שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 56

ושוב אין עליו חיוב רק כשער הזול ואף אח"כ אין עליו חיוב יותר כמו בגזילה שאינו משלם כיוקרא דלקמי'. אבל אם לא יהי' יכול לסלק בתוך הזמן או שיהי' מוכרח ליתן חטין דוקא אם יחזור ויתייקר ישלם כשער היוקר כנ"ל: כד) ואפשר דהט"ז ס"ל כמ"ש (סי' קמ"ה) דבאבק רבית אין איסור לא תשימון בשעת הלואה רק בשעת נתינה. ודלא כמל"מ פ"ד מהלכות רבית הלכה ב' דפשיטא לי' להיפוך: סימן קעז א) שם בסוף הסימן ברמ"א לא התירו ללות כשיש לו אלא סאה חטים בסאה חטים אבל סאה חטין בסאה דוחן אסור אעפ"י שהן בשער אחד ויש לו דוחן. והם דברי הראב"ד הובא בבעה"ת (שער מ"ו חלק ה'). וראיית הראב"ד מהא דלא יאמר אדם נכש עמי היום ואעדור עמך למחר. וק"ל דהא בב"ב (פ"ז.) ונתבאר לקמן בש"ע (סי' קע"ו סעיף ח') דהשוכר פועל בימות החורף לימות הקיץ ומקדים לו שכרו מעתה ושכרו שוה בימות הקיץ יותר אסור. ואי פועל חשיב כיש לו. הא דומה לפוסק על הפירות ומקדים מעות וקונה שוה ה' בד' דאם יש לו מותר. אלא ודאי לא חשיב יש לו דמחוסר פעולה. וכיון דלא חשיב יש לו לענין שוה ה' בד'. כ"ש דלא חשיב יש לו לענין סאה בסאה. שהרי כתבו התוס' (ס"ג:) דסאה בסאה חמור משוה ה' בד' כיון שהוא דרך מו"מ. וא"כ מה ראי' מנכש עמי ואעדור עמך דאף שיש לו אסור דהא פועל לא חשיב כלל יש לו: ב) והנ"ל בדעת הראב"ד דהראב"ד לשיטתו בהשגות (פ"ד מהלכות שלוחין ושותפין הלכה ב') באומנים שנשתתפו באומנותם וקנו מידם לא חשיב דשלב"ל דאדם יכול להקנות עצמו בקנין כדין עבדים. וע"כ כיון שמקנה גופו לעידור והרי יש לו גופו וחשיב יש לו כהא דאיתא (דף ע"ג.) אמר להו שמואל להני דשבשי שיבשי הפוכי בארעא כי היכי דקני לכו גופא דארעא ואי לא הוה כהלואה ואסור ועיי"ש וברמב"ם.

הרי דכיון דקונה הארעא לשיבשי מותר דחשיב יש לו הארעא שקונה לפירות. ה"נ יש לו גופו שקונה לעידור אך יש לחלק כיון דפועל יכול לחזור בו לא חשיב קנין. וכן חילק הה"מ פ"ז מהלכות שכירות הלכה י"ב בשם הרשב"א: ג) אך יש ליישב לפי המבואר בח"מ (סי' קע"ו סעיף ט"ו) דשותפין שנשתתפו אין יכולין לחלוק תוך הזמן דלא דמי לפועל דאין בעה"ב משועבד לו ושם עבד עליו. אבל שותפין דכל אחד משועבד לחבירו אין שם עבד ע"כ אין יכולין לחזור. א"כ בנכש עמי ואעדור עמך מחר הרי שניהם משועבדים זה לזה ואין יכולין לחזור ע"כ שפיר חשיב יש לו. ואף דלמחר שוב יוכל לחזור דכבר עבד ראשון עבודתו. מ"מ כיון דפעם אחת לא הי' יכול לחזור נשאר מכר כבתחילה כעין שכתב הרשב"א במשכנתא באתרא דלא מסלקי שנה ראשונה אף שאח"כ יכול לסלקו גם אח"כ חשיב מכר. וא"כ ראיית הראב"ד נכונה. אבל בהא דב"ב (פ"ז.) בשוכר פועל בימות החורף לימות הקיץ כיון דיכול לחזור לא דמי ליש לו ודו"ק: ד) ומ"ש אעפ"י שהן בשער אחד. סברת הראב"ד דוקא סאה בסאה דאינו משלם יותר ממה שהלוהו וכן הדין מה שהלוהו משלם לו בין הוקרו בין הוזלו ע"כ אינו רבית כל כך. אבל במלוה שישיב לו מין אחר שמא יתייקר מין האחר ולא מין שהלוהו ורק אגר נטר שקיל. ואף דביש לו מותר לקנות אף דלא שייך הסברא דמה שהלוהו שאני התם דדרך מו"מ הוא: ה נסתפקתי במלוה יין חדש שישיב לזמן מרובה מיין של שנה ההוא ויש לו והיין מתיישן בתוך כך אם מותר. דבזה י"ל דלא שייך מה שהלוהו משלם לו שהוא הלוהו יין חדש והוא משיבו יין ישן ואפשר דכהאי גוונא רבית קצוצה הוא דמעיקרא הוי רבית. דטעם דסאה בסאה רק דרבנן משום דבתר מעיקרא אזלינן והכא מעיקרא רבית הוא. וא"כ שוב לא מהני יש לו כיון דלא שייך מה שהלוהו משלם לו.

וכ"ש בזה דרבית קצוצה לא מהני יש לו כמו סאה בסאתים. דמה לי אם משיבו יותר בכמות או באיכות שמשיבו יין כמו שהלוה ויש בו שבח שישן: ו' ולאחר העיון נראה דמותר דהנה בתוס' ב"ק (צ"ז) בהלוהו מטבע ונפסל מה שהלוהו משלם לו דמטבע שנפסל דמי להוזל. וכתבו שם דלר' יהודה דנפסל דמי לנסדק לא מצי פטר נפשי' במטבע שנפסל רק לר' הונא דנפסל אומר לו הרי שלך לפניך. ואף דר' הונא מדמי נפסל לתרומה ונטמאת ולוה לא מצי פטר נפשי' בתרומה ונטמאת לא דמי לגמרי דמטבע שנפסל דמי להוזל והא לא דמי להוזל עכ"ד. ולכאורה נראה החילוק דבתרומה ונטמאת הלוהו טהורה והוא משיבו טמאה. משא"כ במטבע שנפסל אין שינוי בגוף המטבע [אבל אין סברא לומר משום דמטבע שהלוהו עכשיו ג"כ פסולה. שהרי מלוה להוצאה נתנה וברשות לוה נפסלה אך קשה לפי זה שהרי חזינן בגזילה תרומה ונטמאת לכ"ע אומר לו הרי שלך לפניך ובנפסל פליגי ר"ה ור"י. הרי דנפסל חשיב שינוי טפי. ולמה בהלואה נחשוב נטמאת שינוי טפי: ז) ע"כ נראה דהא דבהלואה מה שהלוהו משלם לו אפי' הוזל דדומה לגזילה בעיני' דאומר הרי שלך לפניך אפי' הוזל או נטמאת משום דהחיוב על גזילה בעיני' ושלו נטמא והוזל. וכל שאין שינוי בגוף הגזילה פטור. ה"ה בתוב. דהחיוב חל על כל המין שמחויב להחזיר לו מין שהלוהו. וכשהוזל הרי כל המין הוזל וחוב שלו הוזל וכן הוקר אי לאו משום איסור רבית של מלוה הוקר. אבל תרומה ונטמאת הכי כל התבואות שבעולם נאסרו הלא רק תרומה זו נטמאת ולא נתקלקל חוב שלו. ע"כ לא מצי פטר נפשי' בתרומה טמאה ודוקא במטבע ונפסל שהחיוב עליו לשלם מין מטבע שלוה וכל מין מטבע זה נפסל ע"כ של מלוה נפסל ח) ולפי זה כיון שכל היינות שבעולם נתיישנו שוב דמי להוקיר. ואפי' ידוע שבניסן לעולם מתייקר כעין שכר דרב פפא מ"מ מותר יש לו.

דמה שהלוהו משלם לו ושל מלוה נתייקר. ה"נ בזה של מלוה נתיישן. ומיהו במלוה בשנה זו שיחזור בשנה הבאה יין של עכשיו שנעשה בן שתי שנים ודאי אסור אפי' יש לו. שהרי מן הדין הי' לו להשיב יין של שנה הבאה חדש כמו שלוה. ומה שמותר הוא במתנה להשיב קודם שבא יין של שנה הבאה כגון שמלוה לחצי שנה וכדומה: סימן קעח א) סי' קס"ג בט"ז סק"ד בפוסק בהלואתו דאם יש לו מעות למוכר מותר כאילו הי' לו חטין וראייתו שהביא מהראב"ד בלוין על שער שבשוק דוקא ביש לו מעות. תמוה מאוד כמו שהשיגו בשערי משפט. דהרא"ש כתב להדיא בשם הראב"ד דוקא בהלואת סאה בסאה מהני שער שבשוק ויש לו מעות להחשב יש לו משום דאיכא נמי טעמא דחיטי מי קדחי באכלבאי כבגמ' (ס"ג:). אך בשערי משפט הביא מהגהת אשר"י שמבואר להדיא כהט"ז ותמה שלא הביאם. והנה ז"ל ונראה דה"ה אם הי' לו מעות מזומנים פוסקין דמה לי דמיהן מה לי הן. אעפ"י שלא זכה בהן המלוה. וכי האי גוונא לקמן דלוין סאה בסאה על פירות שבשוק אם יש ללוה מעות דחשיב כאילו יש לו פירות עכ"ל ומבואר דפי' הגמ' שם דמה לי דמיהן מה לי הן ופוסקין על שער שבשוק ואעפ"י שאין לו דמהני יש לו מעות ומיושב קושיית רש"י ותוס' שם שהקשו מתני' הוא יצא השער פוסקים. דממתני' הו"א דטעמא משום מה אהנית לי ולא מהני אלא אם כן קונה במעות אבל מדר' ינאי נלמד דטעמא משום דחשיב כיש לו וא"כ מהני יש לו למוכר מעות ג"כ: ב' והנה בגמ' שם מקשה ע"ז מברייתא דר' אושעיא דאין לו אסור ומשני התם הלואה הכא זביני והנה מפורש דבהלואה לא אמרינן מה לי דמיהן מה לי הן והיינו דמקשה מדר' אושעיא דאין לו אסור אפי' יש לו מעות. ומשני התם הלואה דבהלואה מחמירין שלא להחשב שער שבשוק ויש לו מעות כיש לו חטין.

וע"כ הא דכתב הגהת אשר"י דיש לו מעות מהני הוא בקונה חטין במעות ושוב העמיד חוב החטין על יין וסובר כרש"י דאף דקנה החטין במעות אסור דלא גרס ומה לקח לקח בהלואתו. וע"ז כתב הגהת אשר"י דכיון דלאו הלואה הוא שוב אמרינן מה לי דמיהן מה לי הן כקושיית הש"ס מדר' אושעיא. וא"כ לדידן דקי"ל דהיכא דקנה תחילה במעות לעולם מותר לפסוק אח"כ מחטין על יין רק בלקח בהלואתו אסור. ובכהאי גוונא הרי מפורש לדעת הגהת אשר"י בש"ס דאסור. וא"כ מוכח בהגהת אשר"י היפוך דעת הט"ז: ג) וגם מרש"י אין ראי' שכתב אבל זה אין בידו במה יקנה. היינו דאל"כ הי' מותר לפסוק מחטין על יין. הגם שהחטין קנה בהלואה כיון שהי' לו חטין אזדא לה הלואה. דכן מוכרח לשיטת רש"י. אלא דס"ל דאינו פוסק מחטין על יין. אבל כשיש לו מעות פוסק ולדידן דקי"ל דהיכא דבא תחילה בהלואתו אף שהי' לו חטין כשפוסק אח"כ מחטין על יין חשיב הלואה לא מהני אף בזה יש לו מעות. כ"ש כשקונה בהלואה חטין. רק מהרא"ש יש ראי' להט"ז שכתב אין לו חטין ואין לו מעות. וראיתי במעד"מ שכתב שט"ס ברא"ש והוכיח מקושיית הש"ס מדר' אושעיא דביש לו מעות איירי ר' אושעיא וע"כ הקשה הש"ס מדר' אושעיא. ומדברי הטור בודאי אין לו ראי' דאורחא דמילתא וכמ"ש הט"ז עצמו דאם יש לו מעות למה יקבל על עצמו ליתן חטין כשער היוקר. ע"כ דינו של הט"ז דביש לו מעות מותר. אין לו קיום להלכה: ד' שוב ראיתי באגודה שכתב ג"כ כדברי הגהת אשר"י. והנה לא הביא הגירסא דמה לקח לקח בהלואתו. גם פי' כן הא דפוסקין על שער שבשוק ביש לו מעות מזומנים. ומסייע למה שכתבתי: סימן קעט א) בט"ז (סק"ה) כתב הב"י בשם הנמק"י כו' עי"ש ראוי לבאר שיטת הנמק"י והוא שיטת הרמב"ן.

ולבאר שיטת רש"י והתוס' ב"מ (ס"ג) הנה בהא דמקשה ר"פ ור"ה ברי' דר' יהושע לרבא מברייתא דר' אושעיא דכולן אין לו אסור לפירש"י ותוס' תמוה. דמפורש בכל הסוגיא החילוק בין בא במעות מזומנים בין בא בחוב. ב'. ועוד דלפרש"י ותוס' חידושי' דרבא דמהני שער של עיירות. וא"כ בלא דרבא קשה בדר' אושעיא דמסתמא כשער המועיל קאמר. דאל"כ ל"ל הי' נושה בחבירו מנה אפי' קנה במעות נמי. אלא ודאי בשער המועיל קאמר. ג'. ועוד דמה משני התם הלואה הכא זביני הא במשנה לא הי' הלואה למה דלא גריס רש"י לקח בהלואתו. ולהתוס' נמי א"צ לקח בהלואתו רק לאיסור החטין אבל היין אסור אפי' בא באיסרו הרי' אף בלא הלואה אסור. ד'. ועוד דמה משני התם הלואה משמע דבהלואה לא אמרינן מה לי דמיהן מה לי הן. וממילא מה לי הן מה לי דמיהן נמי לא אמרינן דרבא מדמי להו אהדדי. והרי בדר' אושעיא הלואה הוי. וא"כ איך מותר לקבל מעות בעד החטין ב' ונראה ליישב לפי מה שהסבירו התוס' הדמיון דרבא דכי היכי דמותר לקבל מעות עבור החטין משום דמן החטין יכול להשיג מעות. ה"נ פוסק מעות על חטין דיותר בקל יוכל להשיג ממעות חטין. והנה הטעם דאסור לפסוק רק במעות משום דממעות יוכל להשיג חטין אבל לא בחוב משום דבחוב אינו יכול להשיג. ולא שייך מה אהנית הא חיטי בהיני כיון שלא הי' לו מעות ובחוב לא הי' יכול לקנות. קשה לכאורה שהרי הי' מחויב לשלם לו ואם הי' משלם הי' יכול לקנות. וא"כ מה טובה עשה לו. אם הי' משלם כמו שמחויב הי' יכול לקנות. הכי זה נחשב טובה אם ישנם כמו שמחויב כמו כן אם פוסק על הפירות ג"כ אינו נחשב טובה כיון שאם הי' עושה רק כמו שמחויב הי' לו טובה זאת. וצ"ל כיון דאם אין לו מעות אינו מחויב למכור חפציו לשלם מעות ויכול לשלם חפצים. ובאין לו משמע דמיירי כמ"ש הטור להדיא ועי' בט"ז לעיל סק"ד.

ובעד חפצים לא יוכל להשיג: ג) והיינו דפריך לרבא דלמד מדר' ינאי דמותר ליתן מעות בעד חטין משום דמחטין הי' יכול להשיג מעות. ועל כרחין דביצא השער על חטין עסקינן. דאל"כ הא אפי' ממעות חטין אינו יכול להשיג דהיינו דינא דמתני' אין פוסקין על הפירות קודם שיצא השער. אלא דביצא השער כל חטין עסקינן. וכיון דר' ינאי באין לו חטין עסקינן ע"כ נותן לו מעות וכמו שפירש"י להדיא. וא"כ אינו מחויב לו חטין דוקא ויכול ליתן לו שוה חטין. דכי היכי דשוה כסף ככסף ה"נ שוה חטין כחטין. [ועי' באבני מלואים סי' כ"ז סעיף א] וא"כ יכול ליתן לו מטלטלין שאין להם שער בשוק. וא"כ אמאי יכול ליתן לו דמים הלא אם הי' נותן לו מטלטלין שאין להם שער לא הי' יכול להשיג בעדם דמים. ע"כ כיון דמ"מ עיקר חיוב כשיש לו חטין ליתן לו חטין אמרינן מה לי החטין מה לי דמיהן ה"נ בבא בחובו כיון דעיקר החיוב ליתן לו מעות יהי' מותר לפסוק בעד החוב כמו במעות דיכול לומר מה אהנית לי אם היית משלם לי כמו שמחויב אתה הייתי קונה במעות חטין: ד) וע"ז משני התם הלואה. ובמשנה הגם שלא הי' הלואה אינו יכול לפסוק מחטין על יין ודוקא במעות יכול לפסוק על יין ומה שלמד זה מדר' אושעיא. הגם שבדר' אושעיא הלי הי'. מ"מ כשפוסק מחטין על יין לא הי' שם הלואה שכבר קנה בהלואתו חטין בעין. ומ"מ אינו יכול לפסוק. ע"כ דוקא במעות יוכל לפסוק לא בפירות. ולא הי' צריך לתרץ התם הלואה רק משום איסור החטין לקנות בהלואה דאז הי' חיוב מעות עליו. ע"כ הקשה כנ"ל. לזה משני התם הלואה כיון שלא הי' לו חטין. אבל איסור הפיסוק מחטין על יין לאו משום הלואה. דבאמת אז שוב אין כאן הלואה כיון שהי' לו חיטין.

רק משום דאסור לפסוק מפירות על פירות וע"כ ניחא נמי מה שיכול ליתן דמים בעד החטין אף דבהלואה לא אמרינן מה לי הן מה לי דמיהן כנ"ל קושיא ד'. אלא משום דכבר קנה בהלואה חטין בעין ושוב לאו הלואה ה) אך לפי"ז יקשה קושיית הרא"ש (סי' ס"א) בהא דלוין על שער שבשוק מהא דאין מעמידין מלוה על הפירות עי"ש. ומה שתירץ הרא"ש משום דהכא הלואה וסאה בסאה כיון שדיינינן שער שבשוק כיש לו שוב לאו הלואה. אבל הכא הרי תחילה הלואה גמורה הי' עיי"ש. לפימ"ש אזדא לה כיון דכשקונה חטין בעין שוב לאו הלואה. וצ"ל דהתוס' לטעמייהו (דף ע"ב:) דהא דלוין על שער שבשוק ביש לו מעות איירי והכא באין לו מעות וכ"כ בהגהת אשר"י דביש לו מעות יכול לפסוק כאילו יש לו פירות. ובזה נסתייעו דברינו שכתבנו דהא דאסור לפסוק בהלואה דלא אמרינן בהלואה מה אהנית לי כיון שאין לו מעות אינו מחויב ליתן לו מעות. והי' נראה דוחק קצת לאוקמי באין לו מעות אך לפי מה שהוכחנו על כרחין ס"ל להתוס' דהכא באין לו מעות. דאל"כ יקשה קושיית הרא"ש וכמ"ש ודו"ק: ו) ולפי זה מי שיש לו מעות אצל חבירו בדמי מקח יכול לפסוק אצל הלוקח על יין כאילו בא לפסוק במעות כיון דלאו הלואה שוב אמרינן מה לי דמיהן מה לי הן. והא דבמשנה אמר הרי חיטיך עשויות עלי בשלשים דינרין והרי לך אצלי בהם יין לאו שמכר תחילה החטין בשלשים דינרין ואח"כ קנה בהם יין. דא"כ הי' מותר אף שיין אין לו אלא הכל דיבור אחד אחד. ומעולם לא נתחייב לו רק ששם החטין בשלשים דינרין. אבל לא נתחייב לו כלל שלשים דינרין: ז) והרמב"ן הובא בשטמ"ק והרשב"א הובא בנמק"י פירשו דרבא אשמעינן דמדר' ינאי נשמע דפוסקין מפירות על פירות כמו שמותר לפסוק במעות על פירות. ומקשה מדר' אושעיא דאינו יכול לפסוק מחטין על יין. כן פי' בשטמ"ק בשם הרמב"ן קושיות הגמ'.

ועוד כתב שם דלרבא מותר לפסוק מחטין על יין בשויו אף שלא יצא השער על חטין וקשה לדבריו מה מקשה מדר' אושעיא הא לאו בחטין בעין פוסק רק חיוב חטין. ובחיוב הא אפי' בחיוב מעות אינו פוסק כדתני הי' נושה בחבירו מנה. ועוד מנ"ל לרמב"ן לפרש דפוסק (מחטין על יין] אפי' לא יצא השער על חטין ח' ונראה דחדא מתורצת בחברתה לפימ"ש דטעם דאינו פוסק בהלואה דחשיב מהנה למלוה כיון שאין לו מעות יכול ליתן מה שירצה. ואף דברים שלא יצא השער שלא הי' יכול למוכרם. וא"כ לאחר שלמד רבא מדר' ינאי דאפי' בפירות שלא יצא השער עליהן פוסק. א"כ שפיר יפסוק בחוב דמה שיתן לו הלוה יכול לפסוק עליהם. ומשני דהתם הלואה דאף ששם חובו חטין הלואה מקרי. ובהלואה לא אמרינן כלל מה אהנית לי הא חיטי בהיני כמו בסאה בסאה דמשני לקמן דלא אמרינן מה אהנית ומזה למד הרמב"ן דלרבא אפי' בפירות שלא יצא השער פוסק. דאל"כ מה קשיא לי' הלא יכול ליתן פירות שלא יצא השער עליהן: ט) איברא דקשה לשיטת הרמב"ן והנמק"י מה ש חידש רבא דפוסק מחטין על יין ומה חידשו ר"פ ור"ה בדר"י בקושייתם ורבא בתירוצו. הלא בכל הסוגיא הכי הוה ס"ל מעיקרא דמקשה וכי אין לו יין מה הוי שיוכל לפסוק בהלואת חטין. ורבה משני שזקפן במלוה כמו שפירשו הרמב"ן והנמק"י ומשום דהלואה אינו פוסק: י) ונ"ל דלעולם המקשן דמקשה וכי אין לו יין מה הוי ג"כ הוה ס"ל דאינו פוסק מחטין על יין. אלא דס"ל פירושא דמתני' הרי חטיך עשויות עלי בשלשים דינרין שמכר לו החטין בשלשים דינרין ואח"כ שם החוב שלשים דינרין ביין. וידוע דברי הריטב"א (בחו"מ סי' ק"א סעיף ו') דמוכר סחורה צריך ליתן לו מעות דוקא. וע"כ קשיא לי' ומשני שזקפן במלוה ושוב יכול ליתן לו דברים אחרים.

כמו בכל מלוה שאף שהלוהו מזומנים יכול ליתן לו דברים אחרים וזה הוה ניחא לי' בלא חידושא דרבא דפוסק מחטין אפי' לא יצא השער עליהן על יין. אבל לבתר דחידש רבא זה קשיא להו לר"פ ור"ה ברי' דר"י דמה בכך דיכול ליתן לו דברים אחרים הלא בכל דבר פוסק. ומשני התם הלואה ורבא דמשני לקח בהלואתו הוא לשיטתו דמחלק בסוף בין הלואה לזבינ' אבל לר"פ ור"ה ברי' דר"י למה דס"ד הי' מוכרח לתרץ שזקפן במלוה כנ"ל. ורבה דמשני שזקפן במלוה ג"כ יכול לסבור כשינויא דרבא דהחילוק בין הלואה: יא) ובהכי ניחא לרב דמשני ברייתא דר' אושעיא כשמשך דכלתה הלואה לא קשיא לדידי' קושיא דר"פ ור"ה ברי' דר"י כיון דלית לי' כלל מה לי הן מה לי דמיהן. וה"ה דלית לי' מה לי דמיהן מה לי הן ובאמת אינו פוסק מחטין על יין. ובמתני' דע"כ צריך לאוקמי לדידי' ג"כ כשמשך מדמותר לפסוק על יין אם הי' לו יין לא קשיא לדידי' וכי אין לו יין מה הוי. כיון שכבר הי' לו חוב שלשים דינרין דצריך לסלק במזומנים דמוקי כרבה כשזקפן במלוה. ובהכי ניחא דרבא חידש ומה לקח לקח בהלואתו ולא מוקי כשזקפן במלוה כתבו הרמב"ן והנמק"י דרבא ניחא לי' לאוקמי כולי מתני' בחד גוונא לא לאוקמי רישא בלקח במעות וסיפא בזקפן. וקשה למה לא מוקי רבה הכי אך לפימ"ש ניחא דכל מילי דרבא כרב עביד. ולרב דמוקי כשמשך לא יועיל לקח בהלואתו דכלתה תורת הלואה: סימן קפ א) מחבר (סעיף ג) אמר לו הלויני מנה אמר לו מנה אין לי חטים במנה יש לי ונתן לו חטים במנה כמו שהוא השער וחזר ולקחם ממנו בתשעים ועדיין הם שוים מאה] אם פרע לו בסוף המנה בפירות מותר אבל אסור לפרוע במעות מפני הערמת רבית כו' ואם עבר ועשה הרי הוא מוציא ממנו מאה בדין ואפי' אבק רבית אין כאן עיי"ש.