שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 53

ע"כ חשיב הלוה מחויב לו. ושפיר חשיב הועילו מעשיו במה שהלוה מחויב לו. רק איסור רכיב עלי' לשמים. ושפיר מוכח לאביי דהוי שלו. אבל לדידן דקי"ל כרבא דלא מהני והאי דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא שפיר אמרינן דאינו שלו ונפקע שיעבודי': יט) או י"ל בסגנון אחר דבב"מ (כ.) אמר אביי אפי' תימא ליתא לדשמואל דאמר המוכר שט"ת לחבירו וחזר ומחלו מחול. ומבואר דמאן דלית לי' לדשמואל ס"ל שלא נשאר למלוה המוכר שום שיעבוד והא דשיעבוד הגוף ליתא במכירה הוא אליבא דשמואל א"כ מה מקשה הש"ס בקידושין אדאביי רבית מעלייתא הוא. הא אביי משמע דלית לי' דשמואל. ושפיר יכול המלוה למכור חובו לגוי (או אפי' לישראל לדעת הרמ"ה דאינו עובר בלא תקח רק המלוה ולא יורש וה"ה לוקח] דגוי כשגובה לאו מחמתו גובה שלא נשאר אצלו שום שיעבוד ואינו יכול למחול ולאו אס"ה הוא [ועיין לקמן סימן קפ"ט אות ה' המגיה] אבל לדידן דקי"ל כשמואל וכשימכור ויגבה הלוקח יחשב כאילו גבאו הוא וכמ"ש הריטב"א לענין שמיטה כנ"ל. א"כ אס"ה הוא למלוה ואינו שלו ופקע שיעבודי'. וע"כ נכונים דברי הרמ"ה דוקא שגבאו מדעתי' דלוה דבע"כ גזל גמור הוא דלא הי' יכול לירש: כ) אך יש לדון במ"ש למאן דלית לי' דשמואל מותר למוכרו די"ל דאז יעבור משום לא תשימון כמו עדים דעוברים בלא תשימון מיד כיון דאין בידם לקרוע השטר וכנ"ל (ריש סי' קמ"ד) בשם הריטב"א. ה"נ כשמכרו. וכיון דלית לי' דשמואל ואינו יכול למחול שוב עובר בלא תשימון ואסור למוכרו משום לאו דלא תשימון. מיהו יש ליישב דמ"מ הקשה הריטב"א שפיר מה מקשה רבית מעלייתא הוא דילמא ס"ל לאביי כת"ק דראב"י דמלוה עובר בלא תשימון תיכף בהלואה א"כ איסורא דעביד עביד ומותר שוב למוכרו. או י"ל דאינו עובר בלא תשימון. אא"כ גבאו לבסוף בעצמו. משא"כ בגבאו הלוקח.

כיון דגביית לוקח בהיתר. ועי' בשערי משפט שנסתפק אם המיר הלוה קודם גבי' אם עובר למפרע בלא תשימון. ולפי זה אין חילוק בין רבית קצוצה או אבק רבית לעולם כל שלקחו שלא מדעת הלוה נחתינן לנכסי': סימן קסז א) סעיף ה' מחבר רבית דאורייתא שהווז בדרך הלואה בדבר קצוב יוצאה בדיינים שכופין ומכין אותו כו'. כבר ביארנו (בסימן קס"ב אות י"א) דלא אמרינן בזה עד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו דאפי' יתנו הב"ד הממון לידו לא יקנה אותו ולא יקיים המצוה. ולפי זה האי מכין אותו היינו עד שיאמר רוצה אני. וכבר כתב הב"י (סי' ר"ה) דכשעושה מעשה הניכר שמתרצה חשיב רוצה אני היינו ששתק וקיבל דמים עיי"ש. וה"נ כשמחזיר בעצמו חשיב רוצה אני. ובחוב דכתב הר"ן (פרק מי שהי' נשוי) דאף למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא יורדין לנכסיו בפניו דעד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו. הוא משום דבחוב כשבא לידו ודאי קונהו כמו הזוכה מן ההפקר דרשות הלוה שיש על הנכסים אינו מעכבו מלזכות בהם שהרי הלוה חייב לו ועיי"ש: ב' איברא דאכתי קשה מדברי הר"ן פרק נערה בצדקה יורדין לנכסיו בפניו אבל שלא בפניו לא. והשתא ממנ"פ אם צדקה חיובא דממונא הוא הא קי"ל שעבודא דאורייתא ואף שלא בפניו ירדו לנכסיו. ואי לאו חיובא דממונא רק מצוה עליו כמו רבית. א"כ אפי' בפניו לא ירדו דלא יקנה אותם העני ואין לומר דצדקה הוי ממון שאין לו תובעין וא"א לירד לנכסיו משום שיעבוד. ליתא. דהתם במזון בניו ובנותיו שמחויב לפרנסם מדין צדקה והרי יש לו תובעין. ואין לומר כמ"ש הכ"מ (סוף הלכות נחלות) משום דנותן צדקה בכל מקום שהוא במה"י. דא"כ מה הוקשה להר"ן שם בנשחטה איך יורדין לנכסיו הלא שלא בפניו הוא. הא מ"מ אינו נותן צדקה במקום אחר:

ג ואפשר לומר דהנה הר"ן הקשה שם איך כופין על הצדקה הלא מתן שכרה בצידה וכל מצוה שמתן שכרה בצידה אין כופין עלי' ותירץ הר"ן דשאני הכח דאיכא נמי לאוי דלא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. ולאוין אלו לא שייכי אלא כשהוא כאן ומאמץ לבבו וקופץ ידיו. והשתא י"ל דלעולם צדקה שיעבודא דממונא איכא אך שלא בפניו דליכא לאוי ומשום עשה לא מצי לכפויי לדידי' גם מנכסים אינם יכולים לגבות דנכסי דבר אינש אינון ערבין בי'. וכל דלא מצי לגבות מדידי' בע"כ. כמו כן אין יכולים לגבות מנכסים. וכהא דבכורות (דף מ"ח) בשני יוסף בן שמעון שקנו שדה בשותפות והוציא שט"ח על אחד מהם כיון דמיני' לא יכול לגבות גם מנכסים אינו יכול לגבות. ואף דאיהו גופי' שיודע האמת מחויב לשלם רק שהב"ד אין יכולין לגבות מדידי' [שאינם יודעים מי החייב] ה"נ כיון שהב"ד אינם מוזהרין על העשה דצדקה לכפותו גם מנכסים לא יגבו. ועדיין צ"ע: ד) בקצוה"ח (סי' ר"צ) הוכיח דצדקה שיעבוד נכסים יש. דאל"כ בנשתטה איך יורדין לנכסיו הלא אינו בר מצות. אלא ודאי שיעבוד נכסים איכא כמו פדיון הבן דאיכא שיעבוד נכסים כדאיתא פרק יש בכור ולא גרע צדקה משאר מצות. ולא הועיל כלום דאפי' דין צדקה כמו פדיון הבן אכתי אינו אלא בבר חיוב מצות. שהרי כתבו התוס' בכורות (דף מ"ט:) דחיוב פדיון עצמו חל כשהביא שתי שערות. אף דבכור חיובא דממונא מ"מ נצמח מחמת מצוה. וכשהוא קטן שאין מחויב במצות אין כאן שיעבוד. וה"נ בשוטה כיון שאינו מחויב במצות. וע"כ לומר בנשחטה כמו שתירץ הר"ן על קושייתו דשלא בפניו הוא ותי' משום דמסתמא ניחא לי': סימן קסח א) שם סעיף ה' מחבר אבל אין ב"ד יורדין לנכסיו.

והוא מדברי הר"ן בשם הרשב"א מדאין הבנים חייבים להחזיר בשהמעות רבית בעין או בהניח להם אחריות נכסים ש"מ דממון גמור של מלוה הוא וליכא חיובא דממונא עלי' ככל רק מצוה בעלמא. ודעת הרא"ה בס' החינוך דיורדין לנכסיו. וכן נראה מרמב"ם בס' המצות שלא מנה העשה דוחי אחיך עמך במנין המצות. והרמב"ן מנאו. וכתב המגילת אסתר בטעם הרמב"ם שהוא מ"ע אחת עם השבת הגזילה והרי בגזילה חיובא דממונא ואי רבית לאו חיוב ממון לאו בני בקתא חדא נינהו: ב) וכן נראה מפסק המחבר לעיל (סי' ק"ס סעיף ה') דמהני מחילה ברבית כמו בכל גזל. ואם לאו ממונא דלוה רק מצוה דמלוה. מ"ש מכופר כיון דכופרא כפרה לא מהני מחילה כמ"ש התוס' ב"ק (מ"ג.) בד"ה מאי לאו כופר. וכן כתב הראב"ד בשטמ"ק ב"ק (ק"ד:) דאי חומשא כפרה לא מהני מחילה. ואין לחלק דשאני התם שהוא כפרה על עבירה שעבר כבר. דה"נ העשה לתקן הלאו שכבר עבר [ולדעת הר"ן בשם הרשב"א דאין יורדין לנכסיו צ"ל דס"ל כמ"ש הריטב"א הובא בשטמ"ק דבאמת לא מהני מחילה ברבית. ודברי המחבר לפענ"ד סותרין זא"ז וצ"ע]: ג) ונ"ל עוד דאפי' לדעת מקצת הגאונים שהביא הרמב"ם והריטב"א דלא מהני מחילה ברבית אין מזה הכרח דאין יורדין לנכסיו. שהרי בכופר דלא מהני מחילה כנ"ל כתב הרשב"א ב"ק (דף מ') דב"ד מגבין כשאר נזקין דעלמא. והובא בהה"מ פ"י מהלכות נזקי ממון וכתב שזה דעת הרמב"ם. והטעם דאף דלאו ממונא דניזק רק חיובא לכפרת המזיק. מ"מ הנכסים משועבדים לחוב כפרה זו. וה"נ ברבית אף דמצוה דמלוה. מ"מ הנכסים משועבדים למצוה זו. רק טעם הרשב"א דברבית אין יורדין לנכסיו משום דגזה"כ לברי' לא אזהרי' רחמנא א"כ גזה"כ הוא ברבית דלא נשתעבדו נכסיו: ד' ואחרי נשיקת עפרו של הרשב"א ז"ל י"ל הטעם כיון דמצוה הוא וכשמת ונעשה חפשי מן המצות אזדא מצותו.

ולא דמי לעולת ראי' דיורשים חייבים. וכן פדיון הבן כדאיתא כל זה בבכורות (נ"א:) דשאני פדיון הבן דמצוה מתקיימת בבנו לאחר מיתת האב. ואינו מצות האב רק מצות הבן על האב ונשתעבדו נכסי האב ג"כ למצות הבן [ואפי' מת הבן אכתי שייך בי' פדיון שהרי מברכין אחר מיתת הבן על פדיונו וליש פוסקים גם שהחיינו]. וכן עולת ראי' אף לאחר מיתתו צורך גבוה הוא כמו שפירש"י חגיגה (ז'.) בד"ה ונאמרה לא יראו פני ריקם לצורכי אני שואל: ה) ותדע שאם עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו ולא אמרינן דנשתעבדו נכסי. אלא ודאי משום דלא אשתעבד נכסי אלא לעולת ראי' ולאחר הרגל דאזדא עולת ראי' אזיל שעבוד נכסים. וכן פדיון הבן כשלא נשתייר אלא חמש סלעים ולאחר מיתתו נמכרו חצי נכסים כיון שלא נשתייר אלא חצי חמש אינו גובה מהם למ"ד דחמש ולא חצי חמש כדאיתא בבכורות (מח:). ואף דנשתעבדו נכסים שהרי תחילה הי' חמש סלעים. ומה בכך דעכשיו ליכא חמש שלמים ואין כאן מצוה מ"מ הנכסים נשתעבדו. אלא ודאי הנכסים לא נשתעבדו רק למצוה וכשאזיל מצותו אזיל שעבוד נכסים. וכן בכופר שכתבו התוס' ב"ק (מ"ג.) בד"ה מאי לאו דאם מת המזיק שוב אינו גובה דאין כפרה למתים. ואף דנשתעבדו נכסי בחייו כנ"ל בשם הרשב"א דב"ד מגבין כשאר נזקין. אלא משום דלא נשתעבדו אלא לכפרה וכשמת ולאו בר כפרה הוא אזיל שיעבוד נכסים. ה"נ כשמת המלוה אזיל מצות המלוה דמת לאו בר מצות ולאו ממונא דלוה וזכות הלוה הוא. שהרי אפילו אם הלוה רוצה למחול לא מהני דמצות המלוה הוא דליחי' בהדי'. וכבר כתבנו (בסי' קמ"ו) דאפי' לדעת הרמב"ם לא מהני מחילה ברבית רק כשאמר להחזיר לו כבר נתקיימה המצוה במה שנתחייב לו באמירתו ועיי"ש: ו) אך אף בלא זה י"ל כיון דכתיב וחי אחיך עמך אהדר לי' כי היכי דליחי בהדך.

היינו דוקא כל זמן שהמלוה בחיים ג"כ ואם לא כן לא מתקיים דליחי "בהדך" וכיון דלא נתקיים המצוה אזיל שעבוד נכסים כמו בחמש ולא חצי חמש. כן נ"ל ברור: ז) וגדולה מזו משמע ברי"ו דכתב המקדש ברבית קצוצה שלקח מאתה אינה מקודשת. משמע מזה דלא קנאו מלוה כלל. וראי' זו הביא במ"א ועי"ש שהביא עוד ראיות. ועוד יתבאר (בסי' קס"ט) דשיטת רש"י דרבית כשאר חוב שיורדין לנכסיו ומהני בי' מחילה. וע"כ נלפענ"ד עיקר לדינא דלא נשתנה מצות רבית משאר מצות וכופר דאף דכפרה הוא מ"מ נשתעבדו נכסי. וידעתי בנפשי מאוד שאין דעתי הקלושה והעני' מכרעת בין הראשונים נ"ע בפרט שהמחבר פסק כדעת הפוסקים דאין יורדין לנכסיו. מ"מ הנלפענ"ד כתבתי: ח) ולפי זה יצא לנו דין חדש דאם מכר המלוה נכסיו הלוה גובה מהם כל זמן שהמלוה בחיים ואין לומר דהלוקח קונה אותם ביאוש ושינוי רשות. וכרמי בר חמא שפירש ריש הגוזל ומאכיל בטעמא דהניח להם אביהם מעות של רבית אין חייבין להחזיר משום דרשות יורש כרשות לוקח דמי. והרי דלעולם חשיב יאוש ברבית שהלוה מתייאש. וא"כ בלוקח דקני בשינוי רשות קנה השיעבוד נכסים ביאוש ושינוי רשות. ואף דאין יאוש לקרקע הוא משום דברשות בעלים קיימא. אבל זה שאין לו אלא שיעבוד לבד לאו ברשותו קיימא. וכמו שכתבו התוס' ב"ב דחוב חשיב אינו ברשותו. ליתי' לדעת הפוסקים דלא מהני מחילה ברבית (והריטב"א שהוא בתרא נגד הרמב"ם סובר כן. והוא מובא בשטמ"ק. שהב"י לא ראה אותו. וכבר כתבנו (בסי' קמ"ו) שנ"ל שאף הרמב"ם מודה לזה כנ"ל] וא"כ לא מהני יאוש הלוה. ורמב"ח שפירש משום יאוש הוא משום דלא הוה ס"ל טעמא דלברי' לא אזהרי' רחמנא ולא הוה ס"ל דמצוה דמלוה הוא אלא זכות הלוה כמו בכל חוב ומהני מחילה ויאוש דידי'. אבל למה דחדית רבא לברי' לא אזהרי' רחמנא ולא מהני מחילה דלוה.

ה"ה דלא מהני יאוש הלוה. וכן מפורש בריטב"א שהביא בשטמ"ק שהוכיח מדלברי' לא אזהרי' רחמנא דלא מהני מחילה. וא"כ לרמב"ח דלא הוה ס"ל הא דלברי' לא אזהרי' שפיר פירש מטעם יאוש. משא"כ לדידן לא מהני יאוש ושינוי רשות. וא"כ הלוה טורף מלקוחות שקנו קרקעותיו. וכן גובה אם הרבית בעין אצל לוקח לפמ"ש המל"מ (פ"ח מהלכות מלוה הט"ז) דמחויב להחזיר הרבית עצמו הרי נשתעבד הרבית עצמו: סימן קסט א) שם סעיף הנ"ל בט"ז (סק"ג) העתיק דברי רש"י לפסק הלכה דבעינן תביעה. ולפענ"ד דברי רש"י אינם לפסק הלכה. דנראה ברור דרש"י בא ליישב קושיית הראשונים דלברי' לא אזהרי' רחמנא הא נשתעבדו נכסי מחיים. לזה תירץ רש"י דאין חיוב אא"כ תבעו בחייו וכשתבעו לאחר מיתה הא לא אשתעבדו נכסי רק לאחר מיתה. ואז חייל רשות יורשים. דומה להא דתנן פרק יש בכור מת האב תוך שלשים יום פטורין. ועוד דתביעה שתובע להיורשים לא הוי תביעה לחייב אביו ולא נתחייב אביו כלל ולא חל שיעבוד על נכסיו. וברייתא דהניח אביהם מעות של רבית ע"כ בלא תבעו לאביו דאם תבעו איך נוכל לרמי בר חמא דמפרש משום דרשות יורש כרשות לוקח והוי יאוש ושינוי רשות. הלא כשתבעו חזר מיאוש קודם שהי' שינוי רשות ואתי דיבור ומבטל דיבור. אלא ודאי בלא תבעו. וא"כ ניחא נמי לרבא דמפרש משום דלברי' לא אזהרי'. ולא יקשה דאשתעבד נכסי מחיים כיון שלא תבעו בחייו. כן ברור ומדוקדק בלשון רש"י במה שכתב שלא תבעו בחייו: ב) ולפי זה הרשב"א והר"ן והריטב"א שדקדקו מהא דלברי' לא אזהרי' דאין יורדין לנכסיו ולא מהני מחילה ברבית. על כרחין לית להו דבעי תביעה דא"כ לא הי' ראייתם כלום. וא"כ כיון דפסק בש"ע דאין יורדין לנכסיו על כרחין לית לי' הא דרש"י. ועוד דהרשב"א והר"ן והריטב"א רבים ובתראי נגד רש"י ז"ל וקיי"ל כוותייהו דלא בעי תביעה:

ג) אך הטעם השני שכתב הט"ז משום דכתיב וחי אחיך עמך והכא לא יבא לחיותו של לוה נראה. ובקצוה"ח הביא דמיון לזה מהענקה וצדקה דלא שייך בי' דר' נתן. אך כתב דכופין הלוה לתבוע את המלוה כדי שיקיים פריעת בע"ח. אך אם קדם ומחל למלוה מועיל מחילתו כיון דלית בי' דר' נתן עכ"ד: ד והנה אם באנו לדמותו להענקה וצדקה אפי' אם כבר גבה אין בע"ח גובה ממנו כמ"ש הש"ך (סי' צ"ו). אך יש לחלק בשלמא צדקה שהמצוה למלאות חסרון העני. א"כ מה שמתפרנס העני בכלל המצוה ואז מתקיים עיקר המצוה בשעה שמתפרנס העני והנתינה לעני הכנה לזה. וכן לשון חכז"ל באבד סלע ומצאה העני ומתפרנס בה הקב"ה קובע לו שכר. ע"כ אין בע"ח יכול לגבות מצדקה להפקיע מצות הנותן. אבל מצות השבת רבית. הגם שהוא כדי שיתי' בה. היינו משום שלקח ממנו רבית וחיסר חיותו. מחויב להשלים מה שחיסר שיוכל לחיות בה. וכשהשיב לו הרי תיקן מה שקלקל. שגם מתחילה לא הי' כבר מתפרנס מהמעות רק שהי' יכול להתפרנס בה. וכשהשיב וגם עתה יכול להתפרנס הרי נגמר המצוה. נמצא מה שמתפרנס בה אח"כ איננו ממצות המשיב. ע"כ בע"ח גובה ממנו. רק שיעבודא דר' נתן לא שייך. דכשלא יבא כלל ליד הלוה ולא יוכל להתפרנס בה לא יקויים כלל המצוה: ה) וע"כ מה שכתב בקצוה"ח דיכופו אותו לגבות ליתא ממנ"פ דאם תיכף שיגבה הלוה הרבית מהמלוה יגבו אותו ב"ד ממנו באופן שלא יוכל להשמיט המעות מידם. א"כ לא נתקיים מצות וחי אחיך עמך כיון שאינו ראוי להתפרנס בה. ואם יהי' בידו יום או יומים. שוב אין ב"ד כופין מתחילה כיון שגם אחר הכפי' אפשר שלא יפרענו הלוה לבע"ח שלו והוי כפי' בכדי: סימן קע א) סעיף ו' לקח רבית קצוצה ומת אין הבנים צריכים להחזיר אא"כ הי' דבר מסויים כגון פרה וטלית ועשה תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת.

משמע דבעשה תשובה לחוד אפי' מצוה ליכא. וק"ל דמ"ש מחוב דמצוה על היתומים לפרוע חובות אביהם אף שלא הניח רק מטלטלין דלא משעבדי מ"מ מצוה משום כיבוד. ואף דמוכח מקרא דלברי' לא אזהרי' רחמנא. י"ל דמיירי בלא עשה תשובה דליכא משום כיבוד אבל בעשה תשובה מנ"ל. ולפמ"ש לעיל בטעמא דלברי' לא אזהרי' משום דכתיב עמך דליחי בהדך. וכשמחזיר לאחר מיתה לא נתקיים המצוה כלל. ניחא דאין מתקנים כלום בהשבה. משא"כ בחוב דגוף הפרעון נתקיים כהלכתו רק שאביהם הלוה לא פרע. אבל לפמ"ש דהכא הטעם משום דמת לאו בר מצות. אבל מעשה המצוה נתקיים מאי שנא מחוב דגם כן האב לא קיים מצות פריעת החוב. בשלמא לענין גוביינא בדיינים החילוק דבחוב הנכסים משועבדים למלוה והכא משועבדים רק למצותו. אבל בלא הניח אחריות נכסים דמצוה על היתומים רק משום כבוד אביהם מה חילוק בין רבית לחוב. וכן קשה לשיטת הרשב"א והש"ע משום דליכא שיעבוד נכסים. והרי מצוה על היתומים לפרוע אפי' לא הניח אחריות נכסים דליכא משום שיעבוד: ב) ואפשר לומר לפמ"ש הריטב"א דרבית לא מהני מחילת הלוה דלאו ללוה הוא חייב אלא מצוה לשמים. א"כ כשלא החזיר בחייו הוה לי' עבירות שבין אדם למקום. וכיון שעשה תשובה הרי מיתה עם התשובה מכפרים. משא"כ בחוב דלחבירו הוא חייב ואין יוהכ"פ ותשובה מכפרים עבירות שבין אדם לחבירו. וה"ה מיתה עם התשובה. וע"כ דוקא בחוב חייב לתקן חטא אביו. משא"כ ברבית דאין לאביו עוד חטא כלל: ג) אך יש לעיין מהא דאיתא בזבחים (דף ו'.) בעולה דמכפרת על חייבי עשה ואם הקריבו בלא סמיכה אין העולה מכפרת על העשה דסמיכה. דכל כמה דלא שחט בעמוד וסמוך קאי והוי עשה דלאחר שחיטה ואין מכפרת על עשה דלאחר שחיטה. ביאור הדברים דבשעה ששוחט מבטל העשה ואין מכפרת רק על עבירה שקודם הקרבה לא על עבירה דלאחר הקרבה.

וה"ה על עבירה דבשעת הקרבה ובב"ב (קל"ז.) פירשב"ם בד"ה זה גיטך אם מתי דהמגרש שיחול עם גמר מיתה הוי גט. הרי דבשעת מיתה חשיב עדיין חי. וא"כ עדיין מחויב במצות. וא"כ אין מיתה מכפרת על עשה דהשבת רבית. דכל כמה דלא מיית בעמוד והשיב קאי. ואין מיתה מכפרת על עשה דבשעת מיתה ואף דאז אנוס הוא לא חשיב אונס כיון שהי' מחויב תחילה להשיב. וכן תשובה אינה מכפרת רק על עבירה שקודם התשובה והכא העבירה ברגע אחרונה שהוא בחיים. ואפשר כיון שהתשובה והמיתה מכפרים על מה שלא השיב בתחילה נשאר אונס בשעת מיתה וצ"ע בזה: סימן קעא א) שם בש"ך (סק"י) מפני כבוד אביהן בתוס' פרק הכותב דכופין אותם להחזיר אף דאין כופין על כיבוד אב דמתן שכרה בצידה. שאני הכא דאם לא יהי' מחזירין איכא קלון אביהם. ובתוס' הרא"ש כתב דלפי"ז הא דאמר מפני כבוד אביהן לאו דוקא אלא משום קלון אביהם. ובמל"מ הקשה דא"כ אמאי בלא עשה תשובה אין חייבין הא קי"ל אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו ולנדותו דעל בזיונו מוזהר אפי' אינו עושה מעשה עמך. ותירץ דשאני הכא דאינו מבזהו רק שאינו עושה מעשה לסלק הקלון: ב) ולדידי ק"ל דממנ"פ אם אין בזה רק מצות כיבוד. מה בכך דאיכא קלון. סוף סוף אין בזה רק משום מ"ע שמתן שכרה בצידה. ואי יש בזה משום ארור מקלה אף שאין מבזהו בידים כאילו מקלה בידים ואסור אף בלא עשה תשובה. אך באמת על התוס' קושיא מעיקרא ליתא שהם סוברים פ"ב דיבמות (כ"ב:) בד"ה כשעשה תשובה דהא דאין הבן נעשה שליח לאביו כו' דוקא בעשה תשובה. וכן דעת הר"ן בחי' לסנהדרין. וא"כ שפיר אמרינן דהוא בכלל מקלה. מ"מ בלא עשה תשובה אינו מוזהר. ולפי"ז צ"ע לדינא למה דקי"ל (בסי' רמ"א סעיף ה') כרמב"ם דאפי' לא עשו תשובה אין הבן נעשה שליח.