שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 72

ואם יזוב הליחה על הכתונת. ויהי' על הכתונת פחות מגריס אודם ג"כ טהורה זולת אם ימצא הדם בתוך הליחה באופן שהדברים מראים שגם הטיפה האדומה היא מגופה אז תהי' טמאה. ולאחר הטבילה נ"ל להלכה דא"צ לבדוק כלל. כן נ"ל ומן השמים יסכימו ונקתה ונזרעה זרע: נאום הק' אברהם סימן רכג עוד בענין הנ"ל. א) אשר כתבתי (בתשובה הקודמת אות ג') בפשיטות ליישב דברי רמ"א בתשו' משום שהרגישה זיבת דבר לח והוי ספיקא דאורייתא. וע"ז כתב כבודו שהאחרונים הוכיחו דהרגשת זיבת דבר לח לאו שמי' הרגשה מקושית הגמ' (דף נ"ז:) באשה שרואה דם בתוך מי רגלים. אי דלא ארגשה עומדת אמאי טמאה. ואף שהרגישה מ"ר יוצאים. ואם בתוכם דם הרי הרגישה דם זב. האמת שאף שהאחרונים חשבו זאת לראי' ברורה לא כן עמדי. שהרי נקב המ"ר היא למטה הרבה מנקב המקור שממנו הדם יוצא. כמבואר בד"מ (סוף סי' קצ"א) והרגשת זיבת דבר לח צריך להיות ברגע שבא הדם לבית החיצון שהוא שעת טומאה. אבל אם בא לבה"ח בלא הרגשה. ואח"כ הרגישה למה תטמא שאין טומאה אלא בתחילת יציאה לבה"ח. וכ"כ בחוו"ד ובתשו' הרי"מ בפשיטות והוכיחו כן גם מלשון הרמב"ן יע"ש. וא"כ הרגשת המ"ר שהוא למטה סמוך ליציאתה אינו הרגשה כלל האוסרת. והיינו דמקשה הגמ' ואי דלא ארגשה למעלה בעומק בתחילת בה"ח: ב' האומנם כי בתשו' מהר"ח א"ז פי' הא דאמר בגמ' שם הדר מ"ר למקור ואייתי דם שנקב יש בפנים ממקור מ"ר למקור. ואייתי דם לפנים למקום מ"ר ויצא יחד עם המ"ר. לא שיצא בפ"ע ממקור לבה"ח. ואח"כ נתערב עם המ"ר. אלא שיצא מתוך גופה יחד עם המ"ר. ולפי"ז שפיר מקשים דמתחילה שהי' בלוע בתוך גופה ודאי אינו מטמאה. רק בשעה שיצא לחוץ עם המ"ר. ואז הוא הרגשת דבר לח זב:

ג) אך הא פסק הרמ"א (סי' קצ"א) בדיקת מהרי"ו ע"ש ולשיטת מהר"ח הנ"ל אין בדיקה זו כלום דמה בכך שלא נמצא דם על המוך שעל פי המקור. הלא לא יצא הדם לחוץ ממקור אלא ממקום מ"ר. ע"כ לפסק הרמ"א אינו קושיא כלל מהא. ולעולם הרגשת זיבת דבר לח הוי הרגשה. וכן פסק בחוו"ד ובתשו' הרי"מ. וכמדומה לי גם בתשו' נו"ב דהרגשת זיבת דבר לח הוי הרגשה: ד) אשר כתבתי (באות ח') לדעת הרמב"ם דאין אשה מטמא בחציצה. א"כ אם נמצאת טיפת דם בתוך מראות טהורות חוצצין בין כותלי הרחם לדם. כי המראות טהורות אינם משקה והדם משקה. והקשה כבודו מדם הנמצא במ"ר נימא שהמ"ר חוצצין. וניחא לי' דמ"ר ג"כ משקה והוה מב"מ. [אך הקשה למ"ד מב"מ חוצץ וזה לא ניתן להאמר. דודאי מים ודם שני מינים הם. ובדם טהור ודם טמא דאידי ואידי דם הוצרכתי לסברא זו. כיון דזה משקה. וזה לאו משקה. שני מינים הם. אבל מים ודם ודאי שני מינים. ומ"מ אין קושיא כלל לפמ"ש דהדם יוצא ממקור לבה"ח בפ"ע. ואח"כ מתערב עם המ"ר וביאתו לבה"ח לא בחציצה הוה: ה) אשר כתבתי להתיר שלא תבדוק. דאפי' נמצא דם בתוך מראה טהור הוא ספק שמא דם זה נמי טהור מפני שאינו מד' מראות. דאין אנו בקיאין במראה דמים. ורוב דמים שבמקור דם טמא לא שייך בזה שהרי רוב ראי' זו דם טהור בודאי. ואת"ל דם זה מארבע מראות הוא ספק שמא מן העלי'. כמ"ש בשב יעקב דמראה טהור אין חזקתו ממקור. ומסתמא ממקום שבא הדם טהור בא דם האדום ג"כ. והקשה כבודו. דא"כ קשיא הא דתשו' רמ"א שהבאתי בעצמי באות ג'). הא לק"מ דזה המצאה שהמציא השב יעקב עפ"י חכמת הניתוח. והרמ"א כתב שם להדיא להיפוך דדם טהור נמי ממקור אתיא. והרב מלאדי בק"א הסכים עם הש"י. ועוד הרי כתבתי שיש להשיב על ס"ס זו.

דהרמב"ן כתב שגזרו חכמים על כל מראות מטים לאודם וא"כ אפי' באמת אינו מד' מראות אסרוהו חכמים ונחשב כודאי איסור תורה. כמ"ש או"ה גבי גבינות גוים הובא בש"ך (סי' ק"י) דאין מצרפין לס"ס שמא לא נתערב בו חלב טמא. אך כתבתי דעכ"פ א"צ בדיקה. דספק עוד שמא אין בו מראה אודם כלל. ועוד האחרונים נשתמשו בספק זה עכ"ל. וא"כ נידון רמ"א לא הייתי מתיר למעשה ומ"מ מרמ"א לא קשה כלל מאחר שבש"י חולק בזה להדיא על הרמ"א. זה הי' דעתי אז. אבל אין בהמ"ד בלא חידוש: ו) ונראה לי פסק רמ"א נכון גם לדעת השב יעקב. ופסקא דידי ג"כ נכון. דהנה בנדה (דף ס"ט) אמר רב דסגי בספירת זבה ביום ראשון לבד. וכן ביום שביעי לבד. תחילתו אעפ"י שאין סופו סופו אעפ"י שאין תחילתו. ומקשה לרב ממתני' דטועה שבא לפנינו דקי"ל בליליתא מטבלינן לה ביממא לא מטבלינן לה. דא"נ שלמו היום שבעה נקיים. הא לא ספרה. ואם לא בעי' ספורים לפנינו נטבילנה דילמא עבדה לה ספורין. והקשה המהרש"א דהא לא הפסיקה בטהרה ותירץ מהרש"א דנחוש שמא הפסיקה בטהרה אף שלא הפסיקה ע"י בדיקה ונטבילנה מספק כמו שמטבילין אותה אף שלא בדקה כלל כל שבעה מחשש שמא לא ראתה. ה"נ שמא לא ראתה מבה"ש שקודם לכן. ובס"ט (סי' קצ"ו ס"ק י"ח ד"ה ומיהו) ביאר הדברים היטב דקושיית הש"ס מדרב אמר סופו אעפ"י שאין תחילתו דבדיקת יום השביעי מגלה שגם בששה הקודמים לא ראתה. ומ"מ בששה לא נתבררה טהרתה אז. ולא הי' הששה ספורים בזמנן. מכלל שאם באמת לא ראתה אף שלא ספרה טהורה. ולדידן דקי"ל לחומרא דבעי' ספירה גם ביום הראשון בעינן ספורים לפנינו. עי' בס"ט שם באריכות: והנה יש לעיין באשה שבדקה ונסתפקה על המראה ושלחה להראות להמורה צדק והבדיקות הי' ביום ראשון מנקיים. והתשובה הגיעה לה ביום ב' שטהור.

והא ביום ראשון לא ידעה שטהור ולא הי' ספירה בזמנה כדברי ס"ט הנ"ל. דכשבדקה בשביעי לא חשובים ימים הקודמים ספורים לפנינו. ואפי' הי' הספק באמצע הנקיים שהגיע לה התשובה ביום שלאחרי' ג"כ לא יחשב ספורים לפנינו. אף דבדיעבד לא בעי' בדיקה רק ביום ראשון ובשביעי. היינו משום דבדיקת יום ראשון מגלה שגם בדיקת ימים שלאחריהם טהורים. אבל שנולד ספק בהם הא אינם ספורים. ומעשים בכל יום ולית דחש לה. וצ"ל דכיון שהעד לפנינו אף שמחוסר הוראת חכם חשיב ספורים לפנינו. שהעד טהור לפנינו ושאני הא דס"ט שלא בדקה כלל קודם שביעי: ח והנה הדבר ברור שאם בתוך ימים ימי ספירת נקיים מצאה דם טמא בתוך דם טהור אף דחשיב ס' מן העלי' כדברי הש"י הנ"ל. מ"מ טמאה וודאית למה דקי"ל (לחומרא) ספורים לפנינו בעינן. דאף אם מן העלי'. מ"מ אנן לא ידעי' וליכא ספורים לפנינו ואפי' בדקה שחרית ולא מצאה דם כלל. ואח"כ בבדיקה שני' מצאה דם טמא בתוך דם טהור. לא נאמר דחשיב ספורה לפנינו בבדיקת שחרית ולא תהי' רק ס' טמאה. דליתא דכי היכי שאם ראתה דם באמצע יום יבטלה ספירה למפרע. וכן זב הרואה ש"ז דסותר היום למפרע. ואף למה דבעי למימר בהמפלת (דף ל"ג.) דמקצת יום ככולו. ואם רואה באמצע יום. אידך חצי יום עולה לה לספירה. ואינו סותר אלא ברואה סוף היום. מ"מ מה שקודם ראי' לא חשיב מקצת היום כיון שאח"כ ראתה בטל המקצת יום שמתחילה. כמו כן כיון שאח"כ נסתפקה שמא ראתה והספק גם על מקצת יום שבתחילה שהרי אם ראתה בחצי יום בטל גם חצי יום שבתחילת. בטל הספירה למפרע. וכ"ש דלא קי"ל מקצת יום ככולו. והא דמהני בדיקה באמצע יום. אף שתחילת יום לא הוי מבורר שטהור. כיון שבו ביום נתברר שכל היום טהור הוי ספירה כל היום. אבל אם בו ביום נסתפקה ליכא ספירה כל היום וזה ברור]:

ט) ולפי כל הנ"ל יתבאר שאם בתוך הנקיים ראתה דם אדום בתוך דם ירוק ולבן. ליכא ס"ס שמא הכל דם טהור. ואת"ל שהאדום דם מד' מראות שמא מן העלי'. דליתא. דאת"ל שרום מד' מראות. הא לא הוי ספורים לפנינו כנ"ל. וי.. דכיון דטהור מכח ס"ס חשיב ספורין לפנינו דליחא. דספק אם הוא מד' מראות הוא מחמת חסרון ידיעה ואם הי' כאן חכם מופלא הי' יכול להכיר שהוא מד' מראות. ומה שיכול להתברר ע"י חכם חשיב לפנינו כנ"ל באשה שנסתפקה והביאה לה התשובה ביום שלאחרי' חשיב ספורין לפנינו דמה שהעד לפנינו חשיב ספורים לפנינו אף שלא הורה חכם. ה"נ להיפוך שהעד מד' מראות לפנינו. חשיב שלפנינו. הוא ספק א' שמא מן המקור. דספק מן המקור או מן העלי' א"א להתברר עפ"י חכם ובטלה ספירה. וכיון שכן אף שאין כאן חכם מופלא להכיר בדמים ליכא ס"ס. רק ספק אחד שמא אינו מד' מראות. דאת"ל מד' מראות בטלה ספירה. דאת"ל מד' מראות הא לפנינו ליכא רק ספק א' ובטלה ספירה לפנינו. ואף דאפשר לחלק דשאני ספק אם הוא מד' מראות שהוא בזמנינו חסרון ידיעה לכל העולם. אין להקל משום זה. דאפשר יש כאן חכם מופלא לחומרא אמרי' דלא בקיאין. וע"כ דעת כמה פוסקים דאף בספק חסרון ידיעה לכל העולם לא אמרי' ספיקא דרבנן לקולא: י) ולפי מה שבררתי דבתוך ספירת נקיים אם ראתה דם טמא בתוך דם טהור טמאה. י"ל לדידן דבנות ישראל החמירו על עצמן שאפי' רואות טיפת דם כחרדל יושבת עלי' שבעה נקיים ופירש רש"י (מגילה דף כ"ח:) והר"ן (פ"ב דשבועות) דגזרו חכמים משום לתא דסותרת. וע"כ דעת הרי"ף שם דלדידן ליכא דם טוהר דכיון דיולדת בזוב שצריכה לספור ז' נקיים סותרת אפי' בימי טוהר. וכיון שדם טוהר סותר שוב מחמת חומרא דר"ז לעולם טמא. ועי' בס' בעה"נ להראב"ד שער הפרישה.

א"כ ה"נ ברואה דם טמא מתוך דם טהור כיון דסותרת שוב מחמת חומרא דר"ז לעולם אסורה: יא) ואפי' להחולקים על הרי"ף וס"ל דגם בזה"ז איכא דם טוהר. י"ל דס"ל כדעת הר"ן בחי' נדה דף ל"ז והרמב"ן שם דדם טוהר נמי אינו סותר אלא שאינו עולה. וא"כ דינה כש"ז דאינו מטמאה האשה לבעלה בפליטתה והרי"ף י"ל דס"ל כדעת התוס' שם בד"ה דבר הגורם דדם טוהר סותר. וכן מוכרח לדעת רבינו יונה שהביא הרא"ש דש"ז אינו סותרת בשביעי כיון דאינו סותר אלא יומו ובנדה (כ"ט:) דמקשה בעשרים וחד תשמש ומשני ר"ש היא דאמר אסור לעשות כן שמא תבא לידי ספק ע"ש. הרי דדם טוהר סותר הכל. דאם לא יהי' סותר אלא יומו לא הי' סותר בשביעי והרי פשטא דשמעתתא דיולדת בזוב צריכה לישב ז' נקיים ככל ז' נקיים שאם ראתה פעם א' סותרת הכל. ועולים דברינו כהוגן. וא"כ מצאנו טוב טעם ליישב דעת הרמ"א: יב) אך כ"ז שבדקה ומצאה אך בנ"ד שאינו בודקת כלל אף את"ל שהי' דם אדום בתוך דם טהור כיון שנאבד הדם וא"א לבודקו עוד אפי' הוא מד' מראות. שפיר הוי ס"ס טוב וחשיב ספורים לפנינו משום הס"ס. ודו"ק היטב בדברי אלו כי עמוקים המה. ופסק הלכה לדינא כמ"ש בתשו' הקודמת: נאום הק' אברהם. סימן רכד ב"ה יום ד' וארא תרמ"ז לפ"ק פה סאכאטשוב. שלום וישע רב לכבוד אהובי גיסי הרב הגדול החריף ובקי משנתו זך ונקי כש"ת מו"ה יצחק חיים הכהן נ"י. א) שאלתו שאלת חכם הגיעני בדין אשה שהרופא פתח פי המקור בכלי שכתב הנוב"י דחשיב פתיחת הקבר וא"א בלא דם. ובחכ"א חולק עליו דפתיחת המקור מבחוץ לאו היינו פה"ק. וכבר אמרתי לו בע"פ שמדברי הב"י (סי' קפ"ח) שהקשה ברואה דם בשפופרת דנימא א"א לפה"ק בלא דם. מבואר להדיא דגם בפתיחה מבחוץ חשיב פה"ק.

אך נסתפק כבודו אם יצרף דעת הרמב"ם דפסק אפשר לפה"ק בלא דם לדעת האחרונים המקילים בפתיחה מבחוץ. והגאון ר"ב ז"ל מז ניק הביא ראי' מדברי רמב"ם בפה"מ שכתב מעת שינת מהרחם דבר א"א מבלי שיצא דם אך שוב נסתפק דזה ניחא אם בדקה האשה תיכף. אבל לא בדקה גם לדעת הרמב"ם טמאה מספק שהרי בגמרא (דף כ"א:) אמר לת"ק דס"ל אפשר לפה"ק בלא דם ה"ז ספק זבה. שוב כתב שהדבר תלוי בתירוצי הראשונים על הא דמתני' טהורה בודאי. דלהאי תירוץ דמתני' בבדקה ולא הי' דם (וכן משמע מפירש"י] א"כ בלא בדקה טמאה מספק ולפמ"ש הר"ן דבספק מוקמינן לאשה בחזקת טהרה ה"נ לדעת הרמב"ם אין חשש כלל. שוב פלפל ככהן שדעתו יפה. להכריע בין התירוצים והראה פנים לכל צד והאריך בפלפולים נעימים יישר כחו וחילו לאורייתא ונבא לענין דינא: ב) הנה מ"ש להביא ראי' מהא (דבדף ס"ו.) דאדברי' רבא לרב שמואל ודרש קשתה שני ימים ולשלישי הפילה תשב ז' נקיים קסבר אין קשוי לנפלים וא"א לפה"ק בלא דם ואי כתירוץ הראשונים דטמאה מספק אפי' אפשר לפה"ק בלא דם נמי צריכה ז' נקיים מחמת ספק. ומנ"ל דסבר א"א לפה"ק כו'. ויש לדחות דברייתא (בדף כ"א) תני ואינו יודעת פירש"י אם ולד הפילה אם רוח הפילה. והנה לא ראתה הנפל שאם ראתה לא הי' מקום לספק. ויש לספק שהי' הנפל מתבוסס בדם ע"כ טמאה מספק. אבל בדרב שמואל שראתה הנפל דהא אם יש קישוי לנפלים הי' מטהרה משום קשוי הסמוך ללידה וע"כ שראתה שהי' הולד. ומסתמא ראתה אם יש עליו דם אם לא. ואם הי' רואה בו דם לא הי' צריך לטעם דפה"ק. וע"כ שראתה שאין בו דם: ג) והנה מפשטא דברייתא (בדף כ"א) נראה דגם ת"ק מצריכה ז' נקיים דאם לת"ק מוקמינן לה אחזקת טהרה וא"צ ז' נקיים ולר' יהושע דאמר מביאה קרבן ונאכל הא פשיטא דצריכה ז"נ.

א"כ מ"ש דפליגי לענין קרבן שהוא לאחר שכלו ימי טוהר לנקיבה ובזמן הבית דוקא ליפלגו באם צריכה ז' נקיים. דלת"ק א"צ ור' יהושע יחלוק ויאמר צריך. א"ו לת"ק ג"כ צריכה ז' נקיים: ד) אך יש לעיין טעם הספק לת"ק אם מחמת פה"ק. והא (דבדף ס"ו.) משום דמסתמא כיון שראתה הנפל בשעה שהפילה ראתה ג"כ אם יצא עמו דם. אי מחמת שמא הנפל [ולד או רוח] הוציא עמו דם שהי' מתבוסס בו. ואם נאמר שהספק משום שמא הוציא עמו דם. יש מקום ליישב קושית הראשונים ממשנה דטהורה בודאי. דהנה מבואר בסוגיא (כ"א:) דהרואה דם בשפופרת טהורה. ומסקנת הסוגיא לפי' הרא"ש דקיי"ל כוותי' בש"ע דפליגי תנאי בטעמא דקרא דבבשרה ולא בשפופרת ולא בחתיכה. ר"א ורבנן קמאי ס"ל הטעם משום חציצה ואי פלי פלויי דליכא חציצה טמאה. ורבנן בתראי ס"ל הטעם משום שלא ראתה כדרך ראי' מעצמה או ע"י אונס שבגופה ולא בגרם הכנסת שפופרת או הוצאת החתיכה שהדם שבתוך החתיכה ממילא יצא עם החתיכה. אך אם יש דם על החתיכה מבחוץ אין ראי' שהדם יצא מחמת החתיכה שמא להיפוך שהטבע הוציאה מותרות הדם ועמו יצאה החתיכה או הוציאה שניהם יחד. ועי' בביאור הרב ז"ל מלאדי בש"ע שביאר הענין היטב: ה) והנה לפי"ז בהפילה חתיכה אין לנו לחוש שמא יש דם. כיון דכל החשש שמא החתיכה הוציאה עמה דם שאם כן הדבר טהורה היא. ואם רואין דם עם החתיכה חיישינן שמא יצא שלא מחמת החתיכה. אבל בסתמא אין חשש בזה כמו שאין חשש בלא החתיכה. וכל החשש שמא יצא מחמת חתיכה. ולהא ליכא למיחש אליבא דהלכתא. ומברייתא דהא ספק זבה לא קשיא דסתם בר פלוגתי' דר' יהושע הוא ר' אליעזר דס"ל טעמא בשפופרת טהורה משום חציצה. ופלי פלויי טמאה אף שהדם יצא מחמת החתיכה ע"כ אמר שהוא ספק זבה.

אבל להלכה דקי"ל אפילו פלי פלויי טהורה אין לנו לחוש לדם ממנ"פ ואפי' בלא בדיקה טהורה. אך לר"י א"א לפה"ק בלא דם הרי פתיחת הקבר נחשב ראי' כי אורחא שגם בשעת לידה היא רואה מחמת פה"ק. ועוד דכל שראתה מחמת מקרים שבגופה אפי' מחמת אונס טמאה. ועי' בהרב ז"ל מלאדי בש"ע שלו. וע"כ אף שהרשב"א והריטב"א סוברים דוקא בבדיקה היא. משום שהם אינם מפרשים מסקנת הסוגיא כפי' הרא"ש דטהור אפי' פלי פלויי משום דאין דרך ראי' בכך. אבל להלכה שפיר י"ל כן: ו והנה כ"ז אם נאמר דלת"ק הספק שמא החתיכה הוליכה עמה דם. אך אם נאמר שת"ק נמי ס"ל שדרך פה"ק להוציא דם אלא שאינו ברור וספק הוא. א"כ שפיר צריכה בדיקה כיון שהדם שיוצא מחמת פה"ק טמא כמו לר' יהושע: ז) והנה הטור כתב ודוקא בחתיכות קטנות דומיא דשפופרת. ופי' ב"י דקיי"ל בחתיכה טהורה ובשפופרת טהורה. וקשה לי' הא א"א לפה"ק בלא דם. ותירץ בחתיכה קטנה דומיא דשפופרת דקה. ואכתי קשה כיון דמשכחת שפופרת עבה כמ"ש הב"י ז"ל ובש"ע דאינו אלא בשפופרת דקה מן הדקה וההוכחה דמיירי בשפופרת דקה מן הדקה משום דאל"כ היא פה"ק. והוכחה זו יש ג"כ בחתיכה. ומה טעם תלה חתיכה בשפופרת. אך לפי הצד שהנחנו שגם למ"ד אפשר לפה"ק בלא דם מ"מ דרכו של הפה"ק להוציא דם א"ש כמו שיבואר: ח) והנה החוו"ד תמה על הב"י דמה שייך ברואה בשפופרת לטמא דא"א לפה"ק בלא דם. הלא אפשר שדם זה שמחמת פה"ק יצא בשפופרת. אך באמת דברי הב"י ברורין. כיון דטעם רואה דם בשפופרת דטהורה משום דאין דרך ראי' בכך. אבל היכא שהשפופרת עשתה פה"ק וע"י פה"ק יצא דם. שוב הוי דרך ראי' מה שיצא מחמת פה"ק. ודם זה עצמו שבשפופרת יהי' טמא. א"ו בשפופרת שאין בה פה"ק ולא יצא הדם מחמת גופה כלל רק שהשפופרת הוציאתו ואין דרך ראי' בכך:

ט והנה לפמ"ש דאף למ"ד אפשר לפה"ק בלא דם מ"מ דרכו של פה"ק להוציא דם. א"כ אף למ"ד אפשר לפה"ק בלא דם צ"ל בהא דשפופרת דקה מן הדקין שאין בה פה"ק. דאל"כ אימא שדם זה עצמו שיצא בשפופרת מחמת פה"ק יצא. והשתא ניחא דתלי הטור חתיכה בשפופרת. דחתיכה שאין עמה דם אפי' עבה למ"ד אפשר לפה"ק בלא דם טהורה כיון שראתה שאין עמה דם ודם שבתוכה דפלי פלויי הא טהורה כיון שיצא מחמת חתיכה. והיינו יכולין לומר דבעבה מיירי ג"כ ולהוכיח מזה דקיי"ל אפשר לפה"ק בלא דם. ע"כ קאמר הטור דומיא דשפופרת דע"כ בדקה דאי בעבה שיש בה פה"ק אפי' אפשר לפה"ק בלא דם. מ"מ חיישינן שמא דם שבשפופרת מחמת פה"ק כדברי החוו"ד. דאפשר שדם שבשפופרת מחמת פה"ק וטמא כנ"ל וע"כ בדקה. א"כ חתיכה נמי בדקה. ואם כפי' הזה בטור מוכח דאף לת"ק דרכו של פה"ק להוציא דם. אך אינו מוכרח דמשום שסתם שפופרת דקה היא אלא שהב"י מסתפק בשיעור סתם שפופרת: י) ויש להביא ראי' להיפוך. והנה לכאורה יש להביא ראי' מהמשנה עצמה דדרכו של פה"ק להוציא דם. דהנה ברישא המפלת חתיכה תני אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה. וכן בסיפא דהמפלת כמין דגים וכו' תני אם יש עמהם דם טמאה ואם לאו טהורה ובמציעתא דהמפלת כמין שער חני תטיל למים אם נימוחו. ואלו בדם לא מיירי כלל. והו"ל למיתני אם יש עמהם דם טמאה ואם לאו תטיל למים. אלא משום דברישא ובסיפא איכא פה"ק. דברישא איכא פה"ק דמה"ט מטמא ר"י. ובסיפא דהמפלת כמין דגים נמי איתא בגמ' (כב.) דר"י דאמר א"א לפה"ק בלא דם פליג נמי בסיפא. וכיון דאית בה פה"ק חוששין שמא יש דם שיצא מחמת פה"ק. ע"כ תני אם כו' ואם לאו טהורה לומר שאינה טהורה אא"כ ידוע שאין עמהם דם.