שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 68

ומה שביקש המבי"ט לחלק בין שכירות למכר אינו כלום במחכ"ת. שו"ר בשערי משפט כתב ג"כ שדברי מבי"ט מרפסין איגרי. וברש"י (דף ס"ח.) בחכירי נרשאי דהוי ר"ק דאימת קנאה דאקניי' ניהלי'. ואף דע"כ בנכייתא הלוהו נמצא דהתבואות שנותן לו הלוה אינו בחנם רק בשכר הנכייתא ומ"מ הוי רבית קצוצה. הרי דבמטלטלין אף שלא פירש חפץ זה ששוה מנה הוא לך בדינר הוא ר"ק: ט) והרמב"ם כתב וכן המלוה את חבירו ושכר ממנו בפחות וקצב הדבר שפוחת לו מן השכר עד שיחזור לו הלואתו הוא ר"ק. ונ"ל שמדבריו אין ראי' למהר"י נ' לב שנידון הרמב"ם הוא שאף אם יחזור לו הלואתו ישאר הבית שכור רק שיתן שכר יותר ובכהאי גוונא ודאי הוי רבית קצוצה שמרויח ממון ממש משא"כ אם המקח והשכירות אינם רק אם מלוה לו שנמצא שאינו מרויח בהלואה ממון בחנם רק שקונה בפחות או מוכר ביוקר ודו"ק: י) ובתוס' רי"ד פ' איזהו נשך המלוה לחבירו ע"מ שיקנה ממנו ביוקר או ימכור בפחות הוא רק אבק רבית. וסתמא משמע אפי' קצב ואמר הסחורה ששוה כך מכור לך בכך: יא נמצא שלש מחלוקת בדבר. לתוס' רי"ד לעולם הוי אבק רבית. להרשב"א בקצב הוי רבית קצוצה ובלא קצב צ"ע בדבריו. ויותר נוטה דהוא אבק רבית. ולרש"י בכל ענין הוי ר"ק. ובאמת שקשיא לי בדברי רש"י דאף לדעת מהריב"ל דהוי ר"ק היינו כשאומר חפץ ששויו כן הוא לך עכשיו בפחות. אבל בחכירות שנותן התבואה בעת הקציר איך יקרא רבית קצוצה במה שקוצב הדמים פחות משוים עתה שמא יוזלו אח"כ בעת הקציר. ואינו דומה לסאה בסאתים דהוי ר"ק אף שאפשר שהסאתים לעת הפרעון לא יהי' שוים יותר מהסאה עתה. היינו טעמא משום דמן הדין מה שהלוהו משלם לו נמצא דאף אם יוזלו. סאה שני' רבית הוא. אבל בקונה פחות משויו על אח"כ כיון דאינו רבית ברור שמא יוזלו לא הוי רבית קצוצה:

יב) וראי' לזה מהא (דדף ע"ג דהמוליך פירות ממקום הזול למקום היוקר מצאו חבירו ואמר תנם לי במקום הזול ואני אעלה לך פירות שיש לי במקום היוקר יש לו מותר. ופירש"י משום דסאה בסאה דרבנן וכי יש לו לא גזור. ואף דבשעת הלואה שוים יותר במקום שמתנה לפורעו ורבית קצוצה הוא. וצ"ל משום דאפשר שיוזל לאו ר"ק הוא. וכן כתב בס' מחנה אפרים. וא"כ בחכירי נרשאי אמאי הוי ר"ק. ואפשר משום דאינו מנכה רק דבר מועט. והוא דבר שאינו מצוי כלל שיוזל התבואה כל כך ע"כ הוי רבית קצוצה: סימן רח א) שם רמ"א (סעיף ד') אסור לאדם לומר לחבירו הא לך עשרה דינרין ופטרני ממה שאני חייב י"ב דינרין לפלוני. ק"ל דהא קי"ל המקדש במלוה אינה מקודשת אלמא דלא חשיב שנתן לו במה שנפטר מחוב. ואף דבהנאת מחילת מלוה מקודשת היינו שמקדשה בפעולת המחילה כמו שחוק לי רקוד לי. ופעולת המחילה אפשר שאינו שוה אצל המקבל עשרה דינרין יותר מעשרה. בשלמא אי הי' נחשב קבלה אצלו מה שהחוב נמחל לו הרי מחייב עצמו לתת לו י"ב דינרין. ואף שאפשר שהוא יועיל אצל המלוה בפחות סוף סוף הוא נתחייב לבקש לו י"ב דינרין. אבל השתא דרק משום שכר פעולה. הא אפשר שפעולתו אינו שוה כל כך שהוא יפטור בפחות: ב) הן אמת שמלשון קצת פוסקים נראה דטעם מקדש במלוה אינה מקודשת משום שמקדשה במעות ראשונים ואותם מעות מכבר הם שלה. אבל מדברי הרמב"ן בקידושין שכתב דכתב לה שטרא אדמי אינה מקודשת דלא נפיק מיני' מידי. וכשם שהמקדש במלוה אינה מקודשת דלא מטא לה מידי. ודעת הרשב"א שם בקידושין ג"כ כרמב"ן וז"ל ואפי' אמר לו הריני חייב לך מנה בקנין והתקדשי לי בו אינה מקודשת דאין כאן מנה אלא "מלוה". הנה שמרמז לדברי הרמב"ן אלו שדומה למקדש במלוה ע"כ דס"ל דמה שנפטר ממלוה לא חשיב שהגיע אליו ממון.

וכן אם נתחייב לא חשיב יצא ממנו ממון וא"כ למה יחשב רבית. וצ"ע כעת: ג) שם מחבר (סעיף ה') יתחייבו לקהל בשטר. דקדק לכתוב בשטר דבלא שטר לא נתחייבו שכירות מעזר היין. חדא דעזר היין אין בו ממש ובמה קנהו השוכר. ואף דדברי ציבור א"צ חיזוק וקנין כתב בנתיבות דוקא במידי דמצוה כגון לשכור מלמד וכדומה. ועוד דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף ועדיין לא נתחייב רק בכל יום ויום מחויב עבור היום ועדיין אין בידם למוכרם. ובטעם זה השני יש לפקפק ולומר דתלוי במחלוקת שהביא רמ"א (בחו"מ סי' של"ד סעיף א') במת השוכר תוך זמן שכירות. דלדעת הרשב"א שצריך לשלם דשכירות ליומא ממכר הוא. הוא הדין דנתחייב למפרע משעת השכירות ודו"ק. מיהו הש"ך פסק שם כדיעה ראשונה דפטור ודומה לפועל: סימן רט א) שם מחבר (סעיף ו') היו חמריו ופועליו תובעים אותו בשוק ואמר לשולחני תן לי דינר טבוע לפרעם ואתן לך יותר משויו מעות שאינם טבועות שיש לי בבית מותר. תמוה לי דאפי' טבועות כיון שלקח ממנו דינר של כסף ומחזיר לו מעות נחושת ונחושת לגבי כספא פירי הוא ואפי' טבוע יהא מותר. והרא"ש שכתב דוקא אינם טבועות משום שבעה"ב לקח ממנו ג"כ מעות כדתני תן לי בדינר מעות ובעה"ב נתן לשלחני ג"כ מעות למה דמשני אידי ואידי בפרוטטות. אבל הטור ומחבר שכתבו הדין בשבעה"ב לקח משולחני דינר והחזיר לו מעות למה להו אינם טבועות אפי' טבועות הוי דרך מקח וממכר ודוחק גדול דמעות היינו של כסף דמפורש בסוגיא בגמ' ורש"י דמעות היינו פרוטות של נחושת]. ואין לומר כיון דנחושת בפ"ע טבעא הוי חשיב דרך הלואה. דהא אפי' אינם טבועות לגבי מטלטלין טבעא הוי לדעת הטור (חו"מ סי' ר"ג סעיף ז'). רק לגבי מטבע שיש עליו צורה פירי הוא. וה"ה נחושת לגבי כספא פירי וצ"ע. ועי' מ"ש לקמן (אות ט') בדין הרמ"ה:

ב) שם רמ"א אבל מעות במעות דהוי בהלואה אפי' יש לו הכל אסור. עי' בש"ך (ס"ק ט"ז) דבמין אחד הוי הלואה ולא שרי אלא סאה בסאה ולא עודף. וזה בסתמא. אבל באומר בפירוש הלוה לי אפי' פירות בפירות של שני מינים אסור והיינו דאמרי' לעיל (סוסי' קס"ב) דאסור ללות סאה חטין בסאה דוחן אפי' יש לו דוחן. ואפי' אינו נותן לו יותר אסור. וגרע ממין אחד כיון דאפשר שמין שמשלם ישוה יותר ממין שלוה. עכת"ד: ג' ולפענ"ד דברים אלו צ"ע. כי נראה שדין דשני מיני פירות (דסוף סי' קס"ב) ודין זה דמעות במעות אפי' יש לו אסור חולקין זה על זה כמו שאבאר., דהנה בדף ע"ג המוליך פירות ממקום הזול למקום היוקר מצאו חבירו ואמר לי תנם לי ואני אעלה לך פירות שיש לי באותו מקום [היוקר] אם יש לו מותר. פירש"י משום דסאה בסאה דרבנן וכי יש לו לא גזור. וקשה לדעת הראב"ד דבשני מינים אסור משום דמין שפורע שוה יותר. וה"נ במקום שפורע שוה יותר. וכ"ש הוא משום דבעת הלואה שוה יותר. ואף דבשני מינים בסתמא מותר היינו דבשני מינים בסתמא לאו הלואה אלא מו"מ אבל התם מין אחד הוא דבסתמא הלואה דע"כ אסור כשנותן לו עודף. וכיון דהלואה הוא ושוה יותר. שוב דומה לשני מינים ואמר בפירוש הלוה לי דאסור משום ששוה יותר. כ"ש הכא דמין אחד דבעצמותו הלואה: ד) אך באמת הראב"ד לטעמי' דכתב בחי' הר"ן ובנמק"י פרק הזהב בשמו דאפי' מין אחד ונתן לו יותר כיון דהוי דרך מו"מ שרי. והיינו כיון שאמר אעלה לך פירות שיש לי בביתי חשיב דרך מו"מ כיון שמתנה על אותם פירות שיש לו. וע"כ ניחא נמי במוליך פירות כיון שאמר אעלה לך פירות שיש לי באותו מקום מותר אפי' סאה בסאתים. אבל לדידן בסי' זה דלא קי"ל כראב"ד בהא אלא דבמין אחד חשיב בסתמא הלואה.

א"כ הא דמוליך פירות הלואה הוא ומותר אף שבמקום שפורע שוה יותר ומוכח מהא דמוליך פירות דסאה בסאה אפי' שני מינים ומין שפורע שוה יותר מותר וכן משמע פירש"י שם שפירש משום דסאה בסאה דרבנן: ה) והראי' שהביא הראב"ד דשני מינים פירות אפי' יש לו אסור מהא דלא יאמר נכש לי ואעדור עמך למחר כבר כתבנו (סי' קע"ז) דראב"ד לטעמי' בהשגות (פ"ד מהלכות שלוחין ושותפין) דשותפין שנשתתפו באומנות יכול להקנות עצמו בקנין כדין עבדים ואין יכולין לחזור והרמב"ן בחי' ב"ב חולק דיכולין לחזור כמו פועל יכול לחזור. וא"כ אין דומה ליש לו דלא חשיב קנין כיון שיכול לחזור וכמ"ש הרשב"א הובא בהה"מ (פ"ז מהלכות מלוה). גם דעת כמה פוסקים דפועל אין גופו קנוי. וא"כ אין ראי' משם: ו' הרמ"א דפסק כדברי הראב"ד (דסוף סי' קס"ב) דשני מינים דרך הלואה אסור ביש לו וכאן פסק דבמין אחד ונותן עודף אסור אף דמתנה על פירות שיש לו הוא. א"כ הו"ל כמזכי שטרא לבי תרי: ז) ונראה דרמ"א לטעמי' שכתב (סי' ר"ג סוף סעיף א) [דיעה ראשונה שהוא עיקר בכל מקום] דחליפין שבתורת שיווי דמים מהני אף בפירות. וא"כ אפי' סאה בסאתים מותר דנקנה לו הפירות קנין גמור תיכף. דהא בפרק הזהב מקשה למ"ד מטבע אינו נקנה בחליפין אמאי מותר כשאמר ואני אתן לך דינר וטריסית. ומבואר דלמ"ד נעשה חליפין ונקנה בחליפין מותר בפשטות אף בלא תירוצא דרב אשי דהוי כאומר הלויני עד שיבא בני. ואפי' אם בלא הקנין הי' רבית של תורה מותר ע"י קנין חליפין ולק"מ. ויצא לנו מזה לדינא דמוליך מטבעות ממקום הזול למקום היוקר אסור לומר תנם לי בכאן ואני אתן לך במקום היוקר כיון דאין מטבע נקנה בחליפין: ח) שם ש"ך (סקי"ב).

כתב הטור בשם הרמ"ה דוקא שולחני כו' דלא כמ"ש ב"י כו' נלפע"ד ראי' ברורה לדברי הרמ"ה מהא (דבדף ס"ב:) דמפרש אביי מתני' דאמר לי' הלויני שלשים דינרין א"ל שלשים דינרין אין לי חטין בשלשים דינרין יש לי וחזר ולקחן הימנו בדינר זהב אי אית לי' יין פירי הוא דשקיל מיני' ולית לן בה כיון דלית לי' חמרא ודאי משקל זוזי מיני' מיחזי כרבית. פרש"י ואי הוה לי' חמרא זוזי יהיב לי' מעיקרא ופירי שקיל מיני' ולא מחזי כרבית. אבל משקל זוזי מיני' אסור דדינר זהב יהיב לי' ושקיל מיני' תלתין עכ"ל. ומבואר דהחילוק בין מחזיר אותו דבר שלקח ממנו ביתרון דאז מחזי כרבית בין מחזיר לו דבר אחר. וקשה דינר זהב ודינרי כסף נמי שני מינים הם ודהבא פירי לגבי כספא ולמה מחזי כרבית. אלא ודאי דוקא בשולחני חשיב שני מיני מטבע שני מינים ודרך מו"מ. אבל באינש דעלמא כיון דאידי ואידי מטבע חד מינא חשיב: ט ומ"מ נראה דלהלכה אין לנו לפסוק כרמ"ה רק בשני מיני מטבע בזה חשיב לגבי אינש דעלמא דלאו שולחני דרך הלואה. אבל במעות שאינם טבועות חשיב מכר לכל העולם. ואף דהטור כתב כן בשם הרמ"ה גם במעות שאינם טבועות. לטעמי' אזיל בחו"מ סי' ר"ג סעיף ז' [ועיי"ש בב"ח] דאסימון והוא מטבע שאין עליו צורה חשיב מטבע לגבי שאר מטלטלין. אבל בש"ע השמיט זה וכתב רק בדינר זהב דחשיב מטבע לגבי מטלטלין. משמע דאסימון הוא מטבע שאין עליו צורה לא הוי מטבע כלל. א"כ הוי דרך מו"מ לכל אדם. וזה ברור: סימן רי א) שם סעיף ז' רמ"א אבל אם אין שומתו ידוע אפילו אין לו שרי. בש"ך שם (סקי"ז) כתב דביצא השער דוקא. ותמוה דהא אסור לפסוק רק כפי השער לא בזול מהשער כמפורש (ריש סי' קע"ה). והט"ז האריך בזה מאד להקשות על רמ"א:

ב) ולפענ"ד דברי רמ"א ברורים דהא דהפוסק על הפירות עד שלא יצא השער אסור אף דאפשר שלא יתייקר ודומה לטרשא דר' נחמן דמשום שאין שומתו ידוע מותר. וה"נ הלא אין ידוע שיתייקר: ג) אך זה ליתא. דמ"מ בעת שיתן לו הפירות אפשר שיהי' ידוע שהפירות שוין יותר ממה שפסק ויהי' רבית. אבל בטרשא כיון שבעת המכירה אין שומתו ידוע שהסחורה דמיו פחותים אף שאפשר שבעת הפרעון יוזל הסחורה הרבה ויהי' שומתו ידוע שדמיו פחותים מכפי המעות. הרי ברשות לוקח הוזל שכבר קנאם קנין גמור ולקחם לביתו. ותדע דאל"כ אפי' בשויו יהי' אסור למכור בהקפה אלא ודאי כדכתיבנא ופשוט: ד) ומזה למד הרמ"א דמותר לפסוק על דבר שאין שומתו ידוע כגון פרה וטלית כיון שאין דרך להיות להם שער ידוע. וא"כ אף אם יתייקר מ"מ לא יהי' שומתו ידוע גם בעת שיתן לו הפרה וטלית. הגם שיש לחוש שמא יתייקר הרבה עד שיהי' ניכר לכל. כעין שכתב המחבר בשם הטור דכה"ג אסור מנ"ל לחוש כולי האי בדרבנן כיון דבמשנה שנינו בפירות שיש להם שער דוקא. גם דברי הטור אינם הלכה קבוע רק יש מי שאומר. ודי לאסור בידוע לא לחוש שמא יהי' כך: סימן ריא א) שם מחבר (סעיף ח') המקדים לבעל הגינה מעות דמי עשר דלועין אלו שיתנם לו כשיהי' בני אמה בזוז אע"פ שעתה בני זדת בזוז מותר ומסיים הרמ"א הואיל וממילא קא רבו וגם כבר גדלו קצת. ובש"ך שם (סק"כ) בשם הגהת מרדכי דדוקא אם נותן לו אותן שהי' בשעת פיסוק. טעם הדברים נראה. דהנה הרי"ף ורמב"ם כתבו טעם ההיתר שאין המוכר מפסיד שאם יקח אותם הלוקח כשהם בני זרת לא יצמחו עוד אחרים ואין מפסיד במה שמניח הדלועין בשדהו עד שיהי' בני אמה. ומבואר דאין טעם ההיתר משום דחשיב יש לו:

ב וכן משמע בתוס' שהקשו מהא דפרדיסא דאסור לרב [והוצרכו לתרץ משום דפרדיסא לא יצא עדיין הפרי כלל] ואם טעם ההיתר משום דיש לו, בפרדיסא הא מחוסר ג' מלאכות יותר עד שיעשה יין והרי מחוסר ג' מלאכות ס"ל לרב גופי' דאינו פוסק והכי קי"ל אלא ודאי הכא הטעם כמ"ש הרי"ף והרמב"ם וטעם זה שייך נמי בפרדיסא. וחילוק הה"מ שהביא הרמ"א (סעיף י') לא ס"ל. וכן מ"ש עוד דצריך לעבוד ומפסיד ג"כ לא ס"ל משום דהעבודה גם מה שהפירי כבר גדל אינם שוים יותר ממעות שנתן. ומה שהפירות גדלים עוד בזה אינו מפסיד: ג) ומה שהכריחם לזה שאין הטעם משום דחשיב יש לו הוא משום דאזלי לטעמייהו (דף סג:) דלקנות שוה ה' בארבע אינו מותר אלא דוקא כשמזומן בעין אבל לא כשצריך עדיין תיקון. וע"כ הטעם משום דמכר לו הבני זרת ומה שמניחם בשדהו הוא בחנם משום שאינו מפסיד. וא"כ דוקא כשגדילים עד שיהי' בני אמה אבל אם לא גדלו אלו וישלם בעדם אחרים הא מפסיד ואסור: ד) שם סעיף ט' מחבר ההולך לחלוב עזיו וכו' ואמר לחבירו מה שעזי חולבות וכו' מכור לך המדה בכך וכך ומוזיל גבי' בשביל הקדמת המעות אסור. ק"ל דאפי' לא מוזיל גבי' ניחוש שמא יתייקר עד שעת חליבה ורדוי הדבש. ונראה דנ"מ בזה דאם לא מוזיל גבי' אף שנתייקר אין איסור ליקח כשעת הזול רק בחלב ודבש שעדיין לא בא לעולם. אבל החלב ודבש שהי' בשעת פיסוק הי' נוטל כשעת הזול. אבל עכשיו שמוזיל גבי' אף החלב שישנו בשעת פיסוק אסור ליקח כשעת הזול כיון דמחוסר תיקון אסור ליקח שוה ה' בארבע כמ"ש התוס' (דף ס"ג:): סימן ריב א) שם (סעיף י"ג) מחבר מותר להקדים מעות על יין בשעת הבציר על מנת שיתן לו יין טוב בניסן. הוא לשון הטור משום דמעיקרא דחלא חלא. וקשה דמשמע דאי לאו האי טעמא אסור. וע"כ אחר ניסן שהוא זמן בירור היין אסור.

ותיכף אח"כ כתב שמותר להתנות על חביות ידוע שאם יחמיץ יהי' המקח בטל ויהי' ברשות מוכר. ומה נ"מ בין זה לזה. ובתוס' באמת פירשו דהא דמותר להתנות אם תקפה ברשותך אין הפירוש חימוץ. דזה באמת אסור אי לאו דמעיקרא דחלא חלא. רק תקפה קלקול אחר דלא שכיח. ולפי זה קלקול חימוץ לאחר ניסן אסור למוכר לקבל. ועל הטור קשה. ועי' ב"י שנדחק בזה: ב' ונראה לפימ"ש הרמב"ן בענין מחלוקת התנאים יש ברירה או אין ברירה דלא שייך דין ברירה אלא במתנה על שני דברים סותרים זה את זה אם בא חכם למזרח עירובי למזרח. למערב עירובי למערב. אבל במתנה על דבר אחד אם יהי' כך יחול ואם לאו לא יחול זה דין תנאי דלא שייך לברירה. וע"כ במתנה אם תקפה ברשותך שלא יחול הקנין. זה דין התנאי דלא שייך לברירה. אבל במתנה שבניסן יראה איזה יין ישאר טוב אותו יין יקנה. הנה מתנה על שני דברים אם יין זה ישאר טוב יקנה זה. ואם חביות זה ישאר טוב יקנה זה והו"ל דין ברירה. ואנן קי"ל דהוי ספק אם יש ברירה או אין ברירה וע"כ בדאורייתא לחומרא אין ברירה בדרבנן יש ברירה וכמ"ש הר"ן פרק השותפין]. וא"כ אם חביות אחת נחמץ ואחת נשאר טוב אינו יכול להוציא מידו חבית הטוב מחמת הקנין שקנה למפרע דשמא אין ברירה. רק מחמת שקונה אח"כ בעת שנתברר ואז שוה יותר והוי רבית ודו"ק: ג) והעיקר מה שנ"ל בשיטת הטור. דהפרש גדול בין שני הדינים. דבנותן מעות על יין מקבל עליו המוכר אחריות חימוץ שאם יחמיץ יתן יין אחר הלואה גמורה הוא. וכשם שהשם לחבירו סחורה במעות ומקבל עליו המקבל אחריות אונסין יוקרא וזולא הלואה הוא. שהרי עכ"פ מחויב להחזיר לו שיעור המעות ששם עליו ע"כ חשיב הסחורה ברשות המקבל והלואת מעות הוא אצלו.

כמו כן כשמתחייב אם יאבד ליתן לו סחורה אחרת כיוצא בה אף שאין אחריות יוקרא וזולא עליו הלואת סחורה הוא אצלו. ע"כ אי לאו דמעיקרא חלא חלא הי' אסור להתנות שיבחור לו בטבת היין טוב דשמא שלו החמיץ. ואי המוכר מקבל אחריות שאם יחמץ יתן לו אחר. הלואת יין הוא ואסור אם נתייקר היין משעת מכירה עד שנוטלו. דליכא למימר ברשותו אייקר כיון דהלואה הוא אצל המוכר. וברשות המוכר אייקר ואסור כמו כל סאה בסאה: ד) בתוס' (דף ס"ד:) הקשו על קושיות הש"ס באי תקפה ברשותך האי קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא. תיקשי לי' אמתני' דיצא השער פוסקין דהתם נמי אין הלוקח מפסיד כלום בתקיפה. ותירצו דשאני התם שאין הפירות מבוררין ללוקח ואינו ניכר שיהי' קרוב לשכר. וקשה בהא דפוסק כשער הגבוה שאם יוזלו יקח כשער הזול. ולענין זולא לא שייך לומר שאינו ניכר דבשלמא לענין קלקול אינו ניכר שאותם שנתקלקלו לקח הוא. אבל לענין זולא הלא כל חטין שבעולם הוזלו. וכן הקשה בחוו"ד: ה) ולפענ"ד נראה ליישב. ותחילה ניישב ביש לו דמשמע ג"כ שלוקח אינו מקבל אחריות משום שמוכר יכול ליתן אחרים ואינם מבוררין כמ"ש התוס' שם. ובזה הטעם כיון דלענין רבית חשבינן הפירות שלו לא הוי הלואה משום אחריות. דסוף סוף אינו מלוה לו כלום. שהרי תחת המעות נתן לו פירות דחשובים של מלוה. ודומה למקבל עיסקא שאם הנותן מקבל כל השכר והמקבל מקבל עליו הפסד מותר כיון שהנותן מקבל כל השכר. נמצא שאינו מלוה לו כלום. וה"נ אף שמקבל מעות ובלי אחריות הפירות לא חשיב שמלוה לו מעות. כיון שתיכף נתן תחתיהם חטין. דלענין רבית חשבינן להו של מלוה: ו) אבל באומר הילך ד' זוזי אחביתא דחמרא אי תקפה ברשותך. שפיר מקשה הש"ס דקרוב לשכר. דאין לומר דלא חשיב שמלוה לו מעות כיון שנתן תחתיהם חביתא דחמרא. דליתא.