שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 58

ומשני התם הלואה הכא זביני כמו שחילק הרא"ש (סי' ס"א) דכיון שהי' מתחילה הלואה לא אמרינן כלל דשער שבשוק יחשב כיש לו כיון שבידו לקנות. דקולא זו לא מקילינן רק בסאה בסאה, דכי אמרינן דחשיב כיש לו לא הי' מעולם הלואה על אחר הקני'. דמתחילה לא הי' הלואה רק עד הקני' ואח"כ לא יהי' הלואה כנ"ל. משא"כ בהלוה תחילה מעות דהלואה גמורה היתה וזה שחילק הרא"ש ודקדק כיון שהלוה מעות. פירוש דוקא דהלוהו פירות על סמך שער שבשוק הרי לא הי' הלואה רק עד הקני' משא"כ הלוהו מעות הלואה חלוטה היתה ודו"ק. ולעולם סברא דמה לי הן מה לי דמיהן אפי' בהלואה אמרינן. ומיושב קושיא ג': יד) ובזה נבא ליישב קושיא ד' דל"ל למתני' לומר וכן השער. דהנה בנמק"י בשם הרשב"א דמדר' ינאי דאמר מה לי הן מה לי דמיהן מוכח דפוסק על שער שבשוק בחטין על יין כמו במעות על יין וכ"כ בשטמ"ק בשם הרמב"ן. ולפי זה י"ל דכשיש לו חטין מותר לפסוק מהחטין על יין כיון שכבר קנה החטין הרי פוסק מחטין על יין (וכן פי' בשטמ"ק בשם הרמב"ן קושיית הש"ס] כאילו נותן לו מעות כיון דמחטין יוכל למצוא מעות ובמעות יוכל לקנות יין יוכל לומר מה אהנית לי. ואף בבא מכח הלואה מותר משום מה אהנית לי: טו) ואין להקשות הא בסאה בסאה לא מהני טעמא דמה אהנית אף דמהני שער שבשוק כ"ש בבא מכח הלואה דלא מהני' בי' שער שבשוק. כ"ש דלא מהני בי' טעמא דמה אהנית לי. דלא קשיא דלענין שער שבשוק שההיתר משום יש לו. סאה בסאה קיל כיון דיש לו הא לאו הלואה היא. אבל היכא דאין לו סאה בסאה הלואה גמורה. משא"כ זה שקנה בחובו חטין. יין: טז) ותדע דלאו לגמרי כסאה בסאה חשיב מדמותר ביש לו אף שנותן אח"כ פירות והלוהו מעות. וסאה בסאה שני מינים אסור כנ"ל בשם הראב"ד ופסק הרמ"א (סוס"י קס"ב). אלא ודאי דמותר משום דסופו מכירה.

וה"ה דיש לומר דמהני טעמא דמה אהנית לי אף דבסאה בסאה לא מהני: יז) ולפי"ז מתני' ע"כ מיירי דכשבא לפסוק מחטין על יין אין לו החטין שכבר אכלם דפירות שאין מבוררין הי' שהי' לו רשות להשתמש בהם וליתן אחרים. וכיון דפירות שאין מבוררין הי' על כרחין האחריות על המוכר הי'. דאי על הלוקח א"כ כשמשתמש בהם לצורכו חל עליו חיוב מחדש ולוה מחדש פירות בעת הזול ומחזיר בעת היוקר ורבית הוא. אלא ודאי אחריות על המוכר. ומה שקיבל עליו חטין מתחילה הוא מחזיר וקבלה ראשונה בהיתר הי' דאז הי' לו. וכיון דע"כ אחריות על המוכר קשה איך מותר בפירות שאין מבוררין כיון דאין מבוררין הא לאו מכר גמור הוא ולא מהני אף שמקבל עליו הלוקח זולא כנ"ל בשם התוס' (דף ע'): יח) ע"כ קאמר המשנה וכן השער דבזה מותר משום דלאו הלואה כלל כיון דמה לי הן מה לי דמיהן והוא מחזיר לו חטין ובשעה שמכר לו חטין בהלואתו כלתה הלואה דתחת המעות שתחת ידו מחזיר חטין. ומחטין הי' יכול להשיג מעות כיון שיצא השער ומה לי הן מה לי דמיהן הא אמרינן אפי' בהלואה כנ"ל קושיא ג'. ומה דמשני התם הלואה הכא זביני הוא דבהלואה לא מהני שער שבשוק ליחשב כאילו יש לו כדברי הרא"ש (סי' ס"א) וכנ"ל בישוב קושיא ג': יט) ועתה נבאר דברי הרא"ש וליישב הקושיא ה' עיי"ש. דהנה צריך להבין סברת הרא"ש דכיון דתחילה הלואה הי' לא פקע הלואה במה שקנה חטין. ע"כ הטעם כיון דאינו קנין גמור אלא למי שפרע [דאין לומר כוונת הרא"ש דחשיב נותן שכר עבור הלואה ראשונה דא"כ הו"ל רבית מאוחרת. והרי הרא"ש הוא הסובר דאין איסור רבית מאוחרת אלא אם כן פירש שבשכר הלואה הוא נותן. ולהרמב"ם בעינן שיתכוין לכך.

ועוד דרבית מאוחרת קיל טפי מדרך מו"מ דדרך מו"מ הוי אבק רבית ורבית מאוחרת קיל טפי דאפי' לצאת י"ש פטור כמבואר בפוסקים] וא"כ קשה כל היתר דיש לו בקונה גדיש במעות דמאז חשיב של לוקח וברשותו אייקר [דאין לומר משום דלא הוי הלואה דאכתי הלואה מה שצריך לתקן התבואה וחוב זה עליו והלואה הוא] הא מתחילה הי' של מוכר. ואיך פקע בקנין שאינו גמור להחשב של לוקח: כ) וצריך לומר דהנה רבית אין איסור אא"כ הלוה מתחסר [כמ"ש הרי"ף והרמב"ם ביהיב זוזא אקרי ואזלי בני זרתא בזוזא ויהיב לי' בני גרמידי מותר. ופירשו הרי"ף והרמב"ם משום דהוא מוכר בני זרתא ומה שמניח הלוקח להשהות הקרי אין הפסד למוכר בזה עיי"ש. וכן משמע עוד בש"ס באומר לכשתמכרנו לא תמכרנו אלא לי בשויו מותר אף דבזבינא מיצעא הנאת לוקח ג"כ וכ"ש בזבינא חריפא] והכא בשעת קני' אין ריוח עדיין דתבואה שאינה ראוי' לקחתה תיכף רק אח"כ. אין שוה עכשיו יותר. ועוד דפוסק על הגדיש אסור לפסוק שוה ה' בד' כמ"ש התוס' רק בשויו וא"כ אין ריות בשעת פסיקה רק אח"כ בעת פרעון כשנתייקר והתבואה נגמרה בשלימותה ואז לא חשיב הפסד ללוה מה שנותן לו התבואה דכבר נקנית לו למלוה התבואה למי שפרע והי' אסור ללוה לחזור. ויוקר ההוא אסור ללוה לקחתו לעצמו דבמי שפרע קאי ואיסור הנאה לאו ממון הוא ולא חשיב הפסד ללוה. וע"כ דמותר ביש לו דלא חשיב הלואה ללוה כיון דתחתי' נתן החטין שאסור לחזור מקנין ובמי שפרע קאי. וכיון דמחטין הי' יכול להשיג מעות. וא"כ אין המלוה עושה לו טובה בהלואת המעות דתחתי' נעשו החטין איסור לדידי' ומה לי דמיהן מה לי הן: כא) אבל אין לומר בכל קונה במעות יופקע החוב מעות שיש לקונה אל המוכר כיון שאסור לחזור בו ואיסור הנאה החוב לדידי'. דליתא דהחוב ממונא הוא לדידי' דמכחו יש לו ממנ"פ או החוב או המקח.

ואם לא כן אם הי' המוכר חוזר הי' קרח מכאן ומכאן. ומה"ט לא נפקע המלוה בקניית חטין רק שלא נקרא מלוה אצל הלוה שאינו מרויח כלום כיון שנתן תיכף תחתיהם י' החיטין ואיסורי הנאה הם אליו דאסור לחזור דבמי שפרע קאי ואין לו היתר הנאה בחטין רק אם יחזור המלוה הלוקח. אבל כל זמן שמעות הלואה בידו הרי אסור ליהנות מהחטין. וא"כ אינו מרויח כלום ולאו הלואה אצלו. ואף שיכול להשתמש בחטין וליתן אחרים היינו דמסתמא מלוה לוקח מרוצה בזה כיון דבאחריות דלוה הוא. אבל אם ימחה מלוה לוקח אינו יכול להוציאם. נמצא כל כמה שלא הוציא לאו הלואה כלל. אבל לאחר שעשה מחטין יין ויין אין לו שוב הוי הלואה ואסור לפסוק על יין כיון דהלואה גמורה לא מקילינן בשער שבשוק שיחשב כיש לו: סימן קפב א) סי' קס"ד סעיף א' מחבר מי שהי' שדה ממושכנת בידו לא יחזיר וישכיר אותה לבעל השדה. ויש מי שמתיר לעשות כן במשכנתא דסורא ובלבד שלא התנה מתחילה על כך] ובש"ך סק"ב עיי"ש. הנה ג' שיטות בדבר שיטת הרא"ש הובא בטור (סי' קע"ב) דאפי' אתני בהדיא מעיקרא אבק רבית הוא. ודעת הרמ"ה שם והרשב"א והר"ן והריב"ש בתשובותיהם דבאתני בהדיא מעיקרא רבית קצוצה הוא ובסתם הערמת רבית. ודעת רש"י (בדף ס"ח.) דאפי' בסתם אגלאי מילתא למפרע דאדעתא דהכי עביד ורבית קצוצה הוא: ב' ונראה טעמא דרש"י דדומה להא דאמרינן בבכורות (נ"א:) בר' חנינא שהי' כהן והי' רגיל להחזיר דמי הפדיון לאב. חזיי' לההוא גברא דהוה אזיל ואתי קמי' אמר לי' לא גמרת ויהיבת מידעם ביש עבדת הלכך אין בנך פדוי. הרי דמשום דאגלי מילתא למפרע שלא נתכוין לנתינה גמורה אזלי מילתא דמתנה בטילה. וכן ברמב"ם וטוש"ע דאפי' לא הי' הכהן רגיל להחזיר רק סתמא אם נתן רק משום שהי' סבור שיחזור לו אין בנו פדוי.

וה"נ ס"ל לרש"י דאדעתא דהכי עביד שלא נתכוון כלל להשכין השדה להיות פירותיו עבור הנכוי דבר מועט. רק כוונתו הי' מתחילה לחזור ולחוכרו. ולא דמי לרבית דבי ר' חייא (בדף ס"ב) שתחילה מכר החטין בשויין. י"ל שלמכירה גמורה נתכוין ואף אם לא הי' חוזר ומוכר לו בפחות הי' מוכר לו בשויין. אבל הכא נראה שלא השכינה לו רק משום שידע שיחזור ויחכירנה לו. [ומה דמועיל מכירה לגוי בחמץ אף שחוזר וקונה ממנו לאחר הפסח משום שבתחילה בשויו מוכר לו ולמכירה גמורה נתכוון שאם ירצה הגוי לפרוע לו כל דמיו למה לא ימכרם לו. ודומה לרבית דבי ר' חייא דלא חשיב רק הערמת רבית]: ג) ולהחולקים צ"ל דהכא לא הוי הוכחה כל כך כמו התם. אך בהתנה שיחזור ויחכירנה לו דומה להא דכתב הרשב"א בתשו' (סוסי' קצ"ח) ופסק שם בש"ע דאם אמר לכהן ותחזירהו לי לא הוי נתינה (ומשמע בתשו' הרשב"א שם שלמד כן מהא דיש בכור שכתב ואפי' לא אמר לו אלא שדעתו שיחזירם לו הכהן. ולולי זה לא הי' נותנם לו אפי' לא החזיר הכהן אין בנו פדוי כעובדא דר' חנינא הנ"ל] ה"נ כיון שאמר שיחזור ויחכירם לא הוי משכנתא): ד) והרא"ש דס"ל דאפי' אתני לא הוה רק הערמת רבית לטעמי' דס"ל שם דוקא משום שהכהן לא רצה לקבל על מנת להחזיר. אבל אם רצה הכהן דינו כמתנה ע"מ להחזיר דשמה מתנה. [כן שיטת התוס' והרא"ש והובא ברמ"א שם. ועיי"ש בש"ך שזה מחלוקת הרשב"א וסייעתו עם התוס' והרא"ש. והמחבר פסק כהרשב"א והרמ"א כהרא"ש וה"נ משכנתא גמורה הוא רק הוי כמתנה ע"מ שיחזור ויחכירנה לו. ולא הוי רבית קצוצה רק אבק רבית: ה והנה הש"ך שם העתיק דברי הב"י והבדה"ב דתלמידי הרשב"א המתירין באפסקי' אחר ע"כ ס"ל דלא הוי ר"ק. אבל לרש"י דהוה ר"ק לא מהני אפסקי' אחר לשוי' היתר גמור רק להוציא מידי רבית קצוצה. והוי אבק רבית.

רק במשכנתא דסורא דיש מתירין לגמרי. הגם דאנן לא קי"ל כן עכ"פ מהני אפסקי' אחר להתיר לגמרי עכת"ד. ותמיהני דמפורש בריב"ש (סי' ש"ה) דאף המתירין במשכנתא דסורא. מ"מ בהתנה מתחילה הוי ר"ק. וא"כ לדעת רש"י דכל חכירי נרשאי הוי ר"ק דאגלי מילתא למפרע דאדעתא דהכי עביד וא"כ הוי כהתנה מתחילה וגם במשכנתא דסורא הוי ר"ק. וא"כ למה יועיל אפסקי' אחר להתיר. וכל המתירין במשכנתא דסורא אם חזר וחכרם משום דס"ל דלא הוי רק הערמת רבית ואין דינו כהתנה מתחילה. משא"כ לרש"י דכהתנה מתחילה דמי: ו) ונראה דלק"מ דאף דבמשכנתא דסורא אם התנה מתחילה הוי ר"ק. היינו בהי' התנאי לחזור ולהשכירה [במעות] ללוה. אבל בהדר חכרה בפירות] מיני' כמ"ש בבדה"ב אף אם התנה תחילה הוי כקונה תבואה ליתנה לו לאחר זמן בזול דרק רבית דרבנן דדרך מו"מ הוא. שהרי במשלם שניא תיפוק ארעא בלא כסף ואין כאן הלואה כלל. רק שלוקח בעד המעות התבואות חכירות כל השנים הללו שהם שוים יותר מהמעות. ומ"מ כיון שדרך מו"מ הוא אבק רבית הוא. משא"כ במשכנתא סתם שלאחר ימי המשכנתא פורע לו חובו מה שנשאר אחר הנכיון. הרי בשכר הלואתו מוכר לו התבואות בפחות משויין דר"ק הוא כמ"ש מהר"י בן לב הובא בש"ך (סי' קע"ג סק"ו) דכהאי גוונא ר"ק הוא. אבל במשכנתא דסורא הא אין כאן הלואה כלל: ז) ואין להקשות הא המחבר פוסק (בסי' קע"ד) דמשכנתא דסורא הוא אפי' יכול לסלקו בתוך הזמן ואם מסלקו תוך הזמן אגלאי מילתא דמעות הנשארים הלואה הי' כמו בבתי ערי חומה דחשיב בגמ' רבית גמורה משום דכשפודאה לבסוף איגלאי מילתא דהלואה הי' דלא קשיא דאי משום הא הרי מותר בלא התנה כמפורש בגמ' באמר הלוקח לכשיהי' לך מעות אחזירם לך מותר כיון שיהי' בלא תנאי רק כשירצה עי"ש. ואף דאם הי' בתנאי הי' צד אחד ברבית.

מ"מ בלא תנאי אין כאן רבית ולא הערמת רבית. וה"נ במשכנתא דסורא כיון שאם לא יפדנה לא יהי' רבית קצוצה. ממילא אין איסור בלא התנה. וכל האיסור משום דאף אם לא יפדנה בתוך הזמן יהי' אבק רבית. וכיון שאין איסור רק משום א"ר שוב מותר באפסקי' אחר: ח' איברא דלפי"ז קשה על המחבר דבשכירות קאי בחזר והשכירה ור"ק הוא לשיטת רש"י אפי' במשכנתא דסורא ולמה יהי' מותר באפסקי' אחר. על כן נראה דהנה קשה על רש"י שפירש בחכירי נרשאי דהוי ר"ק שהרי אינו טורח בה ואף אם תלקה לא יפסיד מחכירתו כלום. וקשה דהא תנן בהמקבל המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב אם מכת מדינה הוא מנכה לו מן חכירו. וממילא כשלא נשאר פירות כלל דאינו נותן לו כלום ואכתי ספק הוא. וכשאר משכנתא בלא נכייתא דהוי רק אבק רבית. וצ"ל דוקא משכנתא בלא נכייתא דאם לא יעשה פירות עוד יפסיד טרחתו ועבודתו בקרקע. משא"כ בזה דלעולם אינו מפסיד ואפשר שירויח וכן משמעות דברי רש"י שם וז"ל דרבית גמורה הוא שאין כאן ספק כעושה ואוכל שפעמים שמוציא ואינו נוטל. וכן הם דברי הרמב"ם שכתב הטעם דאפשר שירויח ואפשר שיפסיד עיי"ש (פ"ו ממלוה הלכה ז'). וכל זה במשכנתא סתם דאם יהי' מכת מדינה אף הוא לא ינכה לו מחובו כלום שהוא שוכר שדהו במה שמנכה לו ואם מכת מדינה אינו משלם לו כמפורש בש"ע (חו"מ סי' שכ"ב). אבל במשכנתא דסורא שאם שטפה נהר אינו נוטל כלום ואף דמזל הלוה גרים שמפסיד כל שדהו] כמ"ש הה"מ בשם הרמב"ן סוף פ"ו ממלוה. וה"ה במכת מדינה. נמצא שאם יהי' מכת מדינה יפסיד חובו והוא לא יתן לו שכירתו. וכיון שאפשר שיפסיד אין כאן רבית קצוצה. וזה נכון וברור: ט) ובמחבר (סוף סעיף א') ויש מי שמתיר לעשות כן במשכנתא דסורא. הטעם דכיון דאפי' כשהתנה לא הוי ר"ק כמו שנתבאר לעיל שוב הערמה בדרבנן מותר.

ולפי"ז בבית דאין כאן תיוהא והוי ר"ק כשהתנה לכ"ע אסור: י) כתב הב"י (בסי' קע"ב) בשם הרשב"א בתשו' דהא דחכירי נרשאי אינו אלא א"ר היינו דוקא במשכנתא דסורא. אבל במשכנתא סתם אי אפשר שלא יהי' ר"ק. ואינו מובן כיון שהרשב"א לא ס"ל דאגלאי מילתא למפרע והוי כהתנה מתחילה. ומביא ראי' מרבית דבי ר' חייא במוכר תבואה בהמתנה וחזר ולקחה בפחות דלא הוי רק א"ר. וא"כ למה יחשב במשכנתא סתם ר"ק: יא) ונ"ל דכיון דלאחר שחכרה מיני' הרי נותן לו דבר ידוע בכל שנה ששוה הרבה יותר מהנכיון מעט. ואם הי' מסלק לו חובו הי' החכירה מתבטל שהרי הי' השדה חוזרת אליו ולא הי' למלוה מה להחכיר. נמצא שע"י שאינו פורע לו חובו ומעות מלוה בידו הוא נותן דבר ידוע והוי ר"ק. משא"כ במשכנתא דסורא שהרשב"א לשיטתו שאינו יכול לסלק בתוך הזמן וכמ"ש הב"י (סי' קע"ב) שמשמע בנמק"י דלהרשב"א במשכנתא דסורא אינו יכול לסלקו בתוך הזמן] ע"כ אין איסור רק משום הערמה: יב) ומכל מקום דעת הרשב"א הזו יחידית הוא וכל הפוסקים דחכירי נרשאי במשכנתא סתם ומ"מ לא הוי ר"ק כיון דבשעת הלואה אינו קוצב דבר ידוע. ולא מבעיא לדעת הרמב"ם דבהרויח זמן לאחר הלואה וקוצב רבית דלא הוי ר"ק. אלא אפילו הראב"ד לא פליג אלא משום דהרוחת מעות כהלואה. אבל שיחשב כהלואה מי שאינו פורע חובו מאליו זה ודאי אינו: יג) סעיף ד' מחבר הלוה על שדהו ואמר לו אם לא תתן לי מכאן ועד ג' שנים הרי הוא שלי ולא אמר מעכשיו בענין שאין המקח קיים תוך ג' שנים לא יאכל הפירות ואם אכלם הוי ר"ק ויצאה בדיינים. עי' ברמב"ם (פ"ז מהלכות מלוה) מה שחילק בין זה למשכנתא. דמשכנתא גמר והקנהו הגוף לפירותיו וק"ל דהכא במה מיירי אם לא מסר השדה למלוה תיכף רק אוכל הפירות לבד.

א"כ אין המלוה טורח בה ואינו דומה כלל למשכנתא בלא נכייתא דאפשר שיפסיד כמ"ש הרמב"ם שם. וא"צ לחילוק הנ"ל. ואם בשמסר לו השדה תיכף אינו אסמכתא כלל לדעת הרמב"ם פי"א מהלכות מכירה הלכה ג'. ואם תאמר דהכא לא מסר לו השדה משום הקנאה דלאחר ג' שנים אלא למשכון עד הזמן. א"כ הוי משכנתא ממש. ואי לא מסר לו השדה כלל רק המלוה אוכל פירותיו דכהאי גוונא לא חשיב המלוה מוחזק דאכילת פירות לא הוי קנין. וכשם שאין קנין כך לא הוי מוחזק כמ"ש התוס' ב"מ בסוגיא דרכוב ומנהיג. א"כ הוי ר"ק כיון דאין המלוה טורח בה ואי אפשר שיפסיד כנ"ל וצל"ע כעת: סימן קפג א) סי' קס"ה לבאר שמעתא דהמלוה את חבירו על המטבע (ב"ק צ"ז ע"ב) איתמר המלוה את חבירו על המטבע ונפסלה [פירש"י המלוה את חבירו שום פרקמטיא. על המטבע שקצץ לו מעות] רב אמר נותן לו מטבע היוצא באותה שעה [פירש"י בשעת פרעון דהא קיבל עליו לתת לו מטבע והאי לאו מטבע הוא ודוקא הלוהו פרקמטיא אבל הלוהו מעות את שהלוהו משלם לו] ושמואל אמר יכול לומר לו לך הוציאו במישן. א"ר נחמן מסתברא מילתי' דשמואל דאית לי' אורחא למיזל למישן אבל לית לי' אורחא לא. וכתב בעה"ת (שער מ"ו חלק ח') ז"ל כלומר שהשיירות מצויות ודרכו של מלוה לילך לשם וכגון זה כופין על מדת סדום עכ"ל. וקשיא לי טובא דא"כ מה הקשה הש"ס מהא דאין מחללין על מעות של כאן והן בבבל ואע"ג דאית לי' אורחא למיסק להתם והתם לא שייך טעמא דכופין כו' וע"כ ס"ל הש"ס דבאית לי' אורחא למיסק להתם חשובה מטבע כאן וא"צ לטעמא דכופין. ועוד עיקר טעמא דכופין על מדת סדום קשה דמסתמא המטבעות פסולות יכולין לקנותם כאן בזול. וא"כ אם ישוב לו חובו במטבע היוצא יקנה המטבעות פסולות וירויח בהם. ועוד דלמה לו למלוה לקבל אחריות הדרך.

ועוד מי לא עסקינן שהמלוה צריך למעות תיכף במקומו: ב) ונראה דבעה"ת ס"ל ג"כ דחשובה מטבע כאן. וע"כ אף שהם בזול כאן מחמת שצריך להוליכן למישן. שוב מה שהלוהו משלם לו. דמה שאינו יכול ליתן לו מטבע פסולה הוא מחמת התנאי שהלוהו על המטבע. [ולשיטת הרמב"ם סתמא הוי כאילו התנה שיתן לו המטבע]. והרי שם מטבע עלי' שיכול להוליכן למישן ודינו כמו הלוהו חיטין והוזלו דנותן לו חטין בעינן. ור"נ אמר דלא חשיב מטבע אלא למלוה שיש לו דרך למישן. וכיון שלמלוה הוי מטבע יוצא בזה ידי פרעון. כמו בפדיון הבן כשאומר הכהן לדידי שוה לי: אך הוקשה לבעה"ת לפימ"ש המל"מ בשם הרדב"ז במקדש בפחות משוה פרוטה וטרם הגיע לידה הוקרה ונעשה שוה פרוטה. והשיב הרדב"ז דדומה להילך מנה והתקדשי לפלוני דמקודשת דבתר מקבל אזלינן. והנה פליגי אמוראי אם הלוקח יכול לסלקו לבעל חוב בזוזי. ולכאורה מ"ש מהילך מנה והתקדשי לפלוני. וצ"ל לפימ"ש הרשב"א דנתינה בע"כ אף דשמה נתינה מ"מ למקבל לא הוי נתינה. וע"כ כיון שמסלק את הבע"ח בע"כ לא הוי נתינה לבע"ח. ואין לדמותו להילך מנה דהטעם משום דנהי דנותן הוא אחר. מ"מ קבלת האשה גרמה להתקדש. וכמימרא דרבא בכסף ע"י אחרים בע"כ משום דקבלת רבו גרמה לו. והכא לבע"ח לא הוי קבלה כיון שהוא בע"כ. ולא מהני פרעון בע"כ רק כשהלוה בעצמו פורע דהוי נתינה ללוה: ד והנה לסברת הרדב"ז הנ"ל דהיכא דלא הוי כסף נותן דומה להילך מנה דרק משום קבלת המקבל מקודשת. א"כ איך יועיל בנ"ד בע"כ כיון דללוה לא הוי מטבע דאיהו הא לית לי' אורחא למישן. והמלוה הא אינו רוצה לקבל. ע"כ מיישב בעה"ת כיון דאם הי' הלוה רוצה לילך למישן שוב הי' כסף גם אצל הלוה והי' המלוה מוכרח לקבל. א"כ בסירובו לקבל לא יועיל רק שהלוה ילך למישן ולא מטי למלוה רנאה בהא על כן כופין על מדת סדום.