שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 55

ח) ואין להקשות דניחוש שמא יתייקר הרבה עד שיהי' ידוע שבוודאי לא הי' שוה כל כך ואסור דבטרשא נמי אמרינן בסי' קע"ג שאם מעלהו הרבה עד שידוע שבשביל המתנה אסור: ט נראה להביא ראי' דאין לחוש לשמא יתייקר הרבה שהרי הרמ"א אומר כן בסי' קע"ג סעיף ו' דמותר לקנות דבר שאין שומתו ידוע בהקדמת המעות דאין לחוש שישוה אח"כ יותר כיון שאין שומתו ידוע לא יהי' מבורר הרבית ועי"ש בחידושינו ואכתי ניחוש שמא יתייקר הרבה. וע"כ דלא חיישינן לחשש רחוק כזה. וא"כ לכאורה דינו של הט"ז פשוט להיתר: י) אלא דאכתי איכא חששא שמא בתוך הזמן יצא השער ואח"כ יעלה השער יותר. ומבואר בפוסקים בסאה בסאה לזמן פלוני יכול לסלקו בתוך הזמן כמו בהלואת מעות דיכול לסלקו בתוך הזמן. ולכאורה דה"ה במוכר ליתן סאה לזמן פלוני דיכול לסלקו בתוך הזמן. וא"כ אכתי הוי רבית שאם הי' פורעו בתוך הזמן בשער הראשון לא הי' נותן לו כל כך כמו שנותן כשמשלם לזמן שקבע ואגר נטר שקיל משער הראשון עד שער השני ומבורר הרבית כיון שכבר יצא השער בפחות תחילה והי' יכול לפורעו אז בזול והוא פורע אח"כ ביוקר): יא) אך זה נלמד שפיר מדברי הנמק"י שכתב דכשפסק תחילה על חטין יכול לקבוע אח"כ מחוב חטין על יין והכא בשעה שיצא השער ויש עליו חוב חטין הרי יכול לקבוע מזמן ההוא עד שער הגדול מחוב חטין שיש לו עליו: יב) ואין לחלק דשאני התם שחוב חטין שיש לו עליו הוא מחמת מעות שנתן לו תחילה ובמעות הי' יכול לפסוק תחילה. גם בחוב חטין שיש לו עכשיו עליו יכול לפסוק. משא"כ בזה שבא מחמת חטין שלא יצא השער עליהן. שתי תשובות בדבר. חדא שכבר הוכיח הפנ"י בטעם הנמוק"י שאין הטעם משום שבא מכח המעות שהרי לא נתן לו תחילה רק דינר זהב ואיך יכול לפסוק על יין בשלשים דינרין. אלא דבחוב חטין עצמו יכול לפסוק.

ותו דגם בחטין שלא יצא השער יכול לפסוק על יין שיצא השער כמ"ש בשטמ"ק בשם הרמב"ן בהא דלמד מדר' ינאי דאמר מה לי הן מה לי דמיהן דפוסקין על שער שבשוק. דאשמעינן דפוסקין מחטין שלא יצא השער על יין שיצא השער. וא"כ הרי יכול לפסוק מחטין של עכשיו שלא יצא השער על חטין של אח"כ שיצא השער עליהן. וע"כ ממנ"פ מותר דמשעת מכירה עד שיצא השער הראשון הרי נלמד מטרשא דר"ל דשרי. ומיציאת השער הראשון עד שיעלה השער הגדול הרי מותר מדברי הנמק"י דפוסקין על פירות שיצא השער עליהן מחמת חוב חטין שיש לו עליו כנ"ל. וע"כ גם עכשיו יכול לפסוק שתי הפסיקות יחד. וזה ברור ונכון: יג) ובעיקר חידוש שחידש הט"ז דאף שמחזיר סאה תבואה ממין שמכר לו כיון שאמר בלשון מכר חשיב מכר. נראה ראי' לדבריו מדברי הראב"ד הובא בסוף הסימן דאם אמר הלויני כור חטין ואחזיר לך כור קטניות אפי' יש לו אסור עיי"ש. הרי דאף ששני מינים הוא ובסתם הי' מותר דדרך מו"מ אפי' מחזיר יותר מותר ביש לו. מ"מ כיון שאמר בלשון הלואה נעשה הלואה. כמו כן להיפוך אפי' מחזיר אותו מין כיון שאמר בלשון מכר מותר: סימן קעו א) שם במחבר. ואם לא עשהו דמים ונתייקרו נותן לו הדמים שהי' שוים בשעת הלואה הוזלו נותן ניתן דמיהם. לכאורה נראה דבהלוהו סאה בסאה איירי וקאי על מה שכתב בתחילת הסעיף אסור ללוות סאה בסאה. ובזה אם הוקרו מדינא מחויב לשלם לו סאה. רק משום איסור רבית אסור מדרבנן. אבל אם הלוהו סתם סאה חטין ולא פירש מה להחזיר לו אם הוקרו אינו חייב רק כשיעור הדמים שהי' בשעת הלואה. וע"כ כיון דבסתם אינו חייב כשיעור היוקר שנתייקר אח"כ ורק מחמת התנאי מחויב ע"כ הוי רבית. כי תנאי זה התנה באגר נטר. אבל אם בסתם מחויב לשלם כור חטין כמו שהלוה אף אם נתייקר כמו בהוזל דנותן לו חטין. א"כ מה רבית יש בזה.

הא לאו אגר שקיל כלל רק מדינא מחויב מה שהלוהו: ב) ולפי זה הא דאמר בגמ' (ע"ה). ת"ר אומר אדם לחבירו הלויני כור חטין וקוצץ לו דמים ואם לא קצץ הוזלו נוטל חיטין הוקרו נותן דמיהן. הא דנותן דמיהן בהוקרו. לאו משום איסור רבית לחוד היא. אלא דמדינא אינו מחויב לשלם בהוקרו רק דמים כיון שלא פירש סאה בסאה. רק סתם הלויני ועי' בט"ז (סק"ג) שכתב דאין איסור ללוות סאה סתם אם לא פירש שיחזור לו סאה]. וכן משמע בתוס' שם בד"ה וכדברי הלל שכתבו סתם בני אדם מקפידים ולא מחלי על מה שנתייקר ושוה יותר אלא בשכר הלואה. ואם מעיקר הדין הי' מחויב לשלם מה שלוה אפי' הוקר מה מחילה יש בזה: ג) וכן משמע עוד בתוס' (ס"ב) בהא דאמר שם כל שבדיניהם מוציאין מלוה למלוה בדינינו מחזירין ממלוה ללוה. ומקשה והרי סאה בסאה דבדיניהם מוציאין מלוה למלוה ובדינינו אין מחזירין ממלוה ללוה. ומשני אינהו בתורת פקדון אתי לידי'. פירש"י אינהו לאו בתורת רבית מגבי לי' אלא בתורת פקדון הוא בעיניהם כי סאה מסר בידו. וצריך להבין תיבת פקדון והי' לו לומר הלואה. והתוס' כתבו בתורת פקדון דאמר חטין מי קדחי באכלבאי כמו כן הייתי שומרם ומוכרם ביוקר. והיינו שהם חושבים אותו כפקדון בעין. ומדלא תירץ דאינם מגבים בתורת רבית רק בתורת הלואה כמו אם הוזל. מוכח דמשום הלואה אינו מחייב לשלם אם הוקר. ע"כ קאמרי טענה אחרת חיטין מי קדחי באכלבאי. וזה ודאי אינה טענה לחייב לשלם משום זה דהוי מניעת ריוח בעלמא אלא שהגוים דנין כ): ד) איברא דבאמת צריך להבין מ"ש הוקר מהוזל דבהוזל משלם רק הסאה. ובהוקר יפטור בדמיהן. והנראה בזה עפימ"ש הרא"ש ב"ק (דף י"א) בהא דאין שמין לגזלן.

דהטעם משום דבגזילה כתיב והשיב את הגזילה אשר גזל כעין שגזל ומיהו מעות יכול ליתן דמה לי הן מה לי דמיהן כיון שיכול לקנות בהם כעין שגזל אבל לא דבר שיצטרך לטרוח ולמוכרו ולקנות בדמים כעין שגזל עכ"ל. והנה מבואר מדברי הרא"ש דהחיוב חל להשיב לו חפץ כעין שגזל. והא דסגי בדמים משום דיכול לקנות בעדו כעין שגזל וצריך להבין למה בהוזל אח"כ משלם כדמעיקרא. כיון שהחיוב על החפץ והרי יכול לקנות אח"כ בדמים מועטים חפץ כזה. וצ"ל כיין שגזל חפץ וכן גזל שווי החפץ חל עליו חיוב חפץ וחיוב דמים ג"כ. ע"כ אם הוזל צריך מ"מ לשלם דמים כעין שגזל ה) אך קשה להיפוך למה אם הוקר אח"כ משלם בזול כשעת הגזילה הלא נתחייב בחפץ עצמו. והוא אינו יכול לקנות אח"כ בדמים הללו חפץ כזה כיון שהוקר. וצ"ל כיון דמ"מ הי' יכול לפטור עצמו בשעת הגזילה בדמים בזול אין עליו אח"כ חיוב יותר. ואף דהא דהי' יכול לפטור עצמו בדמים הי' משום שיכול לקנות חפץ. מ"מ כיון שלא נתחייב יותר מדמים הללו גם אח"כ יכול לפטור עצמו בדמים ההם: ו) ולפי זה בהלואה שאמר הלויני חטין אם הוזל אח"כ אין ללמוד מגזילה שנתחייב גם בדמיו שהרי גזל גם דמיו. אבל זה אמר הלויני חטין ולא חל הלואה רק על חטין. ע"כ אם הוזל אינו משלם רק חטין אבל אם הוקר אח"כ שפיר נלמד מגזילה. דאף שחל חיוב על גוף החפץ. מ"מ כיון שהי' יכול לפטור עצמו בדמים משום שבדמים יוכל לקנות חפץ. גם אח"כ אינו מחויב רק דמים ההם. ה"נ בסאה דהלואה דאף שנתחייב סאה. מ"מ ודאי יכול לפטור עצמו בדמים דמה לי הן ומה לי דמיהן ובדמים יוכל לקנות סאה. וכיון שהי' יכול לפטור עצמו בשעת הלואה שהי' בזול בדמים הללו (דקי"ל הלוה יכול לפרוע תוך הזמן בע"כ של מלוה] גם אח"כ אין חיוב עליו רק דמים הללו ודו"ק:

ז) ובהכי ניחא לי הא דקאמר הוזלו נותן חטין הוקרו נותן דמיהן ומשלם מעות. ולכאורה הי' לו לשלם חטין פחות מכור שיהי' שוה כמו שהיה שוה הכור בשעת הלואה שלא יהי' רבית. ומדקאמר הוזלו נותן חטין הוקרו כו' משמע דבהוקרו אינו משלם חטין רק מעות ולמה. אך לפימ"ש דלא הוי רבית אלא משום דמדינא יכול לפטור עצמו בדמים כשער הזול כמו שהי' יכול לפטור עצמו בשעת הלואה. א"כ ע"כ צריך ליתן מעות כמו שהי' יכול לפטור עצמו בשעת הלואה: ח) אך כל זה כשאני לעצמי. אך את זה ראיתי בתשו' הריב"ש (סוף סי' שצ"ו) ז"ל יש להפליא הפלא ופלא איך נסתפקת בההיא דאיזהו נשך דאמרינן אם לא קצץ הוזלו נותן חטין הוקרו נותן דמיהן אם הי' משום רבית אם משום דינא. ואם הי' משום דינא שנאמר דכיון שהלוה לו חטין להוצאה והוציאם שיתן דמיהן כשהוקרו. א"כ למה בשהוזלו נותן חטין ולמה ילקה זה בחסר וביתיר ואין זה כי אם משפט מעוקל אלא שכיון שלא קצץ יש לו לשלם לו חטין כמו שהלוהו. ומש"ה כשהוזלו נותן חטין מדינא וכשהוקר נותן דמיהן כשער הזול משום רבית עכ"ל: ט) איברא דצריך להבין למה אסור משום רבית כיון דמשום הלואה לחוד מחוי לשלם לו סאה. וכל איסור רבית כעין גזל שמחסר ממונו והכא מדינא חייב לו וכמו שאין איסור גזל ללוה בשהוזלו כשמשלם חטין כיון דמדינא אינו מחויב יותר כמו כן למלוה כשהוקרו: והנראה בזה לפימ"ש הריטב"א בענין רבית דאף דמדעתי' נותן לו חשבי' רחמנא כמחילה באונס מחמת אונס שצריך ללוח. ה"נ מה שהלוה הלוה לעצמו סאה חטין לא עשה זאת רק מחמת אונס. ואלמלא זאת לא הי' נכנס בספק היזק אם יוקירו משום ספק ריוח ע"כ חשבינן כל הלואתו כאונס. ואם הוקרו דיינינן לי' כאלו גזל או נהנה ממון חבירו בלא הלואה או כאילו קצץ אותו דמים. דמה שלוה חטין מחמת אונס הלואה הי':

יא) ובהכי ניחא ליישב הא דלוין על שער שבשוק משום דאי בעי זבני ופרעי. ומפורש בפוסקים דאפי' לוה מזמן מרובה כיון שבידו לפרוע תוך הזמן כל זמן שלא נשתנה השער מותר. וקשה טובא דמ"מ על זמן שאח"כ הוא נותן רבית. דומה למלוה ברבית שהתנה שעל חודש ראשון לא יתן רבית ואם יפרע בתוך חודש לא ישלם רבית כלל. מ"מ רבית קצוצה היא אפי' להרמב"ם דלא חשיב רבית רק בשעת קצוצה. וה"נ בזה נהי דעל זמן ראשון אינו נותן רבית. מ"מ על אח"כ הוא קוצב רבית אם יוקירו. ואין חילוק כלל בין יצא השער ללא יצא. אך להנ"ל דאיסור רבית דסאה בסאה הטעם דמה שנעשה הלואה הוא רבית וכהלואה באונס. וביצא השער מה שנעשה הלואה אינו הפסד ללוה כלל דאי בעי פרע קודם שנשתנה השער ולאו אונס הוא. ואף שמה שמשהה הלואה אח"כ ואינו פורע הפסד הוא אצלו ורק מחמת אונס. הרי שוב א"צ לדעת הלוה דכבר נעשה הלואה. וכך הדין מה שהלוהו משלם לו. ודו"ק היטב: יב) ולפי זה יצא לנו דין חדש בהלוה סאה בסאה בהיתר ואח"כ בהגיע הזמן ביקשו הלוה להרויח לו הזמן דמותר כיון שכבר נעשה הלואה אין שום איסור כלל. דכל האיסור הוא ההלואה עצמה דחשבינן לי' באונס: יג) עוד יצא לנו מזה בהלוה סאה בסאה באיסור והוזלו. ושוב הוקרו כמו בשעת הלואה דנותן כשעת הלואה. דלכאורה כיון שאם הי' משלם בשעה שהוזלו הי' משלם כשעת הזול נמצא דכשמשלם אח"כ כשעת היוקר. אגר נטר משעת הזול עד שעת היוקר שקיל. אך לפימ"ש דכל האיסור דחשבינן כהלואה באונס. והכא אם לא תחשבנו כהלואה אלא כגזלן או כנהנה מממון חבירו. הרי משלם כשעת הגזילה. ואף שאח"כ משעת הזול עד שעת היוקר מחמת אונס היא הלואה. הרי כבר נעשה הלואה ואין איסור [ולפנינו יתבאר שיש לפקפק בשני דינים אלו]:

יד) ובהכי ניחא ליישב דברי התוס' (ס"ב:) בהא דיצא השער פוסקין אעפ"י שאין לזה יש לזה. וכתבו התוס' הטעם כיון שאם הי' בא המוכר לחזור הי' קאי במי שפרע לכך חשובים כנתייקרו ברשות לוקח. ותמוה מאוד דמפורש הטעם בגמ' (ס"ג) משום דאמר מה אהנית לי הא חיטי בשילי הא חיטי בהיני: טו) אך נראה דהוקשה להתוס' מטרשא דרב פפא דאסור דהיינו שמוכר בתשרי שישלמו בניסן כשער ניסן. ואסור אף דאם הי' משהה השכר עד ניסן הי' נוטל כשער ניסן. ואם הלוקח הי' משהה השער עד ניסן הי' יכול ליקח דמיו ואעפי"כ אסור. ואף רב פפא לא התיר אלא לדידי' משום דלא צריך לזוזי ואף אם הי' פורעים תיכף לא הי' מוכר בפחות והשכר שוה אצלו כשער של ניסן. ובהא לא קי"ל כוותי' משום דאזיל בתר לוקח. ומ"מ משום טעמא דחיטי מי קדחו באכלבאי לא שרינן. דאל"כ אפי' גבי לוקח שייך האי טעמא. דאף דהלוקח צריך לשכר. ה"נ המוכר צריך למעות ומ"מ אמרינן הא חיטי בהיני דיכול לקנות בעדם חטין. וה"נ נאמר התם דביד הלוקח להשהות השכר: טז) ועל כרחין לומר דאין זה טענה דנהי דלא אהני לי' למוכר במה שלוקח מאתו השכר. מ"מ אהני לי' במה שקוצב כשער ניסן דמן הדין אין לו ליקח רק כשער של עכשיו. ובמה שנוטל כשער של ניסן הוא מרויח. ואף שאם לא הי' מוכר כלל ג"כ הי' מרויח. הלא כל מלוה ברבית אפי' המלוה הי' לו עסק ברור להרויח או נכרי בטוח להלות לו ברבית. מ"מ אסור ליקח רבית מישראל. דאף שאם לא הי' מלוה כלל הי' מרויח במקום אחר. מ"מ עכשיו שהלוה לישראל הוא מרויח במה שלוקח מאתו רבית ושכר הלואה הא אסור ליקח. וה"נ בטרשא דרב פפא השתא שמוכר בהמתנה הוא מרויח במה שקוצץ כשער ניסן ע"כ אסור.

וע"כ הוקשה להתוס' בפוסק על הפירות יחשב מהנה לו במה שנותן לו אח"כ הפירות כשער הזול של עכשיו ואינו נותן לו כשער היוקר של שעת נתינה: יז) ע"כ תירצו התוס' כיון דקונה עכשיו למי שפרע, ועכשיו אינו שוה יותר ואף שנתייקר אח"כ. מ"מ כבר נתחייב לו הפירות. ודומה להלוהו סאה בשעת הזול שאם נתייקר אח"כ מחויב לשלם מ"מ סאה כמו שנתחייב. כדברי ריב"ש. ולאו אגר נטר שקיל. רק נתחייב לו עתה במעותיו כדי השער. וממילא כשנתייקר מחויב לשלם סאה כמו שנתחייב. רק שתאמר דמ"מ הוא גופי' הוי רבית במה שמכר לו כלל. דאי לאו משום אונס הלואה שצריך למעות לא הי' מחייב עצמו כלל חטין במעותיו כדי לשלמם אח"כ כיון דעי"ז יפסיד. ע"ז שפיר משני הש"ס דזה לא נחשב הנאה ללוקח המכירה עצמה דכך הי' יכול לקנות בהיני ובשילי וכן לא נחשב הפסד למוכר דיכול לקנות במעות שקיבל כמו שפרש"י: יח) וכן בסאה בסאה דהקשה הש"ס לימא לי' חיטי מי קדחי באכלבאי. ג"כ הפירוש כך דז"א רבית במה שקיצץ לשלם לו סאה אח"כ אף יהי' ביוקר דזה מן הדין מה שהלוהו משלם לו. רק שתאמר דזה גופי' רבית מה שהלוה אצלו. דמחמת זה מרויח המלוה ומפסיד הלוקח. ע"ז יוכל לומר חיטי מי קדחי באכלבאי ואין הלואה עצמה עושה ריוח למלוה והפסד ללוה. ושוב ממילא מחויב לשלם לו מה שהלוהו. אבל אם לא הי' קונה כלל עכשיו והי' המעות הלואה עד שנתייקר השער הי' נחשב רבית במה שמוכר לו אח"כ בשער היוקר כשער הזול. וזה ריוח דמן הדין הי' לו למכור אח"כ כשער של אח"כ ולא הי' שייך לומר מה אהנית לי במכירה דלאו במכירה הוא מהנהו. אלא דהשתא שמלוה לו המעות עד אח"כ [כשמוכר לו אח"כ] הי' לו למכור כשער של אח"כ ובמה שמוכר כשער של עכשיו הוא מהנה ללוקח המלוה. ודו"ק היטב כי היא אמיתת כוונת התוס' זללה"ה:

יט נחזור לדברי הריב"ש במ"ש שאם הוקרו מן הדין מחויב לשלם סאה דמה שהלוהו משלם לו. ואני הבאתי ראי' מגזילה להרא"ש שמחויב להשיב לו כלי כעין שגזל והא דסגי במעות משום דיכול לקנות בעדם כלי כעין שגזל. ומ"מ אם הוקר אח"כ משלם כשעת הגזילה אף דאינו יכול לקנות בשעת השבה בדמים הללו כלי כעין שגזל. ועל כרחין הטעם משום דמתחילה לא נתחייב רק בדמים הללו. וה"נ בסאה בסאה יכול לפטור עצמו בשעת הזול דהא יכול לסלקו בתוך הזמן] בדמים משום דבדמים יכול לקנות חפץ. וכיון שהי' יכול לפטור עצמו בדמים מועטים אין חיוב עליו אח"כ יותר: כ) וליישב דברי הריב"ש נראה עפימ"ש הב"ח הובא בש"ך (סי' ע"ד סקי"א) בהא דהלוה יכול לסלק את המלוה בתוך הזמן בע"כ של מלוה אם אינו ניכר לעינים חשש חילוף המטבע וגזירת המסים והתשחורת. וכתב הב"ח דאם בשעת הלואה הי' ניכר לעינים חשש כו' אף שאח"כ עבר החשש ההוא אינו יכול לכופו לקבל תוך זמנו כיון שבשעת הלואה הי' הקביעות זמן לטובת המלוה שלא יוכל לסלקו תוך הזמן מחמת החשש ההוא. ע"כ אף שאח"כ עבר הזמן יכול המלוה לומר הלא נתחייבת לי לשלם דוקא לאחר הזמן ע"כ אינו רוצה עתה לקבל הפרעון להיות המעות באחריותו עיי"ש. והכא נמי הרי הי' הקביעות זמן פרעון לטובת המלוה. כדי שאם יוקרו אח"כ יצטרך לשלם כיוקרא דלקמי'. דאזיל הסברא דהי' יכול לסלקו תחילה בדמים דאינו יכול לסלקו רק בזמנו. משא"כ אם אמרת דיוכל לסלקו תוך הזמן ילקה המלוה בחסר וביתר. וע"כ אם ירצה לסלקו בשעת הזול אף שאז אין הפסד למלוה דאם ישהה המלוה החטין אצלו או יקנה בדמים תיכף חטין יתייקרו ברשותו. ועוד דקודם הפרעון הי' קרוב להפסד ג"כ אם יוזל יותר ואם ישלם לו שוב אין נ"מ למלוה.

מ"מ כיון שבשעת קביעות זמן הי' הזמן לטובת המלוה שאם תאמר דיוכל לסלקו בתוך הזמן הרי ילקה המלוה בחסר וביתר. ע"כ אינו יכול לסלקו בתוך הזמן כדברי הב"ח הנ"ל. ולא שייך לומר שלא נתחייב רק בדמים מועטים דלא הי' יכול לסלקו כלל רק בזמנו ואז כבר נתייקר ודו"ק: כא) ועיין כיוצא בזה בקצוה"ח (סוף סי' ע') ואפי' הלוהו בלי קביעות זמן י"ל שאינו יכול לסלקו במעות רק בחטין ולא דמי לגזל דהכא כיון שהלוהו חטין והדין מה שהלוהו משלם לו כאילו פירש שישלם לו חטין. ואף דמעות הן כמו חטין שיכול להשיג בעדם חטין. מ"מ הכא הי' דעת המלוה חטין דוקא כדי שלא ילקה בחסר וביתר. ואף דאח"כ כשמשלם לו מעות שוב אין נ"מ למלוה. מ"מ כיון שבשעה שנתחייב הי' קפידא אף שאח"כ אין קפידא יכול המלוה לומר לא אקבל מעות כי אם חטין וכדברי הב"ח לענין קביעות זמן. ואף ששם קצת קפידא שלא יהי' באחריותו המעות. ה"נ קצת קפידא שלא יצטרך לטרוח לקנות: כב) ובזה יתיישב דברי הט"ז (סק"ג) דמותר ללוות סאה חטין בסתם בלא תנאי [לשלם סאה אחרת] ואם יתייקרו באמת לא יתן רק דמים כשער הזול. ולכאורה לדברי הריב"ש הנ"ל אפי' בסתם הא נתחייב אם נתייקרו כשער היוקר. והרי עושה פסיקה באיסור. אך לפימ"ש עכשיו שאסרו חכמים ויהי' אסור ליקח אם יתייקרו ואף אם לא יוכל לסלק בתוך הזמן או במעות רק בחטין בזמנו ילקה בחסר וביתר שוב הדין שיכול לסלקו בתוך הזמן דאין בזמן טובה למלוה גם בשעת הלואה. ושוב מעיקר הדין אינו מחויב רק כשער הזול כמו בגזל דמשלם כשעת הגזילה: כג) מיהו יש לפקפק דאף דאסור ליקח כיוקרא דלקמי'. מ"מ נ"מ אם הוזלו לאחר הלואה וחזרו והוקרו כמעיקרא שאם יהי' יכול לסלק תוך הזמן במעות. א"כ בשעה שהוזל נפקע חיובו משער היוקר.