שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 71

ד) גם יש לצרף דעת הרי"ף והרמב"ם ומרדכי דגרסי בגמ' אבל פסקה מלראות מ"ת וראתה שלא מ"ת אבל דמים שרואה בשעת תשמיש לעולם תולין במכת בתולים. וגם זה אינו רק סניף כיון שרש"י ותוס' חולקין ה) ועתה נבא לעיקר הדין. הנה הרמ"א סי' קצ"ג בהא דאפי' לא ראתה תולין שראתה וחיפהו ש"ז. דוקא אם בא עלי' ביאה ממש. אבל אם הערה בה ולא ראתה דם מקילין. ויסוד דברי רמ"א מתוס' פ"ק דכתובות דבלא נתכוין לביאה גמורה שתתעבר בה אפשר שבעל בהטי' ולא ראתה דם. אבל ביאה גמורה שתתעבר בה אין כל אדם בקיאין לעשות בהטי' רק שמואל דרב גוברי'. וזה חילוק רמ"א ג"כ דביאה ממש היינו ביאה גמורה שתוכל להתעבר בה לא תלינן בהטי' ובודאי ראתה דם. אבל העראה תלינן בהטי'. וכן מצאתי בס"ט: ו) ומזה נראה דכ"ז שלא הכניס כל האבר תלינן בהטי' שהרי בשפחה חרופה דאינו חייב אלא בגמר ביאה. ודעת התוס' יבמות נ"ה: סוף העמוד דלאו דוקא שמזריע ממש רק ביאה ראוי' להזריע והא דקרי לי' גמר ביאה שמכניס כל האבר. וכמ"ש הרמב"ם פ"א מה' אס"ב ה"י דמכניס כל האבר הוא הנקרא גומר. וכיון שחילקו התוס' בין ביאה שמתעברת שאין תולין בהטי' ומשפחה חרופה למדין דאינה מתעברת רק במכניס כל האבר. א"כ כ"ז שלא הכניס כל האבר תולין בהטי' ואפשר שלא תראה. וא"כ בנ"ד כיון שאומרים שלא הי' ביאה גמורה ואפשר רק העראה ועכ"פ לא הכניס כל האבר תולין דאף שעדיין יש בתולים מ"מ לא ראתה ז) אך יש לשדות נרגא בהוכחה זו שהרי בריש תינוקת אתמר בעל ולא מצא דם וחזר ובעל וראתה דם רב חנינא אמר טמאה דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי ור' אסי אמר טהורה דילמא איתרמי לי' כשמואל. ובתוס' שם דר' אסי אית לי' שפיר דר' גידל דפסקה מ"ת אפי' ראתה אח"כ מ"ת טמאה.

דשאני התם כיון דתחילה בעל ומצא דם אם איתא שנשאר עוד דם בתולים לא הי' לה לפסוק כששמשה. אבל הכא דבעל ולא מצא דם להכי איכא למימר דבעל כשמואל. והנה העראה לדידן כמו גמר ביאה לשמואל דזה וזה תולין בהטי'. וכשם שאין תולין בהטי' דשמואל במצא דם בתחילה ומשום דכבר התחיל הדם לצאת [עי' תוספי רא"ש] לא הי' לו לפסוק. כמו כן לדידן בהעראה כיון שהתחיל לצאת לא הי' לו לפסוק. דאין תולין בהטי' אלא כשלא התחיל לצאת: ח) מ"מ נ"ל הוכחה דאף שתחילה מצא דם ונשאר עוד דם בתולים אפשר לא יצא בהעראה, משמעתא דכתובות דף ו' דמקשה למאן דאסר לבעול לכתחילה בשבת מהא דנותנים לה עד מוצ"ש ד' לילות מאי לאו דאי לא בעיל מצי בעיל אפי' בשבת. ומשני רבא כשבעל אי כשבעל מאי למימרא קמ"ל דשרי למיבעל בשבת כדשמואל דאמר שמואל פירצה דחוקה מותר ליכנוס לתוכה בשבת אעפ"י שמשיר צרורות ופרש"י והאי נמי דילמא מחבל פורתא ומספיקא לא אסרינן לה: ט) ויש לעיין ספק זה מאי הוא. אם הספק אם יש עוד בתולים. אבל כשיש בודאי יוצא בביאה. או להיפוך שבודאי יש בתולים כיון שהיא בתוך ד' לילות שהגיע זמנה ולא ראתה. אך הספק שמא לא תראה בביאה זו כיון שעיקר דם בתולים יצא בביאה ראשונה. אבל אין לספק דהספק בשניהם שמא יש. שמא אין. ואת"ל יש שמא לא תצא. דא"כ לא הי' תולין דהוי דומיא דמכה שאינה ידוע אם מוציא דם שאין תולין בה. ע' בנוב"י סי' מ"ב] ויש להביא ראי' כצד ראשון דאת"ל שיש עוד בתולים בוודאי יוצא. שהרי אם פסקה מלראות שוב אין תולין אפי' בתוך ד' לילות כמ"ש בתוספי רא"ש (נדה י"א.) בד"ה אבל בתירוץ הב' וכ"כ הרמב"ם פ"ב מה' אס"ב ה"כ דהני ד' לילות והוא שלא תיתה המכה ואם איתא דיש בתולים ופעמים אינו יוצא למה לא נתלה אח"כ. א"ו כצד הראשון דהספק אם יש עוד בתולים אם לא.

אבל אם יש בודאי יוצא. וע"כ אם פסקה מלראות הוא לאות שכלו בתולי': והנה יש מחלוקת עצום בהא דמודה ר"ש בפסיק רישי' בספק פ"ר שדעת הרמב"ן פ' כירה דאף שהספק פסיק רישי' הוא לשעבר ואפשר שבודאי יבא המלאכה כיון שאליו הוא ספק לא חשיב פ"ר. וכן דעת הט"ז סימן שט"ז סק"ג. אבל לדעת הרמב"ם כתב הרב מלאדי ז"ל בק"א סי' רע"ז דספק פ"ר אסור. וכן נ"ל עוד ראי' שכן דעת הרמב"ם שהרי כתב הרמב"ם במעילה והוא שיתכוין ליהנות. ובגמ' (פסחים ל"ג.) דבמעילה עשה שאינו מתעסק בדבר איסור כמתעסק בדבר איסור שאם הושיט ידו ליטול חפץ וסך ידו בשמן קודש שמעל. וקשה הא דבר שאין מתכוין הוא שלא נתכוין לסוך כלל. אך י"ל דפטור דשא"מ ממתעסק בדבר היתר ילפי' לה. דכל מתעסק דשא"מ הוא. ואפי' נתכוין לחתוך תלוש זה ונמצא מחובר הא לא נתכוין לעקור דבר מגדולו וכן קסבר רה"י ונמצא רה"ר הא לא נתכוין להוצאה. וי"ל דחשיב אינו מתכוין. ממילא במעילה דחייב מתעסק בדבר היתר דלא כתוב בה כדכתיב בחיובי חטאות. ואין למדין חמור מקל להקל ואשם חמיר מחטאת [שהוא בכסף שקלים] כמ"ש תוס' שלהי כריתות]. ע"כ חייב מתעסק וכיון דמתעסק חייב. דשא"מ נמי חייב: יא) אך הרמב"ם ה' מעילה שכתב והוא שמתכוין ליהנות. צ"ל דכיון ששמן בכלי והוא מכניס ידו לתוכו בוודאי יסוך הוי פ"ר. ואף שהוא לא ידע כיון שלפי אמת פ"ר הוא חשיב פ"ר. וכן י"ל שהוא דעת תוס' כריתות דס"ל כל ששגג במציאות חשיב מתעסק ואפי' אכל חלב וסבור שומן חשיב מתעסק אלא דחייב משום שנהנה] והרי נתכוין לאכילה. ואין לומר בזה אינו מתכוין. ע"כ פטורא דמתעסק לאו משום דשא"מ הוא ופטור דשא"מ מסברא וקשה הא דפסחים ע"כ לומר כיון דלפי האמת אי אפשר שלא יסוך אף שלא ידע חשיב פ"ר:

יב) נשוב לשמעתין דלדעת תוס' ורמב"ם דכה"ג חשיב פ"ר למה יהי' ביאה שני' מותר הא אם יש בתולים בודאי יצא והוי ספק פ"ר. ע"כ נראה לפימ"ש תוס' והגהת אשר"י דלמאן דמתיר למיבעל בשבת משום דשא"מ ופ"ר לא הוי דאפשר בהטי'. אינו מותר אלא כשאינו בועל בעילה גמורה. למה דס"ד מתני' דאי לא בעיל מצי בעיל בשבת. היינו באינו בועל בעילה גמורה ה"נ לשנויא דרבא כשבעל וביאה שני' הוא דמותר בשבת. הוא ג"כ בשאינו בועל בעילה גמורה. ובזה אפשר שלא יוציא דם. ולעולם בודאי יש עוד בתולים ובבעילה גמורה בודאי יוצא. וע"כ כשבעל בעילה גמורה ולא יצא דם בודאי חיתה המכה. ומ"מ מותר לבעול בעילה שאינה גמורה. דשמא לא יצא דם והוי דשא"מ. וכשנמצא דם בבעילה שאינה גמורה תולין במכה. כיון דודאי יש עוד בתולים וספק אם יצא עכשיו והוא כמו מכה שדרכה להוציא דם אף שאינו ידוע אם עכשיו הוציא דתולין בה וממוצא הדבר נשמע לנ"ד דכשאינו בועלה בעילה גמורה בשני' אמרי' שעדיין יש בתולים ועכשיו לא הוציא ועדיין תולין בקטנה. וה"ה לדידן בגדולה שלא נידונה ברמ"ת במרגשת כאב: קיצור לדינא. יען יש כמה היתרים. א' לדעת מ"ב כל שמרגשת כאב אף אם פסקה לראות חשיב לא חיתה המכה. הב' לדעת רי"ף ורמב"ם ומרדכי כל דם שרואה בשעת תשמיש טהור אף אם פסקה מלראות. הג' דלדעת האוסרים ספק פ"ר מוכח שגם בביאה שני' פעמים שאינו מוציא דם בתולים שנשאר שם. מכל הני טעמי נ"ל להתיר שלא לדונה ברמ"ת: הק' אברהם סימן רכא ב"ה עש"ק וישלח עת"ר לפ"ק. כבוד הרב חחו"ב בנש"ק כש"ת מו"ה יצחק חנוך נ"י אבד"ק קלאביצק. א) בדבר הזקינה שראתה דם מחמת תשמיש ג' פעמים והרופא אמר שהיא בריאה. ובודאי בא זה מבעלה. אך בעלה לא הי' רואה דם במ"ר רק מלפני זמן רב ועכשיו אינו רואה כלל במ"ר.

אח"כ אירע לבעל מקרה ר"ל והי' מעורב דם הרבה בש"ז. והשאלה אם לתלות בו לגמרי לטהר גם הדם. או עכ"פ שלא לדונה ברמ"ת: ב' תשובה נ"ל שעצמות הדם ודאי אין לתלות כיון שהי' רק פעם אחת. ודומה להא דמבואר בסי' קפ"ח ברואה כמין ברי' שבודקת אם לא נימות טהורה. וכתב רמ"א שם בדקה ג' פעמים כולם ולא נימוחו שוב א"צ לבדוק. אבל פחות מכן אף שנתברר שתחילה הי' לה מכה שמוציאה כמין קליפות. מ"מ אין מחליטין שגם אחר כך יש לה המכה. וכל שכן שאין מחזיקין בשביל פעם אחת למפרע. ומה שדקדק מלשון הרמ"א מי שיוצא דם ממנו דרך פי האמה תולה בו. משמע אפי' פעם אחת. ליתא. דאדרבה מלת יוצא מורה יותר על הוה נמשכת ועוד אפי' נתברר אח"כ בג' פעמים. מ"מ נוקי אותו בחזקתו שעד עכשיו הי' בריא: ג) אך לענין שלא לדונה ברמ"ת יש מקום להתיר. ונאמר כי לעומת חזקת הבעל יש חזקת האשה שלא היתה רמ"ת. וגבי בעל איכא חזקת דם לפנינו ודומה למקוה שנמדד ריש נדה דמטמאין משום תרתי לריעותא. והכא נטהרה שלא להוציאה מבעלה משום תר"ל ואפי' הי' שקול כל רמ"ת דרבנן ואזלינן להקל ואף שהי' רק פעם אחת. י"ל שהרי אשה שיש לה ווסת ורמ"ת שלא בשעת ווסתה דעת המרדכי דאינה נידונית ברמ"ת. והיינו דכיון דהיא אז מסולקת דמים תלינן יותר במיעוך צדדין. ורמ"א פוסק כמותו ביש לה מכה אף שאין ידוע אם מוציאה דם. ובנ"ד שהיא זקינה שהיא יותר מסולקת דמים מתוך ימי ווסתה. וכמבואר בתוס' מכלתין (ס':) ד"ה עוברה. וטהורה לדעת המרדכי. ולדידן נסמוך על ספק שמא הי' בעלה גם תחילה ש"ז שלו מעורב בדם אף שספק הוא. הלא המכה ג"כ ספק. מ"מ תולין בתוך ימי ווסת וכ"ש בזקינה כנ"ל: ד) ולכאורה יש לדחות. דיש לה ווסת קבוע עדיפא מזקינה. דמה שיש לה ווסת קבוע הוא סימן על בריאותה שאין בה חולי ממלאה ונופצת.

אך נצרף לזה מאמר הרופא שבדק אותה ומצאה בריאה ויש רגלים לדבר שהוא אמר שבודאי הדם ממנו וכן נמצא אח"כ בקריו. אף שאין מאמר הרופא מוציאה מחשש ווסת. ובשלמא בנידון סה"ת שאמר שנתרפאה. היינו שם תחילה הי' בה חולי. מהיכי תיתי לומר שמה שרמ"ת הי' ווסת כיון שראייתה מחמת חולי. אבל רופא זה לא אמר שנתרפאה ושמא הי' מחמת ווסת. אך לענין זה הואיל והיא מסולקת מדמים נטהרנה מקו"ח מיש לה ווסת. שוב ראיתי בשם הבית מאיר דזקינה קו"ח מיש לה ווסת שלא בשעת ווסתה והנאני: ה) ועוד נראה דבנ"ד שספק אם הבעל יש לו חולי שש"ז שלו מעורב בדם. עדיף מהא דרמ"א. ואפי' היתה ילדה ואין לה ווסת טהורה לענין שלא להוציאה מבעלה לפי הסכמת אחרונים דרמ"ת להוציאה מבעלה דרבנן. הוי ספק דרבנן שאם ש"ז של הבעל מעורב בדם ובודאי יצא ממנו דם מהבעל. מהיכי תיתי נאמר שראתה עוד דם ואינו דומה למכה שאין ידוע אם מוציאה דם דאפי' המכה מוציאה דם אינו יוצא כל שעה. ושמא דם נדה היא שהתשמיש לא הוציא דם כלל מהמכה רק שיש לתלות בהמכה. על כן בספק אוסרין באין לה ווסת. אבל זו ספק דרבנן גמור: ו) ובעיקר דין אם רמ"ת היא דרבנן. האחרונים דימו אותה לווסתות אך יש מקום לומר שמא רמ"ת שנוסף על זה יש לספק בחולי ממלאה ונופצת אפשר חמורה מווסת לבד והיא דאורייתא. אך לפי פרש"י נדה (ס"ו.) בד"ה נאמנת דהא דבעינן ג' זימני ברמ"ת דוקא לרשב"ג. אבל לרבי בתרי זימני הוי חזקה. א"כ מדקי"ל ברמ"ת דבעי ג' זימני מוכח שהיא דרבנן. שהרי הרשב"א כתב בפרק הבא על יבמתו דהא דווסתות קי"ל כרשב"ג משום דווסתות דרבנן. ובדרבנן הולכין אחר המיקל ומדקי"ל גם ברמ"ת דבעינן ג' זימני מוכח דגם רמ"ת דרבנן. אך לתוס' שם דברמ"ת גם רבי מודה אין ראי' משם. מ"מ הסכמת אחרונים שהיא דרבנן.

ועוד בנ"ד יש ביטול חשש חולי ממלאה ונופצת. מחמת בדיקת הרופא כנ"ל: סוף דבר אני מתירה לענין זה שלא תצא מבעלה, אך צריכה בכל פעם שבעה נקיים כל זמן שלא הוחזק הבעל שש"ז שלו מעורב בדם: נאום הק' אברהם סימן רכב תשובה לק"ק ביאלא. לבקשת הרה"ק מוהר"י זצללה"ה. א) דבר האשה שאינה יכולה לטהר לבעלה. כי רגילה לראות אפלאוועס מראות טהורות ולפעמים נמצא בתוכה נקודה אדומה. אך רובא דרובא לא נמצא בתוכם נקודה אדומה. ורוב הראיות הי' בהרגשת פה"מ עם זיבת דבר לח. אך בפה"מ לבד כמעט לא נמצא שום מראה אודם. והיא מסופקת כי אפשר האודם נמצא מחמת רוב הבדיקות. בעומק לחורין ולצדדין מתקלקל הצדדין בפנים והאשה הזו יש לה ווסת קבוע. ועתה השאלה האיך יתנהג בסדר בדיקתה אם נוכל להקל שלא תבדוק אלא פעמיים ביום. ולא תשגיח על ההרגשות מאחר שרובא דרובא הן מראות טהורות לגמרי. או עכ"פ שלא תצטרך בדיקת חורין וסדקין: ב) הנה לאחר שנתמעט הבקיאות במראה הדמים מימות סוף חכמי הגמ'. הנה כל הדמים אף שנראים אדומים הם בספק אם הם מארבע מראות ואם הם אדומים כמותם או דיהה מהם. אך הראב"ד בספר בעל הנפש הוכיח כי רוב דמים שבמקור המה דמים טמאים. וראייתו מהא דא"א לפה"ק בלא דם ומביאה קרבן ונאכל. ניחוש שמא דם טהור ראתה. א"ו רוב דמים שבמקור טמאים. והנה בנ"ד שראתה דם טהור ובתוכו מראה אדום מעט הא ודאי אין לומר שהטיפה ההוא ודאי מרוב דמים טמאים שהרי באותו ראי' עצמה רובא טהור ודאי. ויצתה אותה ראי' מהרוב. בפרט שכל הראיות שתראה שלא בשעת ווסתה המה עיקרם מראות טהורות רק לפעמים נמצא איזה טיפה אדומה בודאי אין לדון בראי' זו דין רוב דמים שבמקור: ג) ולכאורה יש לעיין לפי"ז בנידון התשו' רמ"א במצאה כתם לבן וסביב המראה לבן כדמות כתם מתפשט ונראה שהכל מראה א'.

והשיב דשוב אין תולין הכתם בשום דבר. ולכאורה מה בכך. הלא אפי' בא הכתם מגופה טהורה מה"ת מאחר שהיא בלא הרגשה ושוב הוי ספק דרבנן. שמא גם כתם האדום מראה טהור. ולק"מ שבתשו' ההוא כתב שבשעת יציאת הכתם היתה רגילה לראות מראה אדום וירוק. היינו שהי"ל הרגשת זיבת דבר לח. וא"כ כיון שהמראה טהור מורה שגם האדום מגופה היא. הוה דאורייתא. ועוי"ל דהוה ספק מחמת חסרון ידיעה דלא חשיב ספיקא דרבנן. אמנם דעת הט"ז (סי' צ"ח) דספק חסרון ידיעה לכל העולם לא חשיב ספק חסרון ידיעה: ד) והנה הש"ך (סי' ק"י) העלה דבס"ס גמור א"צ לברר וע"כ אינו מזיק ספק חסרון ידיעה. והנה אם מרגשת זיבת דבר לח דמביא בשב יעקב דהוה ספק שמא מן העלי'. כיון שעיקרה מראה טהור לא אמרי' בזה רוב דמים מן המקור. והסביר הענין עפ"י חכמת הניתוח. והסכים עמו בזה הרב ז"ל מלאדי בק"א (סי' קפ"ד). וספק זה אם מן העלי' או מן המקור אי אפשר לברר. וכיון שא"א לברר שני הספיקות א"צ לברר כלל אפי' להרשב"א כמ"ש בנוב"י ושוב הוה ס"ס. אף דספק אם הוא דם טמא מחמת חסרון ידיעה. נמצא שמרגשת רק זיבת דבר לח אפי' תמצא מראה טמא ג"כ תהי' טהורה. ועכ"פ לא תצטרך לבדוק במרגשת רק זיבת דבר לח: ה אך במרגשת פה"מ עם זיבת דבר לח דלפעמים נמצא נקודה אדומה. הגם דלכאורה הואיל ברוב הבדיקות לא תמצא רק מראות טהורות וזיל בתר רובא. מ"מ התינח אם הרגישה פעם אחת. אבל כיון שמרגשת הרבה פעמים ובין כל ההרגשות האלו מצוי' שיהי' פעם אחת נקודה אדומה וליכא רוב להיתר מ"מ א"צ בדיקת פנים כלל. רק שתשים עד על אותו מקום ותשהה שם יותר מכדי שתרד מן המטה ותטיל עד ותבדוק בו ואח"כ תבדוק העד אם תמצא עלי' נקודה אדומה. ואין זה ענין לכל הפוסקים שהצריכו בדיקת חו"ס.

דהתינח בדיקה שצריכה לברר אם ראתה אם לאו צריכה בדיקת חו"ס לברר שלא ראתה. אבל זו שאין לטמאה מחמת ההרגשה שהרי תראה בכל פעם מראה טהור ותלינן ההרגשה במראה טהור. אך מה שיצא ממנה צריכה לראות שמא יש בו מראה טמא. אבל מהיכי תיתי לחוש שמא ראתה עוד חוץ ממה שיצא ממנה לחוץ. ודוקא בדיקה לשם נקיים שצריכה בירור שלא ראתה צריכה בדיקת חו"ס. משא"כ בדיקה זו שבאמת א"צ שום בדיקה כיון שתולין ההרגשה במראה טהור. רק שצריכה לראות מה שזב ממנה. כיון שלפעמים נמצא בו מראה טמא: ו) ואף לדעת הרמב"ן ז"ל שחכמים גזרו על כל הדמים שיהי' טמא ולא נוכל לעשות לס"ס שמא דם טהור. כיון דחכמים גזרו ע"ז. אך חדא דנוכל לעשות ספק אולי לא תמצא שום דם בהמראות ומחמת זה לא תצטרך לבדוק. ואף את"ל שתמצא בתוכה דם, שמא מן העלי' הוא. והוי ס"ס כיון דמוכרח להתחיל בהספק הראשון. ועוד הרי כל האחרונים מצרפין בקרטין זאת לספק אולי הוא דם טהור. אך בהרגשת פה"מ עם זיבת דבר לח תצטרכה כנ"ל. אך לא בדיקת חו"ס: גם זאת אם לא הספיקה ליתן העד על אותו מקום כרגע וזב על הכתונת ומצאה על הכתונת מראות טהורות. וגם פחות מכגריס אודם. תלינן הפחות מכגריס במאכולת. והוא ג"כ מטעם הנ"ל. דאף שאין זו בדיקה המבררת טהרתה. דאפשר שהוא מגופה. זו הא א"צ בדיקה כיון שיש מראות טהורות ומהכ"ת לחוש שמא הפחות מגריס ג"כ מגופה. כיון שאפשר לתלות במאכולת וכן פסק בתשו' נודע בשערים (ח"ב י"ג) דלא כחת"ס (סי' ק"נ קס"ז קס"ח): ח עוד נ"ל להקל מטעם דהרי הרמב"ם סובר נמצא בחתיכה טהור כיון דלא ירד הדם בנגיעת הרחם. ובגמ' מבואר דמראות טהורות לא הוי משקה וא"כ כיון דטיפה אחד ירד דרך המראות טהורות. והוי מין בשא"מ דחוצץ. ואף אם הוא מן המקור אינו אסור. וע"כ יש לצרף זאת לסניף:

ט) עוד נ"ל להלכה ולא למעשה שאחר שתטבול והותרה לבעלה לא תצטרך בדיקה עוד אף בהרגשת פה"מ עם זיבת דבר לח. והטעם כי בבדיקה ראשונה תולין שלא ראתה אלא מראה טהור מאחר שרוב פעמים הוא כך. ומתירין אותה לבעלה. וכיון שהתרנו אותה לבעלה ע"י רוב זה נפסק שמראה טהור הוא שראתה שוב כשראתה פעם אחר לא נצרף ראי' ראשונה לאיסור ודנין רק על ראי' שני' בלבד ותולין ברוב. וכן בכל ראי' וראי'. ודוקא בימי ליבון שכשראתה פעם א' אף שתולין ברוב עדיין לא הי' נ"מ למעשה. דבין כך וב"כ עכשיו טמאה. ע"כ אם לא תבדוק נצרף כל הראיות ולא יהא רוב להיתר ואולי רוב לאיסור. אבל לאחר שטבלה שיש נ"מ למעשה תיכף בראי' ראשונה וכיון שהדין כן אז שמותרת. הלא קם דינא שמראה טהור הוא: י) ואף שלא הראתה לחכם והותרה. כמ"ש לענין כל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים. דבעדות אשה שמת בעלה לא מהני אא"כ התירוה ב"ד עפ"י הראשון. וכתב הש"ך דזה דוקא בעדות מיתת הבעל דאסורה להנשא בלא היתר ב"ד. משא"כ בשאר עדות כאלו נתקבלה בב"ד דמי. ואפי' בשוחט שלא העיד בב"ד כיון שנאמן בלא ב"ד כאלו נתקבל עדותו בב"ד. וה"נ בנ"ד כיון שהאשה עצמה יודעת שמותרת וא"צ לשאול לב"ד כאלו התירוה ב"ד דמי. ואף שזה ברור אצלי בסברא מ"מ לא מלאני לבי להקל בזה עד אמצא ראי' ברורה: יא קיצור לדינא. בהרגשת זיבת דבר לח לא תבדוק כלל. וכן בהרגשת פה"מ לבד. אך בהרגשת שניהם יחד. היינו הרגשת פה"מ. או שנזדעזו אברי' דמובא בפוסקים דהוי כהרגשת פה"מ. תשים עד על אותו מקום עד שיזוב הליחה עלי'. ותשהה שם זמן זה עד שתכלה כל הליחה. ואם תכלה הליחה קודם שיעור שתושיט ידה לתחת הכר ותקנח בו. תמתין עד שיעור זה משעת הרגשה. ותראה על העד אולי יש בו טיפה אדומה. וצריכה לבדוק תוך הליחה אולי יש באמצעיתו.