שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 61

ואף דלא נתחייב הרבית רק אח"כ יום יום ואז הוא חוב של נכרי. מ"מ כיון דמחמת קציצת ישראל נתחייב לו הוי רבית קצוצה. ועי' בחוו"ד משום שאין יכול לסלקו בתוך זמן עיי"ש. וכן בסעיף כ' בהגה דאם הי' לנכרי חוב על ישראל אם אינו יכול לסלקו בתוך הזמן מותר לישראל אחר לקנות ממנו. ואף שהרבית אצל ישראל מתרבה מ"מ בתר קציצה אזלינן: ב) אך יש לעיין דלקמן (סי' קע"א) בנתגייר הלוה או המלוה מבואר שם דהרבית שעלה עליו לאחר שנתגייר הוי רבית קצוצה (וא"ל דהתם משום שהוא הי' המלוה. דא"כ רבית שעלה עליו קודם שנתגייר נמי] וכן בסי' זה סעיף ד' עכו"ם שמלוה לישראל על מנת שיתן הרבית לישראל מותר. משמע הא אם מתנה שיתן הקרן והרבית לישראל אסור אף שקצץ עמו נכרי וא"כ להיפוך נמי בקצץ ישראל שיתן הקרן והרבית לנכרי אמאי הוי ר"ק: ג) הנה לעיל (סי' קנ"ב אות י"ב) הקשיתי על דברי רמ"א אלו דאי אפשר לומר דמה שנתן לנכרי כאילו נתן אליו שהרי לא נתחייב כלל אליו רק לנכרי. רק נתינת השטר שנתן לנכרי כאילו נתן אליו והרי השטר הי' על הקרן והרבית. ובשעת נתינה לא הי' שוים רק כשיעור הקרן. ואח"כ בשעת פרעון לאו עפ"י המלוה פרע. שהרי אז אינו חייב כלל למלוה ועיין מ"ש שם. וכעת נ"ל דמ"מ הוי נשך ללוה בגרמתו דמלוה. וא"ל דכיון דלא נתן למלוה לא הוי תרבית. ובריש איזהו נשך אמרינן דמדאורייתא ליכא נשך בלא תרבית. לא קשיא דמה שנתן שטר לנכרי בשליחות המלוה כאילו המלוה שעבד נכסי הלוה לנכרי [ועי' רש"י ב"ב דף קע"ג: בד"ה גמר ומשתעבד] דמתחייב המלוה לשלם ללוה מדינא דגרמי. כשאינו משלם זה תרבית. ודו"ק: ד ובזה מיושב מה שהקשיתי שם על הגאון רעק"א ז"ל שהרי שמעון לא גבה האלף ר"ט רק שאול לאחר שמת שמעון.

ולפימ"ש מיושב דכתב הנמק"י דאש שיצאה מבית בעלים והזיקה אחר מיתתו נתחייבו נכסים למפרע. וה"נ כיון שחייב מדינא דגרמי על נתינת השטר ליכין ולא שילם הרי לקח רבית תיכף דכשפרע אח"כ אגלאי למפרע דחייב מדינא דגרמי בשעת נתינת השטר לולי שכר הלואה. נמצא שלקח תחילה בשכר הלואה מה שלא שילם החיוב גרמי ומנכין לו מקרן ודו"ק: מ"ש (בסי' קס"ו אות י"ט) במלוה ה) ונסתר שנתן חובו לגוי דלמאן דלית לי' דשמואל והחוב לגמרי לנכרי אינו עובר בבל תקח מאתו. ולפמ"ש הא ליתא כיון דלולי הלואה הי' חייב מדינא דגרמי שהרי נתחייב למלוה על פיו והמלוה נתנו לנכרי. והרי מכח המלוה בא לו היזק. וכשאינו משלם הוי נשך ותרבית ודו"ק: סימן קצ א) שם סעיף ה' ברמ"א אבל אם אית לי' לעכו"ם משכון מישראל שני שאין צריך לכוף אותו ולא עשה בשליחות ישראל ראשון לכ"ע שרי. תמוה דכיון דלא עשה בשליחות ישראל משכון למה הלא כתב הש"ך סקי"ב דכשאינו מלוה בשליחות לא מחזי כרבית אף אם כופה הגוי והגוי כופהו. וא"ל דהוא ויו המחלקת והא דלא עשה בשליחות ישראל פירושו או לא עשה בשליחות ישראל באין לו משכון. דא"כ איך כתב הש"ך (סקי"ד) דלר"ת אפי' בשליחות מותר. הא הישראל כופה לגוי וגוי לישראל ומחזי כרבית: ב' והנראה לי בזה דבר חדש דישראל שהלוה לגוי לשלם בכל חודש רבית כך וכך. וגוי זה הלוה לישראל שני ג"כ בכל חודש כך וכך ולית לגוי נכסי כיון דהשני משועבד לראשון מדר' נתן. ופסק הש"ך (סי' פ"ו סקי"ד) דאם ידע השני שמלוה שלו חייב לאחר ושילם למלוה שלו חייב לשלם שנית לראשון. נמצא דהרבית שעולה לאחר חודש ראשון למלוה ראשון הוא מתחייב. שהרי השני אינו יכול לתבוע ממנו. וגם אינו יכול להרויח לו זמן אם ירצה הראשון לגבות. נמצא שבשכר שמרויח לו ישראל הזמן הוא מתחייב לו רבית והוא מלוה שלו.

וכבר פסק הרמ"א (בסי' פ"ו סעיף א') דגם באמצעי נכרי איכא שיעבודא דר"נ ואסור: ג) והא דלקמן (סעיף ו') מבואר בריטב"א דלא הלוה האמצעי ללוה אחרון לשלם כל חודש. דא"כ לא הי' צ"ל בשלמא סיפא לחומרא או לאוקמי בנשא ונתן ביד עיי"ש. וע"כ מותר. או י"ל דמיירי באית לי' נכסי לאמצעי. והכא במתנה לשלם כל חודש ולית נכסי לאמצעי הגוי ע"כ אסור. רק בלקח הגוי האמצעי משכון מותר דכתב בתשו' מהר"מ הובא ביתה יוסף (סי' ע"ב) ובסמ"ע שם (ס"ק ק"י) דמשכון לנכרי כמו ערב שלוף דוץ ועיקר שיעבודו על המשכון. והרי המשכון ביד הגוי ולא משתעבד לראשון מדר"נ ודו"ק: ד) שוב ראיתי שדבר זה טעות דכיון שהישראל ראשון יש לו ההלואה אצל האמצעי ברבית. הרי לא הגיע זמנו לגבות. והי' האמצעי יכול לגבות המעות אצל לוה שלו ולא הראשון. ע"כ שפיר שייך הרבית מלוה אחרון לאמצעי. וע"כ הא דסעיף ו' בכל ענין אפי' במתנה לשלם כל חודש ואפי' לית לי' נכסי לאמצעי. ודברי הרמ"א צ"ע. שו"ר בשערי משפט הקשה על הש"ך (סקי"ב) מהרמ"א כמו שהקשיתי עי"ש: יש ללמוד ממה שכתבתי דאם ישראל הי' לו ה) אך מלוה אצל גוי והגיע זמנו וגוי זה אין לו נכסים רק הלואה ברבית אצל ישראל שני וישראל זה בא לגבות הקרן והרבית שאצל הישראל שני על חובו שחייב לו הגוי שיעור הקרן והרבית דאסור ליקח הרבית שעלה אחר שהגיע זמנו של ראשון. אך אם הי' לו משכון לגוי מישראל שני לא שייך דר' נתן ויכול לגבות ישראל ראשון משני [לאחר שמחזיר לו העכו"ם המשכון] הקרן והרבית ודו"ק: סימן קצא א) שם ש"ך (ס"ק ט"ז) וכתב הטור דאף לר"ת אם ישראל שני מקבלם בשליחות ראשון אסור. ולפענ"ד שבמכוון השמיט הרמ"א דברי הטור אלו דהנה קשה לי על הרמ"א (סעיף ה') שכתב דאף לר"ת אין היתר אם ישראל ראשון כופה הגוי וגוי כופה ישראל.

הלא מפורש בתוס' דלר"ת למסקנא גם סיפא בנשא ונתן ביד ואי לא נונ"נ ביד מותר אף שהעמידו אצל ישראל וישראל מישראל שקיל. כ"ש כשנוטל מנכרי ונכרי מישראל: ב) וצ"ל משום דלהתוס' בשיטת ר"ת אין הישראל שני מתחייב לראשון כיון דאינו קונה המעות עבורו דחשיב שליחות לנכרי ואינו מתחייב לישראל ע"י מעות הגוי ונשאר לישראל החוב שהי' לו אצל הגוי והגוי אצל ישראל. והאי העמדה לא הועיל כלום. והרי נשאר הלואה ראשונה שבהיתר גמור. וע"כ אפי' ישראל נוטל מישראל מותר כיון שנוטל עבור הגוי שבהיתר גמור. משא"כ בזה שתחילת הלואה הי' באופן דמחזי כרבית דישראל כופה הגוי והגוי ישראל: ג) והרא"ש והטור דס"ל דאם שני מקבל בשליחות ראשון אסור. הרי דלא ס"ל כתירוץ התוס'. וכבר כתבנו (בסי' קפ"ח אות ד') דהטור לשיטתו (וכ"כ הרא"ש בפ"ק דקידושין דס"ל בעבד כנעני מהני אפי' בע"כ של עבד. וע"כ האחרון מתחייב לראשון בלא שליחות. אך מ"מ מותר כיון שהגוי הלוה לו כמ"ש הריטב"א: ד) ולפי זה מוכח דלא כהגהת מרדכי שברמ"א (סעיף ה') אלא דאפי' באשראי מותר אף דהראשון כופה לגוי וגוי לישראל שני. דמוכח כן מקו"ח דישראל לוקח מישראל. ולר"ת למסקנא מותר דלשיטתו הרי ישראל שני מתחייב לישראל ראשון ואעפי"כ מותר וע"כ באמת כתב הב"י דלהרא"ש והטור בכל ענין מותר דאזלי לטעמייהו כנ"ל. וע"כ הרמ"א דפסק כהגהת מרדכי דבאשראי אסור. ע"כ דס"ל דאין אחרון מתחייב לראשון בלא שיזכה תחילה המעות לראשון. וא"כ קשה קושיית התוס' דיעשה ישראל שני שליח לראשון וע"כ דבכה"ג חשיב שליח לנכרי ודלא כהטור. וע"כ אפי' שני מקבלו בשליחות ראשון מותר ודו"ק: סימן קצב א) סעיף ז' מחבר ישראל שאמר לנכרי לוה לי מעות ברבית מישראל בשמך והמלוה לא ידע שבשביל ישראל הם המלוה מותר והלוה עושה איסור.

דין זה אף שכתבו הטור בשם הרא"ש לפענ"ד אינו מוכרח שכן דעת הרא"ש. והגם שבפסקיו כתב וליכא איסורא לגבי מלוה דלא ידע. מ"מ כיון דלמלוה אין איסור גם ללוה אין איסור כמ"ש התוס' (דף ע'.) בענין מעות יתומים. וכן כתבו הפוסקים בענין להלות למומר. וכ"ש ברבית דרבנן דאין איסור ללוה רק משום לפני עור בשעת נתינה. והכא בשעת נתינה מותר למלוה אפי' יודע אז: ב והנה בתשובותיו דבריו סותרים זא"ז שבסי' המתחיל את אשר תמהת כתב דליכא איסורא רק ללוה ולא למלוה. ובסי' י"ח כתב וליכא איסורא לא ללוה ולא למלוה. וכיון שדבריו סותרים זא"ז בדרבנן נקטינן להקל. ועוד דגם בתשו' האוסרת לא אסר רק במשכון כי שם כתב הטעם שלא יאמין לו המלוה. וכן כתב שם בכמה תשו' ההיתר במשכון או משום שאינו מאמינו או משום דישראל אקנויי אקני כדלקמן סעיף ט' ובש"ך (סק"כ). וא"כ הלוה יודע בעצמו שהמשכון שלו ולא הקנה לו עושה איסור. אבל שלא במשכון כיון דליכא איסור למלוה. דבלא ידע לא אמרינן יש שליחות לגוי לחומרא. גם ללוה אין איסור כנ"ל. [ובזה יש ליישב קצת סתירת דברי הרא"ש ולומר שבסי' י"ח מיירי שלא במשכון שכן תשו' ר"י דמייתי שם הוא בהלואה גרידא. אך מסוף דבריו יראה דבמשכון קאי עיי"ש]: ג) איברא דאיכא לעיוני למה הצריך הרא"ש במשכון להיתרים דאקני לגוי או שאינו מאמינו שהרי כתב הרא"ש בתשו' (סי' כ"ו) דלר"ת דאין שליחות לנכרי אף לחומרא מותר בפשיטות אף בלא טעמא דאקנויי אקני לי' וא"כ כיון דבלא ידע קי"ל דאין שליחות גם לחומרא. למה צריך לטעמא דאקני: ד) ונראה ליישב דהנה ההיתר דמשכון הוא דהגוי הלוה והמשכון רק ערב. והרי מותר לישראל להיות ערב לישראל עבור נכרי. והנה בהא דישראל מותר להיות ערב לישראל עבור נכרי.

הקשה בשערי משפט מ"ש מעיסקא דאם המקבל מקבל עליו כל ההפסד כל הריוח שנוטל הנותן הוא רבית. דמן הדין להיות כל הריוח של המקבל דהלואה הוא לגבי' וה"נ כיון דישראל מקבל עליו האחריות [וכן קי"ל (בסי' קע"ג) במוכר שט"ח ומקבל עליו המוכר שאם לא יפרע הלוקח יפרע הוא חשיב רבית מה שגובה מלוקח יותר מדמי השכירה דכיון שמקבל אחריות הוי הלואה] כל הרבית שנוטל אצל הנכרי הוי רבית כיון שישראל מקבל עליו אחריות. ותירץ בשערי משפט בטוב טעם דבעיסקא נמי אם אין מקבל נוטל כלום מן הריוח הא מותר דלא הוי הלואה כיון שאינו נהנה כלום. ה"נ כיון שהמלוה נוטל כל הרבית: ה) ולפי זה בשולח גוי ללות עבורו שהמעות לישראל הנותן משכון והישראל נהנה. שפיר הוי רבית מה שלוקח מהנכרי כיון שאחריות על ישראל בעל המשכון. וע"כ נמי אין היתר משום שהמלוה אינו מתכוין ליטול מכיסו של ישראל. והוי דבר שאין מתכוין. דהתינח בלא משכון דמה שלוקח מגוי אין איסור דאין ישראל חסר רק משום שהישראל יצטרך אח"כ לשלם לנכרי והמלוה אינו מתכוין לזה כלל. ולא הוי פסיק רישי' כיון שלא ידע שהוא שלוחו של ישראל. אבל בישראל נותן משכון מה שנוטל מגוי ג"כ הוי רבית. דמן הדין הכל לישראל כיון שאחריות עליו ולא הוי דבר שאינו מתכוין רק שוגג שחישב שמעות אלו היתר ובאמת איסור המה ששייכים לישראל: ו) רק לר"ת שאין שליחות לנכרי כלל הרי ישראל הלוה לא קנה המעות בעת הלואת גוי והוי הישראל בעל המשכון ערב לבד. משא"כ לדידן דלחומרא יש שליחות ואמרינן דקנה ישראל המעות ואף שעיקר החיוב לגוי וישראל בעל המשכון ערב לבד. מ"מ כיון שאחריותו עליו והמעות שלו לחומרא. הרי כל מה שנוטל אף אצל הגוי רבית מישראל שקיל ואסור ודו"ק היטב:

ז) שו"ר בשערי משפט שהביא ג"כ דברי הרא"ש בתשו' (סי' י"ח) הנ"ל וגם נתעורר בקושיא הנ"ל בהלואת מומר ומסיים דהסומך להקל בזה באיסור דרבנן לא הפסיד. והנאני: סימן קצג א שם סעיף ט' מחבר נכרי שלוה מישראל מעות ברבית על המשכון ובשעת פדיית המשכון בא ישראל ואמר שלי הוא המשכון לא יאמינו המלוה וכו' ואם יודע שהמשכון של ישראל אסור להלות עליו וכו' וברמ"א וכל זה אינו אלא למאן דאית לי' שליחות לנכרי לחומרא אבל למאן דלית לי' מותר בכל ענין ולכן כתבו בשם ר"ת דמותר ליתן לכתחילה משכונות לגוי אפי' לעבדו ולשפחתו למשכנם אצל ישראל אחר אפי' הם ספריו והמלוה מכירן וכו' ב' אמר אברהם כל הסעיף הזה המחבר ורמ"א לפענ"ד צ"ע לדינא. והנה בהגה כתב וכל זה אינו אלא למאן דאית לי' שליחות לגוי לחומרא. אבל למאן דלית לי' מותר. ובאמת כן מפורש ברא"ש בתשו' (כלל י"ח) וביותר (בסי' כ"ו) דלר"ת אפי' בלא טעמא דאקנויי אקני לי' מותר. והנה הטעם בזה צ"ל דעיקר חיוב על הנכרי והמשכון רק ערב. ועי' בתמים דעים (סי' מ"ז) וכן משמע בחי' הר"ן ולקמן בש"ע (סעיף י"ז) בלוה ושליח ישראלים ולוה מגוי על משכון משלח אם אחריות גם על שליח אסור אלמא משכון רק ערב דאם הי' נחשב קבלן הי' מותר לדעת הר"ן וי"א דלקמן (סי' ק"ע). וע"כ דהוי רק ערב. וע"כ מותר במשכון של ישראל ולוה הגוי. והטעם בזה דמשכון רק ערב נראה משום דנכרי מישראל לא קנה משכון. והוי רק שיעבוד כמו שאר נכסיו דאינון ערבין בי': ג) אך לפי"ז בנידון דידן שהמשכון של ישראל והמלוה ישראל כיון דישראל מישראל קונה משכון לא חשיב המשכון ערב. דאל"כ למה קידשה במשכון דאחרים מקודשת הא לא סמכא דעתה שמא ימחול גוף החוב. וממילא יפקע שיעבוד המשכון אלא ודאי כיון דקונה משכון חשיב שיעבוד עצמו המשכון.

וכן מפורש ברמב"ם (פי"ג מהלכות מלוה ולוה הלכה ג') ובהה"מ שם דיכול לגבות ממשכון ולמוכרו בלתי תביעת הלוה. והה"מ כתב פשוט הוא אלא שהגאון כתב שצריך להודיעו להלוה שאם רוצה לפדות הוא קודם. ועכ"פ אין הידיעה מצד שצריך לתבוע הלוה תחילה. הרי דהמשכון הוא שיעבוד עצמו. והטעם משום דקונה משכון. וא"כ למה מותר במשכון ישראל ומלוה ישראל: ד) י"ל דהרא"ש לטעמי' כמ"ש הטור בשמו (סי' ע"ג) דגם במשכון צריך לתובעו תחילה אך דקשה על זה מקידושין דא"כ אם ימחול יפסוק שיעבוד המשכון והעיקר נראה] דתחילת נתינת המשכון ודאי אינו לקנין כמו שמוכח ממ"ש הר"י מיגאש הביאו הר"ן ריש פרק שבועות הדיינים דאין משיכה למשכון כיון דאינו קנין לגופו ולכאורה קשה דא"כ איך מהני קידשה במשכון דאחרים הא אין האשה קונה המשכון במשיכה. וצ"ל כיון דקונה משכון הוי משיכה לגופו. אך תחילת נתינת המשכון רק לשיעבוד ע"כ לא מהני בי' משיכה רק הלואת מעות. דמעות קונה אותו לשיעבודו. ולאחר שנשתעבד המשכון. שוב גזירת הכתוב בע"ח קונה משכון. ושוב מהני בי' משיכה. מ"מ מוכח דתחילת נתינת המשכון רק שיעבוד והוי רק ערב: ה) ובזה אין לומר דכיון שנשתעבד שוב קונה משכון ואסור. דלא מבעיא לדעת בעה"ת שהביא הטור (סי' צ"ז סעיף נ') שבערב אין נוהג דין השבת העבוט וכיון דהלוה עצמו לא נתחייב רק המשכון נעשה ערב ואין בו השבת עבוט ודינו כמו ישראל מנכרי דאינו קונה משכון כיון דליתי' בהשבת עבוט ולך תהי' צדקה ה"נ בערב כיון דליתי' בולך תהי' צדקה אינו קונה משכון ודו"ק: אלא ו) אלא אפי' לדעת הרמ"ה שהביא הטור שם (סעיף כ"ה) דבערב נוהג דין השבת העבוט. מ"מ ודאי לא אמרה תורה בע"ח קונה משכון אלא כשהבעל המשכון חייב הוא קונה אותו בחובו שיש לו עליו.

אבל כשאינו חייב והוא רק ערב אם לא יפרע הגוי איך יקנה אותו עכשיו קנין עצמי אף אם לא יתבע הגוי. וזה פשוט וברור. הנה ביארנו ת"ל דברי הרא"ש יפה במ"ש דלר"ת מותר בפשיטות. וזה דברי ר"ת שהביא בהגה לקמן: ז) איברא א דקשה ע"ז דהא הרא"ש הוא הסובר לקמן (סעיף י"ז) דאפי' אחריות גם על השליח מותר עי"ש בש"ך (ס"ק נ"א). ע"כ דס"ל המשכון עכ"פ דין ערב קבלן עליו. וא"כ איך מותר משכונו של ישראל למלוה ישראל. הא בע"ק לישראל עבור נכרי לכ"ע אסור כדלקמן סי' ק"ע [לבד הרשב"א בתשו' המיוחסת שמתיר גם בזה ודעת יחידית היא] בש"ך סק"ג: ח והנראה לי בדעת הרא"ש דאזיל בשיטת מהר"מ רבו וכן משמעות דברי הראב"ד בתמים דעים סי' מ"ז] בחו"מ (סי' ע"ב) בב"י ובסמ"ע (ס"ק ק"י) דמשכון לנכרי כמו ערב שלוף דוץ [וזה שכתב הרא"ש בפסקיו שהעכו"ם סומך על משכונו ומתיר לקמן (סעיף י"ז) אפי' אחריות על השליח ג"כ כיון דמה שמלוה הגוי הוא רק מחמת המשכון ולא מחמת ישראל השליח. וכיון דלאו בגרמת השליח הלוה לו לא חשיב השליח מלוה. דכל הטעם שחשיב השליח מלוה כיון דמחמתו הלוה לו המשלח וכמ"ש באריכות לעיל]. ומכל מקום ניחא הא דמתיר ללות על משכון ע"י שליח גוי דהרא"ש לטעמי' בקידושין בסוגיא דמנה אין כאן משכון אין כאן. דהטעם דאי אפשר לחול שיעבוד נכסי בלא שיעבוד הגוף. וא"כ אי אפשר למשכון של ישראל להשתעבד לישראל שני כיון שהישראל עצמו אינו חייב לו רק שיהי' ערב לשיעבוד הגוף שיש לו על הנכרי: ט) ואף דישראל המלוה לנכרי בדיניהם דיינינן לי' דאזיל בתר משכון. מ"מ כיון שבאמת המשכון של ישראל אי אפשר למשכונו להשתעבד בלא שיעבוד גופו רק שיהי' ערב לשיעבוד גוף הנכרי. אבל בהא דלקמן (סעיף י"ז) בשנכרי הוא המלוה בדיניהם עיקר שיעבוד על המשכון ומותר.

ואף אם תאמר דאף שגובין תחילה ממשכון מ"מ אין הגוביינא רק לפרוע שיעבוד גוף הנכרי. מ"מ כיון שעיקר סמיכתו על המשכון לא חשיב ישראל השליח המלוה (כמ"ש בשני חצאי מרובע באות ח'). ועוד דמ"מ כיון שאינו יכול לתבוע השליח תחילה. א"כ השליח כשפורע חובו של לוה הוא פורע: י) וכל זה הרא"ש והר"ת לטעמייהו בפ"ק דקידושין שמדמים הנותן לחבירו מתנה ונתן לו משכון עליו לקידושין דאינו מתחייב דאין שיעבוד משכון בלא שיעבוד הגוף. אבל דעת הרמב"ן והרשב"א שם דבאמת מתחייב המשכון רק משום דאגיד גבי' דבעל לא הוי קידושין. ומזה למדו דכתב לה שטרא אדמי אינה מקודשת. וכן פסק הרמ"א באהע"ז (סי' כ"ט). הרי דס"ל דבאמת משתעבד המשכון. וכיון שבדיניהם המשכון ערב שלוף דוץ ואינו יכול לתבוע הנכרי רק המשכון ואסור וכדלקמן סי' ק"ע דאסור ישראל להיות ערב לישראל עבור נכרי כיון דבדיניהם אינו יכול לתבוע הנכרי. ה"נ בזה: יא) ואמנם כי באהע"ז הקשה הח"מ על הרמ"א איך החליט לקולא כדעת הרמב"ן ורשב"א. וכתב דהוי ספיקא דדינא. וא"כ גם נ"ד הוי ספיקא דדינא דלהרמב"ן ורשב"א הוי רבית של תורה. וע"כ כתב בחי' הר"ן שהרמב"ן לא רצה לסמוך על היתר דאקנויי אקני לי'. והיינו משום דלהרמב"ן כשלא הקנה לו הוי איסור תורה החמיר. והר"י בעל התוס' לטעמי' בקידושין כנ"ל. וא"כ כל סעיף זה צ"ע לדינא: יב) ואף דלקמן (סעיף י"ז) פסק המחבר כהר"ן בחי' דמשכון מישראל לנכרי רק ערב. הלא כתב הש"ך שם דהיינו כשהמשכון אינו טוב. כל כך. אבל כשהמשכון טוב הוא קבלן. וכן כתב הראב"ן סי' קי"ב כמהר"ם דדינא דגוי דאזיל בתר משכון כמהר"ם. והסמ"ע בסי' ע"ב תמה על המחבר שהשמיט דברי מהר"ם והש"ך שם יישב דהמחבר לשיטתו לא הי' צריך להביאו. ועל רמ"א קשה קצת עיי"ש. א"כ דברי מהר"ם וראב"ן אלו הלכה. וא"כ סעיף זה צ"ע לדינא.