שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 67

ומבואר דאם כל אחריות על המוכר אסור והנה קי"ל דהיכא דאינו קונה אלא למי שפרע אם נאנסו הלוקח חוזר וא"צ לקבל מי שפרע ולפי זה בדינר כסף דמטבע גמור ולא שייך בי' זולא ואין בו אחריות זולא רק אחריות גניבה ואבידה ואונסין. וכיון דאינו קנין גמור רק למי שפרע הרי יהי' האחריות על בעל הדינר והוי הלואה ואסור. אך בהא דנ"ד במוכר פירות ויש לו מעות אין איסור מטעם זה. שהרי כתבו התוס' שם דהיכא דא"צ ליתן לו דוקא פירות אלו אפי' אחריות על המוכר מותר ופוסק על הגדיש יכול ליתן לו פירות אחרים ולא מהני יש לו אלא לענין היתר פיסוק. וא"כ ה"נ מוכר בהמתנה ביוקר יהי' מותר ביש לו מעות: ד) והנראה לי בזה דהנה התירא דיש לו הוא משום דקונה למי שפרע כמ"ש רש"י (דף סג.) בד"ה יש לו מותר וז"ל ואע"ג דלא משך כיון שאם בא לחזור קאי עלי' במי שפרע כי מוקרי ברשותי מוקרי. ולפי זה י"ל דהיינו דוקא היכא שכל הפסיקה לא הוי אלא למי שפרע אף בלא איסור רבית. דרך משל בקונה מנכרי פירות בזול בהמתנה למ"ד מעות בנכרי אינו קונה. אם בא לחזור בזמן פרעון הפירות חוזר ומחזיר לו רק מעותיו. שהרי לא פסק שכר על המתנה. רק קונה פירות וכשחוזר בו מן הקנין מחזיר לו מעותיו בלבד. וע"כ כיון שלא הי' הקציצה לקנין גמור רק למי שפרע ולמי שפרע הח קנה פירות שיש לו ע"כ מותר. אבל מוכר פירות בהמתנה ביוקר הרי חיוב גמור על הלוקח ליתן כל הדמים. שהרי משך הפירות ונתחייב כל הדמים שפסק ואותו דינר לא קנה אלא למי שפרע לא מהני קנין דמי שפרע להפקיע מרבית דקצוצה גמורה בחיוב גמור: ה ובסאה בסאה דמהני יש לו אף דנתחייב לו בחיוב גמור סאה דמה שהלוהו משלם לו ואותו סאה לא קנה רק למי שפרע. לא קשיא לשיטת ר"ת והוא דיעה ראשונה ברמ"א שהוא עיקר דשוה בשוה פירות עבדי חליפין.

ובדינר זהב בדינר זהב דמשני ריש פרק הזהב דינרי הוה לי' ונעשה כאומר לו הלויני עד שיבא בני. אף דמטבע לא עבדי חליפין אפי' שוה בשוה. י"ל דס"ל דהבא לכל מילי פירא הוה ולהפוסקים אפי' שוה בשוה פירי לא עבדי חליפין י"ל דסאה בסאה קיל דמה שהלוהו משלם לו. משא"כ במוכר ביוקר: ו) ואף דהתוס' כתבו (דף ס"ג:) בד"ה מהו דתימא דאף דמאן דאוסר סאה בסאה אפי' יש לו מודה בדרך מו"מ שוה ה' בד' דמותר ביש לו הרי דסאה בסאה חמור. י"ל דזהו באמת החומר שבסאה בסאה כיון שנתחייב בחיוב גמור והסאה שיש לו אינו קונה אלא למי שפרע. משא"כ בקונה שוה ה' בד' גם החיוב אינו אלא למי שפרע. ולדידן קי"ל גם בסאה בסאה מותר כיון דאינו פוסק ביוקר. אבל המוכר בהמתנת המעות ביוקר דאית בי' תרתי לריעותא שהפסיקה בחיוב גמור ופוסק ביוקר אסור טפי מסאה בסאה ז) ובהכי ניחא ליישב דעת רבינו ישעי' שהביא הטור באם התנה אם מעכשיו בפחות לא מהני יש לו. וק"ל ממרבין על השכר ואמר אם מעכשיו בפחות וכיון שהדירה שוה יותר הרי לוקח פירות בזול בהמתנה שנותן המעות ונוטל הפירות כל השנה כשדר בו. וע"כ הא דמותר משום דחשיב יש לו הדירה הרי דאף שהתנה ואם אח"כ ביוקר מותר וא"ל דהא עדיף מיש לו שעדיין מחוסר לקיחה אבל הכא מששכרה הקרקע ברשותו לדירה. ליתא דהא כתב בחי' הר"ן באתרא דלא מסלקי דהוי אבק רבית אי לבתר דמשכן אמר לא בעינא דתיכול ארעאי אין לו עוד רשות לאכול. ולא עוד אלא אפי' כבר לקחם גזל הוא בידו ומוציאין מידו ואי קרקע השכורה לו כאילו כבר לקחם דמי הא אבק רבית הוא ואינו יוצא בדיינים [מיהו יש ליישב דשאני משכנתא שרק מחמת החוב וכיון שהחוב חשיב רק שיעבוד גם הזכות בקרקע לפירות חשיב שיעבוד. וכה"ג כתב הר"ן שם לענין מחילה דאיכא מ"ד מהני מחילה כיון שגוף החוב יכול למחול.

ועי' בתשו' הריב"ש (סי' תק"י) דשכירות עדיף ממשכנחא באתרא דלא מסלקי]: ח) ולפימ"ש י"ל דכשהתנה אם מעכשיו בפחות הוי כמתנה שבשכר הנטר קונה ממנו בזול. ומ"מ לא הוי רבית קצוצה דר' ישעי' לשיטתו דכתב בתוס' רי"ד פ' איזהו נשך [רי"ד הוא רבינו ישעי' דטראני והוא רבינו ישעי' שמביאין הפוסקים] דאם התנה המלוה עם הלוה על מנת שחפץ שנמכר בפחות תקנה ממני ביוקר. או להיפוך הוי רק אבק רבית וכיון דמתנה כן ודאי אם לא ירצה ליתן לו הפירות בזול כמו שהתנה עמו יצטרך להוסיף לו על מעותיו כשיעור שהוזיל לו על הפירות אי לאו משום איסור רבית. נמצא דהרבית הוי בקנין גמור ולא מהני יש לו דהוא רק למי שפרע דגוף הפירות לא קנה רק למי שפרע אבל במרבין על השכר דנקנה שכירות קרקע בכסף קנין גמור. שפיר מהני יש לו אפי' במעכשיו בפחות ודו"ק: סימן רו א) שם מחבר אבל טלית וכיוצא בו שאין לו שער ידוע ואין שומתו ידוע מותר למכרו ביוקר לפרוע לזמן פלוני. ראיתי לבאר שיטת הפוסקים בזה. שיטת בעה"מ דקי"ל טרשא דר' נחמן שרי. ואפי' בדבר ששומתו ידוע. ומפרש שיעור דמי המקח לאחר זמן יותר ממה ששומתו ידוע עכשיו. ואין איסור אלא במפרש אם מעכשיו בפחות. וראי' שכן דעת בעה"מ מדכתב וז"ל אנא הוא דעבידנא מילתא גבי לוקח "כלומר" כשאני נותן לו ברירה ואומר לו אם מעכשיו בפחות. ואי דס"ל דבר ששומתו ידוע כמעכשיו דמי הי' יכול לפרש כפשוטו אנא הוא דעבידנא במה שאני ממתין לו המעות. אלא ודאי משום דס"ל דבר ששומתו ידוע לאו כמעכשיו. ודר' פפא ע"כ במעכשיו בפחות א"כ שכר המתנה נוטל. לזה אמר דמה שמוכר עכשיו בפחות טובה עושה ללוקח ובאמת שוה השכר לרב פפא כשער ניסן. והמעיין היטב בדבריו יראה שכן דעתו.

וכן מבואר במלחמות במה שחולק עליו ואמר אבל להתיר לזמן בדמים "קצובים" יותר משער של עכשיו חס ושלום. מבואר דלבעה"מ שרי בכה"ג. וקשה עליו מפוסק על הפירות עד שלא יצא השער דאסור שמא יתייקר אח"כ. ומה נ"מ אם קונה בהמתנת הפירות בזול או מוכר בהמתנת המעות ביוקר: ב) ונראה לפימ"ש התוס' (ס"ב:) בהא דהרי שהי' נושה. תימה הלא מעות קונות הכא אפי' מדרבנן. ופירשו מהרש"א ופנ"י קושייתם דהיכא דקונה קנין גמור אפי' אין לו מותר. כלומר. דוקא היכא שאינו קונה קנין גמור הרי המעות הלואה עד שנותן לו הפירות. אבל בקונה קנין גמור לא חשיב הלואה כלל במה שממתין לו הפירות: דמעולם לא הי' עליו חיוב פירות רק לאותו זמן. וע"כ ניחא נמי בטרשא דקונה הפירות במשיכה ולא הוי הלואה במה שממתין לו המעות דמעולם לא נתחייב המעות רק לאותו זמן. מיהו התוס' בעצמם הקשו (דף ס"ג:) בהא דיהיב זוזי לקוראה מטרשא דר' נחמן. וצ"ע לפי' הפנ"י הנ"ל. וצ"ל דוקא בפוסק על הפירות דאין מתחייב לתת פירות בעד המעות רק מכח הפסיקה. בזה אמרינן דמעיקרא לא נתחייב רק לאחר זמן ולאו נטר הוא. אבל במכר בעצמותו נתחייב לאלתר בדמי המקח ונטר הוא. מ"מ לדעת בעה"מ יש לומר כמ"ש. והה"מ כתב דעת הרשב"א דכל שאין לו שער קצוב בשוק וגם לא אמר אם מעכשיו מותר. וכתב שכן דעת הרז"ה. וכבר נתבאר שדעת הרז"ה אפי' בשער קצוב מותר: ג) והרמב"ם (פ"ח מהלכות מלוה) כתב אם אמר מעכשיו בפחות ולאח"ז ביותר אסור וכן אם מכר לו לאח"ז במאה והי' שוין בשוק למי שקונה מיד במעותיו בתשעים אסור. וכתב הה"מ זה דעת הלכות שלא הביאו הא דר' נחמן דאמר טרשא שרי.

משמע דלר' נחמן אפי' בשער קצוב מותר מדכתב הרמב"ם האיסור בשוין "בשוק" בפחות והוא לאפוקי מדר' נחמן ואל"כ הי' לו להשמיענו אפי' באין שומתו ידוע וק"ל ולפי שיטתו צריך ליישב ג"כ הא דפוסק על הפירות כמו שכתבתי לדעת בעה"מ: ד) והב"י כתב (בסי' זה) לדעת הרמב"ם אפי' אין שומתו ידוע אסור. ובהגהת מרדכי כתב דהרמב"ם פוסק כר' נחמן. כלומר דס"ל דהרמב"ם משמע דאינו אוסר אלא ביש לו שער קבוע בשוק (וס"ל כהתוס' דמודה ר' נחמן בשומתו ידוע. ומדלא כתב הרמב"ם האיסור רק בשומתו ידוע. מכלל דפוסק כר' נחמן. אך מדכתב הרמב"ם בהלכה ב' הקונה חפץ מחבירו ע"מ ליתן מכאן עד שנים עשר חודש בשויו מותר לומר לו תן לי מיד בפחות ואינו חושש משום רבית. וכתב הה"מ דקדק וכתב בשויו שכבר נתבאר שאסור למכור חפץ בהמתנה ביותר משויו. הרי דאפי' אין שומתו ידוע אסור. מדלא משכח היתר אלא בשויו ונתבאר שיטת הרמב"ם דר' נחמן התיר אפי' שומתו ידוע. ואנן קי"ל דאפי' אין שומתו ידוע אסור: ה) שיטת התוס' דר' נחמן התיר רק באין שומתו ידוע. אבל בשומתו ידוע אף ר' נחמן אוסר כמו פוסק על הפירות בזול. וזה טעם טרשא דר' פפא דאסור אף דקי"ל כר' נחמן משום ששומתו ידוע. ולא ניחא למימר טרשא דר' פפא במעכשיו בפחות מדקאמר זוזי לא צריכנא. ולא ניחא להו לפרש כבעה"מ דאמר טיבותא עבידנא בהדי לוקח כשאני מוכרו מעכשיו בפחות. כי הוא פירוש דחוק מאד. דסוף סוף חזינן שבמעות מזומנים מוכר בפחות ואגר נטר שקיל: והרמב"ן יש לו שיטה אחרת בטרשא דרב נחמן שאינו קוצב דמים רק כמו שיהי' השער בזמן פרעון והוא שער היוקר. ומותר משום דאמר חטי מי קדחי באכלבאי. וקושיית הש"ס ממתני' דאסור אם מעכשיו בפחות ואם לגורן ביותר משום דלגורן יקרי ארעתא. ומשני התם קץ דמ"מ כיון שקוצב על אח"כ דמים קצובים אסור.

משא"כ הכא שאינו קוצץ רק כמו שהי' אח"כ. ופירש התם קץ שקוצץ בין בתחילה בין בסוף הכא לא קץ לא בתחילה ולא בסוף. וטרשא דר' פפא בקוצץ מעכשיו כשער של עכשיו דאף שקץ בתחילה כיון שאינו קוצץ בסוף מותר לדידי' ומשום דעשיר וא"צ למעות [והא דאמר אם מעכשיו בפחות טיבותא עביד בהדי לוקח כפי' בעה"מ] ואי לאו האי טעמא דעשיר וא"צ למעות לא הי' מותר משום חיטי מי קדחי באכלבאי. כיון דהתנה אם מעכשיו כשער הזול של עכשיו הוא איסור חמור כמו סאה בסאה דלא מהני בי' טעמא דחיטי מי קדחי באכלבאי: ז) ותדע דהא בסאה בסאה מותר ביש לו ואלו באם מעכשיו בפחות אסור אפי' יש לו כמ"ש הטור בשם רבינו ישעי' והסכים עמו וכן פסק הרמ"א וכיון דבסאה בסאה לא מהני טעמא דיש לו. כ"ש באם מעכשיו בפחות. רק רב פפא התיר משום דעשיר וא"צ למעות. ולא קי"ל כוותי' משום דמה חזית דאזלת בתר מוכר זיל בתר לוקח. אבל בטרשא דר' נחמן קי"ל משום חיטי מי קדחי באכלבאי. דהא בש"ס הקשה על סאה בסאה נימא חיטי מי קדחי באכלבאי ומשני התם הלואה הכא זביני. והכא דזביני מותר. ואין להקשות בזה זיל בתר לוקח. דלוקח נמי יכול להשהות השכר עד שער היוקר. ואף דאז לא יהי' כלל תועלת מהקני' מ"מ אמרינן כן: ח) והא דאמר (דף ע"ב:) הני בני בי רב דיזפי בתשרי ופרעי בטבת שרי או אסור אמר להו הא חיטי בהיני כו' אי בעי יזפי ופרעי מעיקרא. ובלא יצאו השער אסור אף דיכולים לפרוע אותם חטים אח"כ. י"ל דלענין סאה בסאה דחמור לא אמרינן חיטי מי קדחי ואמרינן דחשיב הנאה מה שא"צ לשמור החטין ותדע דהא אם התנה שאינו יכול לפרעו תוך הזמן קי"ל דאסור. ואף דיכול לקנות תוך הזמן ולהשהות אצלו ולפרוע אח"כ. אלא ודאי חשיב היזק מה שצריך לשמור ושמא יגנב. ולעולם במקום דמהני טעמא דחיטי מי קדחו גם בלוקח אמרינן כן:

ט) והעולה להלכה לדעת הרמב"ן דלמכור בדמים קצובים יותר ממה ששוה עכשיו אפי' בדבר שאין שומתו ידוע אסור. וכמו שהוכיח במלחמות מההיא דמוליך חבילה ממקום למקום דאף שאין לו שער קבוע אסור עיי"ש. וכשקוצב כשער שיהי' אח"כ [והוא שער היוקר] אם התנה אם מעכשיו כשער של עכשיו אסור דהיינו טרשא דר' פפא דלא קי"ל כוותי' אבל אם לא התנה אם מעכשיו כשער של עכשיו מותר. וכן כתב בעה"ת בשמו. וכתב הש"ך דאפי' שער קבוע עכשיו בזול. והדבר ברור שכן דעת הרמב"ן דהא דהוצרכו התוס' לומר דשומתו ידוע כקץ דמי הוא משום דקשיא להו דר' נחמן דאמר טרשא שרי מפוסק על הפירות. והוצרכו לומר דשומתו ידוע כקץ. וכן מטרשא דר' פפא דאסור דלא מסתבר להו לפרש באם מעכשיו בפחות דהא קאמר זוזי לא צריכנא. אבל להרמב"ן שפירש טרשא דר' נחמן בלא פירש בדמים יקרים רק כשער שיהי' אח"כ ומשום חיטי מי קדחי באכלבאי הא לא קשיא מידי. וכן בטרשא דר' פפא הא פירש בהתנה אם מעכשיו. וא"כ מהיכי תיתי לחדש דשומתו ידוע כהתנה אם מעכשיו בפחות. ואדרבא מדהוצרך לדחוק בדר"פ דאמר אם מעכשיו כו' ופשטא דמילתא אינו כן מדאמר זוזי לא צריכנא] ולא פירשו בשומתו ידוע משמע דשומתו ידוע מותר: י) ושיטת התוס' דכל ששומתו ידוע אפי' לא התנה בפירוש בדמים יקרים רק כשער שיהי' אח"כ אסור. שהם פירשו טרשא דר' פפא בשומתו ידוע והוא התנה כשער של ניסן. וכן דעת הגאונים שהביא הרמב"ן שפירשו טרשא דרב נחמן כמו שפירש הרמב"ן ופוסקים דלא כר' נחמן שהם מפרשים טרשא דר"פ ג"כ בלא מעכשיו. ולכאורה צ"ע כיון דדרך מו"מ הוא יהי' מותר משום חיטי מי קדחי באכלבאי. ולעיל (סי' קע"ה) נתבאר בעז"ה התירוץ ע"ז:

יא) והש"ך הביא להלכה דברי בעה"ת בשם הרמב"ן דמותר לפסוק כשער היוקר שיהי' אח"כ בלא אמר אם מעכשיו כו' אף שהתוס' חולקים וקי"ל בש"ע כשיטת התוס' להתיר באין שומתו ידוע אפי' פוסק בדמים קצובים. והוא עפ"י פירושם טרשא דר' נחמן בדמים קצובים ובאין שומתו ידוע דלא כפי' הרמב"ן כשער שיהי' אח"כ. ועפי"ז מוכח דשומתו ידוע כאם מעכשיו בפחות: יב' האומנם כי אין מזה ראי' ברורה לאסור בשומתו ידוע אפי' בפוסק כשער של אח"כ כמו במעכשיו בפחות. דהא מ"מ אם מעכשיו בפחות חמור לענין יש לו כמ"ש הטור בשם ר' ישעי' ועי' ב"י. אך מ"מ כיון שנתחדש הסברא דשומתו ידוע כקץ. א"צ לדחוק בדר' פפא דאמר אם מעכשיו בפחות דפשטא דמילתא אינו כן. מדאמר זוזי לא צריכנא. מ"מ הביא הש"ך דברי בעה"ת כיון דמידי דרבנן הוא אזלינן הכא והכא לקולא. ופסקינן להקל באין שומתו ידוע כשיטת התוס' ופסקינן להקל בפוסק כשער שיהי' אח"כ אפי' בשומתו ידוע כפי' הרמב"ן: סימן רז א) שם ש"ך (סק"ב) וכתב הה"מ ובעה"ת דבקרקע כיון דאין אונאה לקרקעות וגם אין כיוצא בו נמכר בשוק כל שהוא דרך מקח וממכר שאינו נראה כרבית מותר כו'. הנה הש"ך העתיק דברי הה"מ בשינוי לשון שהה"מ כתב יראה שאין הדין כן בקרקע כיון שאי אפשר שיהי' כיוצא בו נמכר בשוק שיהי' הרבית ניכר בו. ועוד דאין אונאה לקרקעות. יראה דשני טעמים הם וכל אחד בפני עצמו סגי להקל. והש"ך כתב דבקרקע שיש בו שני הטעמים מותר משמע דצריך לשני הטעמים יחד ובחדא לא סגי להקל: ב' אולם הדבר מוכרח בהה"מ כמו שהעתיק הש"ך שהרי דעת הה"מ ברמב"ם דאפי' דבר שאין לו שער קצוב אסור מדכתב אבל הרשב"א התיר בדבר שאין לו שער קצוב. מכלל דהרמב"ם אוסר. ואף שאין הרבית ניכר. וע"כ לא התיר בקרקע רק משום דאין אונאה לקרקעות.

והא דהוצרך הה"מ לטעם דאין כיוצא בו נמכר בשוק משום דבדבר שיש לו שער קבוע אפי' פחות מכדי אונאה אסור כמ"ש הרמב"ם דאם הי' שוין בשוק תשעים והוא מוכר אותם בהמתנה במאה אסור ואף דהוסיף פחות משתות. וע"כ הא דהתיר בקרקע הוא משום דאין רבית ניכר ג"כ. לפי זה פחות מכדי אונאה בטלית וכיוצא בו גם לרמב"ם מותר ג) ומה שהביא הש"ך דברי הה"מ לפסק הלכה ולדידן אף בדבר שאין שומתו ידוע בשוק לחוד כגון פרה או טלית מותר אף שיש בו דין אונאה. היינו משום דבמעלהו הרבה דעת הטור לאסור והוא יש מי שאומר בש"ע ובקרקע לעולם מותר וכן משמע להדיא בתשו' הרשב"א שהביא הב"י (בסוף סימן קס"ד) ודו"ק ד שם ש"ך סק"ג וכתב בעה"ת בשם ר"ת דכל שלא אמר לי' אם תתן מעכשיו וכו' אלא אמר לי' סתם באייר תתן לי כשער של אייר בין שיהי' אותו זמן יוקר או זול מותר. ובחוו"ד השיג על הש"ך מדברי הרמ"א סעיף י"ד באמר לו תשלם לי כל חביות כמו שיהי' השער בעת שתקח שרי. משמע אבל אם אומר כמו שיהי' השער בעת שתשלם אסור. ולק"מ דכיון שמתנה בעת שתשלם. ואם ישלם עכשיו ישלם כשער של עכשיו הוה לי' אם מעכשיו בפחות (דהיינו טרשא דר' פפא דאמר אם מעכשיו כשער של עכשיו דקי"ל] דאסור. ע"כ דוקא בעת שתקח שרי ותמיהני איך שגג שגגה גדולה כזו. והוא פשוט וברור: ה) ש"ך סק"ד וכתב הרמב"ם שאם עבר ומכר באם מעכשיו בכך וכך וכו' הרי זה אבק רבית. וכתב ב"י דכיון שאינו אלא דרך מכר אינו אלא מדרבנן נסתפקתי אם דוקא כשהגמר מכירה הי' בלי שום ברירה ללוקח רק אם יקנה לקיחה גמורה מעכשיו בעשרה או יקנה בהחלט בי"ב לאחר זמן אבל אם אחר הקנין הברירה ללוקח אם ישלם עכשיו ישלם רק עשרה. ואם לאחר זמן י"ב הוי רבית קצוצה.

או דילמא דמה שמשלם לאחר זמן י"ב לא בשכר הרוחת הזמן רק מחמת התנאי שהתנה שאם ישלם אח"כ יהי' המכירה למפרע בי"ב. ואולי יש לדמותו למ"ש התוס' (דף ס"ד.) דלא מהני תנאי להחשיבם פקדון עיי"ש. ה"נ כיון דסוף סוף אי משלם השתא לא משלם רק עשרה לא מהני תנאי להחשיבו חייב י"ב. וכן יש להסתפק במרבין על המכר אם גם כהאי גוונא מותר או לא: ו) שוב ראיתי שזה מוכח להדיא ברשב"א הובא בש"ע (סי' קע"ו סעיף ו' בהג"ה ובסי' קע"ז סעיף ט"ו) בנדוניית חתנים דמותר כיון שהתנאי ראשון לא הי' רבית ועכשיו נותן מחמת תנאי ראשון אף שאם הי' מסלק אח"כ לא הי' צריך ליתן כל כך. ועי' מ"ש בזה לעיל (סימן קפ"ז אות ד'). ולפי"ז י"ל להיפוך דהא דאין מרבין על המכר. דוקא כשגם אחר גמר המקח ביד הלוקח ליתן עשרה לאלתר. אבל אם גמר המקח הי' רק על לאחר זמן בי"ב אפשר דמותר כיון דאין שומתו ידוע. ומה שרצה תחילה ליתן מעכשיו בי' דברים בעלמא נינהו וצ"ע: ז) ש"ך סק"ה וכיוצא בזה כתב בעה"ת וכן משמע בתשו' מבי"ט כו' ועי' בתשו' מהר"י בן לב עיי"ש. הנה מחלוקת הר"י בן לב עם המבי"ט הוא מחלוקת ראשונים שדעת הרשב"א בתשו' הובא בב"י (סי' קס"ד) שאם הלוה לו ואמר לו בשעת הלואה חצירי שנשכרת במאה הוא לך כל זמן שמעותיך בידי בחמשים הוא רבית קצוצה. אבל אם אמר לו סתם כל זמן שמעותיך אצלי חצירי שכורה לך בדינר אין זו ר"ק ואעפ"י שהי' ראוי להשכירה במנה לפי שאין זה רבית קצוצה וגם אין אונאה לקרקעות: ח) ויש להסתפק בדבריו במטלטלין כה"ג אי תרי טעמי נינהו ולפי טעם הראשון אפי' במטלטלין הוא רק אבק רבית או חד טעמא הוא ובמטלטלין הוא רבית קצוצה. ועכ"פ מפורש בדבריו שלא כדעת המבי"ט דמפורש בדבריו דאפי' פירש וקצב במטלטלין מה שהוא מעלה עתה בשביל הלואה לא הוי ר"ק וברשב"א מפורש להיפוך.