שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 69

דע"כ האי חביתא דחמרא אינו שוה עכשיו ארבעה זוזי. דאי שוה ד' זוזי למה לו למוכר לקבל עליו אחריות תקפה. אלא ודאי אינו שוה כל כך. ע"כ שפיר חשיב מלוה האי טופיינא. שהד' זוזי הם יותר מדמי חביתא דחמרא. וכיון דהוי לוה בקצת. שוב דומה להיכא שהמקבל נוטל קצת שכר דאסור לקבל עליו טפי בהפסד. אבל כשאין הפירות מבוררין אין לומר דע"כ אינו שוה כל כך. דאל"כ ל"ל לקבל עליו אחריות. די"ל שעושה כן משום שפירות אלו יכול להוציא. ולעולם שוה עכשיו כמו הדמים. וכיון דמ"מ לענין רבית חשבינן להו של לוקח לא חשיב לוה כלל ודו"ק: ז) ויותר נראה דהנה בגמ' (דף ע') בדודא דמר עוקבא תקיל ויהיב לי' תקיל ושקיל מיני' שקיל אגרא ושקיל פחתא וקאמר בגמ' דאסור [אי לאו משום דמקבלי עלייהו חוסכא דנחשא] והקשו בתוס' דהאמר לעיל ספינתא אגרא ופגרא. ולדידי קשה עוד דמשמע שם בדודא חשיב רבית קצוצה דאפי' בשל יתומים אסור. ולמה: ח) ונראה דהנה הטעם דקרוב לשכר ורחוק להפסד אסור כיון שהלוה קיבל עליו כל אחריות הרי נעשה הלואה גמורה עליו במעות. שהרי ע"כ צריך להשיב לנותן כדמים ששם עליו או בפירות או במעות. וע"כ קאמר בגמ' בחביתא דחמרא כיון דמקבל עליו זולא קרוב לזה ולזה הוא דשוב אינו עליו הלואת דמים. שהרי אם יוזלו ישיב לו החביות אף שלא ישוה כשיעור הדמים. וא"כ אינו עליו הלואת דמים. וכן אי אפשר לומר דהוא הלואת יין שהרי אם תקפה לא ישיב לו יין אחר רק יחזיר לו המעות: ט) והיינו טעמא דספינתא אגרא ופגרא דכיון דאינו מקבל עליו זולא דאם יוזל הספינה מחזיר לו הספינה בעיני' אף שלא ישוה שיעור המעות ששוה בשעת נתינה. א"כ אין כאן הלואת מעות. וכן לא חשיב הלואת ספינה. שהרי אם תשבר הספינה ישלם דמים כמו ששמאה.

ואף אם יתייקר הספינה לא יצטרך להשיב ספינה או דמים כיוקרא דלקמי' רק ישלם דמים כדהשתא. ואם תחשבהו הלואת ספינה הלא יהי' מחויב לשלם ספינה כיוקרא דלקמ' כמ"ש הריב"ש (סי' שצ"ז) בהלואת סאה אם לאו משום איסור רבית אף אם הוקרו מחויב לשלם סאה ע"כ לאו הלואת ספינה הוא וע"כ מותר: י) אבל בדודא דמר עוקבא דתקיל ושקיל מיני' וכל מה שנפחת מחויב להשלים נחושת שיהי' שוה במשקל כשהי'. הרי הלואת הדודא עליו והרי אסור מה"ת הלואת פירות כמו הלואת מעות. ומה בכך שאינו מקבל זולא עליו. הלא בהלואת פירות אין הלוה מקבל זולא. ואעפי"כ סאה בסאתים הוי רבית קצוצה דאף שאין הלואת מעות עליו שאם הוזלו אינו משלם רק חטים. מ"מ חוב פירות עליו. וה"נ כיון שחשיב הלואת דודא עליו האגרא רבית קצוצה משא"כ בספינתא שאין חובת ספינה עליו שאם נשבר ונתייקר הספינה אינו משלם מעות שיוכל לקנות ספינה ביוקר. וע"כ אין חיוב ספינה עליו ודו"ק: יא) וע"כ ניחא ברבנן דמבחרי ליין בטבת כיון שמחויב לתת לו יין הלואת יין הוא ולא מהני במה שאינו מקבל עליו זולא ע"כ צריך לטעמא דמעיקרא דחלא חלא. ודו"ק: סימן ריג א) סי' קע"ד (סעיף ב') מחבר מכר לו שדה במנה ובאותו יום עשה לו שטר שאם יחזיר לו מעותיו יחזיר לו שטר המכר אם נעשה תנאי זה קודם דמכר או בשעת המכר אין לו דין מכר אלא דין הלואה והלוקח חייב להחזיר כל מה שאכל אבל אם נעשה לאחר המקח אפי' שעה אחת הרי זה מכר גמור ואפילו עשה לו שטר על זה בקנין ובכל מיני חיזוקים חסד הוא כו'. ק"ל דסוף סוף אם המוכר חזר ונתן לו מעותיו נקנה לו השדה למפרע דכל קנין כמעכשיו הרי הפירות שאכל הלוקח בשכר מעות מכירה שהמתין לו למוכר שנעשה לוקח עתה.

ודומה למה דמפורש בש"ס ולקמן (בסעיף ה') בנתן לוקח למוכר מקצת מעות ואמר לו מוכר כשתביא שאר המעות קנה למפרע שניהם אסורים לאכול הפירות מוכר לא יאכלם שמא יביא שאר המעות וקנה למפרע ואכל מוכר הפירות בשכר מעותיו שהמתין לו. וכן בדין רמ"א סעיף א': ב) ונראה ליישב דהנה קשה בדין הנ"ל הרי מוכר שייר לעצמו הפירות שעד שיביא לו שאר המעות וכאילו אמר לו גופא מהיום ופירי לאחר שיביא שאר המעות ופירי דנפשי' קאכיל. ומה רבית יש כאן. וצ"ל כיון שאם יביא המעות מיד יקנה לו כל הקרקע גוף והפירות בעד המעות ההם. נמצא שהגוף לבד נקנה בעד פחות מזה וכשיביא לאחר זמן לא יקנה לו רק הגוף וישייר פירות ויקנה הגוף לבד בעד אותם מעות והוי כאומר אם מעכשיו במנה ואם לאחר זמן במאה ועשרים דהוי רבית מדרבנן [שוב יצא לאור ספר חי' הרי"מ על ב"מ וראיתי שכתב כן והנאני שכיונתי לדעתו ז"ל]. ג) אך קשה על זה דברמ"א (בסי' קע"ג סעיף י"ד) בשם רב האי גאון במכר לו שבעה חביות ואמר לו תשלם כל חביות כפי שיהי' שוה בעת שתקח מותר (וע"כ שהקנה לו כל החביות תיכף. דאל"כ פשיטא. ואפי' אמר לו מעכשיו בפחות ואח"כ ביותר מותר]. והיינו דמן הדין אין לו לשלם רק בעת שנוטל מקחו וכמו שמרבין על השכר כיון דזמן פרעון מדינא בסוף שנה ואין כאן המתנה. ה"נ זמן פרעון מדינא בעת לקיחת המקח ואין כאן המתנה. ואם כן ה"נ מדינא זמן פרעון בעת שנוטל הלוקח השדה ואין כאן המתנה: ד) אך הנה רב האי פירש כן טרשא דשרי ושם טרשא פירש הרמב"ן שאינו דבר קצוב רק כמו שיהי' השער בעת הפרעון. וע"כ כתב ר' האי ההיתר דוקא באומר כמו שיהי' השער אז בעת שתקח. אבל אם אומר אם תקח עכשיו בפחות ואח"כ ביתר אסור. הגם דמטעם הנ"ל דעיקר החיוב בעת לקיחת המקח. ראוי להיות מותר בכל אופנים.

וצ"ל כעין שכתב הראב"ד בסאה בסאה דמותר לפסוק על שער שבשוק ביש לו מעות דחשיב כיש לו דמה לי הן מה לי דמיהן. וכתב הראב"ד דוקא בסאה בסאה מקילינן דאיכא נמי טעמא דחטי מי קדחי באכלבאי עיי"ש. הרי דאף דמטעמא מי קדחי כו' אין מקילינן בסאה בסאה. מ"מ הוי סניף להתיר בצירוף טעם [דמה לי הן מה לי דמיהן] ה"נ בטרשא דאיכא טעמא מי קדחי כו' כמבואר במלחמות ה'. והובא בקצרה בש"ך (סי' קע"ג סק"ג). רק באמר אם מעכשיו אין מקילין מטעם זה. וכן באמר אם מעכשיו כשער של עכשיו ואם אח"כ כשער של אח"כ דאסור. אבל באמר בעת שתקח דאיכא נמי טעמא דזמן פרעון מדינא בעת לקיחה מקילין אבל בקוצב יותר אם יקח אח"כ דליכא טעמא דחטי מי קדחי אסור: ה) וע"כ בנתן לו עכשיו מקצת מעות אין לומר שאין המוכר מרויח שהי' יכול למכור אח"כ ללוקח זה במעות הללו [כיון שהלוקח רוצה גם אח"כ לקנות במעות הללו שהרי הי' בידו שלא להביא שאר המעות ולבטל המקח] דא"כ לא הי' בידו המקצת מעות שנתן לו הלוקח תיכף ומרויח המוכר מה שהמקצת המעות בידו ע"י שמוכר עתה ושוב הוי רבית מה שלוקח בעד הגוף בלא הפירות מה שהי' נוטל בעד הגוף עם פירות. דאין לומר שהי' בידו להמתין דא"כ לא הי' המעות בידו כנ"ל: ו) וכל זה בנתן לו מקצת מעות. אבל בנ"ד שאין המוכר שנעשה לוקח נותן לו עכשיו כלום שפיר מותר דשייר הפירות לעצמו. ואי דהוה כאומר אם מעכשיו הריני מוכר לך הגוף והפירות בסך זה. נמצא הגוף לבד בפחות. ואם לאחר זמן הגוף, בלא פירות בסך זה מ"מ מותר משום שפורע אח"כ בשעה שלוקח המקח דאז זמן פרעון ואיכא נמי טעמא דאינו מרויח דהי' יכול למכור אח"כ למוכר הזה בסך הזה. והוי דינא דר' האי דסי' קע"ג סעיף י"ד כנ"ל מילתא בטעמא.

אבל בנידון הרמ"א סעיף א' שלוקח מחויב לשלם דמי שדה ליכא טעמא דאין המוכר מרויח שהי' יכול להמתין דליתא. דאפשר שלוקח לא ירצה אח"כ לקנות ודוקא בנ"ד שאין המוכר מחויב להחזיר דמי השדה רק אם ירצה וא"כ הי' הלוקח יכול אח"כ למכור לו ודו"ק היטב: סימן ריד א) סי' קע"ה סעיף א' מחבר ומשיצא השער של מדינה מותר להקדים מעות לחבירו ולפסוק עמו שיתן לו אותם פירות כל השנה כשיעור מעותיו. משמע דיותר מכדי מעותיו אסור. והטעם פשוט דבגמ' הטעם משום דאמר לי' מה אהנית לי הא חיטי בהיני אי בעי מזבינא בזולא. והרי לא הי' יכול לקנות רק כשיעור מעותיו. ובשערי משפט האריך לחלוק על זה והוא לפי מה שפירש"י בדר' ינאי דאמר מה לי דמיהן מה לי הן נמי אמרינן ופוסקין על שער שבשוק אעפ"י שאין לו. ופירש"י דכיון שיש לו המעות חשיב כאילו יש לו חטין כיון שיכול לקנות במעות חטין חשיב כיש לו חטין וכיון שיש לו חטין כנגד המעות שנתן אין כאן רבית דלאו הלואה כלל. דחטין שיש לו הא קני קני' גמורה ועל המותר לא נתן מעות כלל ואין כאן הלואה רק מקח. ולא שייך לומר דהמותר שאין לו נותן לו באגר נטר כיון שאין כאן נטר שבעד המעות קנה תיכף חטין כשיעור מעותיו: ב) וראי' לזה מהא דר"כ יהבי' לי' זוזי אכיתנא לסוף אייקר כיתנא אתא לקמי' דרב אמר לי' במה דנקיטת זוזי הב להו אידך דברים נינהו ודברים אין בהם משום מחוסרי אמנה. רב לטעמי' דאמר עירבון כנגדו לבד הוא קונה. והא לרב דאמר כנגדו לבד הוא קונה אפי' יש לו כל הכיתנא חשיב כאין לו רק מקצת דאידך הא לא קנה. וטעמא דיש לו הוא משום דקונה אותו למי שפרע. וכיון דאידך לא קנה למי שפרע חשיב כאין לו היותר על שיעור מעותיו. וא"כ אפי' אי דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה הא אסור ליתן משום רבית.

אלא ודאי כיון דקנה כשיעור מעותיו שוב לאו הלואה הוא כלל ומותר ליתן אף המותר שלא קנה. וה"ה אפי' אין לו כלל המותר דמותר. הרי ראי' אחת: ג) ראי' שני' מהא דפרק הזהב דאין רבית להקדש כהא דתנן גזבר שנתן מעות לאחד לספק סלתות מד' סאין בסלע ועמדו מג' מספק מד' משלש ועמדו מד' מספק מד' שיד הקדש על העליונה. והקשו בתוס' אם יצא השער או יש לו אף בהדיוט מותר ואי לא יצא השער וגם אין לו במה נתחלל מעות הקדש. ואי אמרת דבנותן מקצת מעות ויש לו כנגד מעותיו אסור משכחת לה כהאי גוונא בהקדש שמותר ומתחלל מעות הקדש על הפירות שיש לו כנגד מעותיו. אלא ודאי כה"ג גם בהדיוט מותר. אלה דברי שערי משפט בקצרה: ד) ולפענ"ד נראה כדברי המחבר דאסור לקבל רק כשיעור מעותיו. אף לפי הטעם דיצא השער חשיב כיש לו. דביש לו מקצת חטין כנגד מעותיו נמי אסור כיון דקי"ל ערבון כנגד כולו קונה דחשיב מקצת דמים של כל המקח וא"כ הא לא נתן כל דמי חטין שיש לו. דא"כ לא הי' נשאר דמים על מותר החטין אלא שנתן מקצת דמי חטין שיש לו לפי חשבון ומותר דמים על החטין שאין לו והם הלואה. ואין ראי' מהא דכיתנא דרב כהנא כיון דס"ל לרב ערבון כנגדו לבד קונה דלא חשיב נתן מקצת דמי כל המקח רק כל דמי מקצת המקח כשיעור מעותיו ע"כ אין כאן הלואה. שכל המעות הוא נותן עבור מקצת המקח שקנה במעותיו והא יש לו וקנאו. משא"כ לדידן. ונדחה נמי ראי' שני' כיון שהגזבר נתן דמים גם עבור חטין שאין לו. הרי מקצת דמים שנתן עבור החטין שאין לו לא נתחללו: ה' וכדי לבאר הדברים אלו היטב נעתיק שמעתתא דב"ב (קמ"ג) את וחמור רב נחמן אמר קנה מחצה. רב המנונא אמר לא אמר כלום. ר' ששת אמר קנה כולו.

אמר ר' ששת מנא אמינא לה דתניא ר' יוסי אומר אין לך מר בקישית אלא פנימי שבו לפיכך כשהוא תורם מוסיף על החיצון שבו ותורם ואמאי את וחמור הוא. ופירשב"ם כיון דמר לא חייל בה תרומה ולא מבטל שם טבל מן המ"ט. ה"נ במתוק לא יחול עליו שם תרומה. אלא מה אית לך למימר המתוק קנה הכל. ה"נ אע"ג דחמור לא קנה הוא קנה הכל כי היכי דהכא דמר לא קנה ומתוק קנה הכל [ומשני מדאורייתא תורם מרעה על יפה תרומתו תרומה]. ומבואר דלמ"ד קנה מחצה לא פטר מתוק רק מחצה שכל מקצת פוטר לפי חשבון כי היכי דהוא קונה מחצה. וה"נ עבור חטין שיש לו לא נתן רק מקצת מעות לפי חשבון והמותר הלואה וכן בהקדש לא נתן הגזבר בעד הפירות שיש לו רק מקצת מעות והמותר לא נתחלל. ואם תאמר שפירש הגזבר שלא נתן המעות רק עבור החטין שיש לו כיוצא בו בהדיוט נמי לא קנה כנגד כולו ומותר אבל בסתמא שקונה כנגד כולו אסור. וזה נכון וברור: ו עוד כתב בשערי משפט שמצא בתשו' אחי הט"ז כדבריו שכתב במחליף דינר בדינר וטריסית שיש לו מותר. דאף שאין לו רק הדינר ולא טריסית היתר מותר כיון שאין כאן הלואה אלא קנה במקח גמור את הדינר תו ליכא אגר נטר. ובאמת בעובדא דאחי הט"ז עוד גרוע מכאן שהרי בעד הדינר שיש לו אינו נותן לו דינר שלם רק בעד דינר וטריסית. נמצא שדמי הטריסית הלואה. משא"כ ביש לו כשיעור דמי מעותיו דיש לומר שאין כאן הלואה. ובאמת בטור מפורש שצריך שיהי' לו כל דמי הדינר והיינו הדינר וטריסית: ז) אך י"ל בנידון אחי הט"ז שטריסית מלוה לו בחנם והוא קונה דינר שיש לו מחמת שאינו מזומן ומחוסר מציאת המפתח בעד דינר פחות טריסית. ואפשר שאף בלא הלואת טריסית הי' מוכר לו הדינר שיש לו בעד דינר פחות טריסית. ואם הי' מפרש כן שמוכר הדינר בעד דינר פחות טריסית ודאי הי' מותר.

אף אם באמת לא הי' מוכר הדינר בעד דינר פחות טריסית כמו דבר שאין שומתו ידוע בהמתנה דמותר. ואף דבהלואה תנן לא ישכור בפחות אף דקרקע כדבר שאין שומחו ידוע כמ"ש הרמב"ן והה"מ. הכא שאני שהכל דרך מו"מ דמיירי במעות שאינם טבועות כדלעיל (סי' קע"ג). אך בסתמא שאינו מפורש כן צ"ע כעת, אך בנדון השערי משפט הדבר ברור לפענ"ד שאסור: ח ונראה דאפי' לרב דאמר עירבון כנגדו לבד הוא קונה אין היתר במקצת מעות רק ביש לו כנגד המעות אבל לא ביצא השער אף דחשיב כאילו יש לו. דהנה צריך להבין כיון דחשיב כיש לו אמאי אסור לפסוק רק כשער שבשוק כדתני במתני' וכן השער הא ביש לו אפי' שוה ה' בארבע מותר ואין לומר כיון דלא חשיב כיש לו רק משום דיכול לקנות בדמים אלו על השוק וכיין שנותן לו ד' פחות מכפי השער הרי אינו יכול לקנות. דאכתי קשה אם יש לו מעות דכתב בהגהת אשר"י דאם יש לו למוכר מעות מותר כאילו נתן לו הלוקח מעות ומשום דיכול לקנות על שער שבשוק חשיב כיש לו. וא"כ יהי' מותר אפי' שוה ה' בארבע: ט) וצ"ל כמ"ש תוס' בפוסק על הגדיש אין היתר רק בלא יצא השער. אבל לא שוה ה' בארבע כיון דלא הוי יש לו גמור. וה"נ ביש לו מחמת יציאת השער כיון דלא הוי יש לו ממש דמחוסר קני' וכמו פסיקה על הגדיש דמחוסר מלאכה. [ועי' בתוס' סנהדרין (מ"ח.) בד"ה מותר. וי"ל דתלוי בשני תירוצי תוס' שם. מיהו בלא"ה ודאי הוי יש לו גרוע דאין כאן מה לקנות עתה וגרוע הרבה מפוסק על הגדיש] והנה החילוק בין שוה ה' בארבע לפוסק עד שלא יצא השער משום דבפוסק עד שלא יצא השער עכשיו אין רבית כלל ועדיף מטרשא דר' נחמן. ואי משום שאח"כ הוא ביוקר הרי ברשות מלוה נתייקר. ומה"ט קי"ל בתר מעיקרא אזלינן ע"כ הוי איסור קל ומותר ביש לו קצת. משא"כ שוה ה' בארבע.

ולפי זה לרב דאמר כנגד מקצתו הוא קונה כיון דשאר לא קנה גם למי שפרע ולא ברשות מלוה נתייקר ע"כ אינו מותר ע"י יש לו דמחמת יציאת השער: י) ובהכי ניחא ליישב מה דק"ל לגי' הספרים שאין כתוב בהם "מה לקח לקח בהלואתו" כיון דבשעה שבא לפסוק על יין אינו נותן לו מעות. וקשה למה דמסיק מה לי דמיהן מה לי הן ופוסק על שער שבשוק ומקשה מדר' אושעיא ובפשוט כמו שפי' המע"מ דמשמע אפי' יש לו מעות אסור. וכיון דר' ינאי השמיענו דיש לו מעות חשיב כיש לו פירות יהי' מותר. ומשני דהתם הלואה וא"כ במתני' דלא הי' הלואה שהרי בדינר זהב לקח שוב יהי' מותר אם יש לו מעות. וקשה על מתני' כדמקשה הש"ס לר' אושעיא: יא) ולפימ"ש י"ל כיון שלקח בדינר זהב הכור ואח"כ עמדו חטין בל' דינרין הרי יש לו אצלו חמשה ועשרים דינר חוב גמור וחמשה דינרין לענין מי שפרע. ובעד החמשה דינרין אינו יכול לקנות גם למי שפרע שהרי לא נתן לו ממון כלל רק איסורא אית לי' עלי'. וכשקונה בל' דינרין הללו יין לא קנה יין רק כנגד החמשה ועשרים דינרין יב) ולכאורה גם ביש לו יין יהי' אסור כנגד החמשה דינרין. דטעם יש לו פירש"י משום דקונה למי שפרע וכנגד החמשה דינרין הא לא קנה כלל. ואף דקי"ל ערבון כנגד כולו קונה. זה כשנותן רק מקצת דמים. אבל הכא שפרע כל הדמים רק שחמשה דינרין אינם יכולים לעשות קנין הו"ל דין קני את וחמור דקי"ל קנה מחצה כדמוכח מראיות רב ששת מתרומה שהעתקנו לעיל. ולא קנה יין רק כנגד החמשה ועשרים ויהי' אסור גם ביש לו ליקח יין כנגד החמשה דינרין: יג) אך הדבר נכון דמ"מ אין כאן הלואה שהרי לא הי' לו אצלו רק כ"ה דינר [והשאר לא הי' רק למי שפרע ולא חשיב ממון ולא הוי הלואת ממון וקרא כסף אוכל כתיב] ובעד הכ"ה דינר הרי קנה ואין כאן הלואה. וזה ביש לו ממש.

אבל ביצא השער כיון דלא הוי יש לו ממש לא מהני שיהי' מותר ליקח יין כנגד הה' דינרין כיון דלא קנאם ולא שייך ברשותו אתייקר. והוי דומיא דשוה ה' בארבע דאסור ביצא השער ויש לו מעות. והש"ס פריך מדר' אושעיא באיסור החטין שהי' לו חוב אצלו כנגד כל החטין בזה משני התם הלואה כיון שקונה בחובו: יד' ובזה ניחא דנשאר ראיית רבא מדר' אושעיא למתני' אף למסקנא דר' אושעיא משום דהלואה ובמתני' הא לא הי' הלואה למה דלא גרסי לקח בהלואתו. אך להנ"ל דראיית רבא מאיסור היין ושמן דאז שוב אין כאן הלואה כיון שהי' לו חטין ונעשה מקח רק האיסור משום דנתייקרו חטין ואסור לקנות כנגד היוקר. והש"ס הקשה מדר' אושעיא באיסור החטין כנ"ל ודו"ק היטב: טו חוזרני למה שכתבתי באם נתן לו מקצת מעות ופוסק על שער שבשוק דאסור. ומ"מ אם יש למוכר מעות כנגד כל המקח נראה דמותר לפימ"ש הגהת אשר"י דיש לו מעות כיש לו חטין. והרי כאילו יש לו כל החטין דפשוט דמותר בנותן מקצת מעות כמו בנותן כולו. וכיון דמידי דרבנן הוא יש לסמוך על הגהת אשר"י להקל. הגם לפי פירושו של הרמב"ן והרשב"א ונמק"י במה לי דמיהן מה לי הן אין דינו של הגהת אשר"י עולה. בדרבנן שומעין להקל. בפרט שלא מצינו הראשונים חולקים עליו בזה להדיא. סימן רטו א) סי' קע"ו סעיף א' מחבר אסור לאדם להשכיר מעותיו שיאמר לו אשכיר לך עשרה דינרין בדינר לחודש וה"מ כששוכר להוציאם. פי' בחי' הר"ן דר' חמא (בדף ס"ט:) דהי' מוגר זוזי בפשיטא פי' שכל שלא הוציאם לא הי' השוכר מחויב באונסין כדין שוכר ועל אותה שעה הי' נוטל שכר ואפי"ה אסיקנא דאסור כיון דלא ידוע פחתייהו אבל במרא כהאי גוונא מותר. ולפי זה י"ל דאפי' במרא אם הוציאם תיכף אסור ליטול שכר ואסור ליטול שכר רק על שעה שהי' בידו: