שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 74

ופרש"י דתרווייהו חד טעמא נינהו דאי הוה כתיב וירקה רוק הי' משמע שלא יהי' שם אלא רוק אך הא כתיב וירקה סתמא ואפי' רוק וד"א. וה"נ א"א בלא צחצוחי רוק ע"כ. ולפי"ז אין ראי' כלל לזב. דבזב הא כתיב רר בשרו את "זובו" וכיון דמשתעי קרא בזוב הא בעי' דליהוי כולו זוב ע"כ בעי קרא ולפי' התוס' דבזוב בעין לא בעי קרא נפרש הסוגיא דיבמות דאי הוה כתיב וירקה רוק הוה בעינן רוק בעין וק"ל. וכן הבין בתוספי רא"ש פרש"י רוק דוקא שלא יהא דבר אחר מעורב בו וירקה סתמא אף שד"א מעורב בו לא יבטל הרוק והיינו באין רוק בעין: כ) אך הרא"ש לטעמי' בתוספותיו ליבמות שחולק על פרש"י ופי' בהא דלוי דדרש מקרא אפי' רקקה כולו דם כגון בשותת והא דאבוה דשמואל דמסברא צחצוחי רוק מקרי שפיר רקיקה אפי' בלא קרא. וכ"כ בפסקיו דהנהו דבי מדרשא סברו דאפי' שותת לא בעי צחצוחי רוק וכ"כ הראב"ד ז"ל דטעמא דמסתבר הוא דהא רוק לא כתיב באורייתא וגבי זב נמי דכתיב וכי ירוק הזב אי לאו דכתיב זוב יטמא הו"א דם היוצא מפיו טמא ע"כ פי' הא דא"א בלא צחצוחי רוק לענין לפסול מן האחין. ולפי שיטתו הא דא"א בלא צ"ר אפי' הוה כתיב וירקה רוק ושפיר הביא ראי' לפי שיטתו: כא) אך הרי"ף לא הביא רק הא דאבוה דשמואל דא"א בלא צ"ר. וכתב הרמב"ן בס' הזכות שדעת הרי"ף כרש"י עי"ש. ומ"ש הראב"ד ראי' דרקקה דם לבד יצאה ידי רקיקה מהא דאי לאו קרא דזובו טמא הי' דם היוצא מפיו טמא. י"ל דמ"מ לבתר דגלי קרא בזב ילפי' מינה לחליצה. וכן מצאתי ביש"ש דילפי' בגז"ש מזב אפי' אינו מופנה כדילפי' רגל רגל ממצורע ע"ש. ואף שבקרבן נתנאל השיג על יש"ש דאין דנין גז"ש מעצמו. לק"מ שהרי בנדה (נ"ה:) וכי ירוק יכול אעפ"י שלא נגע ת"ל בטהור עד שנגע בטהור אמר מר יכול אעפ"י שלא נגע הא מהכ"ת סד"א נילף רוק רוק מיבמה.

ובתוס' שם תימה דהשתא נילף רוק יבמה מהכא דנגע וי"ל דבספרי דריש כו'. הנה מפורש דילפי' רוק רוק ועי' בזה בקרבן אהרן דהא רק ילפותא פירושא דקרא. וה"נ נאמר לענין רקיקת דם ילפי' פירושא דקרא דרקיקת דם לא מקריא וירקה: כב) אך מלבד זה אני תמה למה הוצרכו גאוני עולם לדבר בהוכחה זו. ולולא שאמרה רבינו הגדול ראב"ד ז"ל הייתי אומר דמעיקרא ליתא. דוקא גבי זב דאיתרבי מעיינות כיחו וניעו ומי אף מויו דוכי ירוק הו"א שגם דם כמותם. אבל חליצה דבעי' רקיקה ממש דמוי"ו דוירקה אין ללמוד כלום שהוא חבור הענין כמו וי"ו דוחלצה] מהכ"ת נאמר דם בכלל רקיקה. כג) ובתוספי רא"ש השיג ג"כ על פרש"י ז"ל וז"ל ומי כתיב ורקקה רוק פרש"י דרוק דוקא שלא יהא ד"א מעורב בו אלא אעפ"י שד"א מעורב בו אינו מבטל הרוק. ולא נהירא לי דלא אצטריך קרא להכי לומר שאין ד"א מבטל הרוק כדמוכח לקמן יבמה שרקקה דם תחלוץ לפי שא"א בלא צ"ר משמע דמילתא דפשיטא כיון דא"א בלא צ"ר מקרי שפיר רקיקה ולא בעי קרא. ועוד הו"ל לאקשויי הכא מדם היוצא מפיו. ונראה דדריש מקרא אפי' רקקה כולו דם כגון בשותת. א"נ דס"ל דאפשר בלא צ"ר הלכך בעי קרא עכ"ל: כד) ולפענ"ד לק"מ דהא דאמר מי כתיב וירקה רוק אין זה לימוד מדלא כתיב וירקה רוק. רק שאם הי' כתיב רוק הי' המשמעות כולו רוק עכשיו דכתיב וירקה המשמעות צ"ר. ומה שהקשה למה לא הקשה הש"ס אהנהו דבי מדרשא. בודאי אי לאו דאבוה דשמואל לא הוה ידעי' פירוש דברי הנהו דבי מדרשא. והי' צריך תחילה לעשות פי' לדבריהם ולהקשות וטורח זה למה. לכן הביא הש"ס דאבוה דשמואל דאמר כן להדיא והקשה: כה) סוף דבר פרש"י נלע"ד עיקר. וכן דעת רי"ף ורמב"ם ורמב"ן ואו"ז [ותוס' דנדה שתוספי הרא"ש מחולק עליהם לפי שיטתו] והם רובא דמינכר נגד הראב"ד ורא"ש.

ואף שהב"י קבע בשלחנו דעת ראב"ד ורא"ש דיעה ראשונה סתם הוא לפי הגירסא שהי' לפניו בטור שכתב דעת ראב"ד ורא"ש סתם גם הוא עשה כן. אך העיקר גי' הב"ח שהטור כתב שני הדיעות עי"ש. ע"כ הלכה כפרש"י ורוב הפוסקים. וכן פסק ביש"ש והכי נקטינן. וע"כ גם דברי תוספי רא"ש נדה נדחין מהלכה. ופשטא דברייתא דלסתור יום א' אתא כנ"ל לשון הברייתא מה זיבה סותר אף ש"ז סותר אי מה זיבה סותר שבעה גם ש"ז יסתור שבעה [ת"ל כו'] ואם נאמר דבלא קרא הי' סותר שבעה א"כ מה ס"ד שיסתור שבעה קרא ל"ל. א"ו קרא לסתור יומו אתא דבלא קרא לא הי' סותר כלל כשיטת תוס': כו) והנה במרדכי סוף חולין הקשה בהא דש"ז של זב מטמא במשא משום צ"ז. וכן יבמה שרקקה דם תחלוץ משום צ"ר יתבטל ברוב. וי"ל בבע"ק וביבמה איירי כגון שהוא בעין וניכר וכל דבר שהוא בעין וניכר לא בטיל א"נ בדבר שתחילת ביאתו מעורב ליכא למימר דבטל עכ"ד. והנה בנ"ד שאינו ניכר לתירוץ הראשון בנ"ד בטל ברוב. ואפשר שזה כוונת התוס' הנ"ל דמסברא לא הי' סותר אפי' יום א' משום ביטול ממילא בנדה דליכא קרא בטיל: כז) האומנם כי יש לדון מאחר שאפשר ליטלו על הבגד ויתייבש ויהי' ניכר גם מעכשיו חשיב כניכר. והנה ביור"ד סי' צ"ח סעי' ד' ברמ"א בנפל חלב לתוך התבשיל ונתבטל טעמו בס' צריך ליתן שם מים צוננים וטבע החלב להקפיא דמאחר דאפשר להסירו חשיב כאילו מכירו. לכאורה גם בנ"ד כך. אך כרו"פ שם כתב במקום שהמאכל מתקלקל בכך יש לצדד להקל כמו בכלי דבטל חד בתרי אף שיש לו היתר בהגעלה הואיל וצריך הוצאות להגעילו. הנה דס"ל דמדינא בטיל רק כל היכא דאיכא לברורי האיסור מבררינן כשאין לו הפסד בבירור. כה"ג חשיב דשיל"מ. כמו טבל דחשיב יל"מ בהפרשה כיון שלא יפסיד רק האיסור. אבל אם חשיב מכירו ממש אין שום דמיון להא דכלי:

כח) אך גם לדעת פרמ"ג שכתב דיש לחלק שהוא כמכיר האיסור. י"ל דוקא התם שאפשר לבררו ואז יאסר חשיב האיסור בעין לא בטל. משא"כ בדם נדה לטמא האשה שזה אינו רק בשעת יציאה וכיון שאז אינו ניכר מה בכך שיהי' ניכר אח"כ. ועוד דכמו שכתבו תוס' לענין יבש שיכול לשרות ולחזור לכמות שהי' דלא מהני רק בלח מעיקרא לענין שלא יצא מתורת לח מהני הא דיכול לחזור אבל שיחול שם לח משום שיכול להיות לח לא. ה"נ לענין מכירו דבניכר מתחילה ונתערב בהא קאמר או"ה [לדעת פרמ"ג] דכיון שיכול לשוב להיות ניכר ע"י צינון לא בטיל מיני' שם ניכר אבל לא שיחשב ניכר בתחילה מכח שיוכל להיות ניכר אם יקחנה ע"ג עד ויתייבש: כט) ומה שחששתי דאפשר שאף אם לא יקחנו על עד יתחלק הלובן והאודם זה מזה וסופו להתאדם. וכמ"ש בחת"ס בס"ת שסופו להתאדם. וכן בעלי הדס שסופו להשחיר וכן בתפירות תפילין שסופן לפסוק. יש לחלק דוקא בדבר שצריך הוייתו של עכשיו לא חשיב הוייתו קיימת משום שסופו להתקלקל. אבל לא שיחשב מעכשיו דם משום סופו: ל) וראי' לזה צואה כ"ש מבטלה ברוק וקורא ק"ש לא מהני רק לפי שעה דאח"כ הרוק עובר. וקשה נימא כיון שסופו של צואה להתגלות היא כמגולה. א"ו לא מהני לאסור מעכשיו משום לאח"ז ודוקא לענין שלא יחשב מעכשיו מהני סופו. וע"כ ס"ת שמצוותו בשחור לא חשיב שחור מעכשיו. וכן לענין טריפה דאמר רחמנא חי' אכול וזו הואיל וסופו לטרוף מעכשיו לא חשוב חיותו. וכן באינך. אבל נ"ד דומה להא דצואה סי' ע"ו ס"ו ע"ש. ועוד אפשר שאין סופו לשוב דם דאפשר שיתערב במי רגלי' ובשעה שבא הדם לבה"ח לא הי' סופו להיות דם: לא) והנה המרדכי בתירוץ הב' דכל שתחילתו בתערובות לא בטיל. וידוע שהאחרונים הקשו ע"ז דאדרבא תחילתו בתערובות אפי' בדשיל"מ בטל בגיגית.

ותירצו שאם האיסור הבטל בא לעולם בתערובות והמבטל הי' בפ"ע בטל אפי' בדשיל"מ. אך אם המבטל לא הי' בפ"ע אין בו כח לבטל. והנה בסברא זאת דכיון שהמבטל לא הי' מעולם בפ"ע גרע כח המבטל. נ"ל שהר"ן חולק על זה שכתב פ"ק דסוכה בהא דחבטן דלאו ביטול ממש הוא כיון שיכול לעמוד עליו אלא משום דפרוץ כעומד מותר רק במעורב שנתמעט חשיבות המתיר לא אך ברוב כשר אין המיעוט מבטל חשיבות הרוב עכ"ד. וא"כ מה בכך שהמבטל בא לעולם בתערובות המיעוט. הלא המיעוט אינו מבטל חשיבותו. ואדרבא יותר יש לו להיות בטל כיון שהרוב מבטל חשיבותו וכמו בגיגית. ויש לדחות שדברי הר"ן בשהי' תחילה בפ"ע ונתערבו אח"כ. שאם לא הי' ניכר הי' המיעוט בטל. עכשיו שניכר עכ"פ ממנ"פ אי חשבת לי' מעורב הא המיעוט בטל. ואי חשבת לי' בפ"ע הא הרוב בחשיבותו. אבל בבא לעולם בתערובות דלסברת המרדכי אין המיעוט בטל. ה"ה שמגרע חשיבות הרוב שלא יוכל לבטלו הואיל ומעורב ולא הי' מעולם בפ"ע: לב) אך עוד תמוה סברא זו מהא דס"פ הנודר מן הירק בצל של תרומה שנטעו ורבו גידולין על עיקרן מותר אף דגידולין הם המבטלין באין לעולם בתערובות. ובמנחות (ס"ט:) מוכיח מהא דבצל ששתלו בכרם ונעקר הכרם אפי' הוסיף במאתים אסור דבתר עיקר אזלי' ואף מה שנתוסף אח"כ חשיב כלאים דאל"כ יבטלו הגידולין שהם מאתים על העיקר את העיקר ואי כשהמבטל בא לעולם בתערובות לא בטיל הלא הגידולין באים לעולם בתערובות אשר ע"כ יותר נראה תירוץ הא' של המרדכי: לג) אך באו"ז ה' חליצה תרע"א כתב כדברי מרדכי בתירוץ הב' וז"ל ק"ל אני המאבר יתבטל הרוק בדם. ונ"ל הואיל ורביתי' דהאי רוק הכי שבאים שניהם מפי' יחד אין שייך בו ביטול שאין שייך ביטול אלא בדבר שזה לבד וזה לבד ונתערבו עכ"ל.

ונראה דבתחילת דבריו הוא נתפס דכשבאים שניהם יחד בתערובת הוא דלא בטלי דהיינו רביתי'. אבל אם אחד לבד בא בתערובות בטיל. ולפי"ז לא קשיא כל הני. דנדרים ודמנחות. דהתם ההיתר לבד בא בתערובות: לד) אולם הר"ן שכתב פ"ג דע"ז דזוז"ג מטעם ביטול. וע"כ כתב פ' בהמה המקשה גבי בן פקועה הבא על בהמה מעלייתא אותו הולד אין לו תקנה דלא משתרי משום זוז"ג כיון ששניהם היתר אלא שזה מועיל בו שחיטה וזה אינו מועיל בו שחיטה ע"ש. והוא כנ"ל כיון דמשום ביטול הוא והיתר בהיתר לא בטיל ואם כדברי המרדכי ואו"ז הנ"ל לא שייך בזוז"ג תורת ביטול שבאים שניהם יחד ואין לך היינו רביתי' יותר מזוז"ג:) לה) נשיב לנ"ד דלתירוץ הא' של המרדכי והר"ן דאף שבאים לעונם בתערובות בטל. א"כ בנ"ד שהאודם הי' מעורב ואינו ניכר ושהכל מראה לבן שפיר בטל ברוב. אך יש בזה מקום עיון שהרי במל"מ הקשה על המרדכי דמה הוקשה לו שיתבטל. הלא זה דומה למשא דממנ"פ נושא הטומאה ואינו דומה לאוכל שבא בזאח"ז לבית הבליעה. וה"נ ממ"נ נושא הצ"ז ג"כ וכן ביבמה דסוף סוף רקקה רוק ג"כ. וניחא לי' דהא דבטומאת משא לא שייך ביטול הוא רק מדרבנן להחמיר וביבמה הא מועיל אפי' להקל. וכן קרי של זב מטמא במשא מה"ת. ולפי תירוץ זה אזיל ההיתר בנ"ד. דמ"מ תהי' טמאה מדרבנן. האומנם לפי תירוץ הב' שתירץ במל"מ משום דבלח בלח אף לטומאת משא יש ביטול ג"כ בנ"ד יהי' בטל: לו) אך לפענ"ד לק"מ קו' המל"מ על המרדכי. דהא דלטומאת משא אין לה ביטול מבואר הטעם בבכורות משום דטומאה כמאן דאיתא. ואם נתוסף על המיעוט חוזר וניעור. אך למ"ד אינו חוזר וניעור דטומאה כמאן דליתא אף במשא לא מטמא. ויש לפרש דלמ"ד חוזר וניעור משום זה חשוב כמאן דאיתא דאפשר לשוב להיות טמא אם יתוסף.

והנה בתוס' (כ"ב:) בהא דדם יבש אם יכול לחזור ולשרות ולהיות לח חשיב לח. דוקא בלח מעיקרא הא יבש מעיקרא לא מהני הא דיכול להיות לח להחשב לח. וע"כ ה"נ בבא הזיבה והרוק בתערובות לעולם לא מהני הא דיכול להוסיף עליו להחשב כמאן דאיתא ואף במשא לא מטמא. כן יש לפרש הסוגיא בבכורות לדעת המרדכי: לז) האומנם כי מפרש"י משמע להיפוך דהא דחוזר וניעור הוא משום דחשיב כמאן דאיתא ומזה מוכח דמטמא במשא. מ"מ י"ל גם לפרש"י לפמ"ש הפוסקים והמרדכי מכללם בבא האיסור לעולם בתערובות אף דשיל"מ בטל והרי דשיל"מ לא בטיל משום דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר. וע"כ כשבא לעולם בתערובות לא חשיב איסור כלל והיינו דבכה"ג איסור כמאן דליתא וא"כ אף במשא לא יטמא. ועי' בהרב מלאדי זצ"ל בש"ע שלו סי' ש"כ בגיגית דמשמע מדבריו דאפי' יש בכל היין היוצא בשבת יותר מא' בששים מ"מ כל מעט יין היוצא בטל בס' ע"ש. ומדבריו ראי' גמורה לדברינו דכיון דאינו חוזר וניעור ממילא אינו מטמא במשא: אם נפרש שלא כדברי הרב זצ"ל רק דבעי לח) אך שלא יהי' א' מס' בכל יין היוצא. אין קושיא עכ"פ לדברינו. שהתוס' כתבו בבכורות שם דמהא דטומאה עוררת טומאה אין ראי' דכמאן דאיתא ומטמא במשא רק אם טהרה עוררת טומאה ע"ש וא"כ אף אם איסור חוזר וניעור מ"מ י"ל שחשיב כמאן דליתא ואינה מטמא במשא מדאינו אוסר בדשיל"מ. וכן מותר לבטל בכה"ג לכתחילה. דדשיל"מ הא חמיר מביטול איסור לכתחילה כדמוכח פ"ק דביצה (ד) דבדרבנן מבטלין ובדשיל"מ אפי' מדרבנן לא בטיל. וכיון דבא לעולם בתערובות אפי' דשיל"מ בטיל כ"ש שמותר לבטל כה"ג לכתחילה. ועוד מוכח כן בבא לעולם בתערובות עצמו סוף פ' במה טומנין ואין מרסקין כו' אבל נותן לתוך הכוס דפי' בס' התרומה משום נולד אבל נותן לתוך הכוס משום דבטיל.

ולדעתי מקור דין גיגית שהיא בס' התרומה נלמד מברייתא זו. וסה"ת לשיטתו שהרי דשיל"מ הוא ואעפ"כ בטיל משום דהאיסור בא לעולם בתערובות. ומכאן נלמד ג"כ שמותר לבטל לכתחילה. שהרי בתחילה נותן לתוך הכוס על סמך הביטול. ובודאי מדמבטלין לכתחילה מוכח דאיסורא כמאן דליתא ובכורות (כ"ד.) בתרומות ח"ל דמבטלין לכתחילה מפורש שם דאמרי' דאינו חוזר וניעור. גם בענין דשיל"מ כתב רמב"ן במלחמות פ' כ"ש דר"י אית לי' דשיל"מ בטל ובפ' השוכר את הפועל אית לי' לר' יוחנן קמא קמא בטל. אך בזה יש לדבר הרבה. גם דברי רמב"ן אלו אינם מוסכמים: לט) אך הצצתי בדברי הב"ח שכתב כיון דעקביא מטמא בירוק משום דלקה אמרינן דבזה שחזרו קצותי' לאדום גם חכמים מודים דכשנעקר מן הגוף לקה ונעשה ירוק וכשנתייבש חזר למראהו קצת. ומשמע מדבריו דתלינן דכולו הי' אדום תחילה ולקה קצת וחזר למראהו אבל תחילה הי' כולו אדום. וא"כ אזלו כל ההיתרים. ואף אם נאמר שרק מה שחזר לאודם הי' אדום תחילה ולקה לא יהי' רק צד היתר הג' משום ביטול דאלו היתר הא' ליתא. דאת"ל שלקה זה הוא לאחר שנעקר כמו שחור גם היתר הב' משום שאין בעין ג"כ ליתא. דבשעת עקירה הי' אדום בעין גם היתר הג' ליתא לדעת רש"י דעקירה היינו לאחר שבא לבה"ת. וא"כ בשעת ראי' לא הי' בטל: מ) אך בדבר זה שעקביא מטמא אינו רק בירוק געל אבל לא בירוק גרין כמ"ש בהגה"מ וכ"ש במראה לבן. ומ"ש הב"ח גם בלבן להמתין עד שיתייבש היינו שבמראה לבן אם יחזרו קצותיו לאודם נאמר שבא מחמת שנתחלק האודם לצדדין ומתחילה לא הי' ניכר מחמת התערובות. אך בזה כתבנו היתרים. נמצא שאם הי' ירוק געל בעודו לח אין בכחי לחלוק על הב"ח בלא ראי' בפרט שהט"ז והש"ך נראה שמסכימים עמו בזה כנ"ל.

אך אם הוא מראה גרין או לבן נ"ל להקל עפ"י היתרים הללו מאחר שלא ראתה בהרגשה בשעה שבא לבה"ח רק אח"כ: מא) שו"ר דאפי' הי' ירוק געל יש להתיר. דלכאורה מאין הרגלים שכל המראה ירוק געל משום שנמצא מעט חזר לאודם כשנתייבש. הלא י"ל שהי' מעורב ובטלה מראהו ובשנחלק לעצמו ניכר אדמימותו. בשלמא לעקביא דס"ל דלא נמצא מראה כזה במקור ובודאי אדום הי' ולקה. אך לדידן דכל ירוק מראה טהור וכיון דיש ירוק מראה עצמית מה ראי' מזה שבא מאודם. אך ניחא לפי הסוגיא (י"ט:) דירוק הנמצא בבגד לעקביא טהור דירוק סתמא לאו מגופה דלא שכיח. ע"כ יש סברא בירוק לומר אדום הי' דירוק לא שכיח וביש רגלים לדבר קצת תלינן שכן הי'. אך לדידן ששכיח הרבה בנשים מראה ירוק יותר ויותר ממראה אדום והוא בא מחמת חולשה שירדה לעולם. א"כ מהכ"ת נתלה בשביל שהאדים בקצוות שהי' כולו מראה אדום. ויותר תולין שהי' אדום בתערובות. וע"כ לא הי' ניכר מראהו וכשנחלק ניכר. ומצינו כמה פעמים בהפוסקים שנשתנו הטבעים בזמה"ז בלידה למקוטעין. בוורדא. כ"ש בזה שידוע הטעם מחמת חולשה: מב) קיצור צדדי היתר מחמת שמסתבר שגם במקור הי' מראה טהור וצחצוח אודם מעורב בו וי"ל כיון דבשעה שנעקר לא הי' אדום לא חל עליו שם דם נדה כלל ובשעת יציאה לא הי' דם. אך שיש לפקפק בזה לומר שהמראה אינו מטמא בעצם רק הוא לאות שהוא דם. וכיון שלולא התערובות הי' אדום שפיר חשיב דם. מ"מ יש לומר להיפוך: מג) צד היתר הב' לשיטת התוס' (כ"ב) דצחצוח המעורב מסברא אינו מטמא ועשינו סמוכין לשיטת התוס': מד) צד היתר הג' לתירוץ ראשון שבמרדכי סוף חולין דס"ל אפילו בא לעולם בתערובות בטל. וכן דעת הר"ן בזוז"ג. ואף שאפשר להפריד ולדעת פרמ"ג יו"ד סי' צ"ח כה"ג חשיב ניכר.

זהו בשהי' ניכר תחילה כיון שאפשר לשוב להיות ניכר לא בטל מיני' שם ניכר. אבל בשהי' תחילה כך לא חשיב ניכר משום שאפשר להיות ניכר. וכה"ג חילקו תוס' (כ"ב:) לענין דם יבש שיכול לשרות להיות לח: מה) אך אם התערובות נעשה לאחר שנעקר ממקור נפלו כל ההיתרים. ע"כ אין להתיר בזה רק בוועד חכמים שיסכימו שהמראה הי' כך מתחילתו או בשאלת איזה רופאים מומחים שיסכימו שכך הוא: מו) ועתה נדבר ממה שהעיר כ"ת להתיר משום דהוי חציצה המראה טהורה בין המראה טמאה בין הררח. והנה עיקר הדין חציצה בדם נדה אין לו מקור להלכה. מאחר שפסק בש"ע סי' קפ"ח הרואה דם בשפופרת טהור אפי' פלי פלויי. א"כ אין הטעם כלל משום חציצה. וא"כ מהכ"ת לפסול חציצה בשגם כי התנאים המטמאין בחתיכה ובתוכה דם הא לא חיישי לחציצה. ולדידן דטהורה כיון שאין הטעם משום חציצה. א"כ אין כאן מי שיחלוק על התנאים דלא חיישי לחציצה וביותר מפורש ברא"ש דלרבנן טעם היתר שפופרת משום דאין דרך לראות כך. מבואר דזולת זה הי' טמא אף דחוצץ. מז) אך נדבר לדעת תוס' ורמב"ם דהיתר שפופרת מטעם חציצה ובחתיכה היכא דפלי פלויי טמאה אם נ"ד חשיב חציצה. והנה בחי' הרמב"ן (כ"ב.) בהא דא"א בלא צ"ז הקשה הרמב"ן הלא אין בו חתימת פי האמה י"ל כיון שיצא עם ש"ז שהוא חותם פי האמה הרי הוא כנוגע ממש שמב"מ אינו חוצץ ע"כ. מבואר שאם הי' אינו מינו הי' הש"ז חוצץ בין פי האמה בין צ"ז המעורב בו. ולכאורה ה"נ דכוותי' אך באמת אינו דמיון דהתם למ"ד צריך חתימת פי האמה שיהי' הזיבה נוגע בפי האמה מכל צד בזה אמרינן שהש"ז מפסיק בין צ"ז שבצד זה מפי האמה לצד שני נמצא שאין כאןוו זיבה נוגע בכל צדדי פי האמה. ודבר זה מתברר ממשנה דטבול יום פ"ב מ"ג בבא שני' המקפה של חולין ושום ושמן של תרומה לא פסל אלא מקום מגעו.