שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 63

אינו מחויב ליתנו לישראל לפדותו שמתחילה על דעת כך נתמשכן שרק הגוי יוכל לפדותו שהרי משכנו הגוי ובסתמא כאילו פירש שהוא יהי' הפודה. וכל זה כשהגוי רוצה לפדותו אח"כ. אבל אם אינו רוצה לפדותו ודאי על דעת כך לא השאילו דמה ירויח בזה הלא מ"מ יצטרך לפדותו בעצמו במעותיו. וכך יכול ליתן המעות לגוי לפדותו אבל אם אין הגוי רוצה לפדותו אף במעות ישראל הוי אומדנא שעל דעת כך לא השאילו: ט) עוד יש לפרש דלכאורה קשה דלמה לא יתחייב ישראל המלוה לישראל המשאיל מדר' נתן ויהי' לו זכות הגוי לפדותו. וכהא דמפורש ברמ"א סי' פ"ו בישראל שהי' לו חוב על גוי והגוי יש לו משכון אצל ישראל יכול הישראל לפדות המשכון מדר' נתן ויש לו כל זכות הגוי. ה"נ יהי' לו כל זכות הגוי לפדותו. וצ"ל דשאני הכא שהגוי אינו חייב לו כשיעור המשכון רק לילך לפדותו ולסלק שיעבוד שיש על המשכון. ואינו דומה להא דסי' פ"ו שהישראל יש לו חוב על הגוי. וכל זה כשלא נעשה הגוי גזלן. אבל כשאינו רוצה לפדותו ונעשה גזלן וחל עליו חיוב על גופו ומחויב ישראל המלוה לישראל המשאיל מדר' נתן ודו"ק: י) עוד שם ברמ"א ואם הגוי אלם [ט"ס אנס שכן הוא בת"ד ומר' והג"א] ואילו הי' בא לפדותו הי' צריכין ליתן לו בלא רבית צריך לתת ג"כ לבעל המשכון בלא רבית. ולכאורה אינו מובן הטעם כלל. ונראה לפרש לפימ"ש בשם הת"ד וריטב"א שמהם מקור דינים אלו דהטעם דמותר לישראל המשאיל ליתן רבית משום דאינו יכול לפדותו. והנה נתבאר דהא דאינו יכול לפדותו הוא בשהגוי רוצה לפדותו. אך מ"מ אף אם אינו רוצה לפדותו מותר לישראל ליתן קרן ורבית דכל זמן שלא גילה הגוי דעתו שאינו רוצה לפדותו אינו גזלן ואין הישראל יכול לפדותו.

אבל אם הגוי אלם שאם הי' בא בעצמו לפדותו הי' צריך ליתן לו בלא רבית ובב"ק פרק הגוזל באנס בא כנגדו הוי הפקר עיי"ש. נמצא שלא חל שיעבוד הרבית אם הגוי ירצה לפדותו. רק אם לא ירצה ואז הרי יוכל ישראל לפדותו יחל חיוב הרבית רק נגד הישראל ואסור דכל ההיתר משום שאין הישראל יכול לפדותו וישראל כאיש נכרי במשכון זה. משא"כ בנ"ד שלא חל השיעבוד רק באופן שישראל יוכל לפדותו ודו"ק: סימן קצו א) סי' ק"ע מחבר סעיף א' ישראל שלוה מעות מעכו"ם ברבית אסור לישראל אחר להיות לו ערב שכיון שבדיניהם תובע הערב תחילה כו'. דעת ריא"ז דאין איסור אלא בהי' כתוב הרבית בשטר שכתוב בו שהלוה ארבעה בחמשה. אבל כתוב בו שהלוה לו ה' שכלל הרבית עם הקרן מותר: ב) ונראה לפרש דהנה קשה מה רבית הוא כשערב גובה אח"כ מן הלוה קרן ורבית. הלא הערב על פיו של לוה הוציא שנכנס ערב בעדו ושילם. וצ"ל משום דמה ששילם הערב לא הי' לצורך הלוה רק מה שנכנס ערב הי' לצורך הלוה. והרי כתב הרשב"א בתשו' המיוחסת (סי' רכ"ג) דהמלוה מאה במאה ועשרים לשנה לא אמרינן דמתחילה נתחייב במאה ועשרים אלא הרבית מתרבה יום יום. נמצא שהעשרים שנתחייב הערב יום יום לא הי' לתועלת הלוה שכבר הלוה לו וכבר נתחייב הערב תחילה בקרן לפרוע ממנו תחילה. ואם הי' מתבטל החיוב הרבית אח"כ לא הי' המלוה גובה הקרן מלוה רק מהערב. נמצא דמה שמתחייב הערב הרבית ביום שמתחייב לא הי' לתועלת הלוה ולאו על פיו של לוה הוציא הרבית. אבל בכלל הרבית עם הקרן. וכתב שהלוה לו חמשה. הרי נתחייב כל החמשה בשעת הלואה לטובת הלוה ועל פיו של לוה הוציא כל החמשה: ג) ולכאורה י"ל לפמ"ש הרמב"ן בכתב לי' שטרא אדמי לא חשיב כסף דלא נפיק מיני' מידי. וכמו המקדש במלוה אינה מקודשת דלא מטא לידה מידי והכא לא נפיק מיני' מידי.

וכיון דמחויב ערב משום דעל פיו הוציא. וזרוק מנה לים ואתחייב אני לך נמי חייב. והכא למה לא חשיב נפיק מיני' במה שמתחייב על פיו. אך באמת יש דיעות בזרוק מנה לים והרמ"א בסי' ש"ס הביא שני הדיעות ולא הכריע. ובאהע"ז (סוף סי' למ"ד) פסק הב"ש כהפוסקים דזרוק מנה לים לא מתחייב מדין ערב [רק בקידושין יש להחמיר]. וא"כ חיוב ערב במה שנותן לבן דעת ממון על פיו. והכא לגבי הנכרי הא חשיב ממון שהרי המקדש בשט"ח דאחרים מקודשת): ד) ואין להקשות על מה שכתבתי דלא חשיב על פיו הוציא כיון שהפרעון והחיוב שנתחייב בפועל הרבית לא הי' לתועלת הלוה מהא דכתב הרמב"ם דערב שפרע למלוה קודם שתבע המלוה את הלוה פטור הלוה מלשלם לערב דהוי כפורע חובו שלא מדעתו של לוה. ודוקא בפרע אחר שתבעו דאז הי' הערב מחויב לפורעו ע"י שנכנס בערבות בציווי הלוה. והא מ"מ הפרעון לא הי' בציווי הלוה ולתועלת הלוה. וגם מה שנתחייב בפועל בעת שלא פרע הלוה לא הי' לתועלת הלוה רק מה שנכנס תחילה בערבות. והרי דעת הרמב"ם דמשום זה לבד אינו מחויב לשלם. דאל"כ אפי' פרע קודם שתבעו ללוה נמי. דלא קשיא דחייב משום פורע חובו של לוה. דטעם פורע חוב דפטור משום מבריח ארי. ובפרק הכונס (נ"ח.) אמרינן דמבריח ארי דפטור הוא דווקא מדעתו של מבריח ולא בעל כרחו עיי"ש. והכא הערב פרע בע"כ עפ"י מה שנכנס ערב בתחילה מדעת הלוה. ולעולם דלא חשיב על פיו הוציא רק מה שנכנס תחילה בערבות. ואז לא נתחייב ברבית כדברי הרשב"א ופורע חוב של לוה לא הוי אח"כ דעיקר החוב אח"כ הי' על הערב לא על לוה ועי' ברש"י ב"מ (דף ט"ו) ד"ה ואת השבח מבעל הקרקע במ"ש דאמר לי' פרעתי את חובך: ה) ועוד יש להתיר אף להפוסקים זרוק מנה ואתחייב אני לך חייב מדין ערב.

דהנה ק"ל לדעת הרמב"ן הובא בריטב"א ע"ז דמותר לומר לחבירו תן לי חמשה מאות זוז ואני אפטור אותך מחוב שיש לאחר עליך מאלף זוז כיון שאפשר שיפטור מהאחר בפחות או שימחול לו. ולמה שפסק הרמ"א (בחו"מ סי' קל"א סעיף ד') דהערב יכול לכוף ללוה לפוטרו מהערבות בזמנו. וכ"ש שאם המלוה תובע הערב אחר שתבע הלוה דמחויב הלוה לשלם למלוה כדי שיפטור הערב. וכן משמע בתוס' איזהו נשך שכתבו שאם הערב לוקח הרבית מלוה ונותן למלוה הערב עובר משום בל תקח ומחויב להשיב. ולכאורה מה בל תקח שייך בערב. הרי הלוה לא הי' מחויב כלל לערב רק למלוה והערב כמו אינש דעלמא. אלא ודאי מחויב להערב שיפרע למלוה כדי שיפטור מערבות. וכיון שמחויב הלוה לפרוע למלוה כדי שיפטור הערב. וחיוב זה בהיתר לרמב"ן כיון שאינו מחויב לפרוע דוקא רק לפטור הערב. ממילא כשלא עשה כן הלוה. והערב הוצרך לשלם מחויב הלוה משום דינא דגרמי כמו נתייאש הימנה ולא גדרה. וכן כתב הרמב"ן שלהי ב"ב בדינא דגרמי דכל דבר שמחויב לעשות לחבירו ובא לו היזק מחמת שלא עשה חייב. וא"כ אין כאן רבית כלל. דהלוה הא נתחייב לפטור הערב כדברי הרמ"א ותוס' דאיזהו נשך. וחיוב זה בהיתר כדברי הרמב"ן בע"ז דזה אינו חיוב ממון דאפשר יפטרנו בפחות. וה"נ אפשר שיפטור הגוי מקרן ורבית בפחות משיעור הקרן. ממילא כשפרע הערב מחויב הלוה לערב מדינא דגרמי: ו) אך באמת לק"מ דהרמב"ן לשיטתו כמו שהביא הש"ך דעתו שם בחו"מ דאין חיוב מלוה לערב רק אחר שפרע הערב. ולדידן דקי"ל דחייב לערב לפוטרו מערבות הא קי"ל (בסי' קע"ג) כדעת הרשב"א בתשו' (סי' תרפ"ו) שחולק על הרמב"ן וס"ל דהוי רבית. וגם חיוב זה שמקבל הלוה לעצמו לפטור הערב הוי רבית:

ז) ובזה יתיישב דברי הריא"ז אף להפוסקים זרוק מנה לים ואתחייב אני לך חייב מדין ערב דחיוב ערב משום שעל פיו הוציא [והוא אף שנתחייב מ"מ לא חשיב נפיק מיני'] דהנה ברמ"א (סי' קע"ג) דאם באמת אינו חייב רק שאנס מטיל עליו חיוב שלא כדין יכול לומר לאחר הילך י' דינרין ומלטני מן החיוב י"ב דינרין כיון דאפשר שיפטרנו בפחות. ודוקא בחייב באמת חשיב רבית במה שפוטרו מחוב י"ב דינרין אף דאפשר יפייסנו בפחות. מ"מ המלוה נפטר מחוב י"ב דינרין והוא כנותן לו ממון י"ב דינרין. וא"כ בנ"ד ממנ"פ מותר דאין איסור מצד הלוה דאפשר יפטרנו בפחות ולא מצד הערב שנפטר מחוב. שהרי על פיו הוציא שנתחייב. וא"ת דלא נפיק מיני' אף שנתחייב. א"כ לא מטא לידי' במה שנפטר ומה שנתן לו שנפטר. זה על פיו הוציא שנתחייב: ח) ואין לומר דמשום זה לא נחייב הלוה לתת ממון למלוה כדי לפטור הערב שהרי לא על פיו הוציא ממון. דליתא דמצד הלוה אין כאן איסור כלל כמו מלטני מן האנס דאפשר שיפייסנו בפחות. וממנ"פ אין איסור לא מצד הערב שנפטר מחוב שהרי ע"פ הוציא שנתחייב. ולא מצד הלוה הנותן ממון למלוה כדי לפטור הערב כמו מלטני מן האנס וכיון שמחויב לשלם למלוה כדי לפטור הערב שוב אם פרע הערב מחויב הלוה לשלם לו מדינא דגרמי כנ"ל ע"כ אין איסור אלא באזקפי' ד' בה' דחיוב רבית חל עליו אח"כ ואז אין החיוב לטובת הלוה כנ"ל. וע"כ גם מה שנתחייב הלוה לשלם למלוה כדי לפטור הערב הוי רבית: ט) ומה שכתב הט"ז (סק"ב) דאם פרע הלוה למלוה אין איסור. היינו אם אינו פורע כדי לפטור הערב. רק להפקיע עצמו מחיוב ערבות. דאף שבדיניהם הערב הוא שלוף דוץ היינו שתחילה תובע הערב. אבל אם לא פרע הערב חוזר אל הלוה כדמשמע מכל הפוסקים. וכן כתב בחי' הר"ן להדיא [אף בתשו' הרשב"א המיוחסת לרמב"ן משמע שאין ללוה חיוב כלום].

וע"כ פורע לגוי המלוה בזמנו שלא יתרבה עליו הרבית. וכשלא יפרע הערב יצטרך הוא לשלם. וא"ל א"כ ישלם הקרן לבד. ליתא. שהגוי לא יקבל ממנו הקרן. דכל זמן שלא תבע הערב אין הלוה מחויב והוא כאחר. שאינו יכול לסלק המלוה בזוזי בע"כ של מלוה. ובע"כ של לוה יתרבה הרבית על הערב והלוה ערב בעד הכל ועוד יתבארו דברים אלו באריכות בפ"ע בעז"ה] ואין עצה ללוה לסלק הנכרי בע"כ רק ע"י שיתן המעות לערב ואם יתן לו הערב הקרן יתפסנו הנכרי בעד הרבית. ע"כ אם פרע הלוה מדעתו מותר. אבל לחייב הלוה לשלם למלוה כדי לפטור הערב אי אפשר דזה הוי רבית. ודו"ק היטב בכל זה: י) העולה מזה שדברי ריא"ז אלו ברורים בטעמן והוא לשיטת הפוסקים דזרוק מנה לים ואתחייב אני לך לא הוי ערב. ואף להחולקים בזה נכון הדבר לשיטת הטור והרמ"א דהערב יכול לכוף הלוה לפוטרו מהערבות בזמנו. ועוד נראה לדמותו לקבלן דכתובה דמשתעבד כדאיתא בגיטין (מ"ט) אף דלא מידי חסרי' וליכא בההיא הנאה דמהימן לי' ואסמכתא הוא. אבל קבלן משתעבד אפי' בלא קנין [כדאיתא בפרק הנזקין משום דעל פיו מטא הנאה לבעל. והכא נמי על פיו של לוה מטא הנאה לגוי. והקרן והרבית שמתחייב לגוי כאילו נתן ללוה וכאילו הלוהו ללוה הקרן והרבית וליכא רבית כלל. יא) ולכאורה יש לדחות כל זה עפ"י דברי הר"ן פ"ק דקידושין שהוכיח דזרוק מנה לים ואתחייב אני לך מתחייב מדין ערב. והקשה ע"ז מהא דפליגי רב ושמואל פרק השואל באמר לו השואל הכישה במקל והיא תבא וקי"ל כשמואל דלא הוי שואל ויתחייב מדין ערב שהרי על פיו של זה הוציא בהמתו מרשותו. ותירץ הר"ן דשאני הכא דלא אמר ואתחייב אני לך. וכיון דאין חיוב ערב משום דעל פיו הוציא לבד. אלא משום דאמר ואתחייב אני לך. והכא מה שמחייב עצמו הלוה הוא משום שהלוה לו הערב ושוב הוי רבית.

ויש להמתיק הדברים עפימ"ש הריטב"א דרבית חשבה רחמנא כמחילה באונס [כמ"ש השטמ"ק בשמו ריש איזהו נשך במימרא דרבא ל"ל דכתב רחמנא לאו ברבית] והיינו משום שדחוק ללות. וה"נ מה דאמר ואתחייב אני לך הוא באונס ולא מהני וכמו שלא אמר ואתחייב אני לך. דקי"ל כשמואל הכישה במקל והיא תבא דלא הוי שואל מדין ערב. אך בחי' הר"ן פרק השואל משמע להדיא דוקא בזרוק מנה לים הוא דבעינן ואתחייב אני לך. אבל לא היכא דמטא הנאה לבן דעת: יב' הנה כבר ביררנו דברי ריא"ז בטוב טעם, ובכנה"ג הביא דבריו בלי חולק. ע"כ נ"ל שדברי הריא"ז הם הלכה למעשה דלא כמשמעות הש"ע ונושאי כליו שהשמיטו דין ריא"ז. שוב ראיתי בחת"ס (חלק יור"ד סי' קל"ו) פסק כריא"ז והנאני: יג) ודעת הר"י קרקיזא שהביא הטור דוקא לכתחילה אסור לכנוס ערב אבל בדיעבד ישלם כל הפסד כיון דמחמתו פסיד. והטור כתב עליו ואינו נראה דכיון שיש בו צד איסור למה נחייבנו לפרוע באיסור. ודאי כל הפסד שבא מכוחו כמו שאנסו או כיוצא בזה ישלם. אבל לא נאמר לו תן רבית. ודעת הר"י קרקיזא י"ל דלא חשיב אגר נטר רק משום שהפסידו. מ"מ לכתחילה אסור דמ"מ מחמת הלואה נתחייב הלוה ונפסד וכמ"ש בתשו' הרשב"א (סי' תרנ"א) בענין רבית דבי ר' חייא ורבית מאוחרת דאף דלאו אגר נטר. מ"מ כיון דמחמת הלואה נתחייב אסור לכתחילה. וברבית דבי ר' חייא גופי' כתבו מקצת פוסקים דוקא לכתחילה אסור. אבל בדיעבד מחויב הלוה לכתחילה לשלם. וניחא דברי הר"י קרקיזא: יד) ועוד יש לפרש דבאמת הוא רבית של תורה כשמשלם לו הלוה לתומו דלא שייך כלל דין מזיק רק כשאין הלוה מקיים מה שהבטיח למלוה. נמצא שעל ידו נפסד כמו השוכר פועלים ובאו ולא מצאו תבואה דמתחייב לשלם להם מכח דינא דגרמי וגובים מעדית כמו כל נזקין.

וכשמצאו תבואה שמשלם להם אין מתחייב להם כלל משום מזיק רק משום פועל. וה"נ כשהנוה משלם להערב הרבית שהבטיח אינו מתחייב כלל מדין מזיק רק אגר נטר ואסור מה"ת. והר"י קרקיזא אומר כשבאו לדין והלוה אינו רוצה לשלם רבית אנו פוסקין שהדין עם הלוה ואסור ליתן רבית ונפקע חיוב רבית לגמרי. ממילא הלוה חייב מדין מזיק כיון שאינו משלם כמו שהבטיח ומשלם מדין מזיק ולא מדין רבית כלל. והשתא אתיא האי דאיזהו נשך כפשוטו איהו שקיל רביתא דמה"ת אסור בזה כשמשלם לתומו כנ"ל. וזה נראה נכון: טו שם ש"ך סק"א בקיבל עליו שלא יתבע את הערב תחילה הר"ז מותר. וכתב הש"ך לא מבעיא הלוהו ק' בק"נ אלא אפי' התנה עמו לתת לו כך וכך רבית לחודש. ומשמע מדבריו דבערב שלוף דוץ אפי' בזקיפה הרבית עם הקרן אסור. וקשה מתשו' הר"ם שבמרדכי בענין המלצר שהובא בש"ך (סק"ה) שהקהל חייבים אפי' הרבית שלא עלה עדיין מאחר שהמלצר נתחייב לישראל המלוה ופטר המלצר ע"פ הקהל. וע"כ דלא חשיב רבית כה"ג כיון שפטר המלצר מכל הסך. וצ"ל דהמרדכי מיירי שהקהל נכנסו ערבים לאחר שהלוה למלצר. אבל הכא שנכנס ערב בשעת הלואה לא נתחייב הישראל לנכרי כלל. וחשיב שהלוה ישראל לישראל ברבית. ואמנם אם לא זקף הרבית בקרן אפי' נכנס ערב לאחר הלואה משמע דאפי' קנו מידו פטור מרבית שלא עלה עליו עדיין דהוי רבית. וכן משמע מהב"י הובא בש"ך סוף הסימן] להדיא: טז) ומכאן נ"ל דאם הי' לישראל שט"ח על ישראל לפרוע לאחר שנה או שהי' לו חוב על נכרי קרן ורבית שנזקף הכל בקרן מותר למוכרו לישראל והוא יתחייב לו כל הסך לאחר שנה כמו שכתוב בשטר. אבל אם הי' חיוב ברבית על נכרי אסור למכור לישראל אחר הקרן והרבית וישראל השני ישלם לו הקרן והרבית כמו שהי' מחויב לו הנכרי ודו"ק: סימן קצז א) שם מחבר וי"א שאינו אסור אלא בערב שלוף דוץ.

הנה הה"מ כתב שדעת רש"י ושאר מפרשים דאפי' קבלן סתם אסור. והוכחתו כתב בלח"מ מדכתב רש"י שקיבל עליו בדיני ישראל שלא יוכל לתבוע תחילה רק הלוה. ותימה דאדרבה מדכתב רש"י בקושיא דבתר ערבא אזיל אינו תובע אלא הערב משמע להיפוך. ומה שפירש"י בתירוץ דכשקיבל עליו שלא יוכל לתבוע תחילה רק הלוה. משום דאי אפשר לפרש שיוכל לתבוע מי שירצה. דא"כ מהו זה שכתב שקיבל עליו. הלא טיבותא הוא לדידי' ועוד דדיני ישראל הכי הוא בקבלן סתם. שוב מצאתי כן בתשו' ראנ"ח (ח"ב סי' ו') עיי"ש. אך בשטמ"ק משמע קצת שגירסתם ברש"י הי' בתר ערבא אזיל שיוכל לתבוע הערב: הרמב"ם כתב הה"מ שאין להכריע מלשונו ב) ודעת כלום. ולפענ"ד נראה שדעתו דאין איסור בקבלן סתם. וראי' מדכתב הרמב"ם (פכ"ו מהלכות מלוה הלכה י') דערב שקדם ונתן לבע"ח את חובו הרי זה חוזר וגובה מן הלוה. בד"א שאמר לו הלוה ערבוני ושלם. אבל אם עמד מעצמו ונעשה לו ערב או קבלן אין הלוה חייב לשלם לו כלום. וכתב הה"מ דהוי כפורע חובו שלא מדעתו. ואי אמרת דאפי' קבלן חשיב רבית. ע"כ לומר דקבלן חשיב מלוה ללוה. א"כ יתחייב לשלם לקבלן שהלוה לו. אלא ודאי גם קבלן לא חשיב לוה לגבי מלוה. ולא מלוה לגבי לוה רק ערב שלוף דוץ כיון שאח"כ אין הלוה חייב למלוה כלום והערב כשמשלם לא עבור הלוה פורע רק עבור עצמו. וע"כ מה שהלוה משלם לערב הוא שמתחילה נעשה הערב מלוה אליו כיון שהוא לבד נעשה לוה לגבי מלוה. אבל חיוב לוה לקבלן שפיר הוי משום שאח"כ פורע עבורו מה שהוא חייב. אבל תחילה כיון שנעשה לוה לגבי מלוה לא נעשה לוה לגבי ערב: ג) ולשיטת הפוסקים האוסרים גם להיות קבלן עבור ישראל נגד גוי. צ"ל דגם מה שחייב לוה לשלם לקבלן לאו משום שפרע עבורו רק עבור עצמו פורע. ולא דמי לערב שפורע חובו של לוה. וכל היכי דליכא לוה ליכא ערב.

אבל קבלן בעצמו לוה הוא. ואפי' טוען הלוה פרעתי דפטור הלוה. חייב הקבלן לשלם לדעת הרמ"א (סי' קכ"ט סעיף ט"ו). אלמא דחיוב קבלן אינו מחמת הלוה: ד) אך הש"ך שם הביא בשם בעה"ת שחולק בזה. ומשום דלעולם אין הקבלן משתעבד אלא במה שהלוה משתעבד. וכן כתב שם בשם הראב"ד. וכן הוכיח הש"ך ז"ל שם בראיות. וכן נ"ל עוד ממה שהלוה יכול לסלקו בזבורית ולא יוכל לטרוף מבינונית דקבלן כדאיתא שם בסמ"ע. והוא מדברי רמב"ן ורשב"א וחי' הר"ן בפרק הנזקין. והיינו משום דחיוב קבלן תלוי בחיוב הלוה. וכיון שהלוה עצמו נפטר בזבורית גם הקבלן נפטר. אבל אם הי' חיוב קבלן בפני עצמו איך יועיל פרעון בע"כ דלוה נגד הקבלן. הלא כתב הרשב"א בגיטין דנתינה בע"כ לא הוי נתינה למקבל רק לגבי הנותן וא"כ לא יוכל להועיל רק שיפטור הלוה. דמ"מ הוא שילם. אבל הקבלן במה נפטר הלא המלוה לא נפרע. אלא ודאי חיוב קבלן בלוה תלוי וחובו של לוה הוא פורע. וא"כ שפיר גובה הקבלן מלוה משום שפרע עבורו. וא"כ אין איסור כלל. שהרי הקבלן פרע עבור הלוה קרן ורבית. ומה שפרע עבורו הוא גובה ממנו. ואפי' לדעת המרדכי דאין הלוה נאמן לומר פרעתי לפטור הקבלן מ"מ י"ל כיון שגם הלוה חייב חשיב פורע חובו. ולדעת הרמב"ם שכתב דבנעשה קבלן מאליו פטור. מוכרח לומר שחיובו אינו משום שחשיב מלוה נגדו אלא משום שפרע עבורו וכמ"ש. וא"כ מותר בקבלן סתם: ה) ע"כ לפענ"ד לענין הלכה המורה להקל בקבלן סתם לא הפסיד מאחר שהרשב"א והר"ן מקילים להדיא. ולפימ"ש גם הרמב"ם והראב"ד ובעה"ת הכי ס"ל. ומי שאוסר לא ראינו כי מה שכתבו בשם רש"י לאסור. הנה לפי גירסת רש"י שלפנינו אין שום ראי' וכמ"ש בשם הראנ"ח. רק שהה"מ כתב שכן דעת שאר מפרשים. ובשטמ"ק שהביא כל המפרשים לא ראינו מי שאסר בזה. ואם כי נאמן הה"מ בעדותו.