שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 24

מיהו תלמודא דידן סובר דהדין בעצמו מותר בשבת רק העונש בפועל. והירושלמי סובר דהדין גופי' גם כן חשיב עונש. וטעמא רבא איכא במילתא. דהא איתא סוף פרק קמא דמכות דקודם שנגמר דינו ההורגו נהרג עליו אף שעבר עבירה שחייב עלי' מיתות בית דין מה שאין כן לאחר שנגמר הדין עיין שם דקאי לענין הזמה. ומסתמא הוא הדין לענין ההורגו אם נהרג עליו ועיין שם (דף ה') בתוד"ה בעידנא. ומכל מקום שניהם שוים דהעונש בשבת אסור בעצמותו: ה) והנה לפי עניות דעתי נראה ברור דהוא הדין שאין לנדות בשבת שהרי הנדוי גופי' העונש. ואין להביא ראי' דמותר לנדותו בשבת מדאיצטריך למיסר בביצה (דף ל"ז.) לדון דיני ממונות בשבת גזירה שמא יכתוב, ואי אמרת דאסור לנדות פשיטא דאין דנין. דהא באלו מגלחין פשוט דמנודה נוהג נדויו ברגל מדדנין בחול המועד ואי לא ציית דינא משמתינן לי'. ואם כן מהא גופה איכא למישמע דמשמתינן בשבת וביום טוב. מדאיצטריך למיסר בשבת שמא יכתוב. יש לומר שהרי עונש בשבת אינו בכרת וסקילה אלא בלאו. ואם כן אין איסור ביום טוב כמ"ש הריב"א בפרק קמא דפסחים לענין הבערה למאן דאמר ללאו יצאת ליתי' ביום טוב. וכן דעת הרבה פוסקים דאין שביתת עבדו ביום טוב. ועוד יש לומר דנפקא מינה דאפילו לעיוני בדיני' אסור. ואף דשם במועד קטן לאו קיימא דיחוי זה. היינו משום דמשמע לי' להש"ס דנין במועד בכל גווני דין אף גמר דין. ומכל תקום הא דתני אין דנין דמשמע בכל גווני דין. על כרחך הטעם שמא יכתוב. ועוד יש לומר דאי לא ציית דינא נחתינן לנכסי' ועיין בתוס' שם. או שמנדין אותו לערב. ודוקא בחול המועד דייק הש"ס דרחוק הזמן עד מוצאי יום טוב: ו) ועתה נבא לדברי האחרונים. הנה הרמ"א בסימן ש"י כתב דמותר להתיר חרמי ציבור בשבת הואיל והוא יום כנופיא לרבים הוי כעסקי רבים דשרי בשבת.

אבל אין מחרימין בשבת אלא בדבר שהוא לצורך שבת. והקשה המגן אברהם דמשמע דהוא הדין דציבור שרי ואם כן שוה חרם להתרה. ולפי עניות דעתי פשוט דסבירא לי' לרמ"א דחשוב כמו דין דאסור בשבת ואין להתיר כי אם לצורך שבת. דמוכח מההוא דעירובין פ' הדר בההוא דקאסר חמרא בשבתא רמא בי' קלא ולא אשגח אמר ליהוי האי גברא בשמתא ( ואיתא שם דאף שהי' בפני רבו לאפרושי מאיסורא שרי] ולפי עניות דעתי אף לצורך שבת מכל מקום אינו אלא להחרים כל מי שיעשה כך וכך וכההוא דעירובין דמסתמא אמר ליהוי גברא בשמתא אם לא יציית לדבריו דהשתא הוה לי' לאפרושי מאיסורא דעל ידי זה יפרוש מאיסור. אבל אם הי' מנדהו על העבר אין כאן לאפרושי מאיסורא. כיון שבין כך ובין כך הוא בנדוי למה ימנע: ז) והנה המגן אברהם כתב בשם תשובת הרשד"ם דמותר לנדות למי שחילל שבת. וכן כתב בשם ספר חסידים סימן ת"ט. ותמהני שעיינתי בספר חסידים ואין שם שום רמז להתיר. רק כתב האיסור לנדות בשבת משום ששבת הוא ברוך על כן אין עושין בו ארור. גם בתשו' רשד"ם לא התיר לנדות למי שכבר חילל שבת. רק כתב אההוא דעירובין וזה לשונו כבר הי' אפשר לתרץ דלאפרושי מאיסורא שאני. ומכל מקום אין צריך לכך אלא דדמי זה להתרת נדרים שמותר לצורך שבת. הכא נמי כיון דהוה לצורך שבת שהי' האיש מחלל עד כאן לשונו. ואם כן אין היתר אלא להציל מאיסור שבת בשעת מעשה דזה לצורך ממש. אבל לענוש על העבר כדי שהנשארים ישמעו ויראו לא מצינו. וכבר כתבתי שלעניות דעתי בההוא דעירובין המעשה שהי' מנדה אם לא יציית. ובזה אין שום חשש איסור תורה מחמת לענוש בשבת. שהרי בשעת מעשה אין עונשו כלל. ואחר כך אם עובר לוקח הקללה על עצמו. ותמהני על המגן אברהם שכתב בפשיטות דעת הדברי ריבות דמותר לתלמיד חכם לנדות לכבודו בשבת.

ולא כתב שהרשד"ם שם בתשו' חולק להדיא על זה. והביא הראי' מהרמב"ם שכתב שכל העונשין אסורין בשבת. וכתב דשמתא חמור ממלקות דהא במערבא מימנו אנגדא ולא אשמתא וכיון דמלקות אסור בשבת כל שכן שמתא: ח) וראיתי בדברי ריבות שנשאל שאלה זו ממש אם יפה עשה התלמיד חכם שנדהו לכבודו בשבת. והשיב שמותר. ודחה הראי' מהרמב"ם דדוקא מלקות דאית בי' מעשה. ולפי עניות דעתי יש לדחות הדיחוי דהא ממיר חשיב מעשה משום דבדיבורו קעביד מעשה. ועוד דהא בירושלמי שהביא הרמב"ם בספר המצות אסר הדין גופי' מגזירת הכתוב. ומזה הביא הרמב"ם ראי' ואף שכתבנו דבגמרא דידן לא סבירא לי' לאסור הדין בעצמותו, היינו משום שהדין אינו העונש. מה שאין כן שזה הדין ועונשו כאחת. וכבר כתבו התוס' פ' הגוזל (דף ק'.) בטימא הטהור היכי דקם דינא הדיבור חשיב כמעשה. אם כן אין שום סברא להתיר. ואותן שהחרימו בשבת העוסקים בספרי הטבע כל ימיהם ודאי לא הי' רק על להבא. וכן נזכר החרם בתשובת הרשב"א ולא על העבר. וחלילה שנידו המון רבבות מישראל. רק החרם הי' אם יעסקו ט) סוף דבר שורת הדין נראה דאסור וכדעת רשד"ם. ואף אם הי' הדבר מסופק, הלא יש בזה חשש איסור תורה להרמב"ם. ועל המתיר עליו הראי' כדתנן במסכת ידים. ומה שהביא בדברי ריבות ראי' מדחשיב צרכי רבים כמו שכתבו הריב"ש ובצרכי רבים מותר כל שהוא דיבור לבד ואסור רק משום ודבר דבר ואין בו אפילו שבות. תמהני דנידון דידן אין איסורו משום ודבר דבר. אלא דעונש בשבת נאסר אף בלא מלאכה. ולהרמב"ם נראה שהוא איסור תורה: י) ומכל מקום בנידון דידן בעל ד"ר שהי' השאלה במי שביזה החכם בפניו יש להתיר. שהרי קיימא לן דחשיב אפיקורוס. ומצוה להרגו. והוא גרוע מגוי. ובכהאי גוונא לא מצינו איסור.

רק שלא לענוש ישראל כההיא דלא תבערו בבת כהן שזינתה דאף שבשריפה מכל מקום היא ישראלית לכל דברי' ובעינן בית דין לדונה. אבל באפיקורוס שמצוה על כל יחיד להרגו לא שמענו. אבל שלא בפניו דלא חשיב אפיקורוס כמ"ש הר"י בשערי תשובה ובשערי הקדושה דדוקא בפניו חשיב אפיקורוס שוב אסור לנדותו בשבת. וכל זה בתלמיד חכם גמור. אבל בזמן הזה פשוט שאין דנין בזה דין תלמיד חכם. דאפילו לענין ליטרא דדהבא לא דיינינן כ"ש לזה. ואסור להחרים בשבת. מיהו ביום טוב תלוי במחלוקת הפוסקים בשביתת עבדו ובהמתו סימן מז. ב"ה ה' בחקותי ל"ה למטמונים תרס"ה. שלום לכבוד הרב החריף ובקי כש"ת מו"ה נתן נטע נ"י האבד"ק קאלביעל: אשר נסתפק חתנו החריף מוהרי"ד נ"י במה שנוהגין נשים שמצטערות מחלבן להקל החלב מדדיהן בכלי זכוכית הנקרא מאמקע הלא מפרק הוא. הדין מפורש באור זרוע שמותרות לחלוב על הקרקע. ואף שחולב ביד, ביד גם כן מלאכה גמורה. ומכל מקום מותר. ואף שחולב בכלי ואין המשקה הולך לאיבוד בשעת חליבה. הלא הטעם כתב באור זרוע משום דהוה ככבשים שסחטן לגופן. ועוד דהוי מלאכה שאין צריך לגופה במקום צערא וטעמים אלו ישנן גם במיקל בכלי. ודברי האור זרוע הם במלאכת דש. והבאתם לפסק הלכה בספרי אגלי טל שהוצאתי לאור בעזרת השם יתברך בימים אלו. מלאכת דש סעיף י"ג ועיין שם ס"ק כ"ז ובמלאכת טוחן ס"ק כ"ז ל"ח אות ל"א. והא דכתב הטורי זהב שאם נשפך משקה שאינו מלבן על בגד ורוצה לנקותו. על כל פנים לא ישאוב משם תוך כף אחד וישפוך לחוץ [ומעלתו הביא דברי טו"ז אלו] ולא שרינן לי' כמו כבשים שסחטן לגופן. היינו משום דכבשים שסחטן לגופן יש בו פירושים אחרים. א' משום דכל כמה דלא אחשבינהו לצורך המשקין לאו שם משקה עלייהו הואיל ונבלעין באוכל. מה שאין כן הנבלע בבגד משקה גמור.

ועוד פי' הרמב"ם בכבשים שסחטן לגופן כמבואר באגלי טל ס"ק כ"ז. ואין היתר אלא משום שהוא גם כן מלאכה שאין צריך לגופה במקום צערא. ובענין הט"ז לאו מקום צערא. אבל בנידון דידן שרי כדברי האור זרוע: הק' אברהם. סימן מח. ב"ה יום ה' תבא רס"ה. יכתב לחיים בספר. עת יתקע בשופר. כבוד ידידי הרב הגאון הגדול המפורסם אוצר בלום כש"ת מו"ה יואב יהושע נ"י האבד"ק קינצק הבטחתי באטוואצק לבנו נ"י שאכתוב לכבודו באריכות בדין השם פת בתנור בשבת סמוך לחשיכה ונאפה במוצאי שבת שכתבתי בספרי אגלי טל מלאכת זורע סק"ח שפטור. ובהג"ה שם השגתי על כבודו שכתב בספרו דחייב. וכבודו עדיין התאמץ לעמוד על דעתו. והנני בזה לקיים הבטחתי: א) והנה ראייתו הי' מירושלמי פרק קמא דשבת הלכה ו' בהא דבית הלל מתירין לעשות בערב שבת סמוך לחשיכה והמלאכה תעשה בשבת. בית הלל ילפי מלאכת היתר ממלאכת איסור. אלו עשה כן בשבת שמא אינו אסור. ופירש הקרבן עדה כלומר חייב. וחושב כבודו שפי' הירושלמי. אלו עשה כן בשבת סמוך לחשיכה והמלאכה נעשית למוצאי שבת ואמר הירושלמי שחייב. והנה זה לשון הקרבן עדה ילפי מלאכת היתר כו' כל מה שחייב עליו בשבת מותר לעשות בערב שבת סמוך לחשיכה דהוה לי' כאלו כבר גמר מלאכתו מערב שבת עד כאן לשונו. ואם כפי' כבודו. היה לו לומר כל מה שחייב עליו בשבת סמוך לחשיכה מותר לעשות בערב שבת סמוך לחשיכה. אבל עכשיו כל הראי' חסירה בדבריו. וכל הישר הולך יראה בעליל איך שהקרבן עדה לא פי' כך הירושלמי.

רק מפרש כפשטו עשה כן בשבת שאין המלאכה נגמרת בשעת עשי', [והוא כעין דברי הש"ס מנחות (דף נ"ו:) אמר ר' אליעזר הניח שאור על גבי עיסה וחמצה חייב עליו כמעשה שבת ע"ש] והן הן דברי הנמוקי יוסף פרק ב' דבבא קמא בהא דאשו משום חציו, ומפני מה מותר להדליק מערב שבת ודולק והולך בשבת. ותירץ בנמוקי יוסף וזה לשונו לא קשיא לן. שהרי חיובו משום חציו כזורק החץ שבשעה שיצא החץ מתחת ידו כאלו באותה שעה נעשה הכל. ולא חשבי' לי' מעשה דמכאן ולהבא. דאי חשבינן לי' הוה לן למיפטרי' דאנוס הוא שאין בידו להחזירה כו'. וכן הדין לענין שבת דכי אתחיל מערב שבת אתחיל. וכמאן דאגמרי' בידים בהאי עידנא דלית בי' איסורא עד כאן לשונו. וזה גם כן דברי ירושלמי דמדחייב עליו בשבת אף שאחר כך בדבר שאין בידו להחזיר אנוס הוא [ואפילו במה שבידו להחזיר אם הגמר לאחר כדי דיבור של התראה יכול לומר אשתלין כמו שכתבו תוס' שבת (דף ד') ד"ה קודם וזה לשונו ומה שלא רדה שמא שכח ההתראה] על כרחך חשבינן לי' כאלו בתחילת מעשיו נעשה הכל. ועל כן בערב שבת מותר. ואין חסר כלום בפי' הקרבן עדה רק מה שצריך לפרש אסור חייב. וחסרון זה גם לפי' כבודו. ובודאי הבא להביא ראי' ממה שמפרש בעצמו הירושלמי שלא כפי' הקרבן עדה במקום שפי' הקרבן עדה מספיק הוא פועל בטל. הא חדא: ב) אך מלבד זה פירושו קשה מאד להולמו. דאיך יתלה הירושלמי תנן בדלא תנן ולא תניא. ומנין לירושלמי דעשה בשבת ונגמר במוצאי שבת חייב. ולא מצינו זה בשום מקום במשנה או בברייתא. ואם תאמר שמסברא פשיטא לי' לירושלמי כן, הנה לא ימלט א' משני דברים. אם בעשה מערב שבת ונגמר בשבת יש בו גם כן הסברא או לא. אם יש בו גם כן הסברא אין צריך ללמדו כיון ממלאכת איסור. ואם אין בו הסברא אי אפשר ללמדו כיון דבמלאכת איסור יש בו הסברא.

ובמלאכת היתר אין בו, ואין לדחוק ולומר דאף שלא נשנה בשום מקום. מכל מקום כך קיבלו איש מפי איש, ליתא דהיא גופה קשיא למה לא שנה רבי כן במשנה. הלא זה הוא חיבור המשנה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהקדמה וזה לשונו והוא [רבינו הקדוש] קיבץ כל השמועות וכל הדינים כו' ששמעו ממשה רבינו עליו השלום ושלמדו בית דין שבכל דור ודור וחיבר מהכל ספר המשנה. ואין לדחוק גם בזה ולומר כיון דקיימא לן כבית הלל שמותר בערב שבת סמוך לחשיכה. כל שכן שחייב בעשה בשבת סמוך לחשיכה. ליתא דעל כרחך גם בית שמאי דלא ילפי מלאכת היתר ממלאכת איסור מודים דמותר מן התורה. ונר של שבת יוכיח. רק שגוזרים. ובית הלל אין גוזרים. ואיך ילמוד ממה שאין גוזרים על דינא דאורייתא. ומניעת גזירה נוכל לומר בו כמה טעמים. בפרט בזה שהוא גזירה לחצאין. שהרי בנר קדירה שפוד וגיגית על כרחין אין גוזרים. ועיין ברשב"א. הא תניינא: ג) מלבד זה אם הי' פי' הירושלמי עשה כן בשבת שנגמר למוצאי שבת. אין לשנות דברי ירושלמי מאסור לחייב. ונוכל לפרש כפשטו. מדאסור בשבת מותר בערב שבת. ואין להקשות לפרש"י דעקירה מערב שבת והנחה בשבת דומה לשנים שעשאו. [ולא מצאתי דין זה בפוסקים דמה שכתבו התוס' והפוסקים באחד נכרי אין ראי'. דמלאכת נכרי מלאכת עבירה הוא לענין נר ששבת]. הכא נמי נאמר בעשה בשבת ונאפה במוצאי שבת אסור כמו שנים שעשאו. ועשה מערב שבת ונעשה בשבת גם כן אסור כמו שנים שעשאו. ושוב אין ראי' מדאסור בשבת שיהי' בערב שבת מותר. ועל כן הוצרך לשנות מאיסור לחייב. לא קשיא שהרי מדברי תוס' רי"ד ריש שבת מבואר שאם יתן אדם לגוי כשהוא מהלך והנכרי יוציא לרשות אחר. או גוי שהביא חפץ מרשות אחרת וקודם שנח בא הישראל ומקבל ממנו החפץ לית בי' משום שנים שעשאו.

ומתני' דשניהם פטורין משום שהחפץ עדיין לא נעתק לרשות אחרת לגמרי דבתר גופי' גריר (דלא כמג"א סימן ש"ז סק"כ] הנה דאף דאתעבידא מלאכה מבינייהו דהוצאה בלא עקירה או בלא הנחה אינה מלאכה רק על ידי שניהם נעשה המלאכה. מכל מקום כיון שהישראל לבד לא עשה גם מקצת מלאכה רק עקירה או הנחה מותר. הכא נמי נאמר גם בזה כיון שבשעת מעשה לא נעשה גם מקצת מלאכה יהי' מותר. ועל כרחך באותה שעה נעשה הכל. ודכוותי' בערב שבת מותר. ד) אך יש להקשות על פי' זה דמה ראי' מדאסור בשבת. דאפילו תחשוב זה למלאכת חול לגמרי הא אסור משום ודבר דבר. ואפילו להחשיך על התחום לעשות מלאכה במוצאי שבת אסור כל שכן בזה. [ואם כי יש ליישב דנפקא מינה לצורך מצוה. אך שנויא דחיקא לא משנינא] ונראה ליישב דהנה לכאורה יש להקשות גם לפי' זה מאין למד הירושלמי כו' ואם מסברא כו' כמו שהקשינו באות ב', אך מפורש כן במשנה דמועד קטן (דף י"א.) וכל כבשים שיכול לאכול מהם במועד כובשן פרש"י שיכול לאכול במועד שלא יהא צריך להמתין באכילתן עד לאחר המועד שיהי' נכבשין מהר וראוין לאכול מיד עכ"ל. וקשה אדרבא אם אין ראוין לאוכלן עד אחר המועד. הא לא נעשה בהם מלאכה במועד. כמו בישול קודם שהגיע למאכל בן דרוסאי. כיון שעדיין אין ראוי לאכילה אין בו משום בישול. ואף שמכל מקום בשבת אסור. היינו בנותן קדירה על גבי האש. כל שכן בנותן המאכל בעצמו על גבי גחלים דאפילו אין בו משום בישול כלל כמו מצטמק ורע לו אסור. הוא הדין קודם שהגיע למאכל בן דרוסאי. אבל אם יתנהו לכלי שאינו על גבי אש במקום שלא יוכל להתבשל כמאכל בן דרוסאי ודאי מותר. וכבוש שאינו ראוי לאכילה כבישול שלא הגיע לכמאכל בן דרוסאי דמי. דמשהגיע למאכל בן דרוסאי הא חשוב ראוי לאכילה.

וגבי נא לענין פסח כתב רמב"ם דהיינו כשעדיין אינו ראוי לאכילה. וכתב הב"ח יו"ד סי' ס"ט דמשהגיע למאכל בן דרוסאי מותר כיון שראוי לאכילה. על כרחך כשאינו ראוי לאכילה כלא הגיע למאכל בן דרוסאי דמי ופשוט. ואם כן אם תחילתו בשבת וסופו במוצאי שבת מותר. קל וחומר בן בנו של קל וחומר במועד שיהי' מותר. ואי משום טירחא הלא התוס' (דף י"ב:) מסתפקים טירחא בלא מלאכה במועד אם מותר. ויש לומר דסבירא להו לירושלמי שמותר. מעתה מיושב הקו' דאף שהוא מלאכת חול. מכל מקום נימא דאסור משום ודבר דבר. דאם כן במועד למה יאסר. הא במועד אין איסור משום ודבר דבר. דמקבלין קבולת במועד לעשות לאחר המועד. ומהאי טעמא גם כן אין לומר דיאסר בשבת משום טירחא. דאם כן במועד למה יאסר כנ"ל, על כרחך לומר דיש בעשה בשבת והמלאכה נגמרת במוצאי שבת משום איסור מלאכה גם כן. על כן בערב שבת מותר. ואף אם תמצא לומר שיש דוחק קצת בהוכחה זו. טוב הרבה משנעקר דברי הירושלמי מאסור לחייב: ה) ומה שסמך דבריו מירושלמי שם הלכה יוד השופת את הקדירה מחכין בו לכשיתבשל כאכילת בן דרוסאי אסור. אף שצריך להתרות בו שחייב. אלמא שהירושלמי תני אסור במקום חייב, הא לאו מילתא כלל. כיון דכשמתרין בלשון איסור לא מהני. איך תני הירושלמי דבר שאינו, אך זה לשון רמב"ם פרק י"ב מהלכות סנהדרין הלכה ו' כיצד מתרין בו אומרים לו אל תעשה שזו עבירה הוא וחייב אתה עלי' כו' הנה שכשמתרין בו חיוב לבד לא מהני עד שאומר לו שזו עבירה הוא גם כן. על כן שפיר נקט הירושלמי בלשון אסור שגם זה בכלל התראה ומה שלא גמר הירושלמי לשון התראה כי הירושלמי לא ללמד דין התראה בא רק על מה יהי' ההתראה ואמר שמתרין לכשיתבשל כאכילת בן דרוסאי יהי' אסור ונקט תחילת לשון התראה. [ואף דאיסור יש תיכף בהנחה על גבי גחלים.

הנה על איסור זה לא יתחייב וצריכין להתרות בו האיסור שעליו יתחייב] אבל בנידון דידן הנה מחייב לבד הוא הראי' ומאסור אין ראי' לפי שיטת כבודו. אם כן למה תני אסור במקום חייב. [והקרבן עדה לפי פירושו שבין תחילתו בין סופו הי' בשבת הי' מוכרח בהכרח גמור לומר כלומר חייב. לא לפי פי' כבודו] הא תליתאה: ו) אך עלה בדעתי לפרש הירושלמי לכאורה על דרך שפי' כת"ר בזה האופן. דהנה צריכין להבין הא גם בית שמאי מודים דמדאורייתא מותר. ונר קדירה שפוד וגיגית יוכיחו, רק שבית שמאי גוזרים. ומה ראי' שלא נוכל לגזור שמא יעשה משתחשך. אך הנה ידוע דברי הטורי זהב אורח חיים סוף סי' תקפ"ח יורה דעה סימן קי"ז דבמקום שנכתב בתורה היתר מפורש מפשטו או מדרשה אין חכמים יכולים לגזור ולאסור. והנה כתיב פ' אמור ששת ימים תיעשה מלאכה ויום השביעי שבת לא תעשה בו מלאכה. ובמלאכה שאינה נעשית בשעת עשי' כגון האופה וכדומה. סבירא לי' לירושלמי דקרא דלא תעשה דאאדם קאי. ודאי בתר תחילתו אזלינן. ותחילתו בשבת וסופו בחול חייב. ולהיפך מותר. והיינו טעמא דנר כו' שמודים בית שמאי. אך רישא דקרא תיעשה דאמלאכה קאי יש לפרש על סופו זמן שגוף המלאכה נעשית, ויש לפרש גם כן על תחילתו שאז נעשה המעשה שעל ידי המלאכה נעשית. אך סיפא דקרא דלא תעשה מלאכה ודאי על תחילתו נתכוין. וילפי בית הלל מלאכת היתר. היינו שהתירה תורה ברישא דקרא ממלאכת איסור שאסרה בסיפא דקרא, ויליף מהקישא דאף רישא דקרא בתחילתו קאי והתירה תורה כל שתחילתו בערב שבת. וכיון שכן אין חכמים יכולים לגזור. ובית שמאי לא ילפי. וסבירא להו רישא דקרא גם על מלאכה עצמה קאי (דעל המלאכה לבד אי אפשר. דאם כן תחילתו בשבת וסופו בחול יהי' מותר והא אסרה תורה בפירוש בסיפא דקרא] שיהי' בחול ולא התירה תורה תחילתו בחול כלל.