שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 60

מ"ש משוכר שאין המשכיר יכול להוציאו בתוך הזמן. ובדברי הר"ן שם מפורש דפלוגתא הוא בדינא שכתב בסוף והלכתא כאתרא דמסלקי: ד ונראה דטעמא דמילתא כיון שיכול לסלקו מגוף החוב בתוך הזמן כמו כל לוה שיכול לסלק המלוה בתוך הזמן דזה אינו הפקעת זכות המלוה ממילא מסולק מן השדה דאינו אלא משכון לחוב והוא כמו ערב וכל היכא דליכא לוה ליכא ערב. ואף דבמשכון מטלטלי משמע בפ"ק דקידושין שאין המשכון כמו ערב אל החוב שנאמר כל היכא דליכא ערב. דא"כ אם מכר המשכון יוכל למחול החוב וע"כ הלוקח מחזיר המשכון. וא"כ איך יכול לקדש במשכון דאחרים הלא לא סמכה דעתה. אלא ודאי המשכון כמו מכירה עד שיחזור לו מעותיו. שאני משכון מטלטלי דבע"ח קונה משכון. אבל משכון קרקע דלא קני לי' ועי' בעה"מ פסחים שמעתא דלמפרע הוא גובה] הוא רק ערבות: ה) ואתרא דלא מסלקי ס"ל כיון שאוכל פירותיו לא דמי לשאר שיעבוד קרקע והוי מכירה כמו משכון מטלטלי [ובדברי הר"ן בתי' פרק השולח מפורש שאף באתרא דלא מסלקי מהני מחילה ולא דמי למשכון מטלטלי עי"ש. צ"ל הטעם דאינו יכול לסלקו בתוך הזמן משום דהזמן נעשה לטובת המלוה ג"כ שמכח זה אוכל הפירות. ועוד אנופף ידי בעז"ה בדברי הר"ן אלו]: ו) וע"כ באתרא דמסלקי שביעית משמטת. דאף דמוחזק בשדה כשיעור מעותיו דממנ"פ או אוכל פירות השדה או יקבל מעותיו. מ"מ חיוב גופו שביעית משמטת שלא יוכל לתובעו מעותיו. וממילא מסתלק מן השדה כאילו סלקוהו בתוך זמנו שמסתלק מהשדה מטעם זה. וע"כ ניחא דברי רבינו אפרים דכל זמן שלא נמחל החוב הרי מוחזק בשדה כשיעור מעותיו ואפוקי מיני' הוא: ז) אלא דאכתי קשה דלפי זה גוף החוב אינו יוצא בדיינים ואינו יכול לתובעו מעותיו. וע"כ כשהלוה אומר כשאינו רוצה לפרוע הוא קונה החוב לגמרי וכמו בגזל גוי כיון שהוא מותר שוב קונה אותו.

ה"נ כיון שמותר ללוה להפקיע חוב א"ר א"כ הוא קונה אותו. וכמבואר אצלינו בסי' קס"ו אות ה') באריכות. וה"נ גוף החוב דלאו אפוקי מיני' לדעת ר"א ושוב יסתלק מן השדה: ח) אך נראה דלק"מ דהנה צריך להבין למר ברי' דר' יוסף משמי' דרבא דאמר אכל שיעור זוזי מסלקינן לי' ולא מחשבינן משטרא לשטרא. מה נ"מ בין חוב זה לחוב אחר. הלא גם חוב זה עצמו היתר גמור הוא. ואם יכול לוה לעכב חוב עבור האבק רבית גם חוב אחר יעכב. ונראה לי מכאן דבר חדש וכבר דברנו בו (בסי' קנ"ב). דאין נגמר האיסור רבית עד שיגבה גם הקרן. דכל זמן שלא גבה הקרן לא חשיב שנתרבה ממונו מאשר הי' קודם הלואה. וכ"ש שהלוה לא חשיב נחסר מאשר הי' לו מתחילה דחוב לא חשיב חסרון. ומה"ט פורע חוב פטור ומקדש במלוה אינה מקודשת] וע"כ כשגובה החוב שלקח ממנו הרבית נעשה האיסור למפרע ואסור לגבותו. ע"כ ס"ל למר ברי' דר' יוסף משמי' דרבא אכל שיעור זוזי מסלקינן לי' שלא יעשה איסור בלקיחת הקרן אחר שכבר אכל הרבית. אבל לא מחשבינן משטרא לשטרא שחוב משטר זה אין לו ענין להאיסור. ורב אשי ס"ל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיני' הוא. דחשיב החוב בידו במה שמוחזק בשדה וכאילו גבה חובו. וא"כ משעת אכילת פירות עבדי' לאיסורא: ט) מעתה ניחא מה שהקשיתי על רבינו אפרים כיון שגוף החוב יכול לעכב וקונה אותו ממילא יסתלק מהשדה. ולפמ"ש ניחא דמ"מ בעת שאכל פירות השדה לא הי' נמחל החוב שעדיין לא רצה הלוה להפקיעו ורבית ממון גמור הוא כל זמן שלא הפקיעו הלוה ונתבאר בדברינו (בסי' קס"ו) באריכות. וכל זמן שלא נמחל החוב הרי הוא מוחזק בשדה כשיעור ממונו. והרי נתרבה ממונו ועבדי' לאיסורא. ושוב גם גוף החוב אינו יכול לעכב כמו שאינו יכול לעכב חוב אחר דמ"ש. והשתא שפיר מוכיח הרא"ש בפרק הפועלים דגם בחוב גרידא אפוקי מיני' הוא.

דאל"כ הרי קנה החוב וממילא מסתלק מהשדה כנ"ל: י) ובמה שכתבתי שאין איסור רבית נגמר עד שיגבה החוב ניחא ליישב סוגיא דבדף ס"ב. מה קום עשה לקרוע שטרא. ומקשה אי שטר העומד לגבות כגבוי דמי הא עבדי' לאיסורא. וקשה טובא חדא מה שפירש"י והתוס' דהכא במאי עסקינן כשלא גבה הרבית. והעיקר חסר מן הספר. דנצטרך לומר דלא מיירי מלאו דאל תקח מאתו דמיירי בו עד השתא. רק מלאו דלא תשימון. והא דשומא מילתא קאמר לה הש"ס בסוף הסוגיא ומתחילה לא מיירי כלל משומא. ועוד דמקשה אי שטר העומד לגבות כגבוי דמי הא עבדי' לאיסורא. ואיך הוא עומד. אדרבא אינו עומד לגבות מחמת איסור רבית. ובכל מקום אמרינן כל העומד לזרוק כל העומד לשרוף מחמת מצות זריקה ושריפה. וה"נ מחמת איסור רבית אינו עומד לגבות. ואף שאם נאמר כגבוי שוב יהי' מותר לגבותו. מ"מ איך נעשה תחילה עומד לגבות. ועוד דלשון הא עבדי' לאיסורי' קשה. והי' לומר אי כגבוי הלא אינה יוצאה בדיינין: יי יא) אך לפמ"ש מיירי שפיר שגבה הרבית מדי חודש בחדשו ועדיין החוב קיים. ובזה הדין לרבינו אפרים אף למ"ד ר"ק אינה יוצאה בדיינין דאינו גובה החוב. דעדיין לא נגמר איסור רבית עד שגובה גם הקרן. ואיסור דאל תקח מתלי תלי אם יגבה הקרן לבסוף יעבור למפרע על הרבית שלקח. וכשקורע השטר נפטר מהלאו. ושפיר קאי על הלאו דעל תקח מאתו. והפירוש דמתלי תלי הלאו דאל תקח כמו לפירש"י והתוס' הלאו דלא תשימון. ופריך אי שטר העומד לגבות כגבוי דמי הא עבדי' לאיסורי'. דקודם שגבה הרבית הי' השטר כגבוי ובעת לקיחת הרבית עובר על האיסור דנתרבה ממונו דהקרן הוא בידו מכבר. דקודם שלקח הרבית שפיר הוה עומד לגבות. וכיון דעבדי' לאיסורי' בלקיחת הרבית השתא החוב כשאר חוב דעלמא. וניחא שפיר לשון עבדי' לאיסורי'.

ומקום הניחו לי רבותינו הקדמונים ז"ל בפי' הסוגיא: סימן קפז א) שם סעיף ג' ברמ"א בסופו מי שאינו צריך ללות מעות רק לטובת מלוה אומר לו בנה לך חורבה זו וכל מה שתוציא ע"ז עלי לשלם לך וכל זמן שאיני משלם לך דור בו בחנם מותר הואיל ואין כאן הלואה רק עשה לטובת המלוה. ק"ל דדין זה כתב בעה"ת בשם תשו' הרי"ף כמ"ש בב"י. ולכאורה נראה דהרי"ף לטעמי' ולדידן דין זה ליתא. דנהי דתחילת הלואה לצורך המלוה. מ"מ אחר שבנה חורבה כיון שבידו לתובעו אח"כ כמבואר בב"י לשון תשו' הרי"ף וכשתתבעם כו'. וכל זמן שאינו תובעו הוא דר בבית ואז שפיר הוי רבית דחשיב הלואה מה שאינו תובעו. דהסכמת רוב הפוסקים דבשעת הרוחת הזמן כשעת הלואה כמ"ש הש"ך (סק"ח). וה"ה כשאינו תובעו ומניח המעות בידו בשכר הדירה דחשיב ר"ק כמ"ש הש"ך (סק"ה) דאפי' אינו מרויח לו זמן בפירוש רק כשבא לתובעו אמר לו דור בחצירי בשכר הלואתך והוא דר בו ומניח המעות בידו הוי ר"ק. וזאת הלואה לצורך הלוה שאינו פורע לו. והמעות בכיס הלוה עד שיוצא מן הבית והוי ר"ק דכך הי' התנאי ואף דבשעת התנאי לא הי' רבית. מ"מ כיון שאח"כ חשיב ג"כ הלואה ותנאי דמתחילה נשאר הוי ר"ק: הרי"ף לא קשה דאזיל לטעמי' דאין ר"ק אלא ב) ועל בשעת הלואה. אבל לא בשעת הרוחת הזמן כמ"ש הרמב"ם בשם רבותיו. וידוע שרבותיו של הרמב"ם הם הרי"ף [והר"י מיגאש]. וכיון דלא חשיב רק רבית דרבנן. ובדרבנן אמרינן יש ברירה. וכשאינו תובעו רק אחר זמן יש ברירה דלא נתחייב לו מתחילה לשלם רק כשיתבענו ולא הוי הלואה אח"כ במה שאינו תובעו רק מתחילה ואז הי' ההלואה לטובת המלוה שצריך לחורבה. משא"כ לדידן דהוי ר"ק ובדאורייתא אין ברירה. ואף דלשון הש"ע וכל זמן שאיני משלם לך דור בה ונאמר שאין בידו לתובעו. מ"מ כיון שאם יסלקנו יצא מן הבית.

וכל זמן שאינו מסלקו הוא דר בה ג"כ חשיב ר"ק כדמוכח בתוס' (ע"ג:) בד"ה דסתם משכנתא וברמ"א (סי' קס"ט סעיף כ') ובריטב"א (ע"א) עיי"ש: ג) ונראה ליישב דהנה (בסי' קע"ג ברמ"א סעיף י"ד) באמר לו תשלם לי כל אחת בעת שתיקח מותר. והוא מדברי רב האי גאון. ובודאי מיירי שקנה כולם תיכף. ומ"מ לא חשיב רבית אם נתייקר ואין כאן אגר נטר שאינו ממתין לו כלום. דמעיקר הדין אין חיוב לשלם קודם שנוטל המקח. דלמה ישלם ואין המקח בידו. ומ"מ מטעם זה לבד אין מתירין רק בצירוף טעמא דחטין מי קדחי באכלבאי כמו שביארנו היטב בעז"ה (בסי' רי"ג) עיי"ש שביארנו שגם בקרקע אמרינן כן. ומ"מ הטעם ראשון סגי לאפוקי מתורת ר"ק. וע"כ ה"נ מן הדין אינו מחויב לשלם לו הוצאותיו קודם שלוקח החורבה לעצמו. ואין כאן ר"ק. ושוב בדרבנן אמרינן יש ברירה דמתחילה לא נתחייב לו רק בעת שיתבענו כלשון הב"י. או בעת שירצה לשלם לו כלשון הרמ"א. ואין כאן רבית אח"כ רק בעת העמדת החורבה. ואז הי' הלואה לצורך המלוה ודו"ק היטב: ד) ועוד נראה כיון דבשעת פסיקה אינו רבית והוא משלם בסוף מחמת פסיקה ראשונה שאיננה רבית מותר. ודמי להא דלקמן (סי' קע"ו סעיף ט"ו) בפוסק נדוניא ומתנה שכל זמן שיניח הנדוניא אצלו יתן לו כך וכך דמותר דהוי כמוסיף בנדוניא כיון שאז לא הלוה לו כלל [אבל אם אחר שנתחייב נדוניא הוסיף לו כל זמן שלא ישלם הנדוניא אסור דנוטל רבית עבור שמרויח לו זמן מעותיו שמחויב לו] ולא חשיב אח"כ רבית ממה שמרויח לו אח"כ. שהרי בידו הי' לתובעו שכן הלשון שכל זמן שמניח לו הנדוניא מכלל שבידו לתובעו. או אפי' אין בידו לתובעו רק שבידו לסלקו יחשב רבית כהא דעובדא דרב מרי ורבא (ע"ג:) וכהא דסי' קס"ט סעיף כ' בהגה. וע"כ כיון דמתחייב אח"כ מחמת פסיקה ראשונה שלא הי' רבית מותר. וטעמא רבה איכא בהא.

דכל רבית שאסרה תורה אף דמדעתי' כתב הריטב"א דחשבה רחמנא כמחילה באונס. והכא בשעת חיוב לא הי' אונס דאז לא הי' רבית. ואינו דומה להא דסי' קס"ט סעיף כ' דאז גם בעת הפסיקה הי' רבית ובאונס הי'. רק דכל זמן שהי' אצל הגוי מותר דלנכרי תשיך. אבל עכשיו הרי לישראל נתחייב הרבית מה שאין כן כשתחילת פסיקה לא הי' רבית כהא דרשב"א בנדוניות חתנים. וכן בנ"ד תחילת פסיקה לא הי' רבית כיון שלא הי' לצורך הלוה ולא הי' אונס כלל ואח"כ משלם מחמת פסיקה ראשונה: סימן קפח פתיחה לסי' קס"ט א) ב"מ (דף ע"א ע"ב) בתוד"ה בשלמא תימה אמאי לא הוי רבית גמור שהרי נעשה ישראל שני שלוחו לקבל חובו מידו של נכרי. ועיין מה שתירצו דכיון שהממון של נכרי אי אפשר שנעשה שלוחו של ישראל לבד. והנה הטור בשם ר"ת חולק על זה שכתב דאם נעשה שלוחו של ישראל המלוה ראשון באמת אסור. ונראה דהא דפשיטא להו להתוס' בקושייתם שנעשה שלוחו. משום דאל"כ במה יתחייב ישראל שני לישראל ראשון כיון דאין שליחות לנכרי: ב) אך נ"ל עפ"י המבואר בפ"ק דקידושין בהילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני. והנה הא דמהני בעבד כנעני כסף ע"י אחרים. איתא שם בסוגיא דאפי' לר"מ דאמר חוב הוא לעבד מהני אפי' שלא מדעתו של עבד משום דקבלת רבו גרמה לו. וע"כ מוכח דהילך מנה מהני אפי' בלא שליחות דבקבלתה לבד מקודשת. והנה בפ"ק דגיטין בהא דנעשה כאומר משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך. ולכאורה במה משתעבד לאחר. וע"כ לומר ג"כ מדין הילך מנה והתקדשי לפלוני. ומהתם נמי מוכח דלאו מדין שליחות. דאי מדין שליחות א"כ כדפריך אלא מעתה הקנה לנולדים כו' ואפי' לר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל כו' מאי שיאטי' דר"מ כאן דכיון דליתנהו בשעת מתן מעות למי נעשה שליח. ואפי' הי' בעולם אלא שהי' קטנים אז ג"כ לא יועיל.

אלא ודאי דאומר הילך מנה והתחייב לפלוני ג"כ מהני ואפי' בלא שליחות ודו"ק: ג) וע"כ אי לאו דלחומרא יש שליחות לנכרי הי' מותר אף בהעמידו אצל ישראל דישראל שני אינו נעשה שליח לראשון. ומ"מ מתחייב לראשון דנכרי אומר לישראל שני הילך מנה והתחייב לראשון קרן ורבית ומהני כנ"ל. ומ"מ אין איסור שהרי הישראל לא הלוה לו כלל. והיינו דפריך אלא רישא כיון דאין שליחות לנכרי איהו דשקיל מיני' רביתא שהרי הישראל הלוה לו שיתחייב לנכרי קרן ורבית. וזה מהני מדין עבד כנעני ואסור דמה שמתחייב לנכרי על פיו כאילו מתחייב לו מדין ערב ואסור. ובסיפא אסור לחומרא דמדרבנן לחומרא יש שליחות. וחשיב כאילו הישראל הלוה לו. שהרי הנכרי הלוה לישראל על פיו של ישראל ראשון שפטרו מחמת שהלוה לישראל שני כדי שיתחייב לראשון ודו"ק. זה נ"ל בשיטת ר"ת שוב מצאתי הדברים בריטב"א בקצרה עיי"ש: ד) ולהתוס' צ"ל דס"ל כדעת הרי"ף והרמב"ם דלמה דקי"ל כרבנן דאמרו זכות הוא לעבד לא מהני כסף ע"י אחרים בע"כ דעבד. דלדידהו הא דמהני כסף ע"י אחרים הוא רק משום דזכות הוא. וכן כתבו רש"י והתוס' בקידושין (כ"ג.) בתוד"ה ר"ש אומר עיי"ש. וע"כ אי אפשר ללוה אחרון להתחייב למלוה ראשון [אלא א"כ יזכה בהם לוה אחרון למלוה ראשון. דבלא זכי' אי אפשר] כיון שאחד מהם גוי ברישא מלוה ראשון בסיפא האמצעי. ואי אפשר שנעשה אמצעי שליח למלוה ראשון. והריטב"א לשיטתו בפ"ק דקידושין דחולק על רש"י שפירש שהשני שלוחו אלא דאפי' אין השני שלוחו מקודשת עיי"ש. וכן דעת הטור בסי' זה שכתב להדיא דאם האמצעי גוי יכול אחרון לזכות לראשון דלא כתירוץ התוס'. והיינו דהטור לשיטתו דבעבד כנעני מהני אפי' בע"כ דעבד. וע"כ לא קשה קושיית התוס' וכתי' הריטב"א:

ה) ומכל מקום בהא התוס' מודים דאם ישראל הלוה לחבירו שיתחייב קרן ורבית לגוי בשטר הוי ר"ק כמפורש בסעיף א' בלי חולק. וכן להיפוך אם הגוי הלוה לישראל כדי שיתחייב לישראל אחר קרן ורבית מותר כמפורש בריטב"א: ו) אך לכאורה קשה ע"ז מהא דאיתא שם בגמ' ובש"ע (סי' ק"ע) בישראל נעשה ערב שלוף דוץ לנכרי עבור ישראל אסור. דישראל מישראל שקיל רביתא. דערב נתחייב לגוי ולוה לערב. וקשה להתוס' במה נתחייב הלוה לערב כיון דהלוה לא קנה המעות עבור הערב. [ויחזור] ויזכם לעצמו מערב] דחשיב שליחות לנכרי להתוס' ואי משום דערב על פיו הוציא ונתחייב לגוי הלא נתחייב לגוי גם רבית. ואם אתה חושב מה שנתחייב לגוי ופורע לו שעפ"י הלוה עשה זאת וכאילו נתן זה ללוה. א"כ הרי נתן ללוה גם הרבית שנותן לגוי. ומה שהלוה הוא נוטל. ואין כאן רבית מלוה לערב כלל: ז) ולשיטת הריטב"א דנתחייב לערב בהלואת הגוי מ"מ הו"ל כאמר לו הגוי אני מלוך מעות שהתחייב לישראל הערב קרן ורבית דמותר כדברי ריטב"א הנ"ל. גם צריך להבין הא דמשני הש"ס באומר תנם ע"ג קרקע והפטר. ומפורש בתוס' שהלוה נוטלו בצווי הנכרי להתחייב לו קרן ורבית. וקשה איך יתחייב לו כיון שהגוי לא קנה המעות. וכן בתוס' כשהגוי אומר לו תנם לפלוני והפטר ואני אתנה עמו שיתן לו קרן ורבית איך יכול להתנות עמו. הלא הגוי לא נתן לו שום מעות: ח) וליישב נראה עפימ"ש הרשב"א קידושין (ח':) באמר לה התקדשי בככר תנהו לכלב רץ אחרי' דמקודשת בההיא הנאה דמצלי נפשה מיני' גמרה ומקניא נפשה. וכתב הרשב"א דלאו בככר שזרק לכלב מקדשה. אלא מחמת הנאת הצלה דשוה לדידה פרוטה עיי"ש. הרי דהנאה שבא לה מחמתו חשיב שהוא עשה לה הנאה זו. (ואף דלכאורה יש לדמותו לשיסה בו הנחש וכלב דחשיב גרמא ולא מחויב משום מזיק. וה"נ לא יחשב מהנה.

אך באמת בשיסה דפטור משום דאין הנאה לנחש וכלב בנשיכה ע"כ לאו ברי הזיקא. וע"כ המעמיד בהמת חבירו על גבי קמת חבירו חייב אפי' ברה"ר מטעם אדם המזיק. וכמו שביאר זה האבן העוזר בסי' שכ"ח. וה"נ ודאי אם פייס הכלב בדברים לבד שלא ישכנו הוי גרמא לבד. ואי אפשר לקדשה בהנאה דמטא לה אלא אם כן קידשה בשכר פעולת הפיוס. אבל בזרק לו ככר. דומה למעמיד ע"ג קמה דחשיב ברי הזיקא דודאי יאכל להנאתו. וה"נ ודאי ינית האשה שאין לו הנאה בנשיכתה וירוץ אחר הככר וברי הנאתה ולאו גרמא הוא וחשיב נתינה]. ומ"מ נראה דהיינו דוקא בשהככר שוה פרוטה. אבל אם אינו שוה פרוטה אף שההצלה שוה פרוטה לא חשיב שנתן לה פרוטה. שהרי אם היתה מעבורת לפניו ואמר טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו: ט) ונשוב לנ"ד דבערב שלוף דוץ אין הגוי המלוה מתנה עם הלוה שיתחייב לערב דמה איכפת לי' בזה. שאף אם לא יתחייב הלוה לערב יתחייב הערב אליו שהערב אמר למלוה תן לו ואני ערב ולא התנה הערב עם המלוה שיתנה עם הלוה שיתחייב אליו. וע"כ כיון שעפ"י הערב שנתחייב למלוה נתן המלוה המעות ללוה כיון דמחמת הערב הגיע אליו המעות כאילו הערב נתן לו המעות כיון דמחמתו ובהוצאת ממונו בא אליו המעות. וכמו בכלב רץ אחרי' כיון דמחמתו ובהוצאת ככרו הגיע לה הנאה שניצלת חשיב שהוא עשה ההצלה ומקדשה בכך כנ"ל דברי הרשב"א. וע"כ הערב מתנה עם הלוה שיתחייב לו בהנאת הממון שבא לידו כאילו הוא הלוה לו הממון ושפיר חשיב רבית: י) אבל בנ"ד שהעמיד האמצעי את הלוה האחרון אצל המלוה ראשון שהוא יתחייב לראשון קרן ורבית. ועי"ז פוטר המלוה ראשון את האמצעי אבל כל זמן שאין הלוה אחרון מחויב לראשון לא פטר את האמצעי שאין כוונת הראשון הלואת הלוה אחרון רק שיתחייב לו קרן ורבית.

וא"כ אין הראשון יכול להתנות עם האחרון שיתחייב לו קרן ורבית משום שעפ"י דיבורו אל האמצעי הגיע אליו המעות דכיון שעדיין כל זמן שהאחרון לא נתחייב לראשון לא פטרו לאמצעי. והוי דברים לבד: יא) ובודאי מי שביקש לאחד שיתן ממון לאחר והועיל אצלו דאין האחר מחויב למי שביקש ככל הנאת הממון דאין לו אלא שכרו פעולת הבקשה. ה"נ כיון שלא פטרו הראשון. ואין הראשון יכול להתנות עמו שיתן לו קרן ורבית דלא חשיב כלל שמלוה לו הראשון. וע"כ האמצעי מתנה עם האחרון שיתן קרן ורבית לראשון לדעת הריטב"א כדין הילך מנה ולהתוס' האחרון מתחייב לאמצעי. ומשני באמר תנם ע"ג קרקע והפטר היינו שיזמין המעות לשני ליטלו בחנם. וכיון שהגיע הנאה אל השני מכח הראשון ובהוצאת ממונו חשיב שהוא הלוה לו כמו ערב שלוף דוץ דחשיב מלוה כיון שבהוצאת ממונו הגיע ממון ללוה. וכן באמר תנם לפלוני והפטר ואני אתנה עמו שיתן לי קרן ורבית [דמדאורייתא מותר רק מדרבנן מחזי כשני הלוה לו] היינו ג"כ דכיון שפטר הראשון את האמצעי תיכף אף קודם שנתחייב לו האחרון שפיר חשיב בהוצאת ממונו הגיע לשני הממון ויכול להתנות עמו: יב) ואם אמר תנם לפלוני ואני אתנה עמו ולא אמר בפירוש והפטר. לכאורה יש לדמותו להא דקידושין (ח':) התקדשי לי במנה תנהו לפלוני דמפורש ברש"י ותוס' דאי לאו דהוא כמשטה בו היתה מקודשת. והכא כיון דלאו כמשטה הרי נפטר האמצעי אך י"ל כיון דלא אמר בפירוש והפטר ואני אתנה עמו דמשמעות זה דיפטור קודם אין דעתו לפוטרו עד שיתחייב' לו השני וא"כ אינו יכול להתנות עמו כנ"ל. ובזה נשלם הפתיחה: סימן קפט א) סעיף א' ישראל שלוה מעות מנכרי ברבית וביקש להחזירם לו ואמר לו חבירו תנם לי ואני אעלה לו כדרך שאתה מעלה לו אסור ואפי' כתב ישראל שני שטר לעכו"ם בשמו אסור. וברמ"א דהוי רבית קצוצה.