שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 59

כן י"ל על דרך פלפול: ה' בגמ' שם מקשה לר"נ דאמר דאי לית לי' אורחא למיזל למישן לא ממע"ש דמחללין על מעות שנפסלו ויוצאין במדינה אחרת ואע"ג דלית לי' אורחא להתם. והקשה הראב"ד דטפי הוה לי' לאקשויי לרב דאפי' אית לי' אורחא לא מהני. ולמה דמשני כשאין מלכיות מקפידות י"ל בזה גם רב יודה כיון שיכול להוציאן במקומו לבני מדינה אחרת הבאים. אך למה דס"ד טפי הו"ל להקשות לרב. ב' דברי המרדכי תמוהים מאוד שכתב דאם ההלואה בעין אומר לו הרי שלך לפניך דלא גרע מגזלן. ותמוה מאוד דגזלן נמי היכא דקני לי' לא מצי אמר הרי שלך לפניך כדאיתא במרובה דאי יאוש קונה לא מצי אמר הרי שלך לפניך. ולוה הא קני לי' דמלוה להוצאה נתנה. ומה"ט המקדש במלוה אינה מקודשת. וקי"ל מלוה לאו ברשות בעלים לחזרה. ג' קושיית המחנה אפרים (דיני רבית סי' כ"ו) למה שכתבו הפוסקים שאם הלוהו סתם מה שהלוהו משלם לו אפי' התנה ליתן מטבע איך נתחייב בלא קנין. מ"ש מהא דכתב הר"ן בפרק השוכר את הפועל בפועל שהתנה עם הבעלים ליתן לו חטין בשכרו אינו מחויב אלא מעות דתנאי שהתנה על דבר ידוע לא מהני בלא קנין. וכן שנינו הכסף אינו קונה את הזהב דדהבא פירי וכספא טבעא ואינו יכול לחייב עצמו בכסף דבר ידוע והניח בצ"ע: ו) ליישב כל זה נראה דהנה בתוס' בהלוהו מטבע ונפסל מה שהלוהו משלם לו דמטבע שנפסל דמי להוזל. וכתבו עוד דלר' יהודה דנפסל דמי לנסדק לא מצי פטר נפשי' במטבע שנסדק רק לר' הונא דנפסל אומר לו הרי שלך לפניך. ואף דר' הונא מדמי נפסל לתרומה ונטמאת לא דמי לגמרי דמטבע שנפסל דמי להוזל והא לא דמי להוזל. ולכאורה נראה החילוק דתרומה ונטמאת הלוהו טהורה והוא משיבו טמאה משא"כ במטבע שנפסל אין שינוי בגוף המטבע אבל אין סברא לומר משום דמטבע שהלוהו עכשיו ג"כ פסולה.

שהרי מלוה להוצאה ניתנה וברשות לוה נפסלה] אך קשה לפי זה שהרי חזינן בגזילה תרומה ונטמאת לכ"ע אומר לו הרי שלך לפניך ובנפסל פליגי ר"ה ור"י. הרי דנפסל חשיב שינוי טפי ולמה בהלואה נחשוב נטמאת שינוי טפי: ז) על כן נראה דהא דבהלואה מה שהלוהו משלם לו אפי' הוזל דדומה לגזילה בעיני' דאומר הרי שלך לפניך אפי' הוזל או נטמאו משום דהחיוב על גזילה בעיני' ושלו נטמאו והוזלו. וכל שאינו שינוי בגוף הגזילה פטור. ה"ה בחוב דהחיוב חל על כל המין שמחויב להחזיר לו מין שהלוהו. וכשהוזל הרי כל המין הוזל וחוב שלו הוזל. וכן הוקר אי לאו משום איסור רבית של מלוה הוקר. אבל תרומה ונטמאת הכי כל תבואות שבעולם נאסרו הלא רק תרומה זו נטמאת ולא נתקלקל חוב שלו. ע"כ לא מצי פטר נפשי' בתרומה טמאה. ודוקא במטבע ונפסל שהחיוב עליו לשלם מין מטבע שלוה וכל מין מטבע זה נפסל ע"כ של מלוה נפסל: ח ובזה יתיישב קושיית המחנה אפרים דכשקוצץ על מטבע ההלואה חל על שם מטבע סתם לא על מין מטבע של צורה זו. וכעין זה הלוהו חטים דמשלם לו חטים אפי' הוזלו ואם קצץ דמים משלם דמים שהי' שוה בשעת הלואה ומשום דלא חל שם הלואה על חטים רק על שיווי ממון שבו. וכן במלוה מטבע ונפסלה כיון שקצץ על מטבע הרי לא חל שם הלואה על צורה זו רק על מטבע סתם. וע"כ אף אם נפסלה מטבע זו דומה לתרומה ונטמאת דלא מצי פטר נפשי' משום דלא נפסד כל מין שמחויב. וה"נ כיון שהחיוב על כל מטבע שבעולם ולא נפסל רק מטבע זאת ע"כ לא מצי פטר נפשי' במטבע שנפסל. שהוא הלוהו מטבע היוצא. ואיך ישיבהו מטבע שנפסל. ולא שייך לומר שלך נפסל שלא חל חיובו על מטבע זו שנפסל כנ"ל: ט) אך תירוץ זה נסתר מהא דקי"ל דאי אית לי' אורחא למישן יכול לומר לו לך והוציאם במישן ומשום דחשיב מטבע כהאי גוונא.

וקשה מ"מ אינו שוה כאן כל כך דצריך להוליכו ובודאי יכול לקנות מטבעות פסולות כאן בזול. ועל כרחין הטעם כיון דשם מטבע עליו הרי קיים תנאי שהתנה על מטבע. ושוב משלם מה שהלוהו. אך אם נאמר דחל שם הלואה על מטבע סתם לא על מין מטבע זה שהלוהו. א"כ איך מצי יהיב לי' מטבע זה שהוזל עכ"פ. אלא ודאי למה דקי"ל כר"נ ליתא להאי פירושא. ולעולם לא חל הלואה רק על מטבע זו ותנאי הא מקויים במטבע שיוצאת במישן ויש לו דרך שם דשם מטבע עלי' גם לענין מע"ש כבסוגיא. וא"כ קושיית המחנה אפרים קמה וגם נצבה דבמה נתחייב כלל ליתן מטבע היוצא. ולעולם יהי' יכול ליתן מטבע שנפסל: י) אך עפ"י דברי התוס' והרא"ש בתחילת דבריו שהתנה "על מנת" שיתן לו מטבע יש ליישב קו' המחנה אפרים בפשיטות. דזה תנאי שלא מלוהו רק אם ישיב לו מטבע. וכשאינו משיב לו מטבע הרי נעשה גזלן למפרע בשעה שהוציאו וגזלנים משלמים כשעת הגזילה ולא מצי יהיב לי' מטבע שנפסל. אך באית לי' אורחא למישן כיון דשם מטבע עליו הרי קיים התנאי והוה לי' הלואה למפרע ומצי פטר נפשי' במטבע שהוזל: יא) וממילא מיושבים דברי המרדכי דכשהלואה בעין מה בכך שנתבטל הלואה והוא של מלוה הרי אומר לו הרי שלך לפניך. ומה בכך שנעשה גזלן למפרע. [לשיטת הרא"ש במתנה ע"מ. וכ"ש לדעת רשב"ם החולק על הרא"ש דכשבעין אף גזלן לא הוי] וכל זה לר"נ דקי"ל כוותי'. אבל לרב דס"ל לעולם נותן לו מטבע היוצא שפיר י"ל כמ"ש תחילה דחל שם הלואה על מטבע סתם לא על מטבע של צורה. ע"כ אף דגם מטבע שנפסלה מטבע הוא לענין מע"ש. עכ"פ הרי הוזלה. ואינו יכול לומר מטבע שלך הוזלה. שהרי לא נתחייב לו מטבע זו רק מטבע סתם. וא"כ לק"מ לרב ממע"ש רק לר"נ הקשה שפיר דלדידי' אי אפשר לומר כן. דא"כ אפי' אית לי' אורתא למישן נמי דהא הוזל. וע"כ דחל הלואה על מטבע זו.

ומ"מ בלית לי' אורחא לא מצי יהיב לי' מטבע שנפסלה כיון שהתנה מטבע וצריך לקיים תנאו. ע"כ הקשה שפיר ממע"ש דאפי' לית לי' אורחא חשיב מטבע ודו"ק: סימן קפד א) סי' קס"ו מתבר המלוה את חבירו וכו' ולא ידור בחצירו חנם וכו' אפי' בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר ואם דר בו כבר כיון דהחצר לא קיימא לאגרא אין צריך ליתן לו שכר אפי' לצי"ש. וכתב הש"ך (סק"ב) אע"ג דלכתחילה אסור בכל ענין מיהו בדיעבד דר בו וכו' והוא בענין שאם לא הלוהו לא הי' חייב לתת לו שכר מחמת שדר בו וכו' גם עכשיו שהלוהו לא מחזי כרבית. ולפענ"ד לשון זה אינו מדוקדק אלא אף דמחזי כרבית מ"מ כיון דמשום מראית עין בעלמא הוא אינו חייב להחזיר אפי' לצי"ש. וכן כתב במלחמות ה' וז"ל לא צריך לאהדורי אפי' לצי"ש והיינו דאמרינן מחזי כרבית אלמא לאו רבית הוא ולא [אבק] רבית אלא דמחזי כרבית בעלמא עכ"ל: ב) ואין להקשות דברבית דבי ר' חייא (בדף ס"ב:) קאמר הש"ס דמחזי כרבית והרמב"ן גופי' כתב שם דהוי אבק רבית. וכן במשכנתא בנכייתא דקאמר הש"ס מאן דאסר סבר בשלמא התם הקדש הוא ואוקמינהו אפדיון אבל הכא מחזי כרבית. ושם כתב הרי"ף דמשכנתא בנכייתא א"ר הוא ואינה יוצאה בדיינים. מבואר דלצי"ש חייב כשאר א"ר: ג) לא קשיא דברבית דבי ר' חייא הערמה הוא וזה ללות וזה להלות נתכוונו. ואם התנה מתחילה שיחזור וימכור הוא רבית של תורה. וההיתר משום שאין כוונתם ניכרת. וע"כ כשמחזי כרבית שוב אסור משום כוונתם. וכן משכנתא בנכייתא שלולי הלואה לא הי' מוכר לו אלא דמשום דאשכחן בקרקע בתורה מכירה כזאת. ס"ל למאן דמתיר דאינו ניכר שמשום הלואה. ומאן דאסר ס"ל דמחזי כרבית ושוב אסור משום דמוזל לי' משום הלואה.

אבל בחצר דלא קיימא לאגרא דזה נהנה וזה לא חסר ובגמ' דניחא לי' משום שאי' יוכת שער דלאו משום הלואה מניחו לדור בו ואין כאן רק מראית עין בעלמא. ע"כ בדיעבד פטור אפי' לצי"ש: ד) ולפי"ז נראה דאפי' בקיימא לאגרא אינו חייב לצי"ש רק אם באמת הניחו לדור בשביל הלואה רק שלא אמר והתנה כן בפירוש. אבל אם מתנה נתן לו אף דמ"מ אסור כיון שהוא דבר של פרהסיא כדלעיל (סי' ק"ס סעיף ז') ובש"ך (בסי' זה סק"א). מ"מ כיון דאין איסור רק משום דמחזי פטור מלהשיב אפי' לצי"ש. ועי' מ"ש לקמן (סי' קפ"ה) בס"ד: ה) שם במחבר (סעיף א') ולהרמב"ם אפי' אם גברא דלא עביד למיגר הוי א"ר וצריך להחזיר אם בא לצי"ש. והרמב"ן הקשה על שיטה זו דחיוב לצי"ש מדר' יוסף ברי' דר' חמא נפקי דאמר הדרי בי ולא החזיר כלום עיי"ש. עוד יש תימה בדברי הרמב"ם שפירש לא עביד למיגר שאין דרך בעל החצר להשכיר. והוא היפוך מ"ש בהלכות גזילה שאין דרך השוכר לשכור וכמו שפירש"י: ו) והנ"ל בזה ליישב לשון הש"ס צריך להעלות לו שכר כפשטו ואפי' בדיני אדם כשדר שלא מדעת הלוה וכשהלוה השכינו בחנם חייב לצי"ש כמו בקיימא לאגרא ממש. והוא דהנה בב"ק (דף כ') מבואר בכל הסוגיא דאם יש למשכיר חסרון מעט חייב השוכר לשלם כל מה שנהנה. ובתוס' כתובות (דף ל':) דאפי' חסר פחות משוה פרוטה. וטעמא דמילתא דלשון הש"ס בזה נהנה וזה לא חסר דניחא לי' דלא נסתרי' עבדי' או בדירה משום שאי' יוכת שער. והיינו דלא איכפת לי' כמ"ש הרשב"א שם דהאי הנאה לעומת החסרון דכחש עבדי' ודריסת רגלים שמקלקלים מעט. ומ"מ באיכפת לי' חייב לשלם מה שנהנה. וע"כ בחסר מעט אפי' פחות משוה פרוטה דמפורש בסנהדרין (דף נ"ז.) דרק בתר הכי מחיל לי' אבל צערא בשעתי' אית לי' ולא ניחא לי' על כן צריך לשלם כל שכרו:

ז) וכן כתבו הטוש"ע (סי' שס"ג) דאם אמר לו צא ולא יצא חייב לשלם כל שכרו. ובסמ"ע שם משום דלא ניחא לי'. אך מ"ש הסמ"ע שם דאפי' לא עביד למיגר. לפענ"ד זה אינו רק לדעת הסוברים דהיכא דאיכא שחריתא דאשיתא דחסר מעט אפי' לא עביד למיגר חייב. אבל לדעת הראשונה שם וכן שיטת התוס' כתובות שם דבחסר כ"ש משלם כל מה שנהנה עיי"ש. משמע אבל לא עביד למיגר פטור אף דודאי לא ניחא לי'. ה"נ באמר לו צא אם לא עביד למיגר פטור. וכן לשון רי"ו (ני"ב ת"א) בשם הר"י ז"ל ובכל מקום שאמרנו א"צ להעלות לו שכר אם מיחה בו בעה"ב שלא ידור בו ודר בו חייב להעלות שכר אפי' לא קיימא לאגרא. ולא כתב אפי' לא עביד למיגר: ח) ולפי"ז בהלוהו דמחזי כרבית והמלוה עושה איסור. אף להפוסקים דברבית דרבנן הלוה אינו עובר. מ"מ כי היכי דקי"ל ניחא לי' לאינש למיעבד מצוה בממוני' ה"נ להיפוך לא ניחא לי' לאינש למיעבד עבירה בממוני' וכיון דלא ניחא לי' שוב המלוה חייב לשלם כל מה שנהנה. וכן בהשכינו הלוה בחנם. כיון דהשתא איסורא הוא. ובודאי לא הי' ניחא לי' ללוה רק שעושה כן עבור הלואה. א"כ אי לאו משום הלואה הי' חייב לשלם לו והוי רבית רק משום לא קצץ הוי רק א"ר ומ"מ חייב לצי"ש: ט' ובהכי ניחא דפירש הרמב"ם באין דרך בעל החצר להשכיר. אבל המלוה עביד למיגר דבלא עביד למיגר אפי' לא ניחא לי' פטור כנ"ל. מעתה לא קשה מר' יוסף ברי' דר' חמא דזנו ביום מלאכתו כמו שפירש"י שם וע"כ השיב לו תחילה עבדא דנהים כריסי' כו'. וא"כ כיון דבלא מזונות לא הוה איכפת לי' השתא שזנו ניחא לי' ללוה ומרויח המזונות. ואיתא בש"ע (או"ח סי' תל"ז) דהיכא שיש לו הפסד לא אמרינן ניחא לי' לאינש למיעבד מצוה בממוני' וה"ה דלא אמרינן לא ניחא לי' למיעבד עבירה בממוני' וכיון דאין איסור ללוה ברבית דרבנן.

ועוד דלא עביד מידי שר' יוסף לקחו שלא מדעתו דלוה רק דלא ניחא לי' למיעבד עבירה בממוני'. והיכא דאית לי' רווחא ולא אמרינן כן. ע"כ א"צ להשיב לצי"ש. דמשום מחזיר רבית לחוד א"צ להשיב לצי"ש כמ"ש הרמב"ן. והרמב"ם מודה לזה. רק שסובר דמשום דעביד עבירה בממוני'. שוב לא ניחא לי' ללוה וצריך לשלם לו כל שכרו ושוב הוי רבית והכא לא שייך זה: י) והא דכתב הרמב"ם הוי א"ר היינו משום דבדר בו מדעת הלוה איירי. והרי"ף נמי בהכי איירי לשיטת הרמב"ן דבקיימא לאגרא קאי. ואי שלא מדעת הלוה. הרי חייב לשלם מדין גזל. אלא במדעת מיירי. ובהכי מיירי נמי הרמב"ם ודו"ק. ולפי"ז בחצר דלא קיימא לאגרא ואין דרך המלוה לשכור אפי' להרמב"ם פטור. וכן דעת הלח"מ דבכהאי גוונא אפי' לכתחילה אין איסור. ולדידי לכתחילה אסור משום מחזי כרבית רק בדיעבד פטור אפי' לצי"ש: יא) בש"ך שם (סק"ג) אפי' לא קיימא לאגרא כו' זה פשוט בכוונת המחבר דבקיימא לאגרא אפי' לא עביד למיגר אפי' לדיעה קמייתא הוי א"ר כיון דבדר מעצמו בלא הלואה חייב לשלם כדאיתא בח"מ (סי' שס"ג). וא"כ בהלויני הוי ר"ק כמ"ש (סי' קפ"ה) בס"ד. וא"כ בהלוהו הוי א"ר. ודיעה ראשונה המתרת הוא דוקא בלא קיימא לאגרא ובזה הרמב"ם אוסר אפי' לא עביד למיגר:. סימן קפה א) שם סעיף ב' מחבר אמר לו הלויני ודור בחצירי אי קיימא לאגרא הוי רבית קצוצה ואי לא קיימא לאגרא הוי א"ר. זה לשון הרא"ש. וליכא למימר כיון דאמר לו הלויני ודור בחצירי הוי כאילו השכירה לו ואע"ג דעד הנה לא הי' רגיל להשכירה עתה השכירה לו דאחזיק אינשי ברשיעי לא מחזקינן שיאמר לו הלויני ודור בחצירי בשכר בתורת רבית אלא אדרבא אמר לו הלויני ודור בחצירי דבלאו הכי אינו משכירו לאחרים הלכך לא מפקינן אגר ביתא:

ב) ויש לדקדק בדבריו שאם כוונתו של לוה שבלא הלואה נמי הי' מניחו לדור בו א"כ למה תלה בהלואה הלויני ודור. ע"כ נראה שאף שאין משכירה מ"מ בטובת הנאה של הלואה רוצה שידור בו. ומ"מ לא הוי נשך שאינו מפסיד כלום. רק שהי' משיג הלואה מאחר [בהיתר אצל גוי] עבור הדירה והרי מלוה לו הוא. ואף אם תרצה לומר כיון שאם הי' מלוה לו בחנם הי' יכול להשיג הלואה עוד מהדירה חשיב מחסרו. אף שאם לא הי' מלוה לו כלל לא הי' לו יותר מאשר יש לו עתה מ"מ כיון שאסור ליקח שכר הלואה מחויב להלות לו בחנם ואם הי' מלוה לו בחנם הי' יכול להשיג הלואה אחרת ושוב י"ל דהוי נשך: ג) מ"מ יש לומר דלא מבעיא לדעת הר"א ממיץ דסובר דאפי' במומר אוכל נבילות לתיאבון דאסור ליקח ממנו רבית אינו מחויב להלותו ומ"מ ליקח ממנו רבית אסור. הרי דטעם איסור רבית לאו משום דמחויב להלותו בחנם. וא"כ בכהאי גוונא דאילו לא הי' מלוה לו כלל לא הי' לו יותר אין איסור. אלא אפי' לדעת הרשב"א שביארנו (בסי' ק"ס בסימני ש"ע) ברבית יתומים דאיסור רבית במצות הלואה תלוי שמחויב להלות בחנם. וא"כ י"ל דחשיב נשך במה שאינו מלוה בחנם. שאילו הי' מלוה בחנם הי' יכול להשיג בעד דירתו הלואה אחרת [בהיתר אצל גוי] מ"מ לא חמור מהלויני ואלוך דלדעת הרא"ש בתשו' חשיב רק א"ר וביארנו לעיל (סי' ק"ס בסימני ש"ע) דעתו דלא חשיב הפסד ממון מה שהי' יכול להרויח במעותיו עיי"ש. וע"כ מדמי לה הרא"ש לרבית דברים. וא"כ ה"נ אף שמפסיד הלואה שהי' יוכל. להשיג. הלא אינו נחשב הפסד ממון מה שהי' יכול להרויח במעות הלואה והוי רק א"ר. וכ"ש דקי"ל כהר"א ממיץ ד) שם במחבר ואי לא קיימא לאגרא הוי א"ר הם דברי הה"מ שכתב דאי לא קיימא לאגרא לא הוי ר"ק משמע דא"ר הוי.

ובלח"מ כתב שבנמק"י חולק על זה שכתב דמהא דאמר בש"ס מ"ד הלוהו כ"ש הלויני משמע שאין חומר בזה בהלויני מבהלוהו. וא"כ כיון שבהלוהו הסכמת הפוסקים דאפי' א"ר לא הוי [בלא קיימא לאגרא] ה"ה בהלויני. ולדידי לק"מ ואין מחלוקת הפוסקים כי בש"ס הא מיירי בלא עביד למיגר ג"כ ואין כאן לא נשך ולא תרבית ואין איסור רק משום דמחזי כרבית ואפי' א"ר לא הוי. והה"מ שכתב דלא הוי ר"ק היינו דר"ק לעולם לא הוי בלא קיימא לאגרא. אבל א"ר הוי בעביד למיגר. ובאמת בלא עביד למיגר ג"כ אף א"ר לא הוי. כן נ"ל: ה) שם ברמ"א ודוקא בסתם אבל אם אמר לו דור בחצרי בשכר הלואה אפילו לא קיימא לאגרא הוי כרבית קצוצה דמאחר שאמר לו בשכר מעותיך הוה לי' כאילו השכירו לו עכשיו. וכתב בג"ת דהני מילי בעביד למיגר דכיון שמשכירה עכשיו הרי קיימא לאגרא אבל בלא עביד למיגר אי אפשר לומר דנעשה עכשיו עביד למיגר דהא חזינן שמצויין לו דירות בחנם עכ"ד. ומה דפשיטא לי' לבעל ג"ת דבחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר לא הוי ר"ק. לא משמע כן מדברי הפוסקים. אלא דהכל תלוי בקיימא לאגרא. והטעם בזה ברור דהא קי"ל בחו"מ סי' שס"ג דחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר ודר שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר שהרי מחסרו ממון. וא"כ כשמרשהו לדור בו בשכר הלואתו חשיב תרבית ג"כ מה שאינו נותן לו שכר שהי' מחויב ליתן לו. ועוד דדומה לזרוק דינר לים ואלוך דכתב הרמב"ן [הובא בשטמ"ק דף ס"ט:] דהוי ר"ק דהוי כאילו הגיע לידו וחזר הוא וזרקו לים כיון שעל פיו זרק. כל שכן בזה שנתן פירות דירתו אליו והוא הפסידו [)שהרי חשיב שמחסרו שחייב לשלם לו אם דר שלא מדעתו] דהוי ר"ק נשך ותרבית. וזה ברור מאוד:

סימן קפו א) שם סעיף ג' מחבר היכא דהוי אבק רבית יש אומרים שאפילו אם לא פרעו עדיין ותובע הלוה שינכה לו מחובו שיעור השכירות לא מנכינן לי'. ויש אומרים דמנכינן לי'. י"א אלו הוא סברת הרא"ש [ט"ס בבאר הגולה אות ט' שהרא"ש הסכים להרי"ף דלא מנכינן. וליתא שהרא"ש הסכים להדיא עם רבינו אפרים וז"ל והר' אפרים נחלק עליו בזה וכתב דלא אמר סלוקי בלא זוזי אפוקי מיני' הוא אלא במשכנתא דהוי ברשותי' לגמרי דלא מצית לסלוקי לי' עד דיהיב לי' זוזי וכמי שגבה חובו דמי הלכך כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיני' הוא. אבל הלוהו דלאו אדעתא דהכי אוזפי' ואי בעי מפיק לי' מההיא ביתא בלא זוזי סלוקי בלא זוזי לאו אפוקי מיני' הוא. ויש מביאין ראי' לדבריו כו' ונראה כדברי הר' אפרים ז"ל עכ"ל. ובמע"מ מותיב דברי הרא"ש אהדדי דבהפועלים סי' י' בבעיא דעושה בגפן זה מהו שיעשה בגפן אחר כתב הרא"ש ולא אפשטא ואי אכיל לא מפקינן מיני' ולא מנכי לי' משכרו דהיינו אפוקי כדאמר לעיל גבי משכנתא. הרי דאף בחוב גרידא ס"ל להרא"ש דאפוקי מיני' הוא. ודלא כהר' אפרים אלא כהרי"ף דאין לחלק בין משכנתא לשאר חוב: ב) וליישב נראה. דהנה צריכין להבין סברת הר' אפרים דכמי שגבה חובו דמי. והא משכנתא באתרא דמסלקי שביעית משמטתו. ואי כגבוי יהי' דינו כמו שטר שיש בו אחריות נכסים דאינו משמט לב"ש משום דס"ל שטר העומד לגבות כגבוי. ואי משכנתא כמאן דגבוי דמי גם לדידן לא יהי' שביעית משמטתו. ועוד דבכור אינו נוטל בו פי שנים ואי חשיב ברשותו יחשב מוחזק: ג) ונראה דהנה בר"ן פרק האשה שנפלו דענין חילוק המקומות במשכנתא הוא שממשכן לכך וכך שנים והמלוה אינו יכול לתבוע חובו עד עבור הזמן. ואתרא דלא מסלקי ס"ל דה"נ הלוה אינו יכול לסלקו בתוך הזמן. וצריך להבין טעם אתרא דמסלקי.