שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 73

אבל מציעתא כמין שער דברים דקים שאין בהם פה"ק (דמה"ט גם לדידן דקי"ל א"א לפה"ק בלא דם תטיל למים] רק שנחוש שמא השערות הוציאו עמהם דם ולזה אין לחוש דומיא דחתיכה דפלי פלויי כו': יא) אך בירושלמי קאמר על המציעתא והסיפא הדא ילפא מן ההיא וההיא ילפא מן הדא. דגם במציעתא אם יש עמהם דם טמאה ואם לאו טהורה ובסיפא דהמפלת כמין דגים אם נימוחו טמאה יע"ש. ובפ' המ"ש לא מיחוור]. א"כ לבד שאין ראי' מהמשנה אך עוד יש להוכיח מירו' להיפוך שאין דרכו של פה"ק להוציא דם. ע"כ שפיר מוכיח מדמפלת חתיכה ודגים אם יש עמהם דם טמאה. אך אם נימא דדרכו של פה"ק להוציא דם. אימא דוקא בחתיכה וכמין דגים שיש בהם פה"ק. כשיש דם אמרי' שהפה"ק הוציא הדם. אבל בכמין שער שאין בהם פה"ק אימא מדיצא עם השער ודאי השער הוציא הדם. דאל"כ איך מתהוי שיבואו יחד. בשלמא בכמין דגים שיש בהם פה"ק אמרי' שמשום שהפילה כמין דגים עשתה פה"ק ע"כ יצא הדם. וא"כ מה ראי' מסיפא על מציעתא. אלא ודאי דלמ"ד אפשר לפה"ק בלא דם אין דרכו של פה"ק להוציא דם. וכיון דמתני' ע"כ סוברת אפשר לפה"ק בלא דם (דאל"כ לעולם טמאה] ואין דרכו של פה"ק להוציא דם. ואעפי"כ אם יש עמהם דם טמאה ולא אמרי' שהחתיכה הוציאתה. ה"ה כמין שער אם יש עמהם דם טמאה. וע"ה כתבו הטוש"ע דאפי' בחתיכה קטנה אם יש עמהם דם טמאה. וכן בכמין שער אם יש עמהם דם טמאה. ואי דרכו של פה"ק להוציא דם מנ"ל זה. הלא יש לחלק כנ"ל. משמע דס"ל דלמ"ד אפשר לפה"ק בלא דם אין דרכו של פה"ק להוציא דם. וא"כ בנ"ד שהרופא פתח פי המקור בכלי אפשר לפה"ק בלא דם. אין חשש לומר שמא הכלי הוציא עמו דם דבכה"ג טהור כמו הרואה דם בשפופרת: יב) ועתה נשוב ליסוד חקירת כבודו לצרף דעת הרמב"ם דאפשר לפה"ק בלא דם ולדידי ז"א דצירוף השיטות הוא משום ס"ס.

וכאן אם תתפוס שפתיחה יהי' איך שיהי' א"א בלא דם. שוב אין כאן ספק להתיר כלל. ודומה להחליד תחת המטלית דמטרפה ולא אמרי' דס"ס שמא תחת העור כשר ואת"ל טריפה שמא תחת המטלית כשר. אלא דזה נקרא ספק אחד שמא תחת המטלית טריפה. וכן בנפסק חוט השדרה במקום פי פרשה שלישית נאמר ס"ס. שמא שני' כשרה ואת"ל טריפה שמא פי פרשה בכלל שלישית. ועוד יש שם כמה ספיקות. אלא דזה נקרא רק ספק אחד שמא גם פי פרשה שלישית בכלל חוט השדרה. וכן בנ"ד שמא פתיחה לבד בלא יציאה דבר מבפנים א"א בלא דם: יג) אך הא דשאלתות דאפי' נפל שלא נגמר צורתו כשיצא לא נקרא פה"ק. הנה הבדה"ב (קפ"ו) דנפל בתוך מ' יום לאו כלום הוא ול"ל פה"ק כלל, ובמשה"ב כתב שזו דעת גאון ר' אחא משבחא ז"ל [בעל השאלתות] ואין ראי' לנ"ד שפתח הרופא פי המקור. אך בשאלתות שלפנינו ז"ל כי אמרי' א"א לפה"ק בלא דם היכא שנגמר צורתו דולד דמיפחח טפי אבל היכא דלא גמר צורתו ולא מפתח טפי אפשר לפה"ק בלא דם עכ"ל. והי' אפשר להקל אם ידוע שלא פתח הרופא אלא מעט פחות מפתיחת המקור בנפל בן מ' יום. אך אין לנו ראי' לדעת השאלתות לומר שאפי' ספק איננו דכיון דהיכא דמיפתח טפי א"א לפה"ק בלא דם מסתברא דהיכי דמיפתח קצת עכ"פ ספק יש: יד) וכן משמע בשמעתא דכריתות מקור הדין של השאלתות דמקשה ס"ס טמאה משום נדה ומשני בלידה יבשתא. משמע בסתמא מחזיקין אותה לטמאה נדה. וא"כ אם באת ללמוד קולא מהתם אין להקל אלא בבדקה. ומלבד זה שאלתי לבקיאות ואמרו כי עפ"י הרוב יוצא הדם בשעה שפותח פי המקור. ובדיקה זו תוך שיעור ווסת כמו בווסת למ"ד ווסתות דאו' וכמ"ש רו"מ. ובאופן שידוע עפ"י חכמות שהפתיחה הי' פחות מפתיחת הנפל בן מ' יום. וכ"ז בבדק בכלי אבל מישש בפנים באצבעו בטח לא פתח פי המקור כלל וכמ"ש רו"מ. ויש להקל:

דברי גיסך אוהבך הדוש"ת הק' אברהם. סימן רכה. ב"ה אור ליום ועש"ק תרומה תרנ"ו לפ"ק סאכאטשוב. שלום לכבוד הרב החריף ובקי מגזע היוחסין כש"ת מו"ה אברהם דובעריש נ"י מו"צ בווארשא יצ"ו. א) יקרתו הגיעני דבר האשה שזב ממנה ליחות תמיד ובעודה לחה היא מראה טהורה ולאחר שנתייבש היפך הקצה את עינו למראה טמאה. והנה דעת הב"ח סי' קפ"ח בזה לאסור דע"כ לא פליגי רבנן עלי' דעקביא בדף (י"ט.) אלא בנשאר ירוק מתחילתו ועד סופו אבל כשחזר להתייבש בקצותיו אחר שנתייבש אמרי' מלקא הוא דלקי אפי' לרבנן עכ"ד. ויותר מזה שאפי' לכתחלה מחויב להמתין עד שיתייבש. ובזה חולקין עליו הט"ז והש"ך. אך בעיקר הדין משמע שמודים לו: ב) ובחכ"צ חולק על עיקר דינו ואומר כי שינוי אויר והבגד גרמו לו להתאדם. וכתב כי למה שחולקין שאינו מחויב להמתין ע"כ אפי' נתאדם טהורה דאל"כ הרי זו הולכת ומשמשת ואח"כ נתאדם. הנה למפרע שמשה באיסור והולד בן הנדה ואין זה דרכי נועם. ובאמת שאין דברי חכ"צ מובנים לי שהרי (בדף ט"ז) בדין המשנה בעסוקה בטהרות צריכה ב' עדים ובודקת ומשמשת אף שאינה רואה בעד ולמחר רואה העד ואם טמאה מביאה חטאת. והרי בנה בן הנדה ונאמר שאין זה דרכי נועם: ג) אך גם לפי דברי חכ"צ זה אינו רק במה שהי' פעם אחת במקרה אמרי' שהאויר והבגד גרמו. אבל כשתמיד הוא כך אין לתלות באויר ובגד. דלמה לא ישתנה כל המראות לאדום. ומה נשתנה לאשה זו סדרי בראשית שהאויר והבגד מאדים כתמים. ובזה אין להקשות שהולכת ומשמשת דכיון שתמיד הוא כך ודאי אסורה לשמש עד שיתייבש ותבדוק: ד ונבא לעיקר הדין והנה כבודו כתב דמה בכך שנתאדם אח"כ מנ"ל שהתורה אסרה בכה"ג כיון דבשעת הוצאה לא הוי מראה טמאה. אך הרי הב"ח אוסר משום דמלקא לקי.

וא"כ דומה לשחור או ירוק לעקביא דאמר בש"ס (י"ט) דאף שאינם אדום כיון שבא מכח אדום טמא. ה"נ בירוק שנתאדם שהיא לחות שבא מכח אדום: ה) אך יש לחלק כעין שכתב בס' חק יעקב סי' תס"ז ליישב דברי הרא"ש בשם הר' יונה בדבש המזוייף מסולת שמותר בפסח כיון שהדבש מהפך הסולת לדבש. שהקשה המג"א מהא דבעי הש"ס בכורות למיסר חלב משום דאתי מדם אלמא בתר מעיקרא אזלי'. ותירץ בחק יעקב דבר נחמד דלמה דס"ד כל חלב אסור הרי לא נשתנה לדבר המותר כלל. אבל דבש שהוא דבר מותר כשנשתנה לדבש בריחו וטעמו דינו כדבש ומותר. ה"נ י"ל בזה בשחור שלעולם בא מכח אדום דינו כאדום והרי שחור מראה אסורה. וכן בירוק לעקביא. משא"כ לדידן דירוק טהור כשנשתנה האדום למראה ירוק הטהור דינו כירוק בתולדתו ואינו מטמא בצאתו: ואף שהוא דבר מסתבר אית לי' פירכא. דהנה במשנה וגמ' שם ג' מחלוקת בירוק. ת"ק ס"ל תולין. עקביא מטמא. וחכמים מטהרין. וכן בכמימי תלתן. ת"ק ס"ל תולין. ב"ש מטמאין. ב"ה מטהרין. וכתבו הרמב"ן והר"ן בחידושיהם דמסתבר לפסוק כח"ק. אך בירוק הואיל ותנן בבחירתא דטהור קי"ל דטהור. והרע"ב פסק בירוק דתולין יע"ש. ולכאורה תמוה מה שייך לפסוק כת"ק שהוא בעצמו מסופק בדין. ובפרק היו בודקין אפי' כ"ב מזכין או מחייבין וא' אומר איני יודע יוסיפו הדיינים ואף דספק נפשות להקל לא נחשוב דברי האומר א"י כאילו מזכה ודברי האומר א"י אינם כלום. וא"כ במה נדחה דברי חכמים המטהרין מכח ת"ק המסופק. [ואף שיש לדחוק ולחלק עפ"י דברי תוס' יומא (מ"ז) בהא דפשט הש"ס דבין הביניים ספק. דהדר פשטה שספק הוא שלעולם א"א לעמוד עליו. ובזה נחשב חולק עם המטהרין שהוא אומר שא"א לברר זה. אך א"כ גם בסנהדרין נאמר כן שאם אחד יאמר כן נחשבנו כמזכה ואם כולן יאמרו כן יפטור ולא יושיבו אחרים.

ובתוס' יומא כתבו זה בלשון ושמא י"ל. ואח"כ כתבו תירוץ אחר]. אשר ע"כ נראה דהת"ק דעקביא אינו מסופק בדין. רק דס"ל דיש דם ירוק בעצמותו. ויש שבא מחמת אדום ולקה. וכן ת"ק דב"ש בכמימי תלחן. וע"כ תולין לא שורפין שמא ירוק זה כך הי' מעולם. ולא אוכלין שמא ירוק זה בא מאודם ולקה. וא"כ אי אמרת דכל שנשתנה למראה טהור טהור. א"כ מה ספק יש שמא ירוק זה בא מאודם. מה בכך כיון דיש ירוק בעצמותו הרי נשתנה למראה טהור. א"ו אף בכה"ג כל שבא מכח אודם טמא: ז) והנה בזמנינו נתגלה תשו' מהר"ח א"ז [הוא בנו של רבינו יצחק אור זרוע. והרשב"א השיב לו. ובתה"ד מביא דבריו בסבלונות. ובתשו' מהר"י ברונא העתיק ממנו תשובה שלימה בדין אשה רואה דם במ"ר]. ובסי' ס"ז ז"ל האשה שקנחה ונראה מקום הקנוח לבן וטהור בלי ספק והניחתו בקופסא ואחר שעה נהפך לאודם והאדים ממש ומראה לו דם. נראה לומר דאגלי בהתתי' ומעיקרא דם הי' וטמאה נדה ולא מעיקרא לבן הי' אלא לכשנעקר הלבין מידי דהוה כדאמר גבי שחור אע"ג שביציאתה מגופה לא מראה דם לו ולפעמים הלקוחא מלבנת כמו שער לבן בבהרת שלקותא הלבנתו וגם דם נעכר ונעשה חלב וכן זה ג"כ עכ"ל. הנה מיתור לשון והאדים ממש ומראה לו דם נראה דבנוטה לאדמימות לבד טהור והיינו כדעת חכ"צ דזה יש לתלות בשינוי אויר והבגד. אך כבר כתבנו דזה דוקא אם הי' במקרה אבל לא בשתמיד הוא כך: ח) אך נראה דנדון הב"ח ונדון דידן שנמצא אודם בקצוות לכשיתייבש אינו דומה לנדון מהר"ח א"ז שכולו נהפך לאודם וזה לאות שאף תחילה הי' אדום. אבל נ"ד שהקצוות האדימו זה בא מחמת שהי' אודם מעורב בתוך הליחה והטבע דחה האודם לצדדין [כמ"ש בתשו' מעיל צדקה סי' כ' ע"ש.

ומשמע מדברי הרב זצ"ל מלאדי בש"ע שלו סי' ק"צ ס"ק י"ט דזה לכשיתייבש] והנה לשון הגמ' נדה בשחור ושחור זה לא מתחילתו הוא משחיר אלא כשנעקר הוא משחיר. ולכאורה האי משנעקר הוא למותר. והעיקר דלא מתחילתו רק אח"כ מחמת לקותא: ט) ע"כ נראה דהנה בדף (מ"ב.) גבי יולדת שירדה לטבול מטומאה לטהרה ונעקר ממנה דם בירידה טמאה ופרש"י ונעקר לבית החיצון. ורמב"ן פי' שנעקר מן המקור ועדיין היא בבית הפנימי מבין השינים ולפנים יע"ש. והנה לפרש"י דעקירה היינו לבה"ח יש לפרש בפשיטות דדם לאחר שהשחיר אינו מטמא האשה משום רואה. אך משום שלא השחיר רק לאחר שבא לבה"ח ובשעת יציאתו עדיין אדום הי'. אך גם לדעת הרמב"ן נראה דוקא משנעקר דאז חל עליו שם דם נדה ותו לא נפקע בהשחרה: י) וראי' לזה דאז חל עלי' שם דם נדה מהא דבדף (מ"ג.) כתב הרמב"ן דהא דזבה שנעקרה מי רגלי' וטבלה דמיא להא דנעקרה ממנה דם וטבלה. והנה הא דנעקרה ממנה מימי רגלי' וטבלה המ"ר טמאין וכשלא נעקרו טהורין. א"א לומר משום דמ"ר כ"ז שלא נעקרו מיטהרים עם האדם בטבילה. כהא דפ"י דמקוואות מ"ח שתה מים טמאים טבל והקיאן טהורין מפני שהם טהורין בגוף כאילו הושקו המים למי מקוה ומשמע בתוס' זבחים (ע"ח:) דאפי' מים שהם אב הטומאה מיטהרים בהשקה. וא"כ מיטהרים בטבילת האדם. אבל משנעקרו חשובים בפ"ע ואינו מועיל להם טבילת האדם. פירוש זה לא יתכן. דא"כ זב שטבל יהי' רוקו טמא. דרוק לא מועיל לו השקה כדאיתא בזבחים שם. וא"כ יהי' רוק הזב לאחר טבילה טמא. והא ליתא דמפורש פ"ח דמקוואות מ"ה נדה שנתנה מעות בפי' וטבלה טמאה אגב רוקה ומשום דנעקר על המעות. אבל בעלמא הרוק טה. אף שהי' בפיו קודם טבילה. ומשום דלא חל עליהם שם משקה עד שנעקרו. וא"כ נדה שנעקרו מ"ר וטבלה דמ"ר טמאין.

היינו טעמא משום דאז חל עליהם שם משקה זב וקרא נמי כתיב וכי ירוק הזב בטהור משמע דהטומאה היא משנעקר ממנו. וכיון שכתב הרמב"ן שדומה ליולדות שירדה לטבול ונעקרה ממנה דם. ש"מ דטומאת דם משנעקר היא ג"כ משום דאז חל עליו שם דם נדה. וא"כ אפילו הושחר משנעקר לא פקע ממנה שם דם נדה: יא) ולפי"ז נ"ד שנמצא אודם בקצוות הבגד שהענין הוא שנחלק הדם שבתוכו לצדדים. כפי הסברא תערובת הדם אדום ודם טהור הי' בתוך המקור כך. שאם תחילה מפורדין ודם צלול וליחה עב איך יתערבו כרגע עד שידמה מראה אחת. וע"כ כפי הסברא במקור הי' כך וכיון שכן לא חל עליו שם דם נדה מעולם כיון שלא הי"ל מראה אדום בשעת עקירה. ואף דבר"פ דם הנדה אם יכול לשרות ולחזור לכמות שהי' חשיב לח. וה"נ הא יכול לקנח בבגד ומראה אודם ישוב לצדדין ואף מעכשיו נדון אותו כאדום כיון שיכול לבררו. הא כתבו תוס' (כ"ב:) דוקא בלח מעיקרא מהני הא דיכול לשרות ילשוב לח. אבל יבש מעיקרו לא. וה"נ בן מעיקרו לא מהני מה דיכול לקנחו על הבגד ועי"ז ילך המראה לצדדין: יב' אך לא ברירא לי אם מה שהלך האודם לצדדין הוא ע"י הבגד דוקא. או אפשר גם אם יפול ע"ג קרקע ידחה האודם לצדדין. וא"כ הוא גם מעכשיו ידון כאילו כבר הלך לצדדין. אפילו למאן דל"ל כל העומד כו'. מ"מ בדבר שנעשה ממילא כ"ע מודים כמ"ש בחת"ס חי"ד סי' רנ"ו. האומנם כי על ראייתו מעומד לטרוף יש להשיב כיון דענין טריפות שסופו למות ואף זו עומדת למות. אך יש להוכיח כן מהדס שענביו מרובות מעליו ירוקות כשרות שחורות פסולות ואם אדומות ג"כ פסולות פירש"י דלכשיבשו מעט יותר יהי' שחורים. הנה דאזלי' בתר סופו: יג) ובר מן דין לבי מהסס בהיתר זה. שאילו הי' כתוב בתורה כי תראה אודם וטמאה היינו יכולין לומר הואיל מחמת תערובת אינו אדום טהורה.

אבל בתורה כתיב דם אלא דילפי' מדכתיב ויראו מואב את המים אדומים כדם למימרא דדם אדום הוא וכל שאינו אדום זה לאות שאינו בו איכות דם. אבל זה שמה שאינו אדום הוא מחמת התערובת ואיכות עצמותו כשאר דם שפיר יש לומר דטמא. ואף שלשון המשנה שהאיש מטמא בלובן והאשה באודם. אין מזה ראי' שמראה אודם הוא המטמא ושכך הוא הילפותא מקרא דויראו מואב את המים אדומים כדם שמראה אודם המטמא. דהא קאמר נמי שאיש מטמא בלובן ושם ליכא קרא שיהי' לבן. וא"ת כיון דזיבה בסתם לבן אינו מטמא רק המראה לבן. א"כ ביבמה דכתיב וירקה וסתם רוק לבן לא יכשר רק כשיש לו מראה לבן ולמה יבמה שרקקה דם תחלוץ. [האומנם כי יש לדחות הקושיא מיבמה שרקקה דם כמו שיתבאר לפנינו. מ"מ מצד הסברא אינו נראה שיתבטל מתורת דם מחמת שאינו אדום כיון שרק מחמת התערובת]: יד) והנה יש להעיר מהא דנדה (כ"ב.) בעי מיני' רבה מר"ה הרואה קרי בקיסם מהו א"ל ת"ל דהוא עצמו אינו מטמא אלא כחתימת פי האמה. למימרא דנוגע הוי אלא מעתה אל יסתור בזיבה אלמה תניא זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו ש"ז מה זיבה סותרת אף ש"ז סותרת. א"ל ש"ז היינו טעמא דסותר לפי שא"א בלא צחצוחי זיבה.

אלא מעתה תסתור כל ז' אלמה תניא וזאת תורת הזב וגו' מה זיבה סותרת אף ש"ז סותרת אי מה זיבה סותר כל ז' אף ש"ז נמי סותר כל ז' ת"ל לטמאה בה אין לך אלא מה שאמר בה סותרת יום א' א"ל גזה"כ היא זיבה גמורה דלא ערבה בה ש"ז סותרת כל ז' זיבה דערבה בה ש"ז אינו סותרת אלא יום א' ובתוס' לפי שא"א בלא צ"ז ומה"ט מטמא ר' יהושע קרי של זב במשא והא דלא מצריך קרא התם כי הכא מפרש ר"ת דהתם מיירי ברואה זיבות בו ביום דאז יש בו רוב זיבות וסבר ר"י דלא אפשר בלא צ"ז בעין ור"א דפליג עלה מודה דא"א בלא צ"ז ואפ"ה לא מטמא במשא כיון דפתיכא בי' ש"ז וה"נ אי לאו קרא לא הוה סותר אפי' יום א' עכ"ל. מבואר מדבריהם דבין ר"א בין ר"י ס"ל דזיבה שאינו בעין רק מעורב בש"ז אינו מטמא אך ר"י סובר דאית זיבה בעין. אבל בליתא בעין ר"י מודה. ואף לענין סתירה אי לאו קרא לא הי' סותר כלל כיון דמעורב בש"ז: טו) לפי"ז ה"ה דם נדה המעורב בתוך ליחה לבנה ואין ניכר שום אדמימות ע"כ אינו בעין כלל ע"כ אינו מטמא כיון דליכא קרא. וכמו לענין סתירת שבעה דאינו סותר וכן לענין סתירת יום א' אי לאו קרא. וכן לענין משא אליבא דאמת. טז) האומנם כי בחי' הר"ן פי' משום דאין בצ"ז שיעור כחתימת פי האמה. וכן כיוצא בו בחי' רמ"בן. ק"ל טובא דהא קי"ל זב רואה בכ"ש. וקי"ל גם כן ש"ז של זב מטמא במשא שא"א בלא צ"ז וא"כ זב שראה קרי יסתור כל שבעה. וצ"ל לפי שיטתם דלדידן דקי"ל בין זב בין בע"ק מטמא בכ"ש רואה הוי וסותר רואה קרי יומו בלא צ"ז. ואמרי' באמת דאפשר לו בלא צ"ז כלל. והא דר' יהושע ברואה ביומו דביומו א"א לו בלא צ"ז. וכמו שפי' תוס' לפי שיטתם לחלק בין ביומו בין אח"כ לענין צחצוחים בעין. כן נחלק לשיטת הר"ן לענין צ"ז בתערובת.

מ"מ הדבר מרווח טפי לשיטה תוס' דלשיטתם נצטרך לעשות מחלוקת חדשה בין ר' הונא בין לדידן דלר"ה כל ז' א"א לו בלא צ"ז. ולדידן רק ביום א'. ומה שדוחק קצת לתוס' לאוקמי הא דר"י ביום ראשון נצטרך לומר ג"כ לשיטתם כנ"ל: יז) ובתוס' רא"ש הביא שיטת התוס' וכתב ועוי"ל דהכא לא אצטריך קרא אלא לומר דאינה סותרת כל ז'. ואי לאו קרא הי' סותר כל ז' משום דא"א בלא צ"ז ודווקא לענין סתירה מיעטי' קרא אבל לשאר דברים הוי כצ"ז גמורה. תדע מדאמרינן פ"ח דמקואות מ"ד בע"ק שלא הטיל מים לכשיטיל מים טמא לפי שא"א בלא צחצוחי קרי אלמא חשובים צחצוחים כאילו הי' בעין. עוד אמרי' פרק מצות חליצה (ק"ה.) יבמה שרקקה דם תחלוץ לפי שא"א בלא צחצוחי רוק. אלמא חשובים צחצוחים כרוק בלא רבוי דקרא עכ"ל: יח) והנה הרמב"ם פ"ה מה' אבות הטומאה ה"ד כשיטיל מים טמא מפני צחצוחי ש"ז שאין יוצאין אלא כשיטיל מים. ובהלכה ט"ו שאינו טמא אלא מדבריהם ולא גזרו אלא לתרומה. הנה מכאן ראי' להיפוך דאין צחצוחין המעורבין כש"ז מדאורייתא. אך הא דיבמה שרקקה דם דקי"ל שא"צ לרוק פעם אחרת ע"כ היא מדאורייתא צ"ל לשיטת תוס' דא"א בלא רוק בעין: וכ"כ המרדכי סוף חולין בתי' הא' ולק"מ על התוס' יט) ועוד דכל ראיית הרא"ש לפי שיטתו שם כמו שיתבאר. אך לפי פשטא דשמעתא אין ראי' משם כלל. דהנה שם בסוגיא שאלו מלוי יבמה שרקקה דם מהו אתא שאיל בי מדרשא א"ל מי כתיב וירקה רוק. ובסוף הסוגיא שלחו לאבוה דשמואל יבמה שרקקה דם תחלוץ שא"א בלא צחצוחי רוק. מתיבי יכול יהא דם היוצא מפי הזב טמא [כמו רוק] ת"ל זובו טמא ואין דם היוצא מפיו טמא אלא טהור. לא קשיא כאן במוצצת כאן בשותת מוצצת א"א בלא צחצוחי רוק.