שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 64

מ"מ כיון שגדולים הנ"ל מקילים. מצורף לזה דעת בעל העיטור שמיקל אפי' בשלוף דוץ: ו) אך מדברי רשב"ם נ"ל דגם קבלן סתם חשיב מלוה נגד הלוה. דבב"ב (ל"ב:) ההוא ערבא דאמר לי' ללוה הב לי מאה זוזי דפרעתי למלוה עילוך והא שטרא א"ל לאו פרעתיך א"ל לאו הדרת שקלתינהו מינאי. ותלו לי' שם בפלוגתא דרבה ור"י אם נאמן במיגו או לא כיון דבעצמו מודה דהאי שטרא חספא בעלמא ופירשב"ם ההיא ערבא שהי' ערב קבלן א"נ שאמר המלוה בשעת הלואה ממי שארצה אפרע. ונראה דק"ל לרשב"ם דהא חוב הערב מלוה על פה הוא וכמ"ש הרשב"ם קע"ד. בד"ה פריעת בע"ח ובעמוד ב' שם בד"ה היוצא מתחת ידי. ובד"ה דלהכי כתב לי' התקבלתי דכל כמה דלא כתב לו המלוה לערב אע"ג דנקיט הערב שטר מלוה בידו הוי חוב שיש לערב על הלוה מלוה ע"פ. ע"כ פירשב"ם שהי' ערב קבלן והוא חשיב מלוה נגד הלוה ונשתעבד הלוה לקבלן תיכף בשעת הלואה ומלוה בשטר הוא שהרי נכתב בשטר שהוא קבלן. משא"כ ערב סתם שלא נשתעבד הלוה לערב אלא בשעה שפרע הערב ע"כ חשיב מלוה על פה: ז) ומ"מ לדינא נראה לפענ"ד דהמורה להקל בקבלן סתם כאינך פוסקים לא הפסיד. כ"ש אם כבר לוה דיש לצרף גם דעת הר"י קרקיזא ותו לא מידי: סימן קצח א) סעיף ב' מחבר וכן עכו"ם שלוה מישראל ברבית אסור לישראל להיות לו ערב. הנה יש בזה מחלוקת. שדעת הרשב"א בתשו' דאין איסור בערב לגוי מלוה עבור ישראל אלא בערב שלוף דוץ. אבל בקבלן מותר דעיקר אסמכתי' דנכרי המלוה על הלוה. אלא דתנאי הוא דאתני דאי בעי מצי לאפרועי מיני' דקבלן. וכשהוא נפרע מן הקבלן מה שהרויח על הלוה הוה וכשהקבלן חוזר ונפרע מה שפרע אליו שקיל ולא שקיל מיני' רבית כלל ולא אוזפי' ברבית אלא מה דפרע שקיל מיני' כו' מעתה אפי' הגוי שלוה מישראל ברבית ונעשה לו ישראל ערב או קבלן מותר.

דאין הרבית מתרבה על הערב ועל הקבלן אלא על הלוה עכ"ל הרשב"א [בתשו' המיוחסת לרמב"ן סי' רכ"ג] אבל הר"ן בחי' והנמק"י הגם שהתירו להיות ישראל קבלן לגוי המלוה עבור ישראל מ"מ אסרו להיות קבלן לישראל המלוה עבור גוי. והש"ך (סק"נ) כתב להלכה כדעת הר"ן. ולפענ"ד נראה להיפוך כמו שאבאר טעם מחלוקתם: ב) הנה מבואר בלשון הרשב"א שהעתקנו (באות א') דאין הרבית מתרבה על הקבלן אלא על הלוה. ואינו מובן שהרי בידו לגבות ממי שירצה. א"כ הרבית מתרבה על הקבלן כמו על הלוה. ונראה לפרש לפימ"ש לעיל (בסי' הקדום) דחיוב קבלן ג"כ תלוי בלוה. וכשהלוה פטור גם הקבלן פטור עיי"ש בשם כמה פוסקים. והנה מסתמא כן הוא בחיוב הרבית ג"כ. וא"כ שכר מה שממתין ללוה הגוי הוא פורע. דאם בשביל שממתין לקבלן הרי הוא ברבית עיקר המתחייב. אלא ודאי שכר נטר הלוה הוא פורע. והוי כאומר הילך זיז ואוזפי' לפלניא זוזי. ומה בכך שהקבלן ג"כ לוה. מ"מ השכר רבית אינו בשביל המתנת הקבלן כנ"ל: ג) וע"כ זה נמי טעם ההיתר שמותר להיות ערב לישראל עבור גוי. דהא כתבו הפוסקים והטוש"ע לקמן (סי' קע"ג סעיף ד') במוכר שט"ח בפחות ואחריות השטר על המלוה שאם יעני הלוה יחזור על המלוה אסור דהוי קרוב לשכר וקרוב להפסד ואסור. דלא הוי מכר אלא מלוה. הרי דאף שהמוכר רק ערב על המעות. שתחילה צריך לתבוע מהלוה. חשיב המוכר במה שנעשה ערב לוה. וא"כ איך מותר להיות ערב לישראל עבור גוי כיון דחשיב לוה א"כ הוי רבית דאורייתא ואין להתיר בזה עפ"י סברת החה"ד דלקמן משום שלא נתן המעות אליו לא מחזי כמלוה ברבית. דהתינח לענין קרוב לשכר. וע"כ מתיר התה"ד אפי' בשלוף דוץ. אבל זה שמקבל אחריות קרן ורבית דבשלוף דוץ רבית דאורייתא למה יהי' מותר בערב דעלמא כיון דגם ערב דעלמא חשיב לוה] רק הטעם כנ"ל.

דנותן רבית מחמת שממתין ללוה ולא עבור מה שממתין אליו. וא"כ גם בקבלן כיון ש לוה עיקר המתחייב גם ברבית ע"כ שהרבית שכר המתנת הלוה ומותר: ד) ולדעת הר"ן האוסר בקבלן [הגם שבחי' הר"ן פרק הנזקין מוכח דעיקר חיוב על הלוה והקבלן מה שחייב הלוה הוא פורע כנ"ל בסי' הקדום צ"ל דכי מותר לומר הילך זוז ואוזפי' לפלוני זוזי משום שאין הנותן זוז מתחייב בקרן [וע"כ אף שמה שהלוה לחבירו על פיו כאילו הלוה לו מותר. כיון שאינו מחויב בקרן] אבל כשמתחייב בעצמו בקרן אסור ליתן שכר גם עבור מה שממתין לחבירו. דמה שממתין לחבירו כאילו המתין לו מדין ערב ואסור. ודוקא בהילך זוז ואוזפי' לפלוני זוזי כיון שאינו מתחייב בקרן. אי אפשר שיחשב לוה. ועוד דלא שקיל מיני' יותר ממה שהלוה כיון דלא שקיל קרנא מיני'. אבל בנעשה קבלן על קרן ורבית אסור כנ"ל: ה) והא דמותר להיות ערב גרידא דהר"ן לשיטתו דערב לא חשיב לוה כלל. ומותר למכור חוב לחבירו ומקבל אחריות הקרן ורבית עליו אם לא יפרע הלוה. ואין בזה משום קרוב לשכר דאסור. ואפי' מקבל אחריות הקרן לבד לדעת הפוסקים וטוש"ע לקמן (סי' קע"ג). ומשום דלא חשיב קרוב לשכר אלא במקבל עיסקא דאצלו הוא תובע המעות. משא"כ במוכר שט"ח דצריך לתבוע הלוה תחילה ע"כ לא חשיב לוה כלל. אבל קבלן כיון דיכול לתבוע ממנו תחילה והוי לוה אסור. זה דעת הר"ן: ו) אבל למה דקי"ל לקמן (סי' קע"ג) במוכר שט"ח לאסור ע"כ אין חילוק בין ערב לקבלן. ובשניהם מותר כדברי הרשב"א. והרשב"א המתיר בקבלן אוסר במוכר שט"ח להיות המוכר ערב כמ"ש הב"י בשם תשו' הרשב"א לקמן (סי' קע"ג). ולדידי' אין ראי' מהא דמותר להיות ערב עבור גוי דערב לא חשיב לוה. דאפי' קבלן החשיב לוה מותר. מעתה כיון דקי"ל לאסור במוכר שט"ח ע"כ מותר בקבלן כנ"ל.

אך יש לעיין בקוצב רבית דינר לחודש דיכול לסלקו בכל חודש אם מותר לקבל רבית מקבלן מאחר חודש ראשון ואילך כיון דאם הי' מסלקו בחודש ראשון לא הי' צריך לשלם רבית עוד. נמצא שנותן רבית ע"י שממתין אליו. בשלמא בערב מותר דברירה בידו שלא לקבל החוב מהערב. דאין חיוב על הערב רק לאחר שתבע הלוה. וכל זמן שלא תבע את הלוה הרי הערב כאיש נכרי ואינו יכול לסלק חוב הלוה. ועי' בריב"ש (סי' קצ"ז). וכל זמן שהרבית מתרבה על הלוה הרי הוא ערב. אבל קבלן כשם שהמלוה יכול לתובעו כן הוא יכול לסלק את המלוה. ונמצא שע"י שאינו משלם עכשיו והמלוה ממתין לו משלם רבית אח"כ. ויש לדמותו לדברי התוס' בסוגיא דרב מרי בר רחל דלוקח חשיב כלוה עיי"ש. ח) אך יש לדחות מתרי טעמי. הא'. דגם קבלן אינו יכול לפטור את הלוה בע"כ של מלוה דפרעון בע"כ שמה פרעון רק לגבי נותן. אבל למלוה המקבל לא הוי נתינה ועדיין הלוה חייב. ושוב גם הקבלן חייב והב'. דאף דהי' יכול לסלקו והי' נפטר מ"מ כשאינו מסלקו אינו משלם רבית עבור המתנתו. רק עבור המתנת הלוה ומותר כדבעינן למימר לקמן. ולא דמי להא דרב מרי בר רחל דנכרי אזיל בתר משכון. ועי' בסמ"ע (סי' ע"ב סק"י). וה"ה נכרי הלוה מישראל. וע"כ הרבית עולה על הבית וכשקנה רבא הבית הרי הרבית עבור החוב שיש לו על הבית של רבא ולא עבור שממתין לנכרי. אבל הכא כיון שהרבית עבור שממתין לנכרי אף שאם הי' הקבלן מסלקו לא הי' פורע מותר: ט) ויש להביא ראי' לזה ממזונות האשה לבני יהודה כתובות (נ"ב:) שכותבין כל זמן שלא ירצו היתומים ליתן לך כתובתך. ולכאורה יחשב רבית המזונות כיון שאם הי' מסלקים כתובתה לא הי' חייבין עוד ליתן לה מזונות. אלא ודאי כיון שאם לא הי' לה כתובה כלל [כגון אנוסה עי' בתוס' כתובות (נ"ד.) בד"ה בת.

וכגון מוחלת כתובתה לבעלה למ"ד יש לה מזונות] הי' חייבין מזונות רק ע"י סילוק הכתובה נפטרין ממזונות לא חשיב רבית דלאו אגר נטר הוא. ה"נ בזה: י) ואף כי יש לדחות ראי' זו דחיוב מזונות מתנאי כתובה והפקר ב"ד הפקר כמ"ש רש"י בענין מעות יתומים דמותבינן להו בבי דינא. מ"מ נ"ל הדין כמ"ש. מ"מ למעשה יש להחמיר כדעת הר"ן. ואפשר שגם למרדכי הסובר דאין הלוה נאמן לומר פרעתי הקבלן אסור ומידי דאורייתא הוא: סימן קצט א) שם רמ"א ואם הישראל ערב לו בעד הקרן ולא בעד הרבית אלא יש לו ליקח הרבית מן הנכרי או להיפוך שערב לו בעד הרבית ולא בעד הקרן מותר. דין זה למד התה"ד מדברי ראבי"ה דאם ישראל נעשה ערב בעד הקרן והרבית. הקרן ישלם ישראל. והרבית לא ישלם ואפי' קני מידו עד שיפרע העכו"ם. ועי' בט"ז שהשיג על ראי' זו. ובנקה"כ כתב שדבריו תמוהין. ולפענ"ד נראין דברי הט"ז שאין זה ראי' דלעולם זה אסור דהוי קרוב לשכר כו' דכיון שמקבל עליו כל ההפסד ראוי להיות הרבית שלוקח מגוי שלו. וכשלוקחו המלוה הוי רבית. ובהא דראבי"ה ודאי תחילת הערבות באיסור הי' דהמלוה עבר בלא תשימון דרבית דאורייתא הוא כשהערב ישלם והערב עובר משום לפני עור: ב) ולאחר הלואה כשישראל הערב אינו משלם הרבית רק הגוי דאין איסור רק משום קרוב לשכר דהוא אבק רבית כיון שהגוי נתחייב לישראל המלוה ולא לישראל הערב. הרי ישראל הערב מסולק מרבית זה. ואין איסור כשלוקח המלוה הרבית מגוי דאל תקח מאתו כתיב. ועכשיו כשלוקחו כבר הישראל מסולק מרבית זה וכאילו כבר גבה המלוה אבק רבית זה בשעת הלואה או בשעה שעלה הרבית אצל הגוי. ואבק רבית אינה יוצאה בדיינין. ע"כ בהא דראבי"ה מותר בדיעבד כשישלם הגוי:

ג) אבל תחילת הלואה איסור הוא מה שעושים ביניהם שהרבית מגוי יקח הישראל דזה נתינת התרבית [מה שהרבית מהגוי יהי' שייך למלוה דמן הדין ראוי להיות של ערב שמקבל עליו הפסד] מה שהישראל הערב אין לו שום חיוב אצל הגוי רק המלוה. ולא דמי לשאר אבק רבית דהאיסור בשעת נתינה דקודם לכן לא הוציא הרבית מתחת ידו. אבל זה שהרבית מהגוי הישראל מסולק ממנו הרי עובר תיכף: ד) אבל בדיעבד הרבית שאצל הגוי כאילו כבר גבאו והקרן שמשלם הישראל ודאי אין איסור. למה דקי"ל בטור (סי' קע"ז) ובש"ך שם (סק"ב) דאיסור בקרוב לשכר הוא הריוח. ואין כן דעת הרמב"ם שהוא כתב (פ"ה מהלכות מלוה הלכה ח') בנתן קרוב לשכר כו' חולקין בין בשכר בין בהפסד. ועי' פי"א מהלכות נחלות הלכה א'. הרי דהאיסור בקרן. אך אנן לא קי"ל כן]: ה) והא דאיתא לקמן (סי' קע"ג) במוכר שט"ח באחריות אם יעני הלוה ישלם המוכר. דאם יש בו ריוח יהי' למוכר. התם לא שייך לומר דמשעה שמכר השט"ח הלוה מסולק מהחוב. דליתא. שעדיין יכול למחול החוב. וכתב הריטב"א בגטין דבלוקח שט"ח שביעית משמטת אף דביורש אין שביעית משמטת כיון ששיעבוד הגוף נשאר אצל המוכר וכשלוקח גובה כאילו המוכר נוגש ויש בו משום לא יגוש וכיון דחשיב כאילו המוכר גובאו. הרי המוכר גובאו מלוה ונותנו ללוקח וכאילו נותן המוכר דנחשב לוה בשעת גוביינא ללוקח המלוה. משא"כ בנ"ד דתחילה בשעה שנתחייב נתחייב למלוה ועוד אין ללוה שום זכות בודאי כאילו כבר גבאו דמי. ובזה מסולק השגת הנקה"כ: ו) מ"מ אף שיש להשיב על ראיית התה"ד נראה הדין מוכרח עפ"י הסכמת הפוסקים (סי' קע"ג) וכן דעת התה"ד שם במוכר שט"ח ואחריות אם יעני על המוכר חשיב קרוב לשכר. הרי דמשום שהוא ערב על החוב חשיב כל אחריות עליו והוי לוה.

והא דמותר להיות ערב סתם לישראל עבור עכו"ם כתבנו לעיל הטעם (בסי' הקדום) משום שאינו משלם עבור שממתין לו רק עבור שממתין ללוה. ואכתי קשה דמ"מ יאסר משום קרוב לשכר כו' אפי' פורע הגוי הרבית. כ"ש כשפורע ישראל. ומה בכך דלא הוי אגר נטר לישראל. לא יהי' אלא ריוח דעלמא שבא מהמעות שייך לערב דנחשב לוה ואם נוטלו נותן הוי אבק רבית אלא ודאי מוכרח כתה"ד כיון שאינו נוטל המעות מיד ליד לית בי' משום קרוב לשכר דלא גזרו חכמים בכה"ג. ומשום דקרוב לשכר אינו רק רבית דרבנן כיון דהריוח ממעות עצמם כמ"ש הרמב"ן הובא בשטמ"ק במעות יתומים: ז) וע"כ אף הערב יכול ליתן לו מכיסו כיון שאינו נותן לו עבור מה שמלוה לגוי. והנאה זו שבא לו מחמת שהלוה לגוי שלו ואינו רבית קצוצה כיון שהנאה זו ממעותיו. אבל אם הי' קרוב לשכר אסור בזה. הי' אסור למלוה ליקח שכר עבור שהלוה לגוי דהנאה זו עצמה שייך לערב ואינו יכול לומר שנוטל מערב שכר מה שהמתין לגוי. דליתא כיון שהפסד קיבל הערב גם הריוח מה שיוכל להלוות לגוי שייך לערב וכאילו הערב עצמו הלוה לגוי. אלא ודאי כדעת התה"ד והרמ"א וכן מוכרח מדברי הגהות אשר"י שכתב והרבית לא יפרע עד שיפרע הנכרי. מבואר דכשהנכרי פורע הרבית שרי: ח) ומה שהקשה בט"ז מהא דסי' ק"ס שאסור לומר פלוני יתן רבית עבורי וה"נ הישראל שלוף דוץ הוא הלוה ואומר נכרי יתן רבית עבורי. לק"מ דשם דוקא שאומר עבורי. וכן במקור דין בהרא"ש שאמר פלוני יתן עבור אהובתי אסור דשלוחו הוא אבל הכא הנכרי משלם למלוה מחמת שמלוה לו המעות שאלמלא הי' קוצב לו הגוי רבית לא הי' מלוה. וסברת הט"ז נראה בזה כיון דישראל הוי לוה על הקרן ממילא חשיב מלוה לנכרי והנכרי כשפורע הרבית מחמת שמלוה לו ישראל הלוה הוא פורע. נמצא שנותן למלוה מחמת ישראל הלוה.

אבל אין זה מוכרח דמ"מ לא הי' ישראל המלוה מלוה לו אם לא הי' קוצב לו רבית ומחמת הלואה הוא נותן. וקם דינא דהרמ"א: ט) מכל מקום לדעת הר"ן דערב לא חשיב לוה כלל אין ראי' כלל מערב. ונראה לאסור כדעת הט"ז. אלא דאנן לא קי"ל הכי בפרט ברבית דרבנן פשיטא דאין לחוש לדעת נדחית בפוסקים: י) שם ברמ"א או להיפוך שערב לו בעד הרבית ולא בעד הקרן. הט"ז הקשה מדברי בעה"ת דכיון שצריך ליתן לו דבר קצוב כל זמן שהגוי חייב נקרא הוא עצמו לוה. ויפה כיוון בזה בחוו"ד לחלק בין אינו יכול לתבוע כלל דאסור. וזה דין בעה"ת. אבל אם יכול לתבוע הקרן מגוי הוא כערב דעלמא ומותר עיי"ש. והוא נכון לפימ"ש לעיל (סי' הקדום) דערב ג"כ חשיב לוה וטעם היתר ערב משום דאגר נטר הלוה הוא פורע לא אגר נטר דידי'. וה"נ בזה כיון שהוא אינו חייב קרן רק הגוי הרי אגר נטר הגוי הוא פורע. ומה"ט כתבנו שם להתיר גם בקבלן. ואף שדעת הש"ך לאסור בקבלן. בנ"ד עדיף טפי דבקבלן יש לאסור לשיטת המרדכי דקבלן לוה בפ"ע אפי' הלוה פטור אבל בנ"ד שרי: יא) מכל מקום לדעת הר"ן האוסר בקבלן דס"ל בפ' הנזקין דקבלן חובו של לוה פורע. ומוכח שדעתו שכל שהישראל לוה שאחריות המעות עליו אפי' ליתן שכר עבור שממתין לאחר הוי רבית. ה"ה בנ"ד הוי רבית כיון דישראל ג"כ שם לוה שפורע דינר בכל חודש. ואף שהוא מחמת שהגוי חייב הלא קבלן ג"כ מחמת הלוה הוא פורע להר"ן ואסור. ולדינא הואיל ומידי דאורייתא הוא המחמיר בזה לא הפסיד ותע"ב: סימן ר א) בט"ז שם (סק"ג) העלה דמותר ליתן שכר לאחר שיהי' ע"ק בעדו אפי' לרש"י האוסר בערב קבלן. ובחוו"ד כתב דתמוה טובא דאפי' לומר הי' ע"ק ואשלם לך מה שתפסיד אסור כ"ש שירויח. ולפענ"ד דברי הט"ז ברורים.

דלכאורה צריך להבין שיטת רש"י דאפי' ע"ק סתם חשיב מלוה נגד הלוה כאילו המלוה הלוה המעות לקבלן והקבלן ללוה. שהרי הלוה נתחייב למלוה כמו הקבלן. ולמה יעלה הקבלן על הלוה שיחשב הוא הלוה על המעות. וכיון ששניהם שוים בחיוב. ודאי ראוי שיחשב לוה מי שלקח המעות ממלוה: ב) וצ"ל דכיון שהתנה ממי שירצה יפרע. ע"כ מי שפורע לבסוף הוא הלוה למפרע שכך הי' התנאי שהמלוה בידו לעשות לוה מי שירצה. וכשנפרע מן הקבלן לבסוף אגלאי מילתא שהוא הלוה. וע"כ דוקא בקבלן על חוב ברבית אסור אם פרע הקבלן וחוזר ונפרע מן הלוה. שהקבלן אינו נוטל רבית מלוה רק אם פרע הקבלן שנעשה למפרע לוה ומלוה. ובשכר שמלוה נוטל רבית: ג) בנותן שכר לקבלן ששכר ההוא לוקח אף אבל אם לבסוף יפרע הלוה ולא קבלן. נמצא ששכר ההוא ע"כ אינו בשביל הלואה. שהרי אפי' אין הקבלן מלוה נוטל השכר. ע"כ אפי' פרע הקבלן אין איסור. דמ"מ השכר אינו רבית עבור מה שהלוה לו. רק משום שנעשה קבלן בעדו. דהא קמן אפי' אין הקבלן מלוה כלל ללוה נוטל השכר. וזה ברור ופשוט. ולא הוצרכתי לכותבו לולי שהחוו"ד נתקשה בזה: ד) אך דברי הנקה"כ שהתיר גם בנותן שטר עבורו קשה להבין דזה דומה לאומר לאחר לוה מעות בחנם והלוה לי ברבית. ומ"מ י"ל גם בזה שהמלוה נוטל השטר מהאחר רק למשכון שאם לא יפרע לו הלוה מעצמו לא יצטרך לירד עם הלוה בדינא ומ"מ אם לבסוף פרעו הלוה בעצמו לא נתחייב אליו מי שנתן לו השטר. ומ"מ נוטל השכר. וא"כ מוכח שהשכר אינו עבור מה שהלוה לו: סימן רא א) שם ש"ך סק"ה אהא דמתיר רמ"א שערב לו בעד הרבית ולא בעד הקרן כתב הש"ך ובדקנו מידו ב"ח. משום דאל"כ הוי ערב שלא בשעת מתן מעות לגבי הרבית עיי"ש. ודבריו תמוהין דלמה לא יחשב כשעת מתן מעות שהיית מעותיו ביד נכרי וכמו הערב בעד שכירות.

ובאהע"ז (סי' כ"ט ס"ב) בהגה"ה בשם הרשב"א הלוה מנה לפלוני ואתקדש אני לך מקודשת אבל אם אמרה הרויח זמן לפלוני וקדשה בו אינה מקודשת עיי"ש בט"ז וב"ש וח"מ. הרי דהלואה כשעת מתן מעות דהא שם החוב משלם הלוה ואינה מקדשה רק בשכירות המעות: ב) ומה שהביא הש"ך ראי' מהמרדכי. לפענ"ד אינו ראי' דהמרדכי מיירי כשערב לו על הקרן ועל הרבית כמבואר בדבריו להדיא. ובזה ודאי אי אפשר לומר שהוציא יותר ממה שהלוה כשיעור הקרן. אבל בערב לו על הרבית לבד פשיטא דחשיב כשעת מתן מעות וכמפורש ברמ"א באהע"ז הנ"ל: ג) ומה שכתב שם הרשב"א דבהרויח זמן לפלוני אינה מקודשת. ותמהו ע"ז הח"מ והט"ז והב"ש עיי"ש, ולפענ"ד נראה עפ"י דברי הירושלמי המבטל כיסו של חבירו פטור דחשיב גרמא בנזקין. והרי חיוב ערב הוא משום שעל פיו הוציא. וע"כ יש מחייבין אפי' באומר זרוק מנה לים ואתחייב אני לך. והכא לא חשיב על פיו הוציא מה שהי' יכול להרויח במעות כדברי ירושלמי הנ"ל. אבל בהרויח לה זמן שפיר מקודשת דחשיב הנאה מה שתוכל להרויח במעות. משא"כ בערב דאין החיוב משום הנאה דידה. שהרי לא הגיע לידה כלום רק משום שהוציא ממון על פי'. ומה שהי' יכול להרויח לא חשיב הוציא: ד) ועיין רמב"ן במכות במתני' דמעידין את איש פלוני שהוא חייב לחבירו אלף זוז והוא אומר מכאן ועד עשר שנים ונמצאו זוממים אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיו בידיו אלף זוז מכאן ועד עשר שנים. והקשה הרמב"ן כיון דקמודה דאיכא גבי' אלפי זוזי הני מאי עבדו רווחא דרוח מכאן ועד עשר שנים לא יהא אלא דגזלו מיני' והתנן כל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה וכדאמרינן בירושלמי המבטל כיסו של חבירו פטור. ולאו קושיא הוא דהכא כיון דהשתא לא מחייב לי' כלום כמאן דמפסדי מיני' אלפא זוזי דמי ומנכין לי' דפרעו האי שיעבודא דאיכא עלי' עכ"ד.