שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 62

ואולי כל ההיתר משום דהישראל אין יכול לפדות המשכון. וחשיב לגבי דידי' כאילו מכרה מעתה ולקמן נדבר מזה בעז"ה: יג) ברמ"א שם ולכן כתבו בשם ר"ת וכו'. במרדכי מפורש דאין היתר רק אם הישראל אינו יכול לפדות המשכון עיי"ש. והיינו משום דהמשכון ערב לשיעבוד הגוף דנכרי. ואין הישראל יכול לסלק שיעבוד הגוף דגוי. וראי' לזה דאין לוקח יכול לסלק את המלוה בזוזי ורק בטענה דמעלה בדמים כדאיתא בכתובות (צ"א:) והוא ג"כ מטעם זה דאין יכול לסלק שיעבוד הגוף דלוה בע"כ של מלוה דהילך מנה והתקדשי לפלוני הוא מדין עבד כנעני דקבלת רבו גרמה לו. וידוע דברי הרשב"א דנתינה בע"כ לא חשיב קבלה למקבל. ולדעת הפוסקים דהילך מנה מדין שליחות. י"ל בטעם דאין לוקח יכול לסלק. משום דלא הוי זכות ללוה דסוף סוף יצטרך לשלם ללוקח משום אחריות. ובנ"ד פשיטא דלא שייך שליחות וזכי' לגוי. וע"כ סתם רמ"א ולא כתב שהתנה עמו שלא יוכל לסלק. משום דמסתמא הכי הוא כמ"ש: מקום מדכתב הר"ת דאין היתר רק אם ד יד) ומכל לא יוכל לסלק נ"ל ללמוד דהא דמותר לישראל להיות ערב לישראל עבור גוי. דוקא באין הישראל יכול לסלק הישראל כדי לפטור עצמו מאחריות הרבית. ומסתמא הכי הוא דאין ישראל המלוה מחויב ליקח ממנו פרעון דכל זמן שלא תבע את הגוי אין הערב מחויב לשלם לו. וממילא מחויב הערב לפרוע לו כל הקרן והרבית שעולה על הגוי כשהגוי אין משלם לבסוף. אבל אם התנה שיכול לסלק. אסור ליקת רבית שעלה מאותו הזמן שהי' יכול לסלק ואילך. דהא משכון נמי דין ערב יש לו לר"ת. ואפי' הכי אם הישראל יכול לפדות אסור: טו) והטעם בזה ברור כיון שיכול לפדות וכשאינו פודהו ועי"ז ניתוסף עליו חיוב שעולה בכל יום חשיב אגר נטר. דע"י שאינו פורע עכשיו הוא צריך לשלם אח"כ יותר.

ואינו דומה לערב דנותן שכר עבור שממתין ללוה אבל זה שכר מה שממתין לו הוא נותן. וא"כ בערב נמי אם יכול לסלקו להפקיע עצמו מערבות כשמשלם אח"כ הרבית שעלה מזמן שהי' יכול לסלקו ואילך אסור: סימן קצד א) סעיף י' נכרי שמשכן לישראל בחובו ומשכן הנכרי אותו משכון לישראל ברבית אם הישראל פודהו אסור ליקח ממנו רבית ואם אחריות החוב והרבית אינו על המשכון לבד אלא גם על העכו"ם מותר. בב"י ובבאר הגולה כתוב שהוא מדברי בעה"ת ובב"י כתב שהוא בשער ז' ולא מצאתי'. אך בשער ד' כתב במשכון הממושכן לגוי ברבית מישראל אסור לישראל להלות על אותו משכון ברבית כיון דנכרי מישראל לא קנה משכון ואם אחריות גם על הגוי ישלם לו הגוי. והובאו דברי בעה"ת אלו בב"י סודה"מ ומשכונו של ישראל ביד גוי. הרי דמיד ישראל אסור. ודין דהתם קיל מכאן כמ"ש בב"י כאן הובא בש"ך לקמן (ס"ק ס"ז) ואעפי"כ אסר ליקח רבית מישראל שכתב ישלם לו הגוי וא"כ דין זה שהובא בשם בעה"ת נהפוך הוא: ב' מ"מ לדינא נראה דברי הש"ע קיימים דהנה צריך להבין דברי בעה"ת דמה בכך דאינו קונה משכון. מ"מ רבית זה נתרבה מישראל לגוי ומגוי לישראל שני. וישראל זה אינו חייב לישראל שני כלום. ובאמת הרא"ש (בפרק כל שעה) מתיר בזה: ג) ונראה טעמא דבעה"ת דהנה בחי' הר"ן (פרק איזהו נשך) כתב ג"כ כדברי בעה"ת. ושם בחי' הר"ן כתב דישראל מנכרי קונה משכון. וע"כ ניחא דישראל שני קנה כל זכות שהי' לו לגוי במשכון. נמצא רבית זה כשעלה על המשכון לישראל עלה. דכבר קנה ישראל זכות הגוי כיון דישראל מגוי קונה משכון. וחשיב ישראל חייב לישראל שני כיון שהי' בידו לסלקו דלא עדיף ישראל מגוי דאתי מיני'. וכיון שיכול לסלקו חשיב כלוה מדברי התוס' הנ"ל בעובדא דרב מרי בר רחל:

ד ואין לפקפק דכיון דגוי מישראל לא קנה משכון הרי המשכון אינו רק שיעבוד לבד וערבות אל השיעבוד הגוף. וכיון שהשיעבוד הגוף נשאר אצל הגוי כל זמן שלא סילק ופרע להגוי עדיין המשכון משועבד לו. דליתא דכתב הרמ"א (חו"מ סי' פ"ו) דאף אם הגוי הוא האמצעי שייך שיעבודא דר' נתן. ונמצא שגם שיעבוד הגוף שייך לישראל שני. ואף אם הגוי יש לו נכסים. הלא פסק הש"ך דהא דלא דיינינן דר' נתן באית לי' נכסי היינו אם יש ריוח מזה ללוה אחרון שאין מלוה שלו דוחק אותו לפרוע. אבל אם בא לפרוע מוציאין ממנו ונותנין למלוה ראשון. נמצא שאם יבא הישראל לפדות המשכון לא יוכל לפדותו אצל הגוי רק אצל ישראל שני מדר' נתן. וע"כ אף שלא יוכל ישראל שני לגבות מראשון ביש לו נכסים לגוי. נמי חשיב ישראל ראשון לוה שלו כמ"ש התוס' בעובדא דרב מרי בר רחל. כיון שאם הי' בא להחזיק בבית הי' מונעו רב מרי עד שיחזור לו מעותיו. ע"כ חשיב רבא לוה. ה"נ כיון שאם בא ישראל להחזיק במשכון הי' מונעו ישראל שני עד שיחזור לו מעותיו דפרעון לגוי לא הי' מועיל ע"כ חשיב לוה: ה) וכדי לבאר דברים אלו היטב. נדקדק עוד בדברי הר"ן ובעה"ת מה שתלו הטעם בגוי לא קנה משכון. אפי' קנה הלא אינו קונה אלא כשיעור מעותיו כמ"ש הש"ך (סי' ע"ב). וכן משמע בפרק הפרה במשכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא אחר והחזיק בה זה קנה כנגד מעותיו והאחר קונה השאר. וא"כ כיון שלא קנה הגוי כנגד הרבית שעדיין לא עלה נמצא ישראל שקיל רבית. וא"ל דחיוב רבית שעולה אח"כ חל למפרע משעת הלואה. א"כ מה בכך דגוי מישראל לא קנה משכון. מ"מ נתחייב למפרע משעת הלואה לגוי ומותר:

ו) ליישב זה נראה דהנה בתשו' הרשב"א הובא ביתה יוסף (חו"מ סי' ק"ד) בשני בע"ח מוקדם ומאוחר על הגוי גובה בע"ח מוקדם אף הרבית שעלה לאחר הלואת בע"ח מאוחר והוא קודם לקרן של בע"ח מאוחר. הרי דחיוב רבית למפרע. אך בתשו' הרשב"א המיוחסת להרמב"ן (סי' רכ"ג) כתב דרבית חל בכל יום ויום בשכר מעותיו: ז וליישב דברים אלו נראה דודאי במלוה ברבית בכך וכך לכל חודש ועבר כמה חדשים. ודאי לא חל החיוב רק בכל חודש. דרבית שעדיין לא עלה. כיון שאם הי' מסלק תחילה לא הי' צריך לפרוע הרבית אשתכח דהשתא הוא דנתחייב. וכהא דאמרינן בפסחים (ל"א.) בע"ח מכאן ולהבא הוא גובה כיון דמצי לסלוקי בזוזי אשתכח דהשתא דקני. ומ"מ בע"ח מוקדם קודם אף לרבית שעדיין לא עלה עד הלואת בע"ח מאוחר. כמו בע"ח שטורף מלוקח והקדש. אף דמכאן ולהבא הוא גובה. מ"מ לא עדיף ולקח מלוה גופי'. וכדאיתא בפסחים שם היכא דאקדיש לוה וזבין לוה דכ"ע אתי מלוה וטריף כו' ה"נ כיון שאם הי' בא הלוה לחזור מחיוב רבית שעדיין לא נתחייב לא הי' מועיל. ובע"כ עליו לפרוע רבית כל זמן שלא סילק הקרן [אף שאם לא התחייב רבית לא הי' מחויב לשלם רבית דהוי מבטל כיסו של חבירו בעלמא] דזכות זה יש למלוה שיתחייב רבית בזמנו. וגם על נכסיו יש לו זכות זה. וע"כ גם כשמכר הנכסים עדיין יש לו זכות זה עליהם. דלא עדיף לוקח מלוה שלקח ממנו. וע"כ קודם גם מבע"ח מאוחר כמו מלוקח. ולפי זה לאביי דאמר למפרע הוא גובה אף דמצי לסלוקי בזוזי חל חיוב רבית למפרע לגמרי: ח) והנה הרמב"ן פ"ק דקידושין דבע"ח קונה משכון הפירוש שאם גבה אח"כ המשכון למפרע הוא גובה. וע"כ ניחא דברי הר"ן דאם הי' הנכרי קונה המשכון מישראל. הי' חל גם חיוב רבית למפרע אף דמצי לסלוקי קודם שעלה הרבית ולא הי' חייב רבית.

שהרי במשכון גילתה תורה דלמפרע הוא גובה אף דמצי לסלוקי בזוזי מ"מ כיון שמשכון בידו ולאו מחוסר גוביינא קונה למפרע. ה"נ כשלא סילקו בתוך זמנו אף שפדה המשכון לבסוף חל על המשכון חיוב רבית למפרע [ועוד דהי' יכול לגבות מגוף המשכון כדי שיהי' למפרע הוא גובה ומותר] וכבר נתחייב רבית זה לגוי ומותר. אבל השתא דגוי מישראל לא קנה משכון ולא חל חיוב רבית למפרע. אשתכח דישראל מישראל שקיל רבית. וישראל מנכרי כיון דקנה משכון הרי קנה כל זכות שהי' לגוי. וקנה גם זכות זה שהי' לגוי שיתחייב רבית בזמנו: ט) וא"ל דהא היכא דאקדיש מלוה וזבין מלוה לא מהני כיון דמכאן ולהבא הוא גובה אף דכבר נשתעבד. ה"נ איך יוכל למשכן הזכות שהי' לו על רבית כיון שעדיין לא נתחייב. ליתי'. דהא חזינן שיכול למשכן השיעבוד שהי' לו על המשכון. והרי בגמ' מפורש דאינו יכול למכור הנכסים שנשתעבדו וע"כ תאמר דמ"מ השיעבוד שיש לו על המשכון יכול למשכן. או משום דישראל נגד הגוי בדיניהם דיינינן דיכול למשכן. כן אני אומר בזכות זה שיתחייב רבית בזמנו שיכול למשכנו מטעמים הנ"ל. וכיון שיכול למשכנו הרי בע"ח קונה משכון וקנה ישראל זכות זה שיתחייב לו רבית אח"כ. ואח"כ לישראל מתחייב רבית ואסור וזה שכתב הר"ן אח"כ במשכונו של גוי ביד ישראל י"א שאסור לישראל להלות עליו ברבית כיון דישראל קונה משכון. והיינו דנמצא שנתחייב הגוי הרבית לישראל למפרע: י) וכל זה לשיטת הר"ן שם דישראל מגוי קונה משכון. אבל הרא"ש לטעמי' בפרק כ"ש שפסק כרבנן דר"מ ישראל מגוי אינו קונה משכון. א"כ בבא זמן חיוב רבית גוי האמצעי הוא קונה אותו מישראל וישראל מגוי קונה אותו ומותר. וכיון דקי"ל באו"ח סי' תמ"א) כשיטת הרא"ש שם ישראל מגוי אינו קונה משכון.

ע"כ קם דינא ה"נ כרא"ש דמשכונו של ישראל ביד גוי מותר לישראל להלות עליו ברבית. והוא דיעה ראשונה (דלקמן סעיף כ'). ועי' במה שאכתוב בעז"ה ברמ"א (סוף סי' ק"ע) איה"ש: יא) מעתה נבא לנ"ד דבאין אחריות על הגוי א"כ הוי מכירה זכות שיש לו במשכון. דאין לומר שמשעבד לו זכות שיש לו במשכון. שאין שיעבוד נכסי בלא שיעבוד הגוף כדברי התוס' והרא"ש במנה אין כאן משכון אין כאן. ואף את"ל דגבי גוי בדיניהם דנין אותו ובדיניהם ודאי כל תנאי קיים. מ"מ כיון שאין הגוי מתחייב כלל נראה דמכירה בעלמא הוא והרבית בא מישראל ראשון לישראל שני ועי' לקמן (סעיף י"ח). אבל כשהגוי מתחייב הרבית בא מראשון לגוי [דאף שהוא הי' לו על ישראל מלוה סתם. מ"מ כיון שכח בידו למשכן משכון של ראשון ברבית. ה"ה דמגיע לו ג"כ רבית] ומגוי לישראל שני ומותר למה דקי"ל ישראל מגוי אינו קונה משכון. ובעה"ת נראה דס"ל כהר"ן דישראל מגוי קונה משכון ומתחילה קנה כל זכות שהי' לגוי במשכון כאילו מכר לו והרבית בא מישראל ראשון לשני: יב) אך הדבר הקשה על דין המחבר שכתב אחר זה דאם ישראל הממושכן לא ידע שהנכרי הממשכן רוצה למשכנו ביד ישראל מותר לקבל הקרן והרבית מיד הישראל ומשום דלא מחזי כשלוחו. מבואר דאם ידע ג"כ אין איסור רק דמחזי כשלוחו. וקשה מדברי בעה"ת דלא משכן הראשון אצלו כדי להשכינו אצל ישראל שני וגם לא לקחו לכך. רק תחילה הי' אצלו עידן ועידנין ואח"כ משכנו אצל השני בלי שיתבע תחילה המעות אצל הראשון ולא מחזי כשלוחו כלל ואעפי"כ אסור: יג) אך לפימ"ש בביאור דברי הר"ן משום דאינו יכול לפדותו רק אצל השני מדר' נתן ניחא דהכא מיירי כשאין האחריות על הגוי דא"כ בלאו הכי מותר.

וכשאין אחריותו עליו לא שייך דר' נתן שהגוי אינו חייב לישראל שני כלום ונשאר שיעבוד הגוף אצל הגוי והמשכון משועבד וערב אל שיעבוד הגוף שיש לגוי על ישראל וכל זמן שלא סילק שיעבוד הגוף שנשאר אצל הגוי עדיין המשכון משועבד וכיון שאינו יכול לפדות אצל הישראל ופשיטא שאין הישראל יכול לתובעו. ע"כ לא חשיב מלוה שלו. אבל בעה"ת מיירי באחריותו אף על הגוי דמחייב מדר' נתן שפיר אסור. דנמצא כשראשון יבא לפדות משכונו ע"כ יפדנו אצל ישראל שני כנ"ל: יד' ועיינתי בתשו' מהרי"ק מקור דין זה וראיתי שראייתו מר"ת [הובא ברמ"א סעיף ט'] שהובא במרדכי שמותר לשלח משכון ע"י שליח גוי ובלבד שלא יוכל ישראל ראשון לפדות המשכון עיי"ש. ולכאורה תמוה דמפורש בהגהת אשר"י דאם נכרי משכן משכון של ישראל שלא מדעתו יוכל ישראל לפדותו. והכא שלא מדעת ישראל משכנו. אך הוא הדבר אשר דברתי. דכיון שהמשכון ערב אל שיעבוד הגוף שיש לנכרי על ישראל לא יוכל לפדותו רק אצל הגוי שהשיעבוד הגוף נשאר אצלו: טו) שם רמ"א ישראל שחייב לנכרי חוב על רבית והנכרי הקנה אותו חוב לישראל אחר אם הנכרי מקבל הרבית ונתנו לישראל השני מותר אבל אסור לישראל השני לקבל מיד הראשון משום חומר רבית. בתשו' הרשב"א הוכיח זה מברייתא דאיזהו נשך כמ"ש הט"ז בשמו. ונראה שראייתו הי' מדאמר בש"ס שם בשלמא סיפא לחומרא. והרשב"א אזיל לטעמי' דמובא בשטמ"ק בשמו דמדינא אין הישראל שני זוכה בשביל ישראל ראשון במעותיו של גוי. ונשאר הישראל שני מחויב לגוי כשהי'. ומ"מ משום חומר רבית אסור לישראל לקבל הרבית מישראל. וכל זה לשיטת התוס' והרשב"א. אבל להטור והריטב"א דכהאי גוונא נעשה שליח אף שהמעות של גוי. א"כ באמת נתחייב ישראל שני לישראל ראשון ואין ראי' משם.

ומזה ראי' ג"כ למ"ש לעיל דהרמ"א בשיטת התוס' דלא כש"ך (ס"ק ט"ז) שהעתיק דעת הטור להלכה: טז) בנקה"כ שם (סקי"ב) חולק על הט"ז ודעתו דאפי' כבר נתחייב הרבית לגוי אסור לישראל לקבלו. ומדברי הרמ"א (סעיף כ') משמע כהט"ז. וכן משמע בריטב"א הובא בשטמ"ק (דף ע"ב.) בהא דגר שנתגייר והי' לו חוב רבית על ישראל עד שלא זקף במלוה אסור. וכתב הריטב"א דיש למדין מכאן בגוי שמכר חוב רבית לישראל עד שלא זקפו הגוי במלוה אסור. ואינו דומה דשאני הכא שהישראל לא הלוה כלום, והרי היש למדין אין להם ראי' רק שיאסור לקבלו מישראל דומיא דגר שנתגייר דאין כאן אמצעי גוי ואעפי"כ התיר הריטב"א. וברור כדעת הט"ז: סימן קצה א) סעיף י"א מחבר. אם ישראל השאיל משכונו לעכו"ם ללות עליו ברבית לעצמו ומשכנו הנכרי מותר לישראל להלות לנכרי עליו ברבית ואפי' הלך לו הנכרי ופורע ישראל בעל המשכון קרן ורבית מותר. בחי' הר"ן ובטור מפורש הטעם משום דאקנויי אקני לגוי במשיכה. מיהו טעם זה צריך הרמב"ן לטעמי' דחולק על הר"י בדין השולח משכונו ביד גוי ללות עליו אבל למה דקי"ל (בסעיף ט"ו) דלמ"ד אין שליחות לעכו"ם אף לחומרא מותר. א"כ הכא דגוי לצורך עצמו לוה וליכא שליחות בפשיטות מותר. ואפשר דנ"מ אם אין אחריות כלל על הגוי דבזה אין המשכון ערב לבד רק לוה. וטעם היתר נתינת משכון לישראל עבור גוי כתב הב"י משום דמשכון יש לו דין ערב. אך לעיל כתבנו דע"כ היתר ר"ח משום דאין ישראל יכול לפדות המשכון. [ולא משום ערב דעיקר סמיכת הגוי על המשכון כמ"ש מהר"ם והראב"ן וא"כ ה"נ אפי' לא הקנה לו מותר: ב) והי' נראה לומר דטעמא דערב וטעם דאין ישראל יכול לפדות תרוייהו צריכי. דטעמא דערב לחוד לא מהני. דהתינח מצד המלוה דאינו גובה ממשכון עד שיתבע הגוי תחילה.

ומ"מ יש איסור מצד הלוה שאם בא לפדות משכונו ע"כ צריך ליתן קרן ורבית אף שעדיין לא תבע הגוי. לזה צריך טעמא דאינו יכול לפדות המשכון דאמר לו ישראל לאו בעל דברים דידי את. ומשום הקרן לבד אין הישראל יכול לפדותו. וא"כ אין איסור הרבית משום שאין יכול לפדותו עד שיתן הרבית. רק שבאת לאסור משום המלוה שגובה הרבית ממשכון. ובזה שפיר אמרינן ההיתר משום דהמשכון רק ערב דאינו יכול לגבות ממשכון עד שיתבע הגוי תחילה ודו"ק. וע"כ אם אין אחריות הגוי על המשכון הי' אסור רק משום דאקני לי': ג) אך למ"ש לעיל בשיטת ר"ת דקי"ל כוותי' אף בלא טעמא דערב מותר. והא דכתב הב"י הובא בט"ז (ס"ק י"ד) טעמא דערב היינו משום דשם הישראל בעצמו השכין אותו והי' יכול לפדותו. ע"כ כתב טעמא דמשכון רק ערב אל שיעבוד הגוף דגוי ואף למ"ש לעיל דהיתר ערב אינו רק אם ישראל הערב אינו יכול לסלקו. ה"נ משום שהמשכון ערב אינו יכול לסלקו משיעבוד הגוף דגוי. ומ"מ צריך לטעמא דערב. דאל"כ הי' יכול לסלקו ודו"ק] אבל היכא דהגוי משכנו בפשיטות מותר משום דאינו יכול לסלקו. וכן משמע בתמים דעים סי' קנ"ח (תשובת ר' יצחק ב"ר אשר בעל התוס']: ד' ובריטב"א וז"ל אבל אם השאיל ישראל ערבונו לגוי והרהנו הגוי ביד ישראל לצורך עצמו ואח"כ לא פדה הגוי המשכון לפי שהוא נאנס והלך הישראל לפדותו נראה לר' שמותר לישראל ליתן לו הרבית כיון שמתחילה לא לוה הגוי לצורך ישראל אין שם שכר המתנת מעות לזה הישראל. ומה שנותן לו הישראל רבית הוי כמי שקונה ממנו הערבון. שהרי יכול לטעון איני מחזיר הערבון אלא לגוי כשיפדה ממני בקרן ורבית. ואם לא יתן רבית אמכור המשכון ואקח רבית שלי והרי הוא עכשיו כמי שמוכרו לישראל חבירו ומותר עכ"ל.

הנה משמע דטעם ההיתר משום דא"צ ליתנו לישראל לפדותו ולא כתב כלל הטעם משום דאקני לגוי המשכון ודו"ק. ועי' מ"ש לקמן בזה. ה) שם ש"ך (ס"ק כ"ט) אבל אם העכו"ם השואל המשכון אומר לישראל המשאיל תנהו לפלוני עכו"ם שילוה לי עליו מישראל ברבית כו' מותר. ואינו מובן כיון דאין זכי' לגוי ונראה דס"ל כדעת המשאת בנימין דגוי לגוי יש שליח. וע"כ דוקא בנותנו ישראל המשאיל לישראל המלוה שיזכה עבור הגוי הלוה לא מהני דישראל לגוי אין שליח. אבל בנותנו לגוי שיזכה עבור גוי אחר מהני: ו) אך בב"י מפורש בשם בעה"ת דאפי' נותנו לגוי שיזכה עבור גוי לא מהני ודוקא באמר גוי השואל תנהו לישראל המשאיל מהני ונראה דס"ל כדעת התוס' דנחשב שליח המזכה ג"כ. והרי הגוי שלוחו של ישראל ולא מהני. אך באמר גוי השואל תנהו לגוי עבורי הרי הגוי מינה לגוי האחר שליח ובכהאי גוונא חשיב שליח של הגוי לבד. וכהאי גוונא חילק במחנה אפרים. דכי כתבו התוס' דנחשב שלוחו של המזכה בשלא מינה אותו הזוכה שליח עיי"ש: ז) אך לדינא נראה אפי' נותנו לגוי שילוה עבור גוי אחר מהני. נהי דאין זכי' לגוי. מ"מ כיון דאין הישראל ממשכנו ואין יכול לפדותו הוא מותר למה דקי"ל כר"ח דכל שאין ישראל יכול לפדותו מותר. ובעה"ת לטעמי' דטעם היתר שאלה משום שהגוי קנאו במשיכה. אבל לדידן א"צ לזה כלל כנ"ל: ח) שם רמ"א אבל אם אינו אנס כו' יוכל ישראל המלוה לומר לו לאו בע"ד דידי את. דין זה מפורש בתמים דעים (סי' קנ"ח) ובריטב"א הובא לעיל לשונם שכתבו שיכול לטעון איני מחזיר הערבון אלא לגוי. ואח"כ כתבו דאם הגוי אינו רוצה לפדותו לפי שהוא אנס הישראל מחויב ליתנו לישראל לפדותו לפי שהגוי גזלן. ע"כ דהיינו טעמא דברישא שהגוי נאנס ולא פדהו היינו שלא הי' לו מעות לפדותו.