שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 25

ומכל מקום נר של שבת לא נאסר מלאו הבא מכלל עשה. כיון דקרא לגופי'. [היינו שיהי' שנוי בשבת מבחול. שבחול יהי' הותר מלאכה. ובשבת יאסר. וזה שהזכירו חכמים כמה פעמים שלא יעשה כדרך שעושה בחול, והוא מקרא זה. וכן הוא בתיקוני זוהר (דף נ"ז.) בשבת צריך לעשות שינוי מקום ושינוי השם ושינוי מעשה. שינוי מעשה דאי הוה רגיל לעשות מלאכה ביומי דחול לא יעביד בשבת ההוא דכתיב ששת ימים תעבוד וגו'] ושוב אין בו משום לאו הבא מכלל עשה. כמבואר בחי' הר"ן פרק איזהו נשך (דף ע':) דבמקום דצריך לגופי' אין דנין אותו ללאו הבא מכלל עשה. ועל כן ניחא לשון אסור. דבקרא דפרשת אמור סיפא דקרא לא תעשה מלאכה. ואף שבפרשת יתרו כתיב ועשית ברישא דקרא אולי יש לחלק בין תעשה לועשית על פי עומק הדקדוק והדברים עתיקים. והנה לפי זה. הירושלמי מתפרש בלי קו' כלל. ולפי זה יהי' עולה הדין תחילתו בשבת וסופו בחול חייב. והנה בתחילת פרשת כי תשא ופרשת ויקהל נכתב גם כן בלשון הזה התירא דרישא דקרא על המלאכה ואיסורא דסיפא על האדם אך שם סיפא דקרא על חיוב: ז) והנה לכאורה פירוש הירושלמי מאיר כמרגלית. אך דא עקתא דבפרשת משפטים ובפרשת כי תשא בסופו כתיב ההתירא על האדם. והנה לפי זה מפורש גם ההיתר על תחילתו. גם עיקר הסברא כיון שמפורש היתר בתורה בתחילתו לבד לא יוכלו לגזור קשה. שהרי קשה על הטורי זהב מרבית נכרי שהתירה תורה בקרא דלנכרי תשיך דמפורש בגמרא ב"מ ע': מאי לאו לא תשוך לא תשיך, ולשיטת רמב"ם ור"ן גם המסקנא נשאר הפי' תשיך ליקח רבית מהנכרי ואף בעה"ת החולק על הרמב"ם והר"ן במה שאומרים שמצוה להלוות לגוי ברבית. מכל מקום מודה דלמסקנא תשיך כמ"ש במשנה למלך. ואם כן איך גזרו חכמים. וצריך לומר כיון שנשאר ההיתר בתלמיד חכם ובכדי חייו.

[ועולה בזכרוני שכן ראיתי התי' בספר] והכא נמי הא נשאר ההיתר בנר קדירה שפוד וגיגית. ואזדא פי' הנ"ל. ואין מירושלמי שום ראי'. ובאמת כל הפירושים בירושלמי זה דחוקים, ודברי ירושלמי אלו הם אצלי ככמה וכמה מאמרים תמוהים בירושלמי אשר לא נדע מוצאם ומובאם. וכבר כתב בתשו' הרשב"א שלא נוכל להביא ראי' מירושלמי במקום שלא נדע לפרש כל הסוגיא. הנה שגם הראשונים לא ידעו לפרש הירושלמי בכל מקום: ח) ומה שמצא סיוע לדין זה לפי דעתו מספר הישר לר"ת סימן ד"ש וזה לשונו וטעם יש ברירה ואין ברירה שכך הדין תורה כעין האופה בשבת אם מניחה עד שתאפה חייב ואם ירדה [ע"ס יחתה] קודם שתאפה פטור וכן הרבה דברים מוכיח סופן על תחילתן עד כאן לשוני. הנה דאגלאי מילתא למפרע וחשיב נאפה מתחילה. וכיון ששעת שימה בתנור שבת הי'. הרי כאלו נאפה בשבת עד כאן דבריו. ואין הפי' כך בדברי רבינו תם על אפיית הפת. רק על מעשיו דאגלאי מילתא שעשה בתחילה אפיי' שאחר כך [כעין דברי הנמוקי יוסף באשו משום חציו דלא חשבינן לי' מעשה דמכאן ולהבא רק דמתחילה]. ותדע שאם חשיב נאפה מתחילה. אם כן נתחייב מתחילה. והרי הזורק חץ מתחילת ד' לסוף ד' וקרע שיראין בהליכתו חייב משום דעקירה צורך הנחה, ותיפוק לי' דחשוב הוצאה וקריעת שיראין בשעת זריקה ונתחייב מיתה וממון מתחילה והוה לי' קים לי' בדרבה מיני' ממש. ויותר מזה דלחד לישנא בגמרא דוקא דלא מצי למיהדר. הא במצי למיהדר לא אמרינן בי' קים לי' בדרבה מיני' *), ואף דאפי' מצי למיהדר אמרינן בי' אגלאי למפרע כמו באפי' שבידו לרדות ואף על פי כן אמרי' בי' אגלאי למפרע. וכן בפרק מרובה באומר זרוק גניבתך לחצרי ותקני לי גניבותיך. דמקשי מכי מטא לאויר חצירו קניא מתחייב בנפשו לא הוי עד שתנוח. ולא נתחייב מתחילה:

טז ולפמ"ש נראה דאף אם הי' הירושלמי מחייב בעשה בשבת ונאפה במוצאי שבת. אינו לפי גמרא דידן. דאין שום סברא לומר שנעשה חילול שבת בחול רק שנאמר שנתחייב למפרע. ויראה בחבורי אגלי טל שלא פלפלתי כלל אם יתחייב אחר כך רק אם חייב למפרע. והרי בגמרא דידן גבי עקירה צורך הנחה כו' מוכח דאינו חייב למפרע: י) אך לכאורה משמע בנמוקי יוסף דנתחייב למפרע שהרי כתב בתוך המאמר שהעתקנו לעיל אות א' וזה לשונו והכא נמי אלו מת קודם שהספיק להדליק הגדיש ודאי משתלם הניזק מאחריות נכסים דידי' דהא קרי כאן כי תצא אש שלם ישלם ואמאי מחייב הא מת. ומת לאו בר חיובא. אלא ודאי כמאן דאדליק מעיקרא משעת פשיעה חשבי' לי' עד כאן לשונו. ואי אינו מתחייב רק אחר כך [ונאמר דמת בר חיובא על מה שעשה בחייו] הא כבר חל על נכסים רשות יורשין. אך הנה הרמב"ם פסק פרק י"א מהלכות בכורים הלכה כ' דילדה שני זכרים ואין ידוע אי זה הבכור דאפילו מת האב בתוך ל' והבנים קיימים משתלם מנכסים. ואפילו שכבר חלקו הנכסים. וכתב הכסף משנה דבהגיע יום ל' חל חיוב על הנכסים ואף דכבר חל רשות יורשין. ועל כרחך דחשובים הנכסים עדיין בחזקת אביהם לענין שיחול עליהם שיעבוד הבעל חוב. כמו למאן דאמר עובר אינו יורש ויורשין בני משפחה כל הנכסים. מכל מקום אחר כך כשנולד. יורש הוא הנכסים. ולא אמרינן כבר חייל רשות בני משפחה עליהם. אלא כאלו עדיין ברשות אביהם להורישם לבנו. הכא נמי חשובים כשלו לענין שיחול שיעבוד הכהן עליהם. (הגם כי הרי"ט אלגאזי הסיב את דברי הכסף משנה לכוונה אחרת. אבל דברי הכ"מ בעצמם יתנו עדיהן ויצדקו. ועיקר דברי הרי"ט תמוהין כי לא דרשינן טעמא דקרא להוציא דינים חדשים היפך פשטות הקרא מחמת הטעם. המגיה].

וזה נראה טעם הרמב"ם פרק א' מהלכות שאלה ה"ה דהניח להם אביהם פרה שאולה והניח להם אחריות נכסים ונאנסה חייבין לשלם, אף שפסק היתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת פטור דמשעת אונסין נתחייב באונסי', אך הוא הדבר דרמב"ם לטעמי' דחל חיוב פדיון על האב לאחר שמת לענין שישתעבדו הנכסים, הכא נמי בהגיע האונס חל חיוב על האב שישתעבדו הנכסים, ובכ"מ נדחק בזה ללא צורך. ולפי זה מובן דברי הנמוקי יוסף היטב והיינו טעמא. שבשעה שנעשה ההיזק לאחר שמת חל החיוב עליו ונתחייבו הנכסים. ואף ששאר פוסקים חולקים על הרמב"ם משום דסבירא להו דלא חל החיוב על האב לאחר שמת דבמתים חפשי. ולא חל עליו חיוב פדיון ולא חיוב אונסין דשואל אבל במה שמוכח מרמב"ם דחל שיעבוד על הנכסים במקום שנתחייב האב לאחר מותו. בזה לא שמענו דפליגי. אך דסבירא להו דלא חל חיוב על האב כלל. ותדע לך שהוא כן. שאם הי' סבירא להו דחל חיוב על האב רק שעל הנכסים לא חל החיוב. הי' על כל פנים חיוב על הבנים לפרוע. כיון שהניח להם אחריות נכסים מתורת כיבוד אב כמו בהניח להם מטלטלין. אלא ודאי דסבירא להו דלא חל חיוב על האב. ואם כן בפשע בחייו ויצאה אש דסברא מעליא דנתחייב לאחר שמת על מה שעשה בחייו דכאלו הדליק מחיים דמי. שפיר מתחייבים הנכסים אף לשאר פוסקים: יא) אך בר"ן פרק הכותב כתב דמשמת הלוה פקע שעבוד גופו [ומכל מקום הנכסים נשארים משועבדים דכך ערבותם של נכסים אם יתקלקל שעבוד הגוף ישתלם מהם] הנה דאף שלוה בחייו נפסק שעבוד גופו במיתה. כל שכן שלא חל שעבוד הגוף לאחר מותו מחמת שעשה מעשה היזק בחייו: יב) איברא שדברי ר"ן אלו אינם עולים לפי פי' הרא"ש בקריבתי' דר' נחמן זבנתה לכתובתה בטובת הנאה אתו לקוחות ותבעו לברתה והשיאה ר' נחמן עצה שתמחול לכתובה גבי אבוה.

ופי' הרא"ש שמת גם אבי' ואין יורש רק הבת ובא הלוקח לגבות ממנה ונתן עצה שתמחול לאבי'. וכיון דמחילה דבעל חוב המוכר לא הוה רק לשעבוד הגוף שנשאר בידו. וכבר פקע שעבוד גופו מה ימחול. אלא ודאי שעבוד הגוף נשאר אחר מותו. וכן פסק באבן עזר סימן ק"ה סעיף ו' וכן פסק הש"ך סימן ס"ו ס"ק פ"ב. ואם כן הא דהר"ן לאו הלכה. ודברי הנמוקי יוסף מיושבים אף שלא חל החיוב למפרע: יג) ומ"ש בספרו סימן י"ג שאם שחט סימן ראשון בשבת ושני בחול חייב. ומדמה למל בסוף היום ולא גמר עד מוצאי שבת דחייב. ופשיטא לי' שאם לא גמר פטור. ועל כרחך במילה משום גמרו בחול הוא חייב. וכל שכן הכא שעשה הכל בשבת וממילא נאפה בחול ואין לחלק כלל דהתם חסר רק התיקון. דליתא דבלא התיקון נמי לאו מלאכה עד כאן דבריו: יד) הנה זה ודאי אמת דבלא תיקון אינו מלאכה אך למה יתחייב כשעשה התיקון בחול. דמה שעשה בחול כעשאו אחר, ובודאי אם שחט סימן א' בשבת וסימן שני בחול כיון דעל סימן א' לא נתחייב אף שגמר בחול פטור. דגמרו בחול כעשאו אחר דמי. וגרוע מינה. דאפילו למה דמקשה הש"ס על זה עוקר וזה מניח והא אתעבידא מלאכה מבינייהו כתבו תוס' דלא הוה סלקא דעתך דעל ידי שגמר השני יתחייב הראשון רק על האחרון מקשה. כן לא סלקא דעתך דעל ידי גמרו בחול יתחייב בשבת. והא דמילה ענין אחר הוא דציץ א' חופה רוב גבהה של עטרה עושהו ערל גמור וכשנוטלו נעשה מהול גמור ותיקון גמור הוא [מה תאמר הלא לא הועיל כלום. כיון שעדיין יש ערלה. על זה נאמר כיון שאם ינטל ערלה הנשארת שוב תיקן. במקצת ערלה שנטל הוא חשיב תיקון גמור. כהא דשבת (דף צ"ד:) תנן התם התולש סימני טומאה והכוה המחי' עובר בלא תעשה.

אתמר אחת משתים חייב, אחת משלוש ר' נחמן אמר חייב רב ששת אמר פטור ר' נחמן אמר חייב אהני מעשיו דאי משתקלא חדא אחריתי אזלא לה טומאה. רב ששת אמר פטור השתא מיהא הא איתא לטומאה. אמר רב ששת מנא אמינא לה דתנן וכן כזית מן המת וכזית מן הנבילה חייב הא חצי זית פטור והתניא חצי זית חייב מאי לאו הא דתניא חייב דאפיק חצי זית מכזית והא דתנן פטור דאפיק חצי זית מכזית ומחצה. ור' נחמן אידי ואידי חייב והא דתניא פטור דאפיק חצי זית ממת גדול עד כאן. ובהוציא כזית אפילו ממת גדול חייב כיון שיש במה שהוציא שיעור. כמו שכתב בחידושי הר"ן ובשיטה המיוחסת להר"ן. וגם ר' ששת יודה בזה מסברא דלא מפשינן בפלוגתא ולא פליג ר' שמעון אלא בהוציא רק חצי זית. ובמילה מקצת ערלה שהסיר. לכזית מן המת דמי. כיון דבמקצת ערלה זה נעשה ערל גמור] אבל בהא דשחט סימן א' אינו מתיר כלום ולא הוי מתקן כלל. ואפילו לא הי' רק סי' א' אין סי' א' מתירו והיינו בן פקועה הבא על בהמה מעלייתא והוליד דולד אין לו תקנה. ופרש"י דאי נמי הוה בר סי' א' בהמה צריכה רוב שנים. הנה דסי' א' אינו מתיר בשום מקום ופשוט. על כן לא הוי מתקן, מה שאין כן במקצת דערלה. דהסרתה מילה גמורה היא אם לא הי' שם עוד. וכן הסרת שער א' לר' נחמן דטהרה גמורה היא אם לא נשאר רק עוד שער אחד וכן חצי זית אם לא הי' בבית עוד רק חצי זית. רק שיש עוד שערה או חצי זית מלבד זה על זה אמרינן הואיל: טו) ועוד יש לחלק דבסי' א' לא הוה מתקן משום שבידו לגמור. שהרי אם ישהה שיעור שהי' לא יועיל עוד. וחשיב חתיכת סימן א' מלאכה שאינה מתקיימת דכמות שהיא בטלה מאלי'. אך שאין צריך לזה כלל: טז) עוד הביא ראי' ממל של אחד בשבת בשבת דחייב משום דלא עבד מצוה. וקשה דהא מקלקל הוא.

ועל כרחך משום דבהגיע יום ח' מצוה הוא דכתב רמ"א מל תוך ח' יצא אף דעכשיו לא תיקן רק בהגיע יום ח' ואם מת הולד בנתים ודאי פטור רק משום שהוא חי ביום ח' הוא אחד בשבת שהוא יום חול. הוא הדין בשם פת בתנור בשבת ונאפה בא' בשבת חייב. והם דברים תמוהים דודאי אפילו מת קודם יום ח' חייב. אם לא שהי' עתיד תחילה למות קודם ח'] דמילה גמורה עשה עכשיו. רק שאין צריך לה עכשיו שאינו מחויב במילה. ובהגיע יום ח' שנתחייב במילה יוצא בה מצוותו. ודומה לקושר לולב קשר של קיימא בשבת שקודם החג דחייב אפילו נחתך הלולב קודם החג. דמעכשיו מתקן שיש לו לולב לחג, ואין חילוק במלאכת שבת בין יש תועלת במלאכה לשעתו או לאחר זמן. וכת"ר כתב בשם הצל"ח דבהגיע יום ח' נתחייב. ולהד"מ. ותלה בוקי סרוקי בצל"ח דפשוט שנתחייב עכשיו: יז) עוד הקשה על הרא"ש שכתב דחיוב הנותן שמן בנר דחייב משום מבעיר היינו שמאריך בזמן הבערה דאלמלא שהוסיף הי' מכבה קודם. והקשה כת"ר תיפוק לי' דמבעיר תיכף השמן שהוסיף דקיימא לן בלח יש בילה. ואי אפשר שלא ידלק תיכף מעט שמן ממה שהוסיף. וסיים שזו תמוה רבתי. ואינו קושיא דחיוב הבערה אינו על השמן שנתבער רק על האש שהוסיף כמו שביאר הרב ז"ל מלאדי בהלכות יום טוב. וראייתו מדברי רמב"ם דעל גחלת של מתכת חייב משום מבעיר. ואם כן מה נפקא מינה אם דלק מכח שמן זה או זה. ובגיטין (דף י"ט.) במעביר דיו על גבי סיקרא דחייב משום כותב ומשום מוחק, סיקרא על גבי דיו אמרי לה חייב מוחק הוא. פרש"י אבל לא משום כותב דתחילה הי' כתב הגון מעתה. ומסתמא גם אם הי' שניהם שוים דפטור. וכל שכן בנידון דידן דלגמרי הוא אותו נר: יח) עוד כתב דמסברא חייב ומדמהו להיזק שנעשה אחר מיתתו. ואינו דמיון כלל כי אין חילול שבת בחול.

אבל התם ההיזק נעשה וכיון שהוא עשה בחייו חייב, וכל שכן מה שדימה לנדון השערי משפט שאין ענין לכאן. דשם נתחייב בלא תשמון תחילה חק שצריך שיבא לידי גיבוי. ומה זה ענין לכאן שהמלאכה הוא עצם החיוב. ולמה יכתוב זאת כבודו יט) עתה נחזור על הראיות שהבאתי דעשה בשבת והמלאכה נעשית במוצאי שבת דפטור. דאם לא כן המדליק לחולה שיש בו סכנה ודלק למוצאי שבת יהי' מחויב לכבותה לדעת הר"ן דרבוי במלאכה לחולה אסור מן התורה. ואפילו להתוס', דהכל חילול אחד. הכא שהחילול נעשה במעשים מתחלפים אי אפשר שיהי' חילול א'. דמשדלק מעט חילול אחד. וכשדלק יותר הרי חילול שני, ובשלמא אם היינו אומרים דהחילול חל למפרע משעת הדלקה ואז הי' הכל אחד. אז להתוס' הי' התוספות שדלק עוד מותר, אך מאחר שמוכח מהא דעקירא דעקירה צורך הנחה דלא חל למפרע רק אחר כך אין שום היתר גם לתוס' (ולקמן יתבאר שראיות הר"ן דרבוי במלאכה לחולה אסור מן התורה ממנחות ברורה]: ב) ואשר כתב ממה שאין מדקדקין להדליק נר קטן דוקא אם יש מוכן. בודאי כל שצריך לצורך החולה אין מדקדקין אולי יצטרך גם אחר כך ואף אם לא יצטרך הלא הי' מותר משום הואיל על כן אין מדקדקין בדרבנן בחולה שאין בו סכנה. כא) ומ"ש דאם כן גם בשבת לאחר שעבר צורך החולה יכבהו על ידי נכרי כמו רדיית הפת קודם שתאפה, זה אינו כלום דהתם מתירין משום איסור סקילה או איסור חטאת. אבל הכא מה איסור עשה. הלא לצורך חולה שיש בו סכנה הדליק: כב) ומ"ש דאם כן אם הדליק יצטרך לכבותו על ידי נכרי ולא מצינו שר' יוסי בן אלישע שקרא והטה שכיבה על ידי נכרי, זה אינו ראי' דעד שיבא הגוי אפשר כבר כלה ההבער שנעשה ע"י הטייתו. אך לעיקר הדין אני אומר דודאי אף בהדליק בשוגג אין אומרים לגוי לכבותו.

ולא מבעי' למה שהוכיח הר"ן ריש שבת דרדיית הפת לאו שבות נינהו אלא עובדין דחול בעלמא. דאין ללמוד מזה על שבות גמור. אך אף לרש"י שכתב דרדיית הפת שבות ונגזרה במנין. על כל פנים קיל משאר שבותים מדהתירו לצורך שבות. ועוד כמו שכתב הר"ן פרק חבית בהא דאסור לכבות על ידי גוי משום דבהול ואתי לכבויי. הכא נמי דבהול מאוד דכל רגע ורגע הוה חילול שבת מחדש. ואם תאמר איך יעבור על איסור שבת כדי להציל מחילול שבת. הא לא תברה דזה חילול אחד וזה חילולים הרבה. והרי ר"א אמר ירד מן האילן בשבת דמוטב שיעבור פעם אחת משיהי' כל היום באיסור. אבל ממה שאינו מחויב לכבותו במוצאי שבת מזה ראי' גמורה: כג) מה שרצה כת"ר ליישב שיטת התוס' דריבוי במלאכה הכל חילול אחד מקושית הר"ן ממנחות (דף ס"ד.) שטעם התוס' דאזלי לטעמייהו סוף פרק אמר ר' עקיבא במוציא קופת הרוכלין דאינו חייב אלא אחת אפילו נודע לו וחזר ונודע לו אינו חייב אלא אחת דאוכלין שבתוך הכלי אפילו כפרות אין מחלקות, ועל כן רבוי בשיעורא באוכלין שבתוך הכלי מותר. מה שאין כן בהא דמנחות (דף ס"ד.) שאין הגרוגרות בתוך כלי אחת. וכבר השבתי עליו דמאחר שהם בעוקץ אחד הוה חיבור יותר. דאפילו לענין טומאה הוי חיבור. וראי' הא דחולין (דף קי"ט.) בקילחא. וכת"ר רצה ליישב דבריו דתחילה כשהי' על האילן לא הי' נחשבים אחת. וליתא דאדרבה כשהי' מחוברים לאילן הי' בטלים לאילן כמ"ש רשב"ם ב"ב (דף ס"ו.) בדבש שבתוך הכוורת שבטל אל הכוורת. והוא הדין בפירות שעל גבי האילן שבטלים לאילן. ועיין בספר אגלי טל מלאכת קוצר ס"ק כ"א אות ט' ומלאכת גוזז סק"ז ד"ה אך. והוא יותר חיבור מחיבור פירות בענף אחד שהענף מפסיק בין הפירות. מה שאין כן באילן שהפירות נחשבין כאילן והכל אילן אחד.

אך בנידון דידן אין נפקא מינה בזה דאף לתוס' שני חלולים הם לגמרי כיון שאינם בזמן א' כנ"ל כד) והראי' מפורשת שהבאתי בספרי אגלי טל שם מהא דברכות (דף נ"ג.) לענין נר ששבת דעמוד שני אינו אסור רק משום גזירה ומבואר בפוסקים דבדיעבד בעמוד שני אין צריך לחזור ולברך, ובשלחן ערוך הרב ז"ל מלאדי משמע דאפילו הדליקו ישראל בשבת הדין כן, והרי דולק בחול מחמת שהדליקו בשבת ולמה יהי' מן הדין אי לאו משום גזירה נר ששבת: כה) ומה שרצה כת"ר לומר דכשדנין על הנר הולכין אחר הזמן שהנר דולק. אינו כלום. דלפי שיטה זו דעשה מעשה בשבת ונעשה המלאכה בחול חייב, אם כן אין במה שהנר דולק בשבת שום סרך עבירה. דממה נפשך אם עשה המעשה בחול הא מותר. ואם עשה המעשה בשבת אפילו דולק בחול חייב. ואין נפקא מינה כלל רק מתי עשה המעשה. אם כן למה יקרא הנר הדולק והולך בשבת יותר נר שלא שבת מנר הדולק והולך בחול. כיון שבשניהם נעשה המעשה בשבת: כו) ונראה לי עוד משמעות דאין חיוב אלא אם גם המלאכה נעשית בשבת. מהא דהבערה ביום טוב דבפשטות הענין הבערה נקרא מכשירין והתירו משום שאי אפשר לעשותו מערב יום טוב ולמה יקרא אי אפשר מערב יום טוב *). ואין לומר דהיינו טעמא משום שמא יכבה קודם יום טוב. דמהיכא תיתי לחוש לזה עד שתאמר שבשביל זה הוי אי אפשר לעשותו מערב יום טוב, והגע עצמך. אם מדליק בשביעית בשמן מרובה שאף אם הי' מדליק מבעוד יום הי' דולק כל הלילה יהי' אסור להדליקם. [והרי הרמב"ם כתב דהוצאת אש ביום טוב אסור משום שזה אפשר מערב יום טוב. ולמה הא אפשר אם ימציא האש מערב יום טוב ונכבה עד שעה שיהי' צריך לה ביום טוב. ועל כרחך דלא חיישינן לזה, אם כן הדלקת הנר נמי יחשב איפשר מערב יום טוב].