"ד ע"כ או כרשב"א וכמו שתשב הרז"ה לדעתו או כמרדכי דלרש"י אין התחלה לראייתו כמובן] א"ו דבדיקה שוה לשאר דברים. וכיון דמוכח בש"ס נדה לענין טומאת מעל"ע ממילא דה"ה לענין בדיקה ולגמרי חשיב אין לה ווסת וחזר הדין לנידון הנוב"י: ה) אולם ראיית התה"ד מנדה (ד' ט') תמוה לי טובא דהא בדף ה' מסיק הש"ס דאפי' לר' דוסא אין די' שעתה רק ברואה בשעת ווסתה משום דאורח בזמנו באה אבל בשלא בשעת ווסתה מודה. וא"כ באין לה ווסת קבוע לראי' לא משכחת שתראה בשעת ווסתה. אבל לענין אם ראתה שלא בשעת ווסתה י"ל דכיון שיש לה ווסת שאז לא תראה דינה שוה ליש לה ווסת ממש ואף דאיכא ריעותא. ו) וכדמות ראי' דדינה כיש לה ווסת מסוגיא דפ"ק דנדה (י"ב:) אשה מהו שתבדוק לחייב בעלה חטאת ומסיק דלא תבדוק דא"כ לבו נוקפו ופורש.

ותמוה טובא דממנ"פ אי בסמוך לווסתה יפרוש ויפרוש. ושלא בסמוך לווסתה אנוס הוא כפ"ב דשבועות ואיך יתחייב חטאת. ולהנ"ל י"ל דכי אמרי' בפ"ב דשבועות אנוס הוא. באשה שיש לה ווסת שלא בסמוך לווסתה כדמשמע לישנא בשאין סמוך לווסתה דאונס גמור הוא דמהכ"ת שתראה ועוד וכי לא יבעול לעולם. ובסמוך לווסתה נמי אי לאו דילפי' מוהזרתם דמחויב לפרוש סמוך לווסתה הו"א דדינה שוה לתוך ימי ווסתה כיון שאינו בשעת ווסתה ממש. ועי' ברא"ה בבדה"ב ובמ"ה] ובנדה מיירי באשה שאין לה ווסת אך יש לה ווסת שאותן הימים לא תראה. דהשתא לאו אנוס הוא אם בעל בימים שאין ברור שלא תראה שהרי יכול לבעול בתוך הזמן והרי לר"מ אשה שאין לה ווסת אסורה לבעלה ועכ"פ לרבנן לאו אנוס הוא אם יכול לבעול בזמן אחר. ובשבועות דלא מוקי לה בכה"ג משום דקאי אמתני' וסתם מתני' ר"מ. ולדידי' אשה שאין לה ווסת אסורה לגמרי וע"כ ביש לה ווסת מיירי. וא"כ מוכח דתוך ימים שאין דרכה לראות חשובה כיש לה ווסת. דאל"כ אנוס הוא. דכי לא יבעול לעולם. וא"כ מוכח דעכ"פ בליכא ריעותא חשיב יש לה ווסת וממילא מוכח מראב"ד דלגמרי כנ"ל: ז) מיהו יש לדחות דלעולם דינה כאין לה ווסת. מיהו כיון דאמרי' בס"פ בנות כותים דאפי' לר"מ בתוך י"א יום מותרת א"כ אף לרבנן י"ל בבעל לאחרי י"א יום דלאו אנוס הוא כיון שיכול לבעול תוך י"א. ובשבועות דלא מוקי הכי משום דכר"מ וכנ"ל באופן דאין לנו ראי' מהש"ס לדין זה: ח) וכ"ז לדעת הנוב"י הנ"ל אולם גוף דינו של הנוב"י ודמיונו מלמודה לראות ביום כ' ויצתה לשלשים דכשחזרה לראות ביום כ' אינה חוששת לשלשים. ומינה למד כשראתה מ"ת ושוב נולד לה ווסת קבוע דנעקר ווסת התשמיש. לפענ"ד אינו דמיון כלל. דבשלמא התם דא"א להיות לה שני ווסתות יחד יום כ' ויום ל' וע"כ כשנקבע יום כ' נעקר יום שלשים.

משא"כ היכא דאפשר להיות לה שני הווסתות יחד. ומה ענין ווסת הימים לווסת התשמיש ויותר מזה דכשקובעת ווסת לתשמיש ולהפלגה יחד אין מחשבין ההפלגה מראייתה גרידא רק מראייתה ע"י תשמיש וכדמוכח בש"ע סי' קפ"ט סעי' י"א. וכן מוכח בש"ך סי' קפ"ט ס"ק מ"ח דנקט קפצה וראתה ולאחר כ' יום חזרה וקפצה כו' משום דראי' שע"י מעשה מעין ראי' אחרת מראי' לימים וא"כ איך יעקר ווסת שע"י מעשה מקביעת מווסת הימים וזה פשוט: ט) וראיתי בתו"ד שדחה ג"כ דברי הנב"י משום דלאו משום ווסת לבד נאסרת רק משום ממלאת ונופצת. ומכח זה כתב כמה דינים בסי' הנ"ל ודבריו תמוהים וסותר דברי עצמו במחכ"ת. דהוא עצמו כתב דמותרת לבעל שני אף דבענין חולי ממלאה ונופצת אין חילוק בין אצבעות אלא כיון דמשום ווסת ליכא שוב אין איסור משום ס"ס. וא"כ בנ"ד וכן במעוברת בשאר דינים כיוצא בהם. מיהו דינו של הנוב"י נראה לענ"ד דליתא מטעם הנ"ל: י) אולם עדיין יש לנו היתר של המרדכי שפי' דאם יש לה ווסת אינה נאסרת ברואה מ"ת. ולכאורה ק"ו בנ"ד שהוחזקה בשעה שאין לה ווסת, די"ל שלא תראה בשעה שנקבע לה ווסת. אך זה ניחא אם הי' טעם המרדכי משום שלא תקבע ווסת כיון שיש לה. וזה שלא בשעת ווסת הקבוע לה. וע"כ כ"ש שאינו קובעת מימים שלא הי' לה ווסת לימים שיש לה ווסת אולם המרדכי אתי עלה משום שתולין שדם טהור הוא וכמבואר בדבריו. וא"כ אם ראייתה הי' בשעה שאין לה ווסת לא הוחזק שהוא דם טהור ונסתפקנו שהוא ממקור. ושוב נחוש אף כשנקבע לה ווסת. ולומר דכשתראה לאחר שנקבע לה הווסת יהי' הוכחה שראייתה למפרע מ"ת הי' מהצדדין. דאל"כ לא היתה רואה אחר שנקבע לה הווסת. ז"א דאינו מוכח מפי' המרדכי כן. דהמרדכי לא אמר רק דאין דרך אשה לקבוע ווסת מ"ת כשיש לה ווסת קבוע לימים. אבל אחר שהורגל טבעה לראות מ"פ.

י"ל דשוב לא תפסוק אף לאחר שקבעה ווסת: יא' ועוד דטעמו של המרדכי נראה משום דאשה בחזקת טהרה עומדת ותולין בהצדדין. רק באשה שאין לה ווסת דעלולה ממקור ולא מצדדין תולין במצוי ולא נוציא אשה מחזקתה שהוחזקה שלא לראות מצדדין. אבל שלא בשעת ווסתה דאין דרכה לראות לא ממקור ולא מצדדין שוב מוקמינן לה בחזקת טהרה. אבל זו שהוחזקה לראות מ"ת בשעה שלא הי' לה ווסת אף שעכשיו רואה ג"כ מ"מ) מוקמינן לה אחזקתה. שלא יצתה מחזקתה עד עתה לראות ממקום שלא היתה רגילה לראות. (ואף דעכשיו רואה ממקום שאין רגילה לראות מ"מ עד עכשיו מוקמי' לה אחזקתה וממקור ראתה) וכיון דעד עכשיו ראתה ממקור מהכ"ת להחזיק ריעותא בצדדין. באופן שלפענ"ד אם בשעה שקבעה הווסת להיות רואה מ"ת לא הי' לה ווסת קבוע מיגרע גרע ואף להמרדכי אסורה. וכבר כתבנו שלדעת התה"ד בכה"ג חשיב אין לה ווסת בדאיכא ריעותא. ואף שדחינו ראייתו מ"מ מידי ספיקא לא נפקא: יב) מיהו אם הי' לה פעם אחת ווסת קבוע ושוב הקדימה איזה ימים ונמשך ראייתה עד יום ווסתה שהי' לה בתחילה לא נעקר ווסתה וכמבואר בס' בעה"נ להראב"ד ז"ל. וזה כוונת רמ"א בדין אשה שרגילה להקדים ראייתה איזה ימים כמו שביאר התו"ד ועדיין חשיב יש לה ווסת. וכ"ז צריך חקירה מהשואל וגם אם הי' ראייתה שלשתן בלילה או שלשתן ביום כמבואר בסי' קפ"ט. ואל"כ אין כאן ווסת כלל. ואם לא הי' בתחילה ווסת קבוע וכנ"ל ואף עכשיו אין לה אז בכל פרטיו לדעת תה"ד חשיב אין לה ווסת ואנחנו העלינו דין זה בצ"ע ואין להקל נגד דעת התה"ד. ואם עכשיו יש לה ווסת קבוע יש לצדד לדעת המרדכי וצ"ע: יג) צד ההיתר הב' של האשה הזאת משום שבפעם ראשון לא בדקה עצמה לפני תשמיש. ולפע"ד אין להקל כיון שברמב"ן פרק אלמנה ניזונת מפורש דאין להקל שלא תחשב רמ"ת.