שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 57

יש בכאן מקום עיון דהנה בגמ' (ס"ב:) תני ברבית דבי ר' חייא יש דברים שהן מותרין ואסורין מפני הערמת רבית כו' ואביי מפרש כל מתני' דאיזהו חרבית. והוסיף דאי שקיל פירי לא מחזי כרבית וזה לפי פירושו במשנה. והנה דעת המתירין ליקח לכתחילה הוא מדתני דבי ר"ח יש דברים שהם מותרין מכלל שאינו כשאר אבק רבית. ורמב"ן החולק טעמא דידי' כמבואר ברא"ש ובשטמ"ק משום דאביי מפרש כן המשנה דאיזהו תרבית הרי דאבק רבית הוא. והרשב"א בשטמ"ק כתב דנהי דהכי איתא לאביי דמפרש כן המשנה אבל כיון דאדחי פרוקא דאביי הדרינן לפשטא דרבית דבי ר"ח דאינו אבק רבית. ובענין היתר פירות דשמעינן מפרוקא דאביי כתב ג"כ הרמב"ן הובא בשטמ"ק דאף דאדחי פירוקא דאביי מ"מ לא נדחה הדין וכ"כ הב"י בשם תלמידי הרשב"א. ומשמע דרמב"ן לטעמי' במה שכתב דנקטינן דאבק רבית הוא מדפירש כן אביי המשנה. הרי דנקטינן כאביי אף דנדחה הפירוש ב) והנה הרמב"ם כתב דאם עבר ועשה מוציא ממנו כל הק' בדין. ולא הביא ההיתר ליקח פירות שיהי' מותר לפסוק כך לכתחילה משמע דס"ל דלא קי"ל כלל כאביי. וע"כ אינו אבק רבית ואין היתר ליקח פירות והרא"ש והטור פסקו כרמב"ן דא"ר הוא ומותר ליקח פירות. והנה המחבר כתב היתר פירות כאביי וכתב דמוציא כל הק' בדין. וזה דלא כאביי דלדידי' א"ר הוא. והוא מזכה שטרא לבי תרי. וצ"ל שדעת המחבר דנהי דבהא דס"ל לאביי דאבק רבית לא נקטינן כוותי' משום דברייתא לא משמע כן דתני שהם מותרין כהוכחת המתירין אבל בהיתר פירות שאין לנו הוכחה להיפוך נקטינן כוותי'. מ"מ לשון המחבר מגומגם שכתב אסור לפרוע במעות מבואר דאיסור בשעת פרעון ואח"כ כתב מוציא ממנו כל הק' בדין וא"כ אין איסור בשעת פרעון רק בשעת פסיקה ולשון הלבוש מתוקן יותר שכתב דאסור לפסוק לפרוע במעות:

ג) ואפשר לומר לדעת המחבר כיון דיש היתר ליקח פירות אסור לכתחילה ליקח מעות כיון דאפשר בהיתר. רק לדעת הרמב"ן והרא"ש דאבק רבית הוא. ע"כ ביד הלוה לפרוע מעות כמו שפסק כדי שיאסר ליקח רק צ'. אבל לפסק המחבר אף אם יתן מעות יוציא כל הק'. ע"כ אסור לפרוע במעות לגרום איסור שיקח כל הק'. דבדיעבד לא נפסיד ממונו של מלוה בשביל הערמת רבית. מ"מ לכתחילה למה נגרום איסור כיון דאם יפרע פירות אין שום איסור דאפי' לכתחילה הי' רשאי לפסוק כך: ד) ובריב"ש (סי' של"ה) בשם הרשב"א במלוה שכתב בתוך השטר אם לא תפרע לזמן פלוני תתן לי כך וכך אין כאן רבית. דאינו אלא קנס. מ"מ אסור משום הערמת רבית כהא דרבית דבי ר"ת. ולא אמרו במשנתינו במי שפרע מקצת חובו אלא שאם לא יפרע השאר בזמנו הרי הפרעון הראשון מתנה למפרע. וכשהוא חוזר וגובה עכשיו בשטרו אינו ניטל רבית כלל. אבל מה שכבר נטל אינו מחויב להחזיר דאינו רבית גמורה ולא אפי' אבק רבית אלא שאסור לעשות כן לכתחילה מפני הערמת רבית. ואפי' מ"ד בעלמא אכל שיעור זוזי מסלקינן לי' הכא מודה. וכ"ש לרב אשי דאמר סלוקי בלא זוזי לאפוקי' מיני' הוא. עד כאן דברי הריב"ש בשם הרשב"א והובא במל"מ בקצרה. והשערי משפט העתיקו להלכה אף להפוסקים דאבק רבית הוא. מ"מ לא אמרינן בי' דין מסלקינן לי' אף לרבינו אפרים דבחוב דעלמא לא אמרינן דין סלוקי בלא זוזי אפוקי מיני' הוא. ותמהני דהרשב"א לטעמי' דלא ס"ל בהערמת רבית דבי ר"ח דאבק רבית הוא וכמ"ש הה"מ שדעת הרשב"א כהרמב"ם וכ"כ הבדה"ב דכיון דהרמב"ם והרשב"א מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן. אבל להפוסקים דא"ר הוא ומוכיחים מדנכלל בכלל איזהו תרבית דמתני'. א"כ דינו ככל אבק רבית הוא. ולמה דקי"ל כרבינו אפרים דבחוב דעלמא מסלקינן לי' ה"נ דכוותה:

ה הן אמת דצריך להבין למה הוצרך הרשב"א לומר בהא דמי שפרע מקצת חובו משום דפרעון ראשון מתנה. הא לרשב"א אפי' לכתחילה גובה כל הק' ועוד דמשמעות דבריו במי שהתחייב בקנס אם לא אפרע לזמן פלוני אתן כך וכך אינו גובה לכתחילה ולמה: ו ונראה דהיינו טעמא דברבית דבי ר"ח כשמכר לו החטין במנה לא הי' שום רבית שכן השער נמצא נתחייב לו כל הק' בלי שום איסור. רק ע"י שחזר ולקחם מאתו בזול נעשה הערמת רבית. נמצא דהאיסור מה שלקח מאתו בחזרה החטים בזול זהו הרבית וכבר גבה הרבית ואח"כ חובו שנתחייב בהיתר הוא נוטל. אלא שאם הי' דינו כאבק רבית גמור הי' מנכין מחובו כפסק רבינו אפרים ורשב"א דבחוב דלאו משכנתא מנכין מחוב האבק רבית שנטל. אבל בזה שקיל יותר לא מנכין מחוב כדברי הרשב"א שהביא הריב"ש אבל בנתחייב בקנס שעדיין לא לקח ההערמת רבית ודאי אסור ליקח דאין סברא כלל דאין איסור רק הפסיקה. דאדרבא איסור אבק רבית אינו בשעת פסיקה רק בשעת נתינה כמ"ש המל"מ בשם מהרח"ש. ע"כ הוצרך לומר בהא דמי שפרע מקצת חובו משום דפרעון ראשון מתנה ואח"כ חובו הוא נוטל דהשתא דמי ממש לרבית דבי ר' חייא: ז) וכן משמע בתשו' הרשב"א שהביא הב"י (סוף סי' קס"ד) בחכירי נרשאי שחזר המלוה והשכירה ללוה ואפי' אפסקי' אחר שהמלוה השכירה לאחר והאחר ללוה אין מוציאין מלוה השכירות. ואף דהרשב"א סובר דחכירי נרשאי אינו רק הערמת רבית כמ"ש הה"מ (פ"ד מהלכות מלוה הט"ו) שהודו לו הרמב"ן והרשב"א שאינו אלא הערמת רבית אעפי"כ אין גובין לכתחילה מלוה. ע"כ רק ברבית דבי ר"ח גובין משום דהחוב בתחילה בהיתר נעשה כנ"ל. וכל זה הרשב"א לשיטתו אבל להפוסקים דאבק רבית הוא דינו ממש ככל אבק רבית: ח' עוד כתב בשערי משפט מדכתב הרשב"א דהוא כרבית מאוחרת וגרוע ממנה. דאפי' לצאת ידי שמים אינו חייב להשיב.

ותמהני על השערי משפט שלא הרגיש שכ"ז הרשב"א לשיטתו דפוסק כהרמב"ם דגובה כל הק' ולא ס"ל דאבק רבית הוא. משא"כ להפוסקים דא"ר הוא. וראייתם משום דכן הדין לאביי דמפרש המשנה דאיזהו תרבית. א"כ דינו כאבק רבית גמור. מיהו הרמב"ן שסובר שאסור לגבות כל הק'. הגם דס"ל גם בחוב אמרינן סלוקי בלא זוזי אפוקי מיני' הוא דהכא לא מחזי כרבית אלא משום דשקיל זוזי מיני' אח"כ כמבואר בגמ' א"כ בלקיחה זו עושה איסור ורשב"א סובר דמ"מ הי' הרבית מה שלקח החטים בגזל וגוף החוב בהיתר נעשה תחילה ודו"ק: ט) ט"ז (סק"ו) ונראה טעמם אע"ג דמותר למכור ביוקר משוייו כו' ותמהני דבב"י בשם תלמידי הרשב"א מפרש שכן הי' השער דינר זהב ונתנם לו בל' למכור ביותר מהשער אין שום היתר כמפורש (בסי' קע"ד). וזה בין להתוס' בין להרמב"ן עיי"ש: י) שם (סק"ז) דהאיסור שבסעיף זה הוא שבשעה אחת נעשה כן. אבל אם לאחר שעה שלקח החטין במאה חזר ומכרן לו בתשעים היתר גמור הוא ותמהני דבב"י בשם תלמידי הרשב"א מבואר דאין היתר אלא כשהוזלו קודם שחזר ולקחן. הובא בש"ך סק"ז והראי' (מסי' קע"ד) תמוה כמו שהשיגו בנקה"כ] וכן משמע (בסי' קס"ד) בחכירי נרשאי דמדמה הרמב"ם והרשב"א לרבית דבי ר' חייא דהוי הערמת רבית. ומפורש בגמ' דאפי' שהי' כמה עדנין אסור: סימן קפא שמעתתא דיין אין לו בדף ס"ב: ודף ס"ג ע"א וע"ב: א) בהא דמקשה ר"ה ברי' דר"י לרבא מכולם אין לו אסור תמוה מאוד. א'. דבכל הסוגיא מחלק בין בא באיסרו בין בא בהלואה ומה זה שחוזר ומקשה לרבא. ב'. בלא דרבא קשה דאטו בדר' אושעיא נזכר שער שבשוק. בודאי מיירי בשער שמועיל להיתר בבא באיסרו. דאל"כ ל"ל הי' נושה אפי' בא במעותיו נמי). ג'. מה משני התם הלואה הכא זביני הא ר' ינאי מוכיח מדר' אושעיא דהלואה הוי ואעפי"כ מותר ליתן לו מעות. ד'.

קשה לפירוש הראשונים שמסכימים לגירסא דמה לקח לקח בהלואתו. ומפרשים מתני' דהיתר חטין משום דיש לו חטין. א"כ בחנם נקט מתני' וכן השער וכן הקשה הרשב"א הובא בשטמ"ק). ה. קשה על הרא"ש (סי' ס"א) כמבואר בהגה. ו'. קשה בהא דמפרש לקמן (ע"ב:) בטעם לוין על שער שבשוק משום דאי בעי זבני ופרעי לי'. וביאר הרמב"ם משום דבידו לקנות ולפרוע תיכף וע"כ אם קבע זמן אסור. והרשב"א חולק דהזמן לטובת הלוה ויכול לפרוע תוך הזמן. ומ"מ הכל מודים שאם התנה שלא יוכל לפורעו תוך הזמן אסור. וכ"כ הרא"ש בתשו'. ופסק הרמ"א (סי' קס"ב סעיף ג'). וקשה דמרש"י משמע טעם היתר שער שבשוק משום דדומה להלויני עד שיבא בני. וכן כתב הרא"ש בפסקיו כנ"ל לשונו. וכ"כ שם בתשו'. וא"כ אפי' התנה שלא יוכל לפורעו תוך הזמן יהי' מותר כמו ביש לו. דמותר לעולם כמ"ש הרא"ש בתשו' שם. והובא בש"ך (סקי"א). ז'. דא"כ דשער שבשוק דומה לאומר הלויני עד שיבא בני. א"כ אפי' שוה ה' בד' יהי' מותר. ובמשנה בהדיא וכן השער. וכן מפורש בכל הפוסקים דאסור לפסוק רק כפי שער שבשוק. ושתי קושיות אלו הקשה ג"כ בס' שערי משפט וקושיא ראשונה הניח בצ"ע. וקושי' שני' רצה ליישב דשוה ה' בד' חמור מסאה בסאה. וליתא דהא ר' נחמן פסק כהלל דאוסר הלויני סאה בסאה עד שיבא בני ובשוה ה' בד' מתיר. ועי' בתוס' (ס"ג:) בד"ה מהו דתימא. הרי דשוה ה' בד' קיל מסאה בסאה: ב) וליישב כל הנ"ל נראה דהנה צריך להבין הא דמדמי יצא השער לאומר הלויני עד שיבא בני. דהא כל הטעם דהלויני עד שיבא בני מותר משום דתיכף נקנה למלוה למי שפרע וברשותו אייקר ולא הוי הלואה רק מכירה. אבל הפוסק על שער שבשוק נהי דהלוה בקל יכול להשיג לקנות. מ"מ מלוה זה לא קנה כלום רק שיש לו חיוב על הלוה והלואה גמורה היא.

ונראה לפרש שאם יקנה הלוה על שער שבשוק יקנה אותם אז המלוה. דמעות הלואה לכך ניתנו (ואף דלא התנה כך דבדברים אלו לב ב"ד מתנה כמבואר בט"ז (סי' קס"ב סק"ג) ובשאר אחרונים שם עי"ש ולא חשיב קונה במלוה כיון דמתחילה לכך ניתן וכמ"ש במקדש לאחר ל' דמקודשת אפי' נתאכלו המעות דכתב הריטב"א פ"ק דקידושין דהמעות הלואה עד ל' ומ"מ לא חשיב מקדש במלוה כיון דמתחילה הלוה על דעת כך. ולא הוי דשלב"ל כיון שבידו לקנות בשוק: ג ויותר יש להסביר דברים אלו הא דיצא השער חשיב בידו. עפ"י מה דאמרינן בב"ב (דף פ"ח.) בהאי גברא דאייתי קרי דאתי כ"ע שקלי קרי קרי קם אקדשינהו. ופסק הש"ס דלא מהני דאין מקדיש דבר שאינו שלו. וה"מ דקיצי דמייהו. הרי דהיכא דדמיו קצובים אפי' בלא דעת המוכר יכול לקנות וא"כ כיון שיצא השער הוי בידו גמור לקנות וכל שבידו לא הוי דשלב"ל. נמצא שאם יקנה תיכף בשוק קודם שישתנה השער יחשב יש לו ומותר. ע"כ אפי' לא קנה מותר כיון דבשעת פסיקה אפשר להיות בהיתר כמו שפירש"י בהא דיש לו סאה אחת לוה עלי' כמה סאין. ופירש"י דבכל חדא איכא למימר זו תהי' תחתי'. ואף דלבסוף אינו משלם אותה הסאה רק עבור אחת והשאר איסור או אפשר שיאכלם כולם. ע"כ כיון דבשעת פסיקה אפשר בכל אחת שיהי' בהיתר אף שלבסוף לא קנה מותר: ד) אך דקשה על טעם זה דהא ודאי אף אם יקנה בשוק אם יאבדו אח"כ יהי' באחריות הלוה. וא"כ הוה קרוב לשכר ורחוק להפסד וא"כ לאו ברשותו אייקר. ועי' לעיל בהגה ב'. ואף דבדס"ד בהא דאם תקפה ברשותך מסיק הש"ס כיון דמקבל עלי' זולא קרוב לזה ולזה הוא. הא כתבו התוס' דף ע' סוף ד"ה דקאי דבעלמא לא מהני אחריות זולא ודוקא התם. דמכר גמור הוא. וא"כ הכא דהלואה שוב הוי קרוב לשכר כו'.

וזה קשה ג"כ על רש"י בהא דיש לו סאה אחת לוה עלי' כמה סאין עי"ש [ואף שהתוס' (ס"ד:) כתבו דבפירות שאין מבוררין לא איכפת לן בקרוב לשכר כיון שיכול ליתן לו אחרים עיי"ש. אנן לא קי"ל כדברי התוס' אלו. דמפורש ברמ"א סי' קס"ב בשם הריב"ש בסאה בסאה ויש לו לא מהני אם מתנה שיהי' אחריות זולא על הלוה דהוה קרוב לשכר כו' הרי דאף דהוי פירות שאין מבוררין שיוכל ליתן לו סאה אחרת מ"מ אסור בקרוב לשכר. ולשיטת התוס' מותר אפי' מקבל עלי' מוכר זולא שהרי פוסק כשער הגבוה ועי"ש בהגהת אשר"י שכתב כן להדיא בשם ר"י בעל התוס' אלא דאנן לא קי"ל כדברי תוס' אלו]: ה) ליישב זה נראה עפ"י דברי הרמ"א (סי' קע"ז סעיף א') דאם הנותן לוקח כל השכר אפי' המקבל מקבל עליו הפסד מותר דאין כאן הלואה כלל. וה"נ בסאה בסאה ויש לו כיון דאותה סאה נקנית למלוה נמצא שאין כאן הלואה דמה נ"מ ללוה אם יש לו הסאה שהי' לו כבר או הסאה שמלוה לו עתה [ודומה למ"ש התוס' ב"ק (ק"ז סוף עמוד ב') בשומר שנשבע שבועה שאינה ברשותו אלא שנאבדה בפשיעה ו) [ובאמת הי' ברשותו אינו חייב שבועת ביטוי דאין זה כפירת ממון כיון שלפי טענתו הי' משלם עבור החפץ. ה"נ כיון שנותן תיכף סאה אחרת אין כאן הלואה כלל ודו"ק] וכיון שאין הלוה נהנה מהלואה דומה כאילו אין מקבל נוטל ריוח דלא חשיב הלואה. ואף דמותר להוציא גם הסאה אחרת. היינו שאין מקפיד המלוה אם יוציאנה כיון שאחריות על הלוה וכעין מעות מותרין ומ"מ קודם שהוציאה ברשות מלוה היא ואין כאן הלואה ו) [ובאמת שלפי זה קשה ג"כ על הרמ"א בשם הריב"ש הנ"ל דמה בכך דקרוב לשכר כו'. מ"מ כיון שנותן סאה אחרת אין כאן הלואה.

אך נראה ליישב עפ"י דברי הראב"ד הובא ברמ"א (סוף סי' קס"ב) בהלואה סאה חטין שישלם סאה דוחן אפי' אינו שוה יותר בשעת הלואה כיון שלפעמים אינם שוים אסור אפי' יש לו דדוקא בסאה בסאה כיוצא בו הקילו בו. וטעם הדברים דדוקא בסאה בסאה הקילו דמעיקר הדין מה שמלוהו משלם לו אפי' בלא אגר נטר. והא קמן דאפי' הוזלו נותן סאה. וה"ה הוקרו אפי' בלא תנאי שלו משלם סאה ע"כ הקילו בו. אבל כשהתנה לפרוע סאה אחרת אף שעכשיו אינו שוה יותר שמא בשעת פרעון יהי' שוה יותר. והוא אינו מחויב מעיקר הדין רק סאה שלוה. וכשמשלם סאה אחרת ששוה יותר רק אגר נטר הוא ע"כ לא הקילו. ואף דמותר לקנות שוה ד' בה' ביש לו הכא הלואה התם זביני. וה"נ בנ"ד כיון שקיבל עליו אחריות שויו. הרי נעשה עליו הלואת מעות כשיעור שויו (דזה הטעם בכל קרוב לשכר ורחוק להפסד דאסור. דכיון שקיבל עליו הפסד נעשה לוה בשיעור מה ששוה עתה] וכיון שלוה מעות ומחזיר פירות שבשעת פרעון שוים יותר רק אגר נטר הוא ואסור כדברי הראב"ד הנ"ל וזה ברור]: ז) אלא דאכתי קשה שהרי עד שקונה פירות בשוק הלואה הוא ושכר הלואה הוא נותן כשהוקר. דבשלמא אם היינו אומרים דברשות מלוה אייקר הי' ניחא דלא הוי רבית כלל. ומה בכך דהלואה היא עד שקונה בשוק. אבל עכשיו דאין ההיתר משום דברשות מלוה אייקר כיון שהוא באחריות הלוה. וכל מה שהוקר ברשות לוה ראוי להיות ורבית הוא נותן רק שתאמר שלא לוה כלל. והרי לוה עד שקונה בשוק ושכר הלואה זו הוא נותן וקשה: ח) ועתה נבא לטעם הגמ' דאי בעי זבין תיכף על שער שבשוק ופרע תיכף ולא יהי' רבית. וזה הטעם לכאורה מרפס איגרי. דמ"מ עבור שלוה המעות מעת קני' עד הפרעון רבית הוא פוסק.

דרך משל הוא לוה עד זמן שנה והשער משתהה בשער אחד חודש נאמר שבידו לקנות בתוך חודש ולפרוע תיכף דהזמן לטובת הלוה נעשה. מ"מ מה שלוה גם על י"א חדשים אחרים רבית הוא פוסק אם יתייקר. ואין לומר שפסיקה הי' בהיתר. שהרי מתחילה לוה על שנה. וכמו מי שלוה ברבית על שנה כל חודש דינר אחד אף שבידו לסלק בתוך הזמן. ולדעת הרמב"ם רבית שאינו פוסק בשעת הלואה לאו רבית הוא. מ"מ זה ודאי רבית קצוצה היא שבשעת נתינה פסק שכל זמן שישהה המעות בידו יתן רבית וה"נ בזה. וזה הוקשה לראשונים ז"ל: ט) ע"כ הוסיפו טעם משום דהוי כאומר הלויני עד שיבא בני כנ"ל באריכות. דמשעה שיקנה לאו הלואה כלל. מה קשה הא מ"מ הלואה הוא עד הקני'. לזה אמר דאי בעי זבין קודם שינוי השער ופרע תיכף. נמצא שבעד הזמן שעד הקני' אינו פוסק רבית ומקני' ואילך שבעד זה פוסק דמים אם יתייקר הא אז לאו הלואה. נמצא שבעד הלואה אינו פוסק רבית. ומה שנותן יותר אינו בעד הלואה ומותר. אבל בהתנה שלא יוכל לסלק תוך הזמן הלואה הוא עד הקני' וכשנתיקר אחר הקני' רבית הלואה שעד הקני' הוא נותן בשעת פרעון. דאין לומר ברשותו אייקר כיון דקרוב לשכר. ומיושב קושיא ו'. וע"כ בקונה שוה ה' בד' על שער שבשוק אסור דשכר הלואה שעד הקני' הוא נותן דאפי' ישלם תיכף הא משלם שוה ה' בד' ומיושב קושיא ז': ועתה נבא לביאור הסוגיא דהוכיח הא מדר' ינאי דמה לי דמיהן מה לי הן נמי אמרינן ופוסקין על שער שבשוק אעפ"י שאין לו. ולכאורה הא מתני' הוא יצא השער פוסקין. ונ"ל דאשמעינן אפי' היכא דלא שייך טעמא דרבה ור' יוסף דמה אהנית לי כגון שאינו נותן לו עתה כל הדמים רק מקצת דמים והשאר ישלם בעת לקיחת התבואה כמנהג הסוחרים ואעפי"כ אשמעינן רבא דמותר כמו שלוין על שער שבשוק. משום שעד הקני' אינו נותן רבית דאי בעי זבין ופרע.

ואחר הקני' הא לאו הלואה כיון שמקנה למלוה תיכף סאה כמו שלוה ממנו. ואין נ"מ אליו סאה זו או סאה זו. ה"נ דכוותי': יא) אלא שיש לחלק דהכא אף שקנה תבואה שפיר הוי לוה על מעות. שהרי אינו משיב למלוה תיכף תבואה וברשותו אייקר לא שייך כיון שאחריות אונסין על המוכר וכתבו התוס' דף ע' דדוקא באי תקפה ברשותך דמכר גמור הוא אמרינן כיון דמקבל עליו זולא שוה לזה ולזה הוא. והיינו בחביתא דחמרא שאותה החבית דוקא קנה וכדאמר אי תקפה ברשותך ומחזיר לו הד' זוזים כמ"ש הנמק"י שם. הרי שהמקח רק אותה חביות שבעין ע"כ מכר גמור הוא. אבל בקונה על שער שבשוק שאינו קונה דבר ידוע אסור כיון שעל המוכר אחריות אונסין והלואה הוי כיון שמלוהו מעות והוא אינו משיב תיכף תבואה [ואף דמ"מ לאו הלואת ממון הוא כיון שמשיב למלוה שווי המעות. וברבית הלואת כסף בעינן וכמ"ש המל"מ (פ"ו מהלכות מלוה ולוה הלכה א') משום דכתיב אם כסף תלוה את עמי והכא לאו כסף מקרי וכמ"ש התוס' ב"ק (ק"ז סוף ע"ב) דכהאי גוונא לאו כפירת ממון וה"נ לאו הלואת ממון. מ"מ מדרבנן בכל דבר אסור כמו הלואת קרקע אף דמה"ת מותר מכלל ופרט וכלל]: יב) אך מדר' ינאי נלמד מה לי דמיהן מה לי הן פירוש דמה נפקא מינה בין מעות שלוה בין התבואה שקונה אח"כ כדאמר ר' ינאי דמותר להחזיר מעות כיון דמן התבואה יוכל להשיג מעות כיון שיוצא השער. ה"נ הלוה הי' יכול להשיג מן התבואה שקנה בשוק מעות או מן התבואה שלוה כדברי הרא"ש (סי' ס"א). נמצא דלא נחשב הלואה מה שמלוה נתן לו מעות והוא לא נתן למלוה רק תבואה: יג' וזה שהקשו ר"פ ור"ה ברי' דר"י מברייתא דר' אושעיא דא"כ בא בהלואתו יהי' מותר אף שאין לו שום מעות מ"מ יהי' מותר מטעמים הנ"ל. ומיושב קושיא א' וקושיא ב'.