שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 70

ב) אך בתוס' משמע דאפי' הוציא המרא מותר ליקח שכר שהוא נתחייב שכר מחמת הברירה להשתמש בו בעין ואז המשכיר יתחייב באונסין. וביותר משמע כן במרדכי שכתב וז"ל מרא הדרא כו' ואפי' שכרה לעשות ממנו חפצו לשלם אחרת אינו רבית כי השכר כדי שיפטור מן הפחת אם הפחית אם ישלם הוא עצמה. הרי דאפי' שכרה לשלם אחרת אינו רבית: ג) ואין לפרש דהכא בשנשתמש בה קודם שהוציאה דא"כ מה זה שכתב שהשכר עבור הפחת אם ישלם הוא עצמה. אפי' ישלם אחרת מ"מ כיון שפחתה קודם הא לא ישלם אחרת שלימה רק פחותה כמו שלוה. שהרי עד שהוציאה ברשות משכיר הי' אלא ודאי אפי' לא נשתמש בה נותן שכר עבור שהי' בידו להשתמש בה: ד) משמע בגמ' דוקא מרא מותר כה"ג שרשות ביד השוכר או להשתמש להחזיר בעין או לשלם אחרת. אבל כלי כסף שאין פוחתין אסור כהאי גוונא אפי' משכיר מקבל עליו אחריות אונסין דאין לומר הא דאצטריך במרא טעמא דידוע פחתייהו משום דאז מותר אפי' השוכר מקבל עליו אחריות אונסין דליתא. חדא דהא דומיא דזוזי מיירי דמשכיר מקבל עליו אונסין. ועוד דסתמא ודאי כל זמן שהוא בעין האחריות אונסין על המשכיר שהרי אין כל הנאה שלו שנותן שכר: ה) ואין לומר כיון שאינו נותן שכר על מה שבידו להוציאו דזה רבית. וע"כ נעשה שואל מחמת שבידו להוציאן כמו בדמי אבידה דיש פוסקים משום היתר תשמיש חייב באונסין כיון דבלא זה הוי שומר שכר נעשה על ידי היתר תשמיש שואל. ה"נ כיון דבלא"ה הוי שוכר להשתמש בה בעיני' נעשה ע"י היתר להוציא שואל. דליתא דמ"מ כיון שעומדת ברשותו לצורך בעלים ג"כ ליקח שכר לא חשיב שואל וכמ"ש הרמב"ן ברועה שהניח מקלו ותרמילו עלי' דלא הוי שואל שלא מדעת כיון שעומדת אצל הרועה להנאת בעלים ג"כ.

הרי דאף דהנחת מקלו ותרמילו לצורך הרועה בלבד מ"מ כיון שעמידתו אצלו לצורך בעלים לא חשיב שואל ה"נ אף דמה שבידו להוציאה אינו לצורך בעלים מ"מ מה שהמרא אצלו לצורך בעלים ג"כ ליקח שכר אינו נעשה שואל: ו) ותדע דהא כתבו התוס' באלו מציאות דהיכא דחייב באונסין משום היתר תשמיש נעשה לוה עלייהו. וא"כ אם נעשה על המרא שואל משום שבידו להוציאן. הרי נעשה מהשתא לוה עלייהו וגם פחת לא יקבל המשכיר. אלא ודאי אחריות אונסין על המשכיר. ואעפי"כ דוקא מרא דידוע פחתא מותר אבל כלי כסף אסור: ז) ועוד דאי כשנותן מקבל אחריות אונסין אפי' בכלי כסף מותר. טפי הי' לו להשמיענו ההיתר בכלי כסף בקיבל המשכיר אחריות אונסין. שהרי היתר דאחריות אונסין על המשכיר גרוע מהיתר ידוע פחתא. שהרי בזוזי לא מהני היתר דאחריות אונסין על המשכיר ואם הי' ידוע פחתא הי' מותר כמ"ש הר"ן. וגם הקושיא מזוזי על כלי כסף יותר מכוון שבשניהם המשכיר מקבל אחריות אונסין והי' התירוץ משום דבזוזי אין בו תשמיש רק ההוצאה. אלא ודאי הדבר ברור דבכלי כסף שאין בו פחת באמת אסור אף אם משכיר מקבל עליו אונסין כל זמן שמשתמש בה בעין. וכן משמע בט"ז (סק"א): ח והנה צריך להבין הטעם שהרי יוכל ליקח שכר על מה שבידו להשתמש בו ולהחזירו בעין שהרי מותר להשכיר כלי כסף. מה תאמר כיון שלבסוף לא נשתמש בה רק הוציאה אסור ליקח שכר. א"כ גם במרא הלא באמת לא נשתמש ולא הי' פחת. ונראה משום דמוכח דנותן שכר עבור ההלואה דאם ההלואה היינו מה שנותן לו רשות להוציא הי' בחנם. א"כ למה לי' להשתמש בה בעודה של משכיר וליתן שכר יתכוין לקנותה לעצמו דכמו שיש לו רשות ליתנה לאחר כן יוכל ללוקחה לעצמו והי' פטור משכר. ואי שאז הי' עליו אחריות אונסין אונס לא שכיח. ובודאי אינו חושש לכך ליתן שכר עבור זה.

אלא ודאי שאינו רוצה להלות לו בחנם. ובלא השכר לא הי' נותן לו רשות להוציאה: ט) ולפי"ז אם קיבל עליו המשכיר גם אחריות גניבה ואבידה גם בכלי כסף מותר דגניבה ואבידה שכיח כמ"ש הכנה"ג (חו"מ סי' ק"ח בהגהת ב"י אות כ'). וע"כ שפיר נותן לו שכר עבור שיכול להשתמש בה בעין דאין רצונו לקנותה כדי שיפטור מגניבה ואבידה: ובזה יובן דברי רמ"א בזוזי שאם הנותן מקבל עליו כל אחריות מותר אפי' להוציאם. והיינו דאף לאחר שקנה בעדם סחורה להרויח האחריות על המשכיר [וכמ"ש בחוו"ד דקבלת אחריות בעוד המעות בעין שאין בו שום הנאה ותשמיש למקבל מה יועיל] וא"כ ל"ל שהנותן קיבל אחריות גניבה ואבידה. הלא גניבה ואבידה מן הדין מוטל על המקבל כשאר שוכר ומהיכא תיתי לומר דנעשה עי"ז לוה: יא) ולפימ"ש ניחא דכיון דיש לו רשות להוציאם אפי' לגמרי שלא יעמידה בעיסקא א"כ כשנותן שכר עבור שמרויח בהעיסקא של נותן. למה לו זאת הלא יוכל לקנותה לעצמו ולא יתן שכר שהרי ההלואה שיוכל להוציאה לגמרי הוא בחנם. אלא ודאי שאין רצונו להלות רק עבור השכר ע"כ צריך שהנותן יקבל עליו גם אחריות גניבה ואבידה. דנותן שכר כדי שיפטור מגניבה ואבידה דשכיח כנ"ל. ולפי"ז אם אינו נותן לו רשות להוציאם רק להעמידה בעיסקא אחריות אונסין לבד שמקבל עליו הנותן מהני ודו"ק: יב' או יש לפרש דברי הרמ"א לפי הנ"ל בשאינו מקבל עליו אחריות רק על המעות כשהם בעין אלא ששוכר המעות ליראות בהם או להתלמד וברירה בידו להוציאם ג"כ דהשתא דומה ממש לכלי כסף דאם הנותן מקבל עליו כל אחריות שרי כנ"ל: יג) שם ברמ"א ודוקא שלא קיבל עליו רק אחריות גניבה ואבידה. אבל אם קיבל עליו כל אחריות אסור. ב"י בשם בעה"ת. ובב"י בשם בעה"ת לא כתוב כל אחריות רק אם קיבל עליו אחריות אונסין אסור.

וי"ל אפילו קיבל עליו הנותן אחריות גניבה ואבידה דבזה חשיב הנותן רק כמו שומר [והמקבל הוי לוה על המעות] וכמו שומר שכר שחזר והפקיד אצל בעליו בחנם דעדיין עליו אחריות גניבה ואבידה ויש לעיין בזה: סימן ריח ב"ה יום ד' נצבים וילך במחובר תרנ"ה פה סאכאטשאב. לרב אחד. א) מכתבו הגיעני. דבר אשה שראתה ג"פ מחמת תשמיש. והיתה מרגשת צער וכאב גדול באותם ג"פ בשעת תשמיש. וקודם לכן לא היתה מרגשת צער בשעת תשמיש כלל רק באותם ג"פ והבדיקה הי' לאחר תשמיש חמשה מינוטין. ושוב אמרה שפעם ג' הי' הבדיקה חצי שעה אחר התשמיש. ומה שלא ביררה דברי' בראשונה מחמת הבושה. וכוונתה במה שאמרה חמשה מינוטין על שני ביאות הראשונות. ומעלתו אזיל ומייתי דברי הרדב"ז חלק ה' סי' ח"י במרגשת כאב בשעת תשמיש נוכל לסמוך על רופא שאמר שנתרפאה להתיר לה שתשמש פעם רביעית. וגם דברי הט"ז דכאב כמכה. ואף שחולקים עליו. עכ"פ נצרף לענין שנסמוך על הרופא. גם מחמת שהבדיקות לא הי' סמוכים לתשמיש ממש. ואף שאין בקיאין בשיעורין. מ"מ קיל. ועוד לפי שאמרה שפעם ג' הי' חצי שעה אח"כ. ונבאר אחת לאחת: ב) ונבאר אם מצרפין הכאב לדברי הרופא. והנה מ"ל סי' ע"ג במחלוקתו עם הט"ז והשיב עליו מחה"ד כתב. ואף שיש לחלק בין כאב קצת לכאב גדול חלילה לסמוך ע"ז. עוד כתב שם ולא כל מקום הכואב יש לו מכה. צא ולמד ממכה של חלל שמחללין עליו השבת ע"ש: ג) ותמהני שהרי בע"ז (כ"ח): מכה של חלל מחללין עליו השבת. בעי ר"א ככי ושיני מאי כיון דאקושי נינהו כמכה דאבראי דמי. או דילמא כיון דגואי קיימי כמכה של חלל דמי. ת"ש החושש בשיניו לא יגמע בהם החומץ. חושש הוא דלא. הא כאיב טובא ש"ד. דילמא תנא היכי דכאיב טובא חושש קרי לי' ע"כ. הנה מוכח מדפשיט לי' דכמכה של חלל דמי מדמותר בכואב טובא. ש"מ דכמכה של חלל דמי.

הרי דכאב גדול כמכה. והתרצן דחי דכאב גדול נמי חושש קרי לי'. היינו משום דככי ושיני אף שיש מכה בהם לאו כשל חלל דמי. ומ"מ לא פליג במה דמבואר מהפשטן דכאב גדול כמכה. ונסתר נמי מ"ש דחלילה לסמוך על החילוק בין כאב מועט למרובה. כיון שכן מפורש להדיא בש"ס הנ"ל. דחושש לאו כמכה וכאיב טובא הוא כמכה: ד) אך מ"ש שם דכל אשה בכאב היא רואה כדתנן אלו הן הווסתות חוששת בפי כריסה ובשפולי מעי'. הם דברי טעם. אך תלוי באיבעיא דע"ז הנ"ל. דלהפשטן חושש הוא דלא הא כאיב טובא ש"ד. הרי דכואב הרבה אינו בכלל חושש. שפיר אמרי' כאב גדול כמכה. ואף שכל אשה חוששת בשעת ראייתה כמתני' הנ"ל. הרי חוששת אינו שכואב לה הרבה. ושפיר אמרי' כאב גדול כמכה. אך למה שדחה כואב טובא נמי חושש קרי לי'. א"כ בכלל חוששת כואבת הרבה. וא"כ אף שכאב כמכה אינו מכה להוכיח בזה שאינו נדות. כיון שבנדתה נמי לפעמים כואבת הרבה. והנה לפי"ז כואבת הרבה תלוי באיבעיא הנ"ל שלא נפשט והוי ספיקא דדינא. וא"כ שהרופא אמר שנתרפאת אף שלא נסמוך עליו שבודאי כן הוא שנתרפא. עכ"פ ספק איכא והא קמן שאם ניכר שהועילו סומכין על הגוי אף שבהיכר לבד אינו כדאי לסמוך עליו] וא"כ הוי ס"ס להתיר: ה) אך בתשו' דבר שמואל סי' של"א דהא דתלינן במכה היינו מכה שבבשר המקור. אבל מכה שמחולשת השדרה בהתמעט בה כח המחזיק. וזה דם נדה וזיבה שאסרה התורה ע"ש באריכות. וא"כ אף שכאב כמכה. מי יימר שהוא מכה שבבשר המקור אימא שזה מכה הבא מחולשת השדרה כנ"ל. וא"כ ספק דמכה אינו ספק גמור שמא כואב טובא חושש קרי לי'. וא"כ הוי דרך נשים ואין לתלות במכה. ואת"ל לאו חושש קרי לי' וחשיב מכה. עדיין לא נדע אם הוא מכה שבבשר המקור או מכה מחולשת השדרה וכיוצא ודם נדה הוא: ו ואם מחמת שאמרה אח"כ שבדיקה שלישית הי' כמו חצי שעה אח"כ.

הנה בתשו' אחת ביארתי דא"צ רק שביאה אחת תהי' בתוך שיעור ווסת ושתים אפי' אחר אחר. או ששתים תהיינה בתוך כדי שתרד. ואחת אח"כ חשובה רואה מ"ת. אך מחמת שלא הי' שום בדיקה כדי שתרד. רק שרמ"א הביא י"א שאין אנו בקיאין ושאר פוסקים כתבו רק השיעור שבגמרא וכן המחבר ורמ"א לא סיים אחר הי"א וכן עיקר. ודאי יש לצרף דעה ראשונה ולסמוך כה"ג על הרדב"ז שאם יאמר הרופא שנתרפאה נסמוך עליו לשמש ברביעית. והשי"ת יכתבהו ויחתמהו בספרן של צדיקים וגם כל בני עירו לשנה טובה ומתוקה: הק' אברהם סימן ריט ב"ה יום ד' ג' שבט סת"ר לפ"ק. שלום לכבוד הרב החו"ב מוהר"ר יצחק נ"י: האבד"ק פיאטניצע יע"א. א) שלשום הגיע העת לראות מכתבו בבתולה שנשאת ונמצא דם בתולים ובליל טבילה לא בדקה עצמה אחר תשמיש רק בבוקר מצאה על הכתונת כתם יותר מכגריס. ואח"כ בדקה עצמה בכל פעם אחר תשמיש וראתה ג' פעמים רצופים על עד שלה בכל ליל טבילה והיתה מרגשת כאב קצת בכל פעם כדרך הבתולות לאחר נישואין ויש לה ווסת קבוע. ונסתפק לפמ"ש החו"ד שאם לא בדקה פעם אחת שוב אינה תולה. אך נסתפק מחמת הכתם שמצאה בבוקר ופלפל משום ס"ס. ספק מעלמא ואת"ל מגופה שמא אח"כ יצאה מגופה. ובזה פלפל הרבה. ובאמת אם נאמר כחו"ד לא יועיל כתם. כי לשון הש"ס פרק תינוקת כ"ז שהרוק מצוי בתוך הפה ופרש"י שרמ"ת ובמציאת הכתם בבוקר לא חשובה כמ"ת כמבואר בסי' קפ"ז: ב) אך גוף דברי חו"ד לא נהירא. וראייתו מפ"ק דנדה דצ"ל בודקת חוץ מן הבתולה שדמי' טהורים. וקשה תבדוק מחשש שמא תפסוק פעם אחת מ"ת דשוב אינה תולה. א"ו דאף אם אינה בודקת אינה תולה. וא"כ הבדיקה אינה רק לתקנתא דידה ולא שייך לחייבה בבדיקה עכ"ד. והנה בזמנינו זכינו לס' תוספי רא"ש על נדה בש"ס ד' ווילנא הקשה קושייתו וז"ל וא"ת תבדוק שמא פסקה מ"ת.

וי"ל דלא מצינו בדיקה כזאת דלא מהניא לטמאותה עכשיו אלא שאם תראה אח"כ שתהי' טמאה עכ"ל הצריך לענינינו. הנה מפורש דהבדיקה היא לטמאותה אח"כ. ושאם לא תבדוק תהי' טהורה אח"כ היפוך דברי החו"ד (ואין ספק שאלו הי' רואה דברי תוספי רא"ש הי' חוזר בו וע' ח"מ סי' כ"ה ס"ב] וכן לשון המשנה (ס"ד:) עד שתחי' המכה לשון זה מורה שצריך שידע שחיתה וכ"ז שלא נדע תולה. האומנם כי לשון הש"ס כ"ז שהרוק מצוי בתוך הפה מורה להיפוך. שצריך שנדע שרצוי שלא חיתה: ג) ובהשקפה ראשונה הי' נ"ל דחילוק יש בזה בין תוך ד' לילות. דהנה בתוספי רא"ש בד"ה עד שתחי' המכה ס"ל דתוך ד' לילות אפי' חיתה המכה טהורה. וראייתו מחמת קושיא הנ"ל דתבדוק דלמא חיתה. אך בד"ה אבל בתירוץ הב' חזר בו וקושיא הנ"ל יישב דלא מצינו בדיקה על לאח"ז]. וכן דעת הרמב"ם פ"ה מה' א"ב ה"ב דאף תוך ד' לילות והוא שלא חיתה המכה. [הגה. ובזה נ"ל ליישב מה שהקשה בתוספי הרא"ש בהא דר' גידל (בדף י"א:) פסקה מ"ת וראתה טמאה. מה קמ"ל מתני' הוא (ס"ד) עד שתחי' המכה. ולהנ"ל י"ל דמתני' הוא לחלוק על ב"ש דמטמאין לאחר ד' לילות. ואמרי ב"ה דגם אחר ד' טהורה עד שתחי' המכה. אבל בתוך ד' דמטהרי ב"ש בלא שום תנאי אחר. גם לב"ה לא בעי שתחי' המכה וקמ"ל ר' גידל דכולה מתני' בלא פסקה. אבל פסקה לעולם טמאה בין לב"ש בין לב"ה. וקושית תוס' רא"ש הא הוא קודם חזרה דס"ל באמת בתוך ד' לילות אפי' חיתה תולה, ולמסקנא י"ל כנ"ל. אך רש"י שפי' אדב"ה קאי ע"כ לית לי' כנ"ל דלפמ"ש ר' גידל אדב"ש תוך ד' לילות קאי ומיני' נשמע לב"ה.

ובאמת א"א לומר כן לפמ"ש הרא"ש שם דהא לב"ה לעולם נחשב כמו תוך ד' לילות דכל בעילה דקטנות אינם נחשבים רק כביאה אחת] וע"כ י"ל דלאחר ד' לילות דב"ש מטמאין והותר לב"ה משום שלא חיתה המכה צריכין לידע ודאי שלא חיתה אבל תוך ד' לילות דב"ש מטהרין בפשטות בלא שום תנאי. ומדב"ה לא שמענו רק במה דמחולקים על ב"ש הוא לאחר ד' לילות רק דמסברא אמרי' כיון שחיתה המכה שוב אין לתלות. בעינן שנדע וודאי שחיתה. אבל בספק אין ספק חיתה מוציא מידי וודאי של ד' לילות אך א"א לומר כן לפמ"ש הרא"ש שם דלב"ה הא נחשב לעולם תוך ד' לילות: ד) ע"כ נ"ל העיקר בזה דהנה שמואל דאמר כ"ז שהרוק מצוי בתוך הפה. בא לחלוק אדרב דאמר כל זמן שנוחרת. והיינו בדמים שרואה לאחר תשמיש בתוך יום ושני לילות. עי' בתוס' שם. וע"ז אמר שמואל כיז שהרוק מצוי בתוך הפה שידוע שרמ"ח. אבל בדמים שרואה עם התשמיש לעולם תולה עד שידוע שחיתה המכה. והטעם. יש לומר דהנה לכאורה אפי' לא פסקה לראות בכל תשמיש מ"מ למה נתלה. דהא דומה לאינו ידוע אם יש שם מכה שהרי מכת בתולים מתרפא לעולם. ונהי שבתשמיש ראשון ודאי יש דם בתולים. מ"מ בתשמיש שני שמא כבר נתרפא וכ"ש בהרבה תשמישים רק שלא פסקה לראות: ה אך ברורן של הדברים שכל הדמים שרמ"ת תולין בודאי שהתשמיש הביא הדם כמ"ש התוס' ר"פ האשה שעושה בדם שרואה עם הטלת מ"ר אין תולין לומר שבא אז במקרה. וכן לשון הש"ס הרואה דם מ"ת משמשת פעם ראשונה ושני'. מבואר שגם בפעם ראשונה חשבי' לה מ"ת. רק שעדיין אינה מוחזקת ואינה חוששת לו די"ל שדומה לווסת הקפיצות שאינה חוששת לו בפעם אחת. או שאין מוציאין מבעלה בווסת שאינה קבוע. או משום דלא כל הכוחות שוות כדמשני הש"ס במסקנא. מ"מ ברואה דם סמוך לתשמיש אפי' פעם אחת אמרי' שהתשמיש הביא הדם.

וע"כ כיון שאין דרך נשים לראות דם מ"ת תלינן יותר שהתשמיש הביא דם בתולים שעדיין לא נתרפאת. וכ"ז בדם שראתה בשעת תשמיש היינו סמוך לתשמיש. אך הדם שרואה אח"כ הלכה טענה זאת וכיון שאין ידוע שיש בה עוד מכה למה נתלה: ו) וצ"ל טעם אחר כיון שראתה דם מ"ת. ובודאי תשמיש עשה חבורה ואין דרכה להתרפאות בתוך יום ושני לילות. (וכה"ג מצינו בהוגלד פי המכה בידוע שג' ימים קודם השחיטה וע"כ בלא נבדקה אם ראתה מ"ת דם שרואה בתוך יום וב' לילות אין תלינן בבתולים. וע"כ מתני' דמיירי לענין דם שסמוך לתשמיש מטהרין ב"ה עד שתחי' המכה בבירור והן הן דברי תוספי הרא"ש נדה (י"א:) אבל בגמרא (ס"ד:) דאמר רב כ"ז שנוחרח שדם שאחר תשמיש מופלג מתשמיש טהור כ"ז שנוחרת. בזה אמר שמואל כ"ז שהרוק מצוי בתוך הפה שנדע בבירור שראתה מ"ת אז תלי' בו הדם שראתה מופלג מתשמיש. ואם לא נבדקה פעם אחת וחזרה ושמשה וראתה בשעת תשמיש גם דם שאחר תשמיש הזה תולין כנ"ל ובנ"ד שלא נבדקה הי' בתוך ד' לילות. לכל הפירושים תולין הדם שבתשמישים אחרים בבתולים ואשה זאת מותרת לבעלה בלי פקפוק. כאשר תתרפא ולא תראה עוד ימחול להודיעני: הק' אברהם. שוב הודיעוני שתיכף בביאה אחרת לא ראתה דם וב"ה שהנחני בדרך אמת. סימן רכ להרב המו"צ בק"ק גראדזיסק יצ"ו. א) בדבר הבתולה שנשאת שראתה דם מ"ת כמה פעמים. אך פעם אחת טבלה ושמשה ולא ראתה ובליל זה שמשה שנית וראתה. ועתה השאלה אם נחשוב ראי' זאת ראי' דם נדה. ואם תראה עוד בשעת תשמיש שני פעמים נידונה כראתה מ"ת ג"פ. או דילמא דלא נחשבנה פסקה מלראות פעם אחת כי אומרים כי ביאה זאת שלא ראתה בה לא הי' ביאה גמורה ואפשר הי' רק העראה. ע"כ השאלה:

ב) והנה מסתמא הי' מרגשת כאב בכל הביאות שאם לא היתה מרגשת כאב הלא הרמ"א והט"ז והש"ך ואחרונים אוסרים אפי' ראתה רצופים ומי יבא אחריהם. [ותמהתי איך הכחיד זאת תחת לשונו]. והנה בגוף הדין דאפי' בוגרת שראתה רצופים אין דינה כרמ"ת כתב הב"י הטעם משום דרמ"ת היא מיעוטא דמיעוטא תולין יותר במכת בתולים משנתלה ברמ"ת. וק"ל דא"כ צריכין לומר מה שבוגרת אף קודם שחיתה המכה טמאה משום שתולין שראתה בשעת תשמיש שלא מ"ת. ולא משמע כן בתוס' ריש פרק האשה שעושה צרכי' שכתבו מדלא חזאי קודם הטלת מ"ר ואח"כ רק בשעת הטלת מ"ר ודאי מחמת מ"ר חזאי וה"נ כיון דלא חזאי רק בשעת תשמיש ודאי מ"ת ראתה. רק שאין אוסרין פחות מג"פ דמשום ווסת שאינו קבוע אין אוסרין לבעלה עולמית או שדומה לווסת דקפיצות דפחות מג"פ אין חוששין לו אבל לעולם גם בפעם אחת תולין מ"ת. הנה דיותר תולין במ"ת משנתלה במכת בתולים לאחר הגבול שהגבילו חכמים. גם המ"ב והט"ז תפסו על הב"י: ג) אך המ"ב חידש דכל הני שיעורי דר"פ תינוקת דוקא באינה מרגשת כאב אבל מרגשת כאב לעולם תולין במכת בתולים. ומדבריו נשמע דלפי דין המשנה מותרת לבעלה בלי ז"נ וטבילה. ולפי"ז י"ל דאפי' פסקה לראות מ"ת במרגשת כאב מותרת דלא חשיב חיתה המכה. כיון דכולה מתני' באינה מרגשת כאב. והגם כי לדינא אין לסמוך ע"ז. והרב מלאדי ז"ל הביא דברי המ"ב רק שלא לאוסרה על בעלה לעולם. ולפי דבריו מתני' דפ' תינוקת גם במרגשת כאב. מ"מ קרי מתני' חיתה המכה. וא"כ אין כאן במה לתלות וחשובה כמ"ח לאסור לעולם ג"כ. אך יען במ"ב עצמו מפורש דמתני' דפ' תינוקת באינה מרגשת כאב. יש לעשות סניף לומר דאפי' פסקה מלראות במרגשת כאב תולין במכה: