שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 54

על כרחין לומר דכשאינם משיבים דבר המסויים אינו בכלל מקלה ואינם עוברים רק בעשה דכיבוד ואין כופין אותם: ג) אך נ"ל עפ"י מה דאמרינן ב"ק (דף מ"ח.) כיון דאית לי' למימלא ולא מלי' כמאן דכרי' דמי. וכן איתא שם (דף ק':) בנתיאש ולא גדרה חייב על מניעת הגדירה כיון שמחויב לגדור כדי שלא יבא מחרישתו לתוך שדה חבירו שוב מחוייב על מה שנאסר משום כלאים ע"י מניעת הגדירה. דזה הכלל כל שמחויב לעשות ולא עשהו כאילו הי' המעשה ההוא וביטלה וה"נ בנ"ד כיון שמחויב להשיב משום כיבוד. כשאינו משיב מחויב על הקלון שבא מכח מניעת השבה כאילו ביטל ההשבה בידים. והרי הוא בכלל ארור מקלה דחשוב ביזה בידים במה שלא עשה השבה שמחויב משום כיבוד: ד) אך כל זה כשעשה אביו תשובה שמחויב להשיב משום כיבוד אף שאין כופין על מצות כיבוד. מ"מ כיון שמחויב להשיב ולא השיב שוב חשיב כאילו ביזהו בידים והוא בכלל ארור מקלה וכופין. אבל בלא עשה תשובה שאינו מחויב בכיבוד ואינו מחויב להשיב אינו בכלל מקלה כלל. ולפי זה הא דאמר מפני כבוד אביהן ודקדק הרא"ש דהוה לי' למימר מפני קלון אביהם והוצרך לומר דלאו דוקא. ולדידי דוקא ודוקא דמפני כבוד אביהן שמחויב נצמח מזה דחשיב מקלה. ואי לאו משום כיבוד לא הי' חשיב מקלה כלל: סימן קעב א) שם סעיף ח' מי שהי' נושה בחבירו דינר של רבית ונתן לו בשבילו ה' מדות של חטים והיו נמכרים ד' בדינר צריך להחזיר לו ה' מדות ואם רצה להחזיר לו דמיהם דינר ורביע רשאי. במל"מ (פ"ח מהלכות מלוה) דוקא בנ"ד שפסק לו דמים ונתן בעדם ה' מדות ע"כ א"צ להשיב המדות עצמם. אבל אם מתחילה כשהלוה לו נתן לו חפץ ברבית מחויב להחזיר לו אותו דבר כיון שלא קנאו המלוה ולא מכרו הלוה ולענין הוקר והוזל דינו כדין גזלנין שמשלמין כשעת הגזילה.

ובשעה"מ (פ"ד מה' אישות) הקשה עליו דהוא עצמו כתב (פ"ד ממלוה) דרבית ממון גמור של מלוה. גם בחוו"ד ראיתי שכתב כיון שקנאו מלוה דינו כמו גזל לאחר יאוש שא"צ להחזיר לו גוף הגזילה: ב) ולפענ"ד דברי המל"מ ברורים ומוכרחים מדברי הרשב"א בתשו'. הובא ביתה יוסף. ביתומים שלקחו רבית בקטנותן ואכלו או אפוטרופס שלקח בעד יתומים גדולים רבית ונתן להם ואכלום פטורים מלשלם. דומיא דהגוזל ומאכיל בניו וכן קטן שהזיק פטור. ואם ברבית לעולם קונה גוף הרבית שלרה א"כ ל"ל אכלום אפי' הוא בעין כאכלום דמי. ובש"ע לעיל (סי' ק"ס סעיף כ') אפוטרופוס שלקח רבית והאכיל היתומים פטורים מלשלם אפי' כשיגדלו. מבואר שאם הוא בעין חייבין להחזיר. מוכח שהחיוב על גוף החפץ. דאל"כ מה לי החפץ בעין או לא: ג) והטעם בזה דאף דמלוה קנה גוף הרבית מ"מ מצות וחי אחיך עמך חל שיחזור גוף החפץ שלקח. ואינו דומה לגזל לאחר יאוש דכיון שקנאו שוב אינו מחויב להשיבו דבגזילה חיוב ממון יש לו עליו ואין המצוה רק מה שמחויב. וכשמתייאש וקונה גוף החפץ אינו מחויב להחזירו. ואם הי' מתייאש גם מחוב והי' קונה אותו ג"כ לא הי' מחויב להשיב אלא דמדמי לעולם לא מייאש. אבל רבית הלא גם דמים אינו מחויב. ומה"ט פסק המחבר דאין יורדין לנכסיו ואעפי"כ מצוה עליו להשיב. כמו כן מחויב להשיב גוף החפץ אף שהוא שלו באמת דמצות השבה דרבית הוא שיחזור מה שהוא שלו ואין ללוה כלום עליו. וזה שכתב המל"מ כיון שלא קנאו המלוה ולא מכרו הלוה. פי' שאינו כדין המבואר בסעיף זה. שאם רוצה מחזיר דמים. דהכא קנאו בדינר רבית שהי' חייב לו. אבל בנידון המל"מ שאין כאן קני' [ר"ל לקיחה] ומכירה. רק שנותן לו החפץ ברבית מחויב לקיים השבה בגוף החפץ. ונ"ל עוד דאף אם מכר החפץ לאחר מחויב לחזור ולקנותו מהלוקח לקיים בו מצות השבה:

ד) לכאורה נראה מלשון המל"מ דוקא שנותן לו בשעת הלואה החפץ ברבית. אבל אם פסק עמו שיתן לו חפץ ונותן לו אינו מחויב להחזיר רק דמים. והטעם בזה י"ל לפי דברי הרא"ש והר"ן (פרק השוכר את הפועל) דאם פסק לפועל חפץ בשכרו יכול ליתן לו דמים. וא"כ כיון שנתחייב רק דמים. כשנותן לו החפץ הוא כקונה חפץ בדמי רבית שהי' חייב לו: ה) אך ז"א דנהי דאינו מחויב ליתן לו החפץ עכ"פ יכול ליתן לו החפץ ואינו מחויב ליתן לו מעות. נמצא כשנותן לו החפץ אינו כקונה במעות רק פורע הרבית שהי' חייב לו. ודומה לפורע מעות רבית שמחויב להשיב גוף המעות כדמוכח מתשו' הרשב"א (סי' ק"ס) הנ"ל אף שלא הי' מחויב ליתן לו אותם מעות דוקא. מ"מ גם מעות אלו הי' בכלל הפסיקה ה"נ בזה. וזה פשוט: ו) אך יש לעיין לדעת המל"מ הנ"ל דאם פסק חפץ ברבית מחויב להשיב החפץ. ומה דאמרינן בש"ע אם רצה להחזיר לו דינר ורביע רשאי משום שלא פסק ליתן תבואה [והוא כמוכר תבואה] ובתר פסיקה אזלינן. א"כ לא יתחייב רק דינר: ז) אך נראה עפ"י מה דאיתא בתמורה (דף כ"ט.) נתן לה טלה באתננה אפי' הן מאה כולן אסורין. ומקשה בגמ' אילימא דשקלא אגרא מאה פשיטא מה לי חדא מה לי מאה. ומשני לא צריכא דשקלא אגרא חדא ויהיב לה מאה דכולהו מכח אתנן קאתי. והיינו דאף שלא נתחייב לה בשכירות רק אחד ואף דכולהו קיימי בחצירה בשעת ביאה. מ"מ כשלא נתחייב לא חשיב אתנן והכא לא נתחייב רק אחד. מ"מ כשנותן מאה כל טלה בפ"ע הוא לפרעון החוב וכולהו אתנן. וה"נ אף שרק דינר שווי ארבעה מגיע לו לפרעון הרבית. כל ארבעה מדות מהחמשה הוא לפרעון החוב שנתחייב לו והי מינייהו מפקת ע"כ כולהו רבית: ח) הגם שלכאורה אינו דומה דארבעה מדות לא נתן רק עבור ארבע מעה י"ל דהוא גופי' פלוגתא דאביי ורבא. אביי סובר אוזילו אוזיל גבי'.

היינו כמו שאמרנו כיון דבתר פסיקה אזלינן. ואם תחשוב ארבעה מדות בפ"ע ורבית יתחייב אותו דינר עבורם וגם המדה אחרת בפ"ע לרבית דהי מינייהו מפקת ליתי'. דארבעה מדות לא נתן רק עבור ארבעה מעה ולא נתחייב להחזיר עבור ארבע מדות דינר. ורבא חולק דכולהו בתורת רביתא באו לידי'. פי' שלא הוזיל רק שנתן לו רבית יותר. והיינו ממש הא דתמורה. שפסק דינר ונתן דינר ורביע. וכל דינר בפ"ע הוא לפרעון הדינר רבית. וע"כ מחויב להשיב כל שווי החמשה מדות. אבל אינו מחויב להשיב חמשה המדות בעצמם. שהרי לא פסק כלל המדות. רק דינר רק דינר ורביע צריך להחזיר דכל שווי דינר י"ל הוא הדינר שפסק ודו"ק. ולתירוץ זה עוררני איש אחד: סימן קעג א) סעיף ט' הי' חייב לו דינר של ריבית ונתן לו בו גלימא או כלי צריך להחזיר לו הואיל והוא דבר מסויים]. נסתפק המל"מ באבק רבית דבר המסויים אם מחויב להחזיר. ולפענ"ד דאינו מחויב. דוקא בר"ק דבלא"ה מחויב להשיב גוף החפץ. אבל היכא שבלא זה אין חיוב השבה כלל אינו מחויב להפסיד ממון עבור זה. דהאיסור הוא שמחויב לחוש לכבוד עצמו שלא יהי' בזוי ואסור לבזות עצמו כשם שאסור להכות עצמו. אבל לתת ממון לסלק בזיונו אינו מחויב וכמה מלאכות בזויות שאדם עושה להרויח ממון ב) וראי' לזה מתוס' שהקשו בהא דהקשה הש"ס אי עשה תשובה מה בעי גבי'. והקשו התוס' למ"ד ר"ק אינה יוצאה בדיינין. ואפי' לצאת ידי שמים אינו מחויב להחזיר א"כ מה קושיא מה בעי גבי' (ותי' התוס' דמ"מ כיון שהוא לא חס על כבודו גם הם אינם מחויבים לחוש על כבודו] ואי אמרת דאפי' באבק רבית לדידן בדבר המסויים מחויב להחזיר וה"ה בר"ק לר' יוחנן אתי שפיר בפשיטות קושיית הש"ס מה בעי גבי'. שהרי מחויב להחזיר כיון שהוא דבר המסויים.

אלא ודאי כמ"ש דאין חיוב להשיב בדבר המסויים רק כשמחויב בלא זה להשיב שוויין בדבר המסויים מחויב להשיב גוף החפץ לא זולת זה. וזה פשוט וברור: סימן קעד א) סעיף י"א שטר שיש בו רבית וכו' אבל אם אינו מפורש אלא שכולל הקרן עם הרבית אינו גובה בו אפילו הקרן ובש"ך (סק"כ) אבל אם הלוה מודה י"א דגובה וכמ"ש הרב בחו"מ (סי' נ"ב). מקור הדין ברמ"א שם די"א אפי' הלוה מודה אינו גובה דאף בשטר מוקדם אפי' הלוה מודה אינו גובה. וכן הוא בתוס' ב"ב (קנ"ז:) והקשה איש אחד דא"כ מה מקשה הש"ס בב"מ (ע"ב:) אדר' יוחנן דמפרש הטעם גזירה שמא יגבה מזמן ראשון לימא משום דלא ניתן לכתוב. והא נ"מ אפי' הלוה מודה. ובתוס' ב"מ הקשו על מה שכתבו שם דהלוה נאמן לטעון פרעתי דא"כ לישני הש"ס דע"כ אמר ר' יוחנן טעם זה. ותירצו דגם לטעם דלא שיחן לכתוב נאמן לטעון פרעתי. אך אם אפי' הלוה מודה תקנו חכמים שלא יגבה. שוב יקשה. דבזה אי אפשר לומר דמשום דלא ניתן לכתוב יפטור אפי' אם הלוה מודה. דזה אי אפשר רק מתק"ח והא דלא ניתן לכתוב לא תקנתא אלא סברא דאין לו תורת שטר: ב) ונ"ל ליישב דהנה קשה מה טעם בזה דאפי' הלוה מודה יפטור. הא לא עביד איסורא בהלואה רק בשטר וליכא למיגזר שמא יגבה מזמן ראשון אם מבטלין השטר ולמה יתקנו עוד דאפילו הלוה מודה יפטור. ונ"ל דהנה צריך להבין בגזירה דשמא יגבה מזמן ראשון ממנ"פ אם נדע שהוא מוקדם לא יגבה מזמן ראשון ואם לא נדע לא הועילו בגזירתם ואכתי יגבה מזמן ראשון: ג' ומצאתי בריטב"א שכתב שמא יוציא בב"ד אחר שלא ידעו שהוא מוקדם ויגבה. וכוונתו דע"כ פסלו השטר לגמרי ונקרע השטר. אבל אם יהי' כשר לגבות בו מזמן שני אז לא נוכל לקורעו. וע"כ ס"ל להתוס' דנאמן הלוה לטעון פרעתי ולא יוכל לגבות בו גם מבני חרי.

דאל"כ אכתי לא נוכל לקרעו דצריך לו לגבות בו מבני חרי ודעת הש"ך דאפי' להד"ם נאמן הלוה. ויש לפרש ג"כ דאל"כ אכתי לא נוכל לקרעו דצריך לו אם יטעון הלוה להד"ם. אך דעת הסמ"ע והט"ז דרק פרעתי נאמן. ולשיטתם י"ל דכיון דאינו יכול לגבות בו דיכול הלוה לטעון פרעתי שוב נקרענו]: ד) ובזה ניחא נמי דעת התוס' בב"ב כיון דע"כ תק"ח הי' שלא יועיל השטר לכלום כדי שנוכל לקרעו. ע"כ תקנו דאפי' באמת חייב לו יפטור דאל"כ איך יתקנו חכמים שיהי' נאמן להד"ם כנגד העדים כיון דמן הדין העדים נאמנים וגזלן הוא כשאינו פורעו. ואיך נעביד תקנתא שיהי' הלוה גזלן מן התורה. דהפקר ב"ד הפקר לא שייך בזה. שהרי אמרת דאם באמת חייב לו לא תקנו להפקיע החוב. והרי הלוה יודע שחייב לו. ואם באמת חייב לו לא הפקיעו חכמים החוב רק שתקנו שלא להאמינם. וכיון דמה"ת נאמנים הרי הלוה גזלן הוא. וכן כשטוען פרעתי כיון דמן הדין אינו נאמן לומר פרעתי: ה) וי"ל ג"כ דאין חכמים יכולין לתקן זה דחשיב עקירת דבר מה"ת בקום ועשה דמה שהלוה כופר בו חשיב קום ועשה דעובר בלא תעשוק וכנ"ל בסי' קס"ו ואף שהב"ד אומרים לו שבאם באמת חייב ישלם ולא תקנו שיעבור. מ"מ חשיב קום ועשה כמ"ש בשבועת העדות (דף ל:) דאם אשה רוצה להנשא ות"ח יודע שבעלה חי מחויב לילך לפני ב"ד דזוטר מיני' דאין כבוד הבריות דוחה אותו כיון דעוברת בקום ועשה. והא דשוא"ח נדחה מפני כבוד הבריות ומה שחכמים תקנו לדחות ד"ת בשוא"ת ענין אחד הוא כמ"ש רש"י פ"ג דברכות] ע"כ תקנו חכמים דאפי' הלוה מודה פטור. וע"כ הפקר ב"ד הפקר: ו) ובזה ניחא קושיית הש"ס דנימא הטעם דלא ניתן לכתוב ומדינא אין לו דין שטר כלל ויהי' נאמן לטעון להד"ם או פרעתי. ואי דנ"מ אם הלוה מודה. היא גופא קשיא למה תקנו חכמים באמת דאפי' הלוה מודה יפטור.

הא כיון דמדינא אין לו דין שטר נקרענו ואין הלוה גזלן כלל כיון דמה"ת הלוה נאמן באמת. אלא ודאי אף דלא ניתן לכתוב שטר הוא מה"ת. ומה שהלוה יוכל לטעון פרעתי רק מתק"ח. וע"כ הוצרכו לגזור דאפי' באמת חייב יפטור. דאל"כ יהי' הפקעת דבר מן התורה כנ"ל: ז) והש"ך שם חולק ופירש פירוש אחר בתוס' הלוה מודה שכתבו. והוכיח כן מתוס' ב"ק (דף ל':) ותוס' ב"ב (דף צ"ד:) שכתבו להדיא דבשט"ח מוקדם רק השטר פסול ואינו מפסיד גוף המלוה ודבריו מוכרחים: ח) אך בסמ"ע הביא מקור דין אחר לזה. מתוס' שכתבו לר"מ דקונסין אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית מפסיד גוף המלוה. וה"ה לדידן באינו מפורש הרבית בשטר. ואף בזה השיג הש"ך עיי"ש: ט) ולכאורה דברי הסמ"ע תמוהים דלר"מ דמשום קנס הוא. וכיון דעביד איסורא בהלואה קנסו בגוף המלוה. אבל לדידן דמשום גזירה כיון שנכלל הרבית בקרן בשטר. והרי אין כאן גזירה רק בשטר ולמה יפסיד המלוה: י) אך הסמ"ע לטעמי' (בסי' מ"ג) בדרישה דהא דגזירה שמא יגבה מזמן ראשון נמי קנסא הוא. דבאמת ליכא למיחש שיגבה מזמן ראשון שיכולים הב"ד לכתוב עליו שלא יגבה בו רק מזמן שני. אלא דבזה מודים חכמים דקנסוהו כיון דהי' אפשר לגבות בו אם לא ידעו הב"ד שהוא מוקדם עי"ש. וע"כ ה"ה לדידן קנסוהו חכמים בהלואה כיון דעביד איסורא בהלואה והשטר מועיל שקנסו אותו על ההלואה דאהני מעשיו שיכול להביא רשעתו לפועל שלא ידעו ב"ד שהוא רבית ויגבה בו. ושוב קנסו על ההלואה: יא) אולם כבר כתבנו לעיל (אות ג') בשם הריטב"א דהגזירה שמא יוציא בב"ד שני. מבואר דגזירה ממש הוא ולאו מטעם קנס. וא"כ אם הלוה מודה גובה הקרן דאינו דומה כלל לדר"מ כיון דמשום קנס והעבירה בהלואה קנסוהו בהלואה. משא"כ לדידן דמשום גזירה והגזירה רק בשטר.

ודומה ממש לשט"ח המוקדמין דאם הלוה מודה גובה בו כמו שהוכיח הש"ך מדברי התוס' הנ"ל: יב) אך נ"ל דלשיטת הרי"ף והרמב"ם והרמב"ן והרשב"א בשט"ח מוקדם אין הלוה נאמן לטעון פרעתי. אי אפשר לפרש כפי' הריטב"א שמא יוציא בב"ד שני שלא ידעו שהוא מוקדם. דמה הועילו חכמים בתקנתן. דלקרעו אי אפשר דצריך לו לגבות בו מבני חרי. וכמו כשיגבה מלקוחות מזמן שני דאי אפשר לקורעו דצריך לו לגבות בו מלקוחות מזמן שני. כמו כן אף שתקנו חכמים שלא יגבה בו מלקוחות כלל אי אפשר לקורעו דצריך לו לגבות בו מבני חרי. אלא ודאי מוכרח כשיטת הדרישה דמשום קנס. ודברי הסמ"ע מוכרחים. וע"כ כתב המחבר (סי' מ"ג) לשון קנס. ומשום דפסק כשיטת הרי"ף וסייעתו דאינו נאמן לטעון פרעתי. ומוכרח דמשום קנס. וכשיטת הדרישה: יג) ועוד י"ל לדעת הרי"ף וסייעתו לא מצינו שתקנו חכמים כלל לסלק נאמנות העדים וחזקה שטרא בידך מה בעי] די"ל דזה חשיב עקירת דבר מן התורה וכנ"ל. וע"כ ברבית שע"כ תקנו שלא יוכל לגבות הקרן גם מן הלוה בעצמו גזירה שמא יגבה הרבית ממנו. אי אפשר רק שאפי' באמת לוה מאתו יפטור. ולהתוס' הא מצינו שתקנו כן בשטר מוקדם שהלוה יהי' נאמן לטעון פרעתי או להד"ם. אבל להרי"ף י"ל כן: יד) אך ראיתי להר"ן בתשו' (סי' ע"ז) בגט חליצה מוקדם שמותרת לינשא אף דאית בי' גזירה דשמא חפה ממלקות. דלא פסול מוקדם רק שאין דנין בו דין שטר. שהשטר עושה שיעבוד. ופוסלין השטר שלא יעשה שיעבוד. אבל מאמינין במה שכתוב בו. וע"כ גט חליצה מוקדם מותרת לינשא בו דאין הגט חליצה אלא לראי' עיי"ש. והוא לשיטת הרי"ף וסייעתו דאין הלוה נאמן לומר להד"ם. הרי דאף דאיכא גזירה. מ"מ אין מסלקין הנאמנות. ואף דכשלא יסלקו הנאמנות ישאר הגזירה וה"נ בשטר שיש בו רבית יגבה הקרן מהלוה. וכ"ש אם הלוה מודה:

טו) אך לפימ"ש דלשיטת הרי"ף וסייעתו ע"כ לומר כהדרישה דמשום קנס. רק היכא שיוכל להביא רשעתו לפועל קנסו אף לרבנן, וא"כ בשטר שיש בו רבית כיון דעביד איסורא בהלואה קנסו אותו בהלואה שלא יועיל לחייבו כשם שקנסו בשטר מוקדם שהשטר לא יעשה מעשה שטר. ה"נ קנסו בהלואה ברבית שלא יעשה מעשה הלואה כיון שהעבירה בהלואה ושטר שכלול הרבית בקרן רק שעי"ז קנסוהו על ההלואה כנ"ל ודו"ק: סימן קעה א) סי' קס"ב סעיף א' בט"ז סק"א דסאה בסאה דרך מקח מותר. היינו שיתן לו בדמי הסאה סאה אחרת משום דהוי קרוב לשכר ולהפסד. ותמוה שהרי אסור לפסוק על הפירות עד שלא יצא השער אף דאפשר שיוזלו ועיין באחרונים: ב) ובריטב"א משמע לכאורה כט"ז (דבדף ע"ג) בפרדיסא שמואל שרי כיון דאית בי' תיוהא כתב הריטב"א ודוקא דרך מו"מ הוא דאמרינן הכי דכי שכיחי תיוהא מותר. אבל דרך הלואה אסור דאלת"ה סאה בסאה אמאי אסור הא שכיח תיוהא דשמא יוזלו החטים. אלא ש"מ דרך הלואה שאני דמחזי כרבית. וא"ת לשמואל אמאי אין פוסקין על פירות עד שלא יצא השער הא שכיח תיוהא דשמא לא ישוו כמו שפסק עמו. וי"ל דסתם פוסק עד שלא יצא השער בזול גדול פוסק עמו ולא שכיח שישוו פחות ממה שפסק עמו עכ"ל וא"כ בסאה בסאה דשכיח תיוהא ודרך מו"מ הא שוב מותר משום תיוהא: ג) מיהו זה אינו אלא אליבא דשמואל אבל לרב דקי"ל כוותי' בפרדיסא הא אסור אפי' שכיח תיוהא. דאין לומר דנ"ד דומה לתורי דנפיש פסידייהו דמודה רב. דא"כ למה הוצרך הש"ס (ס"ג:) ליתן טעם ביצא השער פוסקין משום דא"ל מה אהנית לי הא חיטי בהיני. תיפוק לי' כיון שפוסק כפי השער שבשוק ואינו פוסק בזול גדול שוב מותר משום דשכיח תיוהא. אלא ודאי משום דקי"ל כרב בפרדיסא צריך לטעם זה. ולא דמי לתורי דנפיש פסידייהו:

ד) מיהו מטעם אחר יש להתיר דהא בש"ס (ס"ג:) מקשה בסאה בסאה לימא לי' מה אהנית לי חיטי מי קדחי באכלבאי ומשני התם הלואה כו' וא"כ הכא דבדרך מו"מ שוב מותר מטעם חיטי מי קדחו באכלבאי. שו"ר בשערי משפט כתב טעם זה: ה) אך הראי' שהביא הט"ז מהנמק"י תמוה דהנ"י מיירי ביצא השער על היין כמ"ש להדיא. והכא הא לא יצא השער דאם יצא השער הא מותר לגמרי אפי' דרך הלואה דלוין על שער שבשוק. ובלא יצא השער אין ראי' כלל מהנ"י. וכבר השיגו השערי משפט בזה: ו) ולאחר העיון יש ראי' גדולה להתיר מהנ"י אפי' לא יצא השער. דהנה לכאורה נראה פשוט להתיר במוכר סאה ליתן לו סאה אחרת בזמן פלוני. מהא דלקמן (ריש סי' קע"ג) דדבר שאין שומתו ידוע מותר למוכרו ביותר משויו בהמתנה והוא טרשא דר"נ. וא"כ הכא דבלא יצא השער עסקינן [דאם יצא פשיטא דמותר כנ"ל]. ואין שומתו ידוע. הרי יכול לקצוץ דמיו כמו שישוה סאה לזמן פלוני: ז) ובכל סאה בסאה דרך הלואה אין להקשות כן כיון דאין שומתו ידוע עכשיו אין מבורר אח"כ הרבית ולשתרי כהא דסי' קע"ג הנ"ל. דלק"מ דדוקא בהא (דסי' קע"ג) דקוצץ דמיו כן. משא"כ בסאה בסאה דרך הלואה דאינו קוצץ דמיו כך. וא"ל שדמיו כמו ששוה הסאה אח"כ. שהרי לא קצץ דמים כלל. ועוד דדוקא דרך מו"מ מותר באין שומתו ידוע. אבל דרך הלואה הא תנן המלוה את חבירו לא ישכור ממנו בפחות. ואף דקרקע לעולם חשיב דבר שאין שומתו ידוע. משום דאין אונאה לקרקעות. ומותר למכור או להשכיר ביותר בהמתנה כמ"ש הרמב"ן והה"מ. ואין איסור אלא באומר אם מעכשיו בפחות. וא"כ אמאי אסור לשכור בפחות. וע"כ משום דהלואה. ודוקא טרשא דר"נ מותר משום דמו"מ אבל במוכר סאה וקוצץ דמיו סאה לזמן פלוני היינו טרשא דר"נ דשרי כיון דאין שומתו ידוע עכשיו יכול לקצוץ דמים כמו שירצה: