שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 66

רק באתרא דלא מסלקי כיון דלא מצי לסלוקי בזוזי למפרע הוא גובה והוי גוביינא מתחילה ומתחילה מכירה. אבל באתרא דמסלקי הלואה גמורה הוא: ט ובזה יתיישב קושיות השטמ"ק שהרי אח"כ מחזיר מעותיו. ומה שנתן לו השדה תחילה לזמן רק אגר נטר הי'. ולהנ"ל י"ל דהנה בחי' הר"ן מפורש דבאתרא דמסלקי מ"מ אין המלוה יכול לתובעו עד הזמן רק הלוה יכול לסלקו תוך זמנו. ובאתרא דלא מסלקי כשם שאין המלוה יכול לתובעו תוך הזמן כך אין הלוה יכול לסלקו. ובר"ן פ' האשה שנפלו מפורש שחולקים בדין. ואתרא דמסלקי סברי זמן לוה קבע לי' וכחוב דעלמא דאין הזמן לטובת המלוה. ואתרא דלא מסלקי סברי דהוי כלוקח פירות תוך הזמן. והילכתא כאתרא דמסלקי היכא דליכא מנהגא עיי"ש. ונראה דהיינו פלוגתייהו דאתרא דמסלקי סברי דשדה כמו ערב כמו כל נכסי' דבר אינש ערבין בי'. וכיון שמחוב יוכל לסלקו תוך זמנו ממילא גם השדה נפדה. ואתרא דלא מסלקי סברי דאדרבה מכירה הוא אלא שמתנה שאחר הזמן יוכל לפדותה. וע"כ לאתרא דלא מסלקי אין כאן רבית כיון דאינו תלוי בחוב. ודומה לעבד עברי ולוקח שדהו לפירות דאף שיכול לפדות מכירה הוא ולא הוי רבית י' איברא דאכתי קשה הא דבתי ערי חומה דמכירה גמורה הוא מתחילה ואעפ"כ כשפודהו הוי רבית. וכן במתנה כשיהי' לו מעות החזירם לי דהוי רבית קצוצה: יא) אשר ע"כ נראה דהנה רבינו אפרים הביאו בעה"ע (אות פ' פותיקו דף כ"ד ע"ב) והרמב"ן שלהי בכורות דבאתרא דלא מסלקי כיון דהוי מוחזק למלוה ראוי הוא ללוה. וע"כ הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו אם מת הבן בחיי האב אין הבכור בנו נוטל פי שנים.

והרמב"ן השיג עליו מהא דפרק יש נוחלין (קכ"ה:) נכסי לסבתא ואחרי' לפלוני דהוי ראוי לגבי פלוני הואיל אי קדים סבתא וזבנה זביני זביני אבל בלאו האי טעמא הי' נחשב מוחזק לאחר אף שהסבתא אוכלת הפירות. ועוד ראי' מהא דבכור נוטל פי שנים בשדה החוזרת לאביו ביובל ואף אם מת אביו בתוך שני שנים ראשונים שאינו יכול לפדותה אעפ"כ חשיב מוחזק למוכר. וע"כ דעת רמב"ן במשכנתא באתרא דלא מסלקי חשיב נמי מוחזק ללוה דזה מוחזק בקנין פירות וזה בגוף. ולבסוף דבריו כתב דמ"מ באתרא דלא מסלקי כיון דכתב כן רבינו אפרים בשם רבוותא ועבדו בה עובדא חיישינן להו דאיכא אפשרותא בהא מילתא למימר משכנתא בדלא מסלקי בתורת זביני דהא רמיא אארעא שיעבודא דממונא ולא הדרה למרה בלא דמי עכ"ל עיי"ש: יב) והנה מבואר שדעת רמב"ן ג"כ דאתרא דלא מסלקא לא חשיב למלוה רק קנין פירות ומינה דבמסלקי אף קנין פירות לא הוי. ומהא דבאתרא דלא מסלקי לא הוי רבית דאורייתא עכ"פ לכל הדיעות ובתי ערי חומה אמרינן בערכין דרבית, גמורה. והוא משום דהוי כאתרא דמסלקי. וכן כתב הרמב"ן במלחמות. מוכח דבתי ערי חומה אף קנין פירות לא חשיב. וקשה הא דמוכר שדהו בזמן שיובל נוהג (ולשיטת רשב"א דהיכא דתחילה לא מצי לסלוקי אף אח"כ חשיב כלא מסלקי דמכר הוא ניחא. אך הרמב"ן עצמו לא ס"ל הכי. וכן קי"ל (בחו"מ סי' רע"ח) דלא כרשב"א] דחשיב קנין פירות כל זמן שלא סילקו ובתי ערי חומה הא דלא חשיב קנין גמור כל זמן שלא סילקו משום דכשפדאו לבסוף אגלי למפרע דלאו מכירה הוה. וקשה מ"מ הקנין לפירות שעד הפדיון לא נתבטל והא אמרת דבקנין פירות נסתלק איסור רבית מה"ת: יג עוד ראי' מבתי ערי חומה גופי' דכל זמן שלא פדאו נחשב מכירה רק כשפדאו אגלי למפרע דנתבטל המכירה.

דהנה שם בגמ' בלוקח בתי ערי חומה שמכר לאחר בתוך שנתו והגיע שנתו ולא פדאו מוכר ראשון ר"א אמר הוחלט לראשון ר' יוחנן אמר הוחלט לשני מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו. והנה בפ' איזהו נשך דמשכנתא באתרא דמסלקי חשיב ראוי. ובתוספתא דאין הלוקח נוטל בראוי. וא"כ הא דהועילה מכירתו של לוקח ראשון לשני משום דבסוף שנתו הוחלט ואתי לידי' דראשון וכמו מכר הבן בחיי אב לר' יוחנן דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי והוה ראוי לבן כדאיתא סוף השולח. מ"מ אם מת האב בחיי הבן הועיל המכירה. וכיון דלא אהני מכירתו רק משום דהוחלט לראשון. א"כ הוי לוקח ראשון זה שמכר כמוכר בית עיר חומה מאחוזתו כיון שכבר הוחלט ולמה לא יוכל לפדותה תוך שנתו של שני. אלא ודאי דאף קודם שהוחלט הועיל המכירה דמוחזק הוא לדידי'. וע"כ אינו יכול לפדותה משני. דמה אולמא דלוקח ראשון משני ושניהם לקוחות הם. ובשעה שהוחלט לראשון הוחלט לשני ג"כ. דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו. וכל זה אם הועיל מכירתו של לוקח ראשון לשני בלא החלט. אבל אם נאמר שלא הועיל רק מחמת החלט. א"כ הוי כמוכר בית אחוזתו. שהרי בית שהוחלט לו מכר. הרי מוכח דקודם שפדאו נחשב שלו. והא דחשיב רבית משום דכשפדאו אגלאי מילתא דנתבטלה מכירתו. והרי עד הפדיון לא נתבטל ונשארה שלו לפירות. הרי דקנין פירות לא מהני להפקיע איסור רבית. וע"כ באתרא דלא מסלקי גם הגוף נחשב מכירה. אך באמת אינו מובן הטעם שהרי הגוף בידו לפדותו אחר זמן. ומה נ"מ אם בידו לפדותו עכשיו או אח"כ: יד' ונראה דהנה לכאורה קשה בהא דקי"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. והא בפ' כל שעה אמרינן דהאוכל חמץ של הקדש במועד כיון דעכשיו לא חזי רק אח"כ גורם לממון לאו כממון דמי. וה"נ הא עכשיו אין לו בשדה כלום שהפירות שייכים לאחר עד אחר זמן.

אך התירוץ פשוט שהרי יכול למכור הגוף עכשיו וליטול דמיו והוא עכשיו ממון גמור לו. אבל במשכנתא באתרא דלא מסלקי. אי אפשר למוכרו עכשיו דהלוקח לא יוכל לפדותו. לא מבעיא למנהג נרבונה דמשכנתא הוי אפותיקי מפורש דאין הלוקח יכול לסלקו כדאיתא בסוגיא דשבח. אלא אפי' להפוסקים דלא הוה אפותיקי. הא בפרק מי שהי' נשוי מפורש דהא דלוקח יכול לסלקו בזוזי משום דלית לי' פסידא לבע"ח והכא אית לי' פסידא לבע"ח דכל כמה דלא מסלק לי' בזוזי אכיל פירי ובע"ח אדעתא דפירי נחית. ועוד דהא מפורש שם דהא דלוקח יכול לסלקו הוא ע"י שמעלה בדמים ואומר לבע"ח ששוה יותר. ואם ירצה לגבות יקח חצי' בכל חובו עי"ש. והתינח בשאינו משכנתא. משא"כ בנ"ד במשכנתא שאוכל פירות מה בכך אם הוא שוה יותר. הוא לא ירצה לגבות כלל רק לאכול הפירות) נמצא שללוקח אין השדה שוה כלום כיון שלא יוכל לסלקו. וכל זמן שלא יסלקנו יאכל המלוה פירותיו. ובאתרא דמסלקי יכול הלוה למוכרה ויסלק בהדמים לבע"ח וסלוקו ומכירתו באין כאחד. והיינו דאמרינן משכנתא לית בי' משום דינא דבר מצרא. אלמא שהמצרן יוכל ג"כ לקנותו היינו כנ"ל. משא"כ בדלא מסלקי דעכשיו אינו יכול לסלקו ולאח"ז אין הלוקח יכול לסלקו. נמצא שאינו שוה ללוקח כלום] וכיון שאין יכול למוכרה עכשיו הא אין ללוה בשדה רק גורם לממון דלאו כממון דמי וכיון שאינו ממונו של לוה. ממילא נחשב ממון המלוה. שהרי כל זמן שלא סילקו המלוה אוכל פירותי' לעולם. וקנין פירות שעומד כן לעולם קנין הגוף מקרי כמ"ש הר"ן ריש השותפין. רק משום שביד הלוה לסלקו נחשב ממון הלוה משום בידו. ואי דמר לאו דמר כמ"ש הר"ן שם ע"כ אינו ממון המלוה. אבל הכא שאינו ממון הלוה כנ"ל. שוב הוי ממון דמלוה. כן נ"ל:

טו) ואכתי קשה דנהי דקני לי' מלוה גם קנין הגוף מ"מ כיון שאחר כלות הזמן המלוה גובה חובו בע"כ של לוה ע"כ הלואה הוא. שהרי אסור ליתן מעות על פירות בעין והמוכר מקבל עליו אחריות, וכן אסור לקבל עיסקא למחצית שכר וכל הפסד על המקבל דכיון שאחריות עליו הלואה הוא. ה"נ כיון שאם שטפה נהר גובה חובו ואחריות על לוה הלואה הוא. והתינח למנהג נרבונה שכתב בעל העיטור דמשכנתא הוי אפותיקי מפורש. אבל לשאר פוסקים קשה: טז) ונראה ליישב דהנה ברמ"א (סי' קע"ו סעיף א') דאם המקבל מקבל כל הפסד והנותן כל השכר מותר דלאו הלואה הוא כלל כיון שאין למקבל ריוח. והנה בתוס' ב"ק (ק"ז:) בד"ה כגון. ועוד שם (ק"ח.) בד"ה טען. ועוד שם בד"ה חזר דשומר שטוען נגנבה וחייב על הגניבה ובאמת הוא ברשותו לא חשיב כפירת ממון. ונראה דה"ה לענין רבית אם הלוה לאחד מנה ונתן לו הלוה הרבית תיכף בשעת הלואה חפץ שוה מנה אין כאן איסור רבית מה"ת דגבי רבית הלואת ממון בעינן. והא הכא לא הלוה לו ממון כיון שתיכף נתן לו הלוה חפץ ששוה כל כך ממון כמו שהלוה. ולא בא ליד הלוה ממון כשם כשכופר בחפץ רק שמתחייב ממון לא חשיב כפירת ממון. ה"נ כשהלוה נתן בחזרה תיכף חפץ עבור המעות לא חשיב הלואת ממון. וה"נ במשכנתא דמסתמא שוה הקרקע כמו המעות ויותר כיון שלקחו במשכנתא וחשיב מכור לגמרי למלוה דללוה הוא רק גורם דלאו כממון דמי לא חשיב הלואת ממון וגבי רבית כסף כתיב אם כסף תלוה את עמי. ועי' בתוס' ריש איזהו נשך בהלואת קרקע דאין בו משום רבית מה"ת. וכן בפחות משוה פרוטה דלאו ממון והכא גרע מחצי פרוטה דלאו ממונא כלל ולא חזי לאיצטרופי. ועי' גיטין (כ' ע"א) ודו"ק היטב בכל זה:

יז) ובהכי ניחא ליישב סברת הרא"ש הובא בש"ך לקמן (ס"ק כ"ו) דבמקום שנוהגין דאינו יכול לסלקו רק בתחילת שנה או איזה שבועות קודם תחילת שנה אעפי"כ חשיב אתרא דמסלקי. והוא תימה דבשעה שאוכל הפירות ובשעה שהפירות גדלין הא אינו יכול לסלק ומכירה הוא אצלו ולאו רבית שקיל. אך לפמ"ש הדבר נכון דבאמת חשיב רבית כיון דאח"כ פורע כל מעותיו ע"כ פירות שאוכל אגר נטר הוא. רק טעם ההיתר דלא מקרי הלואה כיון שנותן תיכף תמורת המעות שדה ולא הלואת ממון הוא. משא"כ כשיכול לסלקו בתחילת שנה דהוי אז הלואה דאז אין השדה מכור. הרי כל הפירות שאוכל אח"כ עבור הלואה שהלוה לו אז. דאין לומר דהפירות שאוכל בתורת מכירה. דהתינח אם היינו מפרשים דע"כ לאו רבית הוא. אך לפימ"ש ע"כ רבית הוא כיון שמחזיר לו מעותיו ע"כ לאו חלופי מעותיו אוכל רק ההיתר שלא לוה כלל והכא הוי הלואה בתחילת השנה. וטעם הראב"ד והרשב"א יתבאר לקמן בעז"ה: יח) עוד שם ברמ"א וי"א דאין חילוק בין כו' אלא בשניהם בנכייתא שרי ובלא נכייתא אסור. ובש"ך שם סק"ז דבמסלקי ובלא נכייתא ר"ק ובלא מסלקי ובלא נכייתא אבק רבית. הנה הרשב"א הביא ראי' דבנכייתא אפי' באתרא דמסלקי שרי מהא דפרק האומנין זמנין דפריק ל' כמה שני קודם יובל. הרי דשרי אפי' באתרא דמסלקי. דא"ל דבמשכנתא דסורא. דמשכנתא דסורא אינו יכול לסלק תוך זמנו. כך הם דבריו בשטמ"ק. ובתשו' (חלק ג' סי' מ"ב) והאוסרים בנכייתא מוקי להא דהאומנין במשכנתא דסורא וס"ל דמשכנתא דסורא אפי' יכול לסלק תוך הזמן שרי. והוא שיטת הרמב"ם והמחבר: יט) ונראה לי דהא דפשיטא לרשב"א דהיתר משכנתא דסורא דוקא משום שאינו יכול לסלק תוך הזמן. דאי יכול לסלק הוה לי' כמשכנתא דעלמא אזיל לטעמי' כמו שיבואר.

דהנה כבר כתבנו בתחילת הסימן דברבית דאורייתא לא מהני הא דאינו יכול לתובעו. ובתי ערי חומה יוכיח. רק במשכנתא בנכייתא דלכל היותר אין איסור אלא מדרבנן ובדרבנן מהני באינו יכול לתובעו דשוב לא מחזי כרבית. והנה בהא דרב מרי בר רחל משכן לי' נכרי האי ביתא זבנה רבא נטר רב מרי תריסר ירחי שתא ואמטי אגר ביתא לרבא ואמר הא דלא אמטאי אגר ביתא עד האידנא משום דסתם משכנתא שתא אי בעי נכרי לסלוקי לא מצי לסלוקי לי והיינו דעכשיו כיון שרבא יכול לסלקו מהבית חשיב רבא לוה. ואף דלהנכרי לא הי' יכול לתבוע עד לאחר זמן. דכן שיטת הרשב"א הובא בחי' הר"ן דמשכנתא באתרא דמסלקי מ"מ אינו יכול לתובעו עד לאחר זמן. אעפי"כ חשיב מה שאינו פורע רבא לרב מרי והוא בידו לפרוע ולסלקו הלואה והוי אגר נטר. דע"י שאינו פורע עכשיו המעות רק אחר זמן הוא יושב בבית עד אחר זמן. אבל אם נאמר דכיון שאינו יכול לתובעו לא חשיב לוה. א"כ מה שממתין עד הזמן לא הוי הלואה לרבא ולא הוי הלואה רק אם ימתין אחר זמן. נמצא דמה שרב מרי יושב בבית עד אחר זמן אינו עבור הלואה כלל. דאף אם יפרע בזמנו הרי מן הדין יושב בבית עד הזמן. וישיבת רב מרי בבית רק עבור מה שאינו פורע עד הזמן וזה לא הוי הלואה כיון שאין בידו לתובעו את רבא. אלא ודאי אף שאינו יכול לתובעו כיון שיכול הלוה לסלקו הוה הלואה כ) ומ"מ אין מזה קושיא על הרמב"ם וסייעתו דשאני בהא דרב מרי דרבית דאורייתא הוא לפי שיטתו דרב מרי. אך הרשב"א דס"ל דסתם משכנתא כיון שאינו יכול לסלק בתחילה חשיב אתרא דלא מסלקי והוי רק אבק רבית הרי דאפי' באבק רבית לא מהני מה שאינו יכול לתובעו וע"כ כל ההיתר משכנתא דסורא למאן דאוסר בנכייתא בשאינו יכול לסלקו בתוך הזמן ומוכח מהא דהאומנין דכל בנכייתא שרי ודו"ק:

כא) עוד שם ברמ"א ובמדינות אלו נוהגין היתר במשכנתא בנכייתא אפי' יכול לסלקו ואין חילוק בזה בין שדה לבית או שאר מטלטלין דבכל מידי בנכייתא שרי. יש לעיין דהא מאן דאכיל בנכייתא יליף משדה אחוזה דאף דאכיל פירי טובא קפריק בארבע זוזי. והתם אין אונאה להקדשות וקרקעות. משא"כ במטלטלין. ועי' רמב"ן במלחמות דבקרקע אין איסור רק באומר אם מעכשיו בפחות משום דאין אונאה לקרקעות. וכן כתב הב"י (סי' קס"ד) תשו' הרשב"א באומר חצירי שהוא נשכרת במנה שכורה לך בחמשים הוי רבית קצוצה. אבל בסתמא אין אונאה לקרקעות. וא"כ אין ראי' משדה אחוזה למטלטלין דיש בו דין אונאה ובנכייתא עם בלא נכייתא שוין. כב' וצריך לומר דהנה בגמרא אבעיא בשכירות אי יש בו דין אונאה ממכר אמר רחמנא והאי לאו מכירה הוא. ומסקנא דיש בו דין אונאה דשכירות ליומא ממכר הוא. אבל בנ"ד דגרוע משכירות דמשכנתא בעלמא הוא. ותדע דבשכירות אינו יכול למחול ובמשכנתא יכול למחול. וכן לא נחשב חצר המלוה כדמוכח מהא דמסלקינן לי' אפי' מתמרי דעל בודיא. [וכבר כתבנו מזה לעיל] שוב אין בו דין אונאה: כג) ולפי זה במשכנתא דסורא במטלטלין כשיכול לסלקו בתוך הזמן אפשר דמגרע גרע דזה שפיר חשיב מכר כיון שאינו יכול לתובעו החוב כמו המוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג אף שיכול לפדותו כל זמן שלא פדאו מכר הוא. וכשפדאו בתוך הזמן אגלאי מילתא דנתבטל המכר על השנים שאחר הפדי' כמו בבתי ערי חומה ורבית דאורייתא הוא אפי' בנכייתא כיון דאית בי' דין אונאה. ואף שאינו יכול לתובעו לא מהני להפקיע מרבית דאורייתא כמו בבתי ערי חומה וכנ"ל באריכות בתחילת הסימן: כד' האומנם כי ראיתי בתשו' הרשב"א (חלק ג' סי' י"ד כפול סי' שנ"ד) שנסתפק במשכנתא דסורא אם המלוה יכול למחול אף שאינו יכול לתובעו אפשר שיכול למחול ולאו מכר מקרי.

ולפי זה גם במשכנתא דסורא אין בו דין אונאה. אך יען שהרשב"א לא החליט הדבר. לכן גם דין זה במטלטלין במשכנתא דסורא צ"ע לדינא כה) שיטת הרמב"ם דמשכנתא בלא נכייתא בשדה אינו רק אבק רבית ומ"מ בזביני דאסמכתא או במתנה לכשיהי' לי מעות החזירם לי הוי רבית של תורה. וכתב החילוק בין המוכר באסמכתא בין הממשכן. שהמוכר באסמכתא לא גמר והקנהו והממשכן הקנהו גוף לפירותיו. ואינו מובן דמה ענין לא גמר והקנהו לאיסור רבית: כו) ונ"ל דהנה בטעם היתר שדה [בנכייתא להתיר לגמרי ו] בלא נכייתא שלא יהי' רבית קצוצה כתב הרמב"ם משום שאפשר שלא יעשה פירות והנה יש סברא לומר כיון דלבסוף עשתה פירות רבית הוא נוטל. רק כיון שהקנה לו שדה לפירות. נמצא שמה שגדלו הפירות ונעשה ממון ברור ברשות מלוה נעשה. ומלוה לא לקח ממון ברור כי הוא לא לקח מאתו רק דקל לפירות. וזה לא הי' ממון ברור כי אפשר שלא יעשה פירות. ואף שאח"כ עשתה פירות הפירות לא הי' מעולם של לוה דברשות מלוה גדלו ומזלי' דמלוה גרם. משא"כ בזביני דאסמכתא דנתבטל קנין השדה לגמרי אף לגבי פירות. ופירות ברשות לוה גדלו וממון ברור לוקח מאתו ברבית. ודומה למשכנתא דבית דהוי רבית קצוצה: סימן רה א) סי' קע"ג מחבר סעיף א'. מכר לחבירו דבר ששוה עשרה זהובים בי"ב בשביל שממתין לו אסור. משמע מסתימת הפוסקים דאסור למכור ביוקר בהמתנה אפי' יש ללוקח מעות וכן כתב בספר המלחמות להדיא וז"ל חומר במושך פירות כו' הנותן דמים נוטל כשער שיצא. ואם יש לו מותר דנעשה כמי שקנו לו מעותיו אותם פירות בעצמם ואין כאן המתנה ומלוה. משא"כ במושך פירות שהמעות אצלו הלואה [צ"ל. וחסר בדפוס תיבת הלואה] עכ"ל משמע להדיא דאפי' יש לו מעות אסור. וצ"ע למה. דאף שלא קנה באותם מעות. הא בסאה בסאה אמרינן יש לו סאה אחת לוה עלי' כמה סאין.

ואף שלא התנה ליתן אותו סאה וגדולה מזה פסקו הב"י והש"ך (סי' קס"ב סק"ב) דאפילו לא נתכוון כלל להקנות אותה סאה מותר. והט"ז היקל יותר דאפי' לא ידע הלוה שיש לו סאה מותר בדיעבד דחכמים הקנו לו. והרי נידון דידן קיל מסאה בסאה דשא דרך מקח וממכר ולמה יאסר ביש לו מעות: ב) ולכאורה יש להביא ראי' דאסור אפי' יש לו מעות מהא דפרק הזהב (מ"ו.) דמקשה למ"ד אין מטבע נעשה חליפין מהא דאמר לשולחני תן לי בדינר מעות ואני אעלה לך יפה דינר וטרסית ממעות שיש לי בביתי יש לו מותר אין לו אסור. ואי ס"ד אין מטבע נעשה חליפין הו"ל הלואה ואסור. ומשני בפרוטטות דליכא עלייהו טבעא ורב אשי משני לעולם בפרוטטות ובדמים נעשה כאומר הלויני עד שיבא בני פירש"י דס"ד דמקשן יפה דינר דינר יפה קאמר היוצאה בהוצאה. והנה למה דס"ד הו"ל מכירה שמוכר מעות נחושת דהוא פירי לגבי כספא בדינר וטרוסית וכן פירש"י שדרך מו"מ הוא וצריך להבין מה ס"ד דמקשה דודאי דרך מו"מ מותר ביש לו קו"ח מסאה בסאה. ומוכח דמוכר פירות בהמתנה אסור אפי' יש לו. ורב אשי נמי לא משני דנעשה כהלויני עד שיבא בני רק למה דמשני בפרוטטות וכמ"ש הרא"ש שהשולחני נתן לו מעות מטבע ומחזיר בלא טבעא והו"ל השלחני קונה ממנו פירות מותר ביש לו. אבל למה דס"ד שהשלחני מכר מטבע נחושת בדינר הו"ל מוכר פירות ביוקר בהמתנה אסור אפי' יש לו ומוכח כסתימת הפוסקים ורמב"ן הנ"ל: ג) איברא דיש לדחות ראי' זו דהנה (בדף ס"ד:) אמר אביי שרי למימר אי תקפה ברשותך אי יקרא אי זולא ברשותי. ומקשה האי קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא. ומשני כיון דמקבל עלי' זולא קרוב לזה ולזה הוא.