שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 65

וע"כ בהרויח זמן לאחר לא חשיב על פיו הוציא דהוי רק מניעת ריוח וכנ"ל. אבל בהלוה לאחר מנה שפיר חשיב על פיו הוציא שהרי הוציא עכשיו כל הממון על פיו. ומנכין מזה מה ששוה החוב ועדיין נשאר פרוטה שהוציא על פיו. אבל בהרויח זמן לא הוציא שום ממון שגם מתחילה רק חוב הי' לו. ואף עכשיו הוא [אך דעת הריטב"א בשם הרא"ה שם דהמוכר שט"ח והרויח זמן ללוה חייב לשלם ללוקח כמה החוב שוה פחות מזה): ה) נחזור לדברי המרדכי דע"כ אם ערב בעד הקרן והרבית הרי בשעת הלואה לא הוציא רק כשיעור הקרן ואי אפשר דבכל יום ששוהא המעות אצל הלוה חשיב כשעת מתן מעות לגבי הרבית ויתחייב אז. דליתא דשוב חשיב רק כהרויח זמן דלא מחייב מדין ערב כדברי הרשב"א הנ"ל. אבל בנתערב רק בעד הרבית בשעת הלואה שפיר חשיב על פיו הוציא כל הממון ומנכין מה ששוה החוב [ואף אם אין פחת שווי החוב מהמעות בעין כשיעור רבית. מ"מ יוכל לומר לדידי אינו שוה יותר. וכמו במוכר חפץ והעמיד לו ערב דמתחייב לשלם כמו ששם המקח ואף אם אין שומתו על שער בשוק כך): ו) ואולי דעת הש"ך כיון דחיוב רבית בכל יום מתרבה וכמ"ש הרשב"א בתשו' (סי' ר"כ) והובא לעיל סי' קל"ט] בשכירות מעותיו ואז הוי שלא בשעת מתן מעות. ובזה יפורש דברי הש"ך דאם זקף הקרן והרבית ביחד דחשיב הכל כקרן כפשוטו אפי' נתערב בשעת הלואה. דכיון דזקף הרבית עם הקרן הרי נתחייב לו תיכף ואז הוי שעת מתן מעות כיון שלא נתערב לו רק בעד הרבית. וא"צ לדברי החוו"ד שכתב דמיירי שלאחר שנתערב לו הגוי קרן ורבית נכנס ערב בעדו ופטר הגוי על פיו. ולפמ"ש א"צ לזה. מיהו בנכנס ערב בעד הקרן והרבית יחדיו בזה צדקו דברי החוו"ד דדוקא בנתחייב בערבות הנכרי תחילה כנ"ל: ז) וראיתי להחוו"ד שעמד על הש"ך דלמה חשב שלא בשעת מתן מעות. מ"ש משכירות מטלטלין.

ותירץ דשאני שכירות מטלטלין דחשיב מוחזק כמו בש"ס ב"ב (דף קכ"ד.) פרה מוחכרת ומושכרת משא"כ רבית דהוי ראוי דאין הבכור נוטל פי שנים ברבית. ובמחכ"ת הרמה תקפה עליו משנתו דהתם לא אמרינן אלא דפרה מוחכרת עצמה חשיבה מוחזק אבל לא השכירות וכ"כ המחבר הזה עצמו בחי' לח"מ בפשיטות: ח) אך לפמ"ש החילוק כפשוטו דהכא בשעה שחל חיוב רבית כבר המעות של הלוה. ולא חשיב על פיו הוציא דהוי מבטל כיסו של חבירו. אבל בשכירות מטלטלין חשיב חסרי' ממונא כמ"ש הרי"ף דאפי' חצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר חייב דחסרי' ממונא יע"ש בהרא"ש. וע"כ כל שעה שדר בו כשעת מתן מעות דהא חשיב חסרון כדברי הרי"ף. משא"כ הכא שאח"כ אינו משתמש במעותיו כלל. ועל ההלואה אינו החיוב כדברי הרשב"א הנ"ל דהחיוב בכל יום ויום בשכירות מעותיו. וע"כ אין בזה חיוב ערב. ועדיין צ"ע בזה: ט) ולפמ"ש נראה דיש לפקפק במ"ש לעיל לאסור למכור חוב שיש לו על נכרי ברבית לישראל ושישלם לו לאחר זמן כשיעור הקרן והרבית שהי' לו ליטול מנכרי. וראייתי מדברי הש"ך סק"י. ולהנ"ל יש לדחות דהתם שפטר הנכרי הוי רק מניעת ריוח והוי רבית דמה שפטר הנכרי מרבית העתיד לבא לא חשיב על פיו הוציא. משא"כ הכא שמכר לו זכות זה ולדידי' חשיב ממון כמו בארוח לה זימנא דלדידה חשיב הנאה ומ"מ בארוח לאחר לא חשיב על פיו הוציא. ומ"מ נראה לאסור: סימן רב א) סי' קע"א מחבר ישראל שלוה מעות מנכרי ברבית וזקפן עליו במלוה ונתגייר אם עד שלא נתגייר זקפן עליו במלוה גובה קרן ורבית. וכתב הש"ך סק"א אפי' הרבית שעלה אחר שנתגייר דמשעה שזקפו עליו במלוה הו"ל כולו קרן עיי"ש. וברש"י בסוגיא משמע דלא מהני זקיפה אלא לרבית שעלה כבר קודם הזקיפה אבל רבית שעלה אח"כ אפי' קודם שנתגייר לא מהני.

וז"ל רש"י "לאחר זמן" חישב עמו על הקרן ועל הרבית וכתב על הכל שטר ביחד דמשעה שזקפו הו"ל כגבוי הנה שכתב לאחר זמן דוקא: ב) והטעם בזה. דהנה מ"ש דהוי כגבוי הפירוש דהוי כאילו גבאם וחזר והלום לו וכמ"ש רש"י (ע"ז:) בד"ה והריני נושה בו וז"ל דכיון שעשאם עליו מלוה הוי כאילו נטלם והלום עיי"ש. ועי' בתולדות אדם (סי' ב'). ואף שלא כתב הלוה לו שטר ואין הלוה מחויב רק מכח המקח ובמה יחשב הלואה. צ"ל דמוחל לו דמי המקח ועבור שמחל לו נתחייב שנית ע"כ חשיב שכבר נפרע כל דמי המקח. ועי' בתומים (סי' קכ"ט סקי"ז). וה"נ בנ"ד כשכבר נתחייב רבית ואח"כ עשאם מלוה. חשיב כאילו מחל לו הרבית ועבור זה כתב לו שטר. אבל קודם שעלה הרבית אף שע"י שטר נתחייב הכל. מ"מ אי אפשר לומר שנתחייב עבור שמחל לו הרבית. שהרי קודם השטר לא נתחייב לו רבית כלל. וא"כ כתיבת שטר זה הי' רק עבור המתנת המעות. ואף דמ"מ לא הוי רבית גמור כיון שנתחייב קודם שנתגייר. מ"מ לא עדיף מרבית שעלה קודם שנתגייר ולא זקפן במלוה דאסור מדרבנן כיון ששם רבית על החוב ובשעת גוביינא כבר נתגייר. וה"נ שם רבית עליו כנ"ל לדעת רש"י: ג) ולדעת התה"ד שהביא הש"ך. צ"ל דשטר שנותן למלוה הוא כמו כסף. וכאילו הקדים לו שכר רבית. ולא חשיב שנתחייב לו שכר מעותיו רק חיוב גרידא הוא. אלא שחיוב זה עשה עליו עבור שהלוה לו ולא שההלואה עשה חיוב זה. ואינו דומה לשטר רבית דעלמא שנתחייב ליתן לו שכר מעותיו. אבל זה חיוב גרידא שנתחייב בשטר לא משכר המתנת המעות. וכאילו נתן לו שט"ח דאחרים בשכר רבית. דהוי פרעון רבית וכבר גבהו. כמו כן נתן לו שטר על עצמו בפרעון רבית דחשיב שכבר גבה הרבית. דשטר זה במקום כסף. ושוב אין החיוב רק מכח השטר לא מכח התנת המעות:

ד) וכן משמע בחו"מ (סי' ס"ו סעיף י"ח) במוכר שט"ח שלא בקנין המועיל וכבר גבאם הלוקח או זקפם עלי' הלוקח במלוה כאילו כבר גבה וא"צ הלוה לשלם שנית למוכר. והתם א"א לומר שמחל הלוקח דמחילתו לא מהני מידי דאינו שלו רק גבי' מהני דלוה נתן ברשות מלוה המוכר. אבל מחילת הלוקח לא מהני מידי. וע"כ דשטר שנותן לוה ללוקח כאילו נתן מעות בפרעון: ה) ומ"מ יש נ"מ בין זקפן במלוה לאחר שעלה הרבית בין זקפן תחילה. דאם זקפן אח"כ מהני אפי' בע"פ [כדמוכח ברש"י (דף ע"ז:) הנ"ל] דמחילה א"צ קנין ובשכר המחילה נתחייב לו. אבל בזקפן תחילה דלאו משום מחילה אתינן עלה אלא שנתחייב לו חיוב גרידא כנ"ל. ואי בע"פ במה נתחייב לו ודו"ק: ו) ובהכי ניחא ליישב מה דק"ל לדעת תה"ד דמשמע מדבריו דאפי' כתוב בשטר שהלוה בניסן י' ליטרין בט"ו לשלם בשבט חשיב זקיפה עיי"ש. וכן משמע מהראי' שהביא המרדכי. ובמרדכי תלה הטעם משום שלא הי' יכול לסלקו אחר הזקיפה בקרן לחוד. ובודאי אפי' כתוב בשטר י' בט"ו אינו יכול לסלקו בתוך הזמן בפחות מט"ו. דומה למשכיר בית לשנה שאין ביד השוכר לצאת בתוך שנתו לגרוע השכירות. והנה מבואר מדברי תה"ד דהלוה לו מאה במאה ועשרים חשיב הכל קרן וכאילו פרע לו כל המאה ועשרים וחזר והלום. וקשה מה מסופק הש"ס ריש איזהו נשך בהלואה מאה במאה ועשרים והוזלו אח"כ שעמדו מאה ועשרים במאה אם בתר בסוף אזלינן ולא הוי רבית. הלא חשיב כאילו פרע הרבית בשעת היוקר. ואף לפימ"ש במק"א דאינו עובר על הרבית אא"כ גבה הקרן. והכא הרי הקרן נפחת בשעת פרעון. מ"מ כיון דקיימי מאה ועשרים במאה המאה שוה יותר משמונים לפי חשבון ונשאר רבית שנים ושלש דוק ותשכח אך צ"ל שדין התה"ד רק בשטר כמפורש בתשו' שם שכתב וז"ל וא"כ אין תקנה להקנות כתב הנזקף כו' הרי דבכתב מיירי ובש"ס במלוה על פה:

ז) ובעיקר הדין שמשמע בתה"ד דהלוה י' בט"ו חשיב זקיפה ונתחייב הכל מתחילה. חולק על זה הרשב"א בתשו' המיוחסת (סי' רכ"ג) שכתב דכל שהלוה מאה במאה ועשרים לא אמרינן שנתחייב תחילה בכל המאה ועשרים. אלא שכירות מעותיו נתרבה בכל יום ויום. ובאמת צריך להבין מאין למד התה"ד מהרא"ש דבכהאי גוונא חשיב זקיפה. ובשלמא בנכתב בשטר הקרן והרבית בהלואה אחת מוכח דנחשב אצלם שפרע הרבית וחזר והלום. אבל בנכתב בהלואה רק הקרן רק שכלל הקרן עם הרבית בסך אחד לפרעון. מאין הרגלים דנחשב הרבית כאילו כבר גבה אותם. וא"כ דלא נחשב כאילו כבר גבאם אפשר לומר דלא נתחייב כלל מתחילה הרבית ודוקא בהא דהרא"ש דנחשב שפרע הרבית תחלה בשטר שנתן משא"כ בזה: ח) ובנידון המרדכי שהובא לעיל ברמ"א (סוף סי' ק"ע) דאם זקף הרבית עם הקרן חשיב ערב בשעת מתן מעות [כשפטר הנכרי] גם על הרבית. בזה נראה שאין חילוק דאפי' נכתב בשטר הלואה עשרה לפרוע לזמן פלוני שנים עשר חשיב בשעת מתן מעות גם על הרבית. שהרי מפורש הטעם בראב"ן דלא חשיב בשעת מתן מעות על הרבית דלא חשיב על פיו הוציא דאפשר שלא הי' מוצא מי שילוה אצלו. אבל זה שכבר הלוה אותם לנכרי והנכרי לא הי' יכול לסלקו הרי הזיקא וחשיב על פיו הוציא אף שלא נתחייב תחילה הרבית: ט מ"מ לדינא נראה דבכהאי גוונא לא הוי רבית קצוצה כיון שלא הי' יכול המלוה לתובעו אחר שנתגייר והלוה לא הי' יכול לסלקו ג"כ לא חשיב קצוצה אחר שנתגייר. אבל מ"מ הוי אבק רבית: י) שם ש"ך (סק"ב) דרבית שעלה קודם שנתגייר הוי רק רבית דרבנן. ובשטמ"ק בשם רשב"א דרק משום מראית עין. וקשה לי כיון דזקיפה הוי כפרעון הו"ל כאילו כבר גבאו ואבק רבית אינה יוצאה בדיינין וכ"ש בזה שרק משום מראית עין.

וא"כ אם זקפו במלוה אחר שנתגייר נמי יועיל ברבית שעלה קודם שנתגייר ואין לומר דשאני הכא דלא גבה ממש רק זקפן דכגבוי אבל לא גבה ממש. שהרי בגמ' (ס"ב.) אמרינן דלמ"ד שטר העומד לגבות כגבוי דמי. וס"ל ג"כ רבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין אף לכתחילה גובה. וה"ה זקפן דכגבוי באבק רבית לדידן: יא) ולפי' הראשון שכתבתי לעיל באות ה' וא"ו בקפן דהיינו בע"פ ובשכר מחילה לתחייב לו. י"ל בזה שלכתחילה לא הי' מחויב לשלם לו אחר שנתגייר אין המחילה אצלו הנאה של כלום ולא נתחייב לו דבר עבור המחילה ולא חשיב זקפן במלוה כלל. אך לפי' הב' זקפן שכתב לו לוה שטר וכפירש"י אפי' אחר שנתגייר יועיל לרבית שעלה קודם שנתגייר: יב) ונראה משום דזקיפה לא הוי כפרעון רק לרבית שתחילה לא הי' מלוה ועשאו מלוה משא"כ הקרן שגם תחילה מלוה הי' לא הוי זקיפא מילתא וקי"ל (בסי' קס"ו) כדעת רבינו אפרים ורא"ש דדוקא במשכנתא אמרינן סלוקי בלא זוזי אפוקי מיני' הוא ולא בחוב דעלמא. והיינו דתני בברייתא ובפוסקים גובה הקרן כו' ולכאורה קרן מה בעי הכא. ולפמ"ש ניחא דכל החילוק בין זקפן קודם לזקפן אח"כ משום הקרן דעדיין לא גבהו ודו"ק: סימן רג א) סי' קע"ב מחבר סעיף א' וכן אם התנה בעל הקרקע עמו שבכל זמן שירצה הלוה לסלקו וכו' יחזיר לו שאר הדמים ויסתלק מותר שמאחר שאין כח ביד המלוה לגבות מחובו כלום ולהחזיר הקרקע ללוה אינו אלא שכירות. ולכאורה קשה ע"ז מבתי ערי חומה דאמרינן בערכין (ל"א) רבית גמורה היא והתורה התירה. ובאמת רש"י פירש שם דבהא פליגי תנא דמתני' עם תנא ברא דתנא דמתני' סובר דמכירה הוא. וכן דעת בעה"ת (שער נ' ח"א) דזה באמת טעם היתר בתי ערי חומה דמכירה הוא:

ב) איברא דאכתי קשה מהא דלקמן (סי' קע"ד סעיף א') מכר לו בית מכר לו שדה ואמר לו לכשיהי' לי מעות החזירם לי חשיב צד אחד ברבית. ולא אמרינן דתחילה מכירה הי' ואח"כ חוזר ומוכרו לו. וע"כ לחלק דוקא בתי ערי חומה דאינו לוה וגואל רק אם השיגה ידו ונגאל. ע"כ לאו שיעבודא דממונא לחוד אית לי' גבי'. דא"כ מה איכפת לי' איזה ממון הוא נותן לו אם משלו או לוה. משא"כ בהא דכשיהי' לו מעות החזירם לי לאו מכירה הוא. ואף דאינו יכול לתובעו חשיב רבית. וא"כ יקשה במשכנתא דסורא נמי כיון דיכול לפדותו יחשב רבית ג) וצ"ל דוקא במשכנתא בנכייתא דאפי' יכול לתובעו לאו רבית דאורייתא הוא ע"כ מקילינן כשאינו יכול לתובעו. משא"כ בהא דבע"ח. ולכשיהי' לי מעות החזירם לי דבלא נכייתא דאורייתא הוא לרי"ף וראב"ד ורשב"א. ואפי' לרמב"ם דבשדה בלא נכייתא אינו אלא אבק רבית. מ"מ בהא דלכשיהי' לי מעות החזירם לי מפורש ברמב"ם דהוי רבית קצוצה עיי"ש (פ"ו הלכה ה') ויתבאר לפנינו שכן דעת רש"י ג"כ ע"כ אף אם אינו יכול לתובעו הוי רבית: ד) ובהכי ניחא שהוצרכו התוס' והרא"ש לדחוק במשכנתא דסורא משום שכתוב להדיא בשטר במשלם שניא כו' ולא ניחא להו משום דאינו יכול לתובעו. דלשיטתם דגם בבית משכנתא בלא נכייתא אבק רבית משום דבתורת זביני אתי לידי' כ"ש במוכר ממש ואמר לכשיהי' לי מעות החזירם לי דלא הוי רק א"ר. ומ"מ לא מהני הא דאינו יכול לתובעו. א"כ גם במשכנתא דסורא לא יועיל: ה) אבל אין לפרש דהתוס' והרא"ש ס"ל גם במשכנתא . דסורא יכול לתובעו בתוך הזמן. דא"כ צא ופרנס הא דהמקבל (ק"ט:) יבש המעיין ונקצץ האילן ימכרו וילקח בהם קרקע ויאכל פירות. והשתא כיון שנמכר ויש מעות הרי ביד הלוה לסלקו וביד המלוה לתובעו.

ואם מתרצים שניהם שישאר המשכנתא כמו שיתפשרו ביניהם כן יהי' ומה שייך כיצד יעשה ודו"ק. אלא ודאי לשיטת התוס' והרא"ש דביד המלוה לתבוע תוך הזמן מודים במשכנתא דסורא דאינו יכול לתובעו תוך הזמן. ומוכרח לומר כמ"ש. ועי' מה שאכתוב לקמן בשיטת הרשב"א בעזה"י: סימן רד א) שם רמ"א וי"א כו' ואם אין הלוה יכול לסלקו תוך הזמן אפי' בלא נכייתא שרי. בשטמ"ק תמה בהיתר משכנתא באתרא דלא מסלקי דאיך חשיב כמכירה הא לאחר זמן פורע כל מעותיו נמצא דהשדה בחנם נותן לו באגר נטר. וא"ל דמה שפורע לו אח"כ המעות הוא עבור שלוקח השדה בחזרה. דליתא דהא מתחילה לא הי' מכירה רק על הזמן ההוא. דעל אח"כ לא הי' מכור מעולם שהרי אחר זמן יכול לסלקו. וביותר קשה דהא קנין לזמן אינו רק קנין פירות כמ"ש הר"ן בנדרים. ונמצא שמעולם לא הי' הגוף מכור. שהרי בידו לסלקו לאחר זמן ולא יהי' למלוה רק קנין פירות ממילא כשפורע אח"כ המעות מעות הלואה הוא פורע: ב) ולכאורה י"ל עפ"י מה דאמרינן בש"ס ע"ז (ע"ה:) דמספקא לי' לענין טבילת כלים אי משכנתא כזביני דמיא או לאו כזביני וכתבו בתוס' דזה כשמשכן נכרי ביד ישראל אבל ישראל שמשכן ביד נכרי וחזר ופודהו א"צ טבילה. וכתבו הט"ז ופר"ח משום דגוי מישראל לא קנה משכון. הרי דישראל מישראל דקונה משכון אף כשחזר ופודהו עד הפדיון של מלוה הי'. וכן שיטת התוס' פסחים (לא:) בד"ה אלא דבע"ח קונה משכון אף אם פדאו לבסוף ולפי זה הא דמשכנתא באתרא דמסלקי לא הוי כזביני משום דבקרקע לא אמרינן בע"ח קונה משכון והיינו משום דבע"ח קונה משכון אינו אלא בשהרהינו ובקרקע לא שייך הרהינו דבחזקת בעלי' עומדת. וכ"כ בעה"מ בפסחים: ג) והנה בתוס' סוכה (ל"א.) בד"ה אבל דראובן שבנה בית בחצירו של שמעון וגזלה שמעון נגזלת דלאו ברשות ראובן עומדת.

ולפי"ז י"ל בשהחצר מושכר לאחר והאחר גזלה הוא נגזלת כיון דקי"ל חצר המושכר קונה לשוכר. נמצא שהחצר חשיב עכשיו ברשות השוכר והיא נגזלת. וה"ה במשכנה משכיר לשוכר דבע"ח קונה משכון. וע"כ משכנתא באתרא דלא מסלקי כיון שהוא עכשיו ברשות המלוה שאינו יכול לסלקו. שוב קונה גם הגוף בחורת משכון. ודוקא באתרא דמסלקי דגרע מחצר המושכר כיון שיכול לסלק וכמ"ש התוס' גיטין (ע"ז:) בד"ה ידה מי קניא לי' כיון שבידה לומר איני ניזונת ואיני עושה לא קניא לי' ידה והיד קונה לעצמה לא לבעל. וכן משמע בשמעתין דמסלקינן לי' אפי' מתמרי דעל בודיא. דאי לאו אגבינהו בסיסני מדמי לי' לכליו של לוקח ברשות מוכר. הרי דלא חשיב מושכר למלוה כיון שיכול לסלקו גם מהפירות. ולאו משכון הוא. אבל בדלא מסלקי חשיב משכון דקונה אותו ומכירה הוא: ד) מיהו זה אינו אלא לדעת רש"י ערכין בתנא דמתני' ובעה"ת (שער נ' ח"א) דבתי ערי חומה לא הוי רבית. אך לפשט הסוגיא דהוי רבית אלא התורה התירה ולא אמרינן דעד אז הי' מכירה כשם שאתה אומר במשכון דגזה"כ מולך תהי' צדקה דעד אז הוא מכירה ה"נ גזה"כ מדהתירה תורה דעד אז הוי מכירה. ע"כ לומר דכשפדאו בסוף ע"כ בטלה המכירה ה"נ במשכון. וא"צ לדברי הט"ז ופר"ח הנ"ל. ועוד דאפי' לרש"י הרי מפורש ב"מ (קי"ד:) דגם במשכון מטלטלי שלא בשעת הלואתו דקני לי' מדר' יצחק כשמשתמש בו הוי רבית עיי"ש ברש"י בד"ה מה קאמר: ה) אך יתכן ליישב בזה שיטת הפוסקים דבאתרא דלא מסלקי הוי אבק רבית. ונאמר דבמשכון מטלטלי בלא נכייתא משום דקונה משכון ג"כ לא הוי רק א"ר ואף דשם מקשה הש"ס אקרא י"ל כיון דמהכתוב מוכח דעשיר שכיב דכיון דקונה משכון מותר לא הי' אוסרים חכמים בלא נכייתא:

ו) איברא דאכתי קשה למה שכתב הב"י (חו"מ ס' ע"ב) תשו' הרשב"א דמשכון מטלטלין בלא נכייתא רבית קצוצה הוא. ודעתו דכשפדאו לבסוף אגלי מילתא למפרע דבטלה מכירה. וכן דעת הרמב"ן פ"ק דקדושין ובפסחים במלחמות דמחמת קנין משכון לא חשיב שלו רק כשלא פדאו לבסוף עיי"ש וקשה ועוד דעיקר החידוש שהמצאתי דאתרא דלא מסלקי דומה למשכון מטלטלי מפורש להיפוך בחי' הר"ן גטין בסוגיא דפרוזבול. דמוחל משכון מטלטלי לא מהני בדיבור כיון דבע"ח קונה משכון. אבל משכון מקרקעי אפי' באתרא דלא מסלקי יכול למחול: ז) ולכאורה י"ל עוד דהנה בקידושין (ט"ז.) עבד עברי גופו קנוי והרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול. הרי דמכירה הוא אף שיכול לסלקו. וכן המוכר שדהו בזמן שיובל נוהג לר' יוחנן דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי מביא וקורא ואף דאחר שני שנים יכול לפדותו. הרי דמ"מ כל זמן שלא נפדה מכירה הוא. וא"כ גם באתרא דמסלקי יהי' מותר דמכירה הוא וחוזר ופודהו. וא"ל דכשחזר ופודהו אגלי מילתא דנתבטלה מכירה למפרע. א"כ גם באתרא דלא מסלקי כשפודה אחר זמן נימא אגלי מילתא דנתבטלה מכירה. מה תאמר מ"מ מכירה הי' עד הזמן. ה"נ מכירה הי' עד שפדה. דבשלמא אם היינו אומרים כיון שבידו לפדותו לא התחיל המכירה. הי' ניחא החילוק דבאתרא דלא מסלקי גם מתחילה לא הי' בידו לפדותו. אבל כיון שהוכחנו דגם כשבידו לפדותו עד הפדיון מכירה הוא. רק דאגלי מילתא למפרע. א"כ לא נתבטלה המכירה למפרע רק על אחר הפדיון. וגם באתרא דלא מסלקי לא הי' מכירה על אחר זמן או נתבטלה המכירה למפרע על לאחר זמן: ח) אך החילוק פשוט. דבשלמא בעבד עברי אין לו על העבד חיוב ממון. וכן במוכר שדהו לפירות אין לו על המוכר חיוב ממון. ע"כ מכירה הוא. אבל במשכנתא דחיוב ממון יש לו עליו. ובאכילת פירות נפרע חיובו לאו מכירה הוא כלל.