שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 52

וכן משמע להדיא בס' תקפו כהן להש"ך ז"ל הובא בקצה"ח (סי' פ"ט) בכל הנשבעין ונוטלין לא נחתינן לנכסי' כמו בגזל דרבנן. והרי מ"מ אומרים לו שישלם. וה"נ באבק רבית מחויב לצאת י"ש רק שאין כופין: ח ואי קשיא למה בנשבעין ונוטלין לדעת הש"ך לא נזכר לצי"ש רק הב"ד אומרים לו סתם לשלם. ואם לא רצה אין כופין] ואלו ברבית אומרים לו רק לצאת ידי שמים. י"ל עפ"י דברי התוס' סנהדרין בד"ה לא קבלינהו דמי שמחויב לצי"ש והחזיר מפני שסבר שמחויב אף בדיני אדם אסור לקבל ממנו דחשיב נתינה בטעות. א"כ הכא באבק רבית אם יאמרו לו הב"ד סתם שישוב יחשוב שמחויב גם בדיני אדם שיכפוהו להשיב ויהי' נתינה ב זעות ויהי' אסור ללוה לקבל. אבל בנשבעין ונוטלין הנוט. יודע האמת שנשבע ע"כ אומרים לו סתם לשלם: ט) ולפי זה בגזל דרבנן אומרים לו שישוב לצי"ש ואף שלא נזכר תיבת לצי"ש. כיון שאומרים לו הדין שלא יכפו אותו היינו לצי"ש. אבל בנשבעין ונוטלין אין אומרים לו כלל שלא יכופו אותו. ומה שבשבועת היסת אם לא רצה לישבע מנדין אותו ובאבק רבית אם אינו רוצה להשיב אין עושין לו כלום. דבשבועת היסת אי אפשר שהב"ד לא יעשו לו כלום רק נחייבו בדיני שמים. שהוא יאמר בשמים יודעין האמת שאינו חייב כלום. וע"כ מחשבין אותו עבריין בידי אדם ומנדין אותו שלשים יום. אך לא לעולם דא"כ יהי' כפי' ודו"ק. כן נראה ביאור שיטת רוב הפוסקים דחייב לצי"ש: י) ולדעת הסוברים באבק רבית אפי' לצאת ידי שמים פטור נראה עפ"י מה שביארנו (סי' קמ"ה אות ד') דברבית דרבנן אינו עובר משום נשך רק משום תרבית. ואלו עשה דהשבת רבית ילפינן לה מקרא דוחי אחיך עמך אהדר לי' כי היכי דניחי בהדך. והיינו כיון שהוא נשכו ונטל חיותו מחויב להשיב כי היכי דניחי. כן פירש הרשב"א פרק הגוזל בתרא. ופשוט.

וברבית דרבנן שאינו עובר כלל משום נשך רק משום שממונו נתרבה. והרי העשה אינו בא כלל לחסר רבית המלוה רק להשלים חסרון הלוה כי היכי דניחי ע"כ אפי' לצאת י"ש אינו מחויב. וכן דעת הרשב"א ב"ק ע"ה הובא בביאורי הגר"א דאפי' לצי"ש אינו מחויב. ומ"מ לדינא פשיטא דנקטינן כדעת רוב פוסקים ופסק הש"ע דחייב לצאת ידי שמים: סימן קסד א) סעיף ג' אבק רבית אם תפס לוה משל מלוה מפקינן מיני'. ודעת הראב"ד דמהני תפיסה באבק רבית. ובחי' הר"ן השיג עליו מהא דאיתא (בדף ס"ז) האי משכנתא באתרא דמסלקי אכל שיעור זוזי מסלקינן לי' אכל טפי לא מפקינן מיני' ולא מחשבינן משטרא לשטרא והרי הלוה תופסו שמוחזק בממון שבשטר אחר (דהא ס"ל השתא סלוקי בלא זוזי לאו אפוקי מיני' הוא]. ומזה הוכיח עוד הר"ן דאפי' לצי"ש פטור. דס"ל להר"ן בכל מקום דחייב לצאת י"ש מהני תפיסה. והמחבר דפסק חייב לצי"ש ותפיסה לא מהני ס"ל כשיטת ריב"ש (סי' שצ"ב) שהוכיח מכאן דלצי"ש לא מהני תפיסה [היפוך דעת הר"ן רבו] וכן פסק הש"ך (ח"מ סי' כ"ח סק"ב) בשם מהרש"ל: ב) וליישב דעת הראב"ד נראה דס"ל כדפסק הש"ע דחייב לצי"ש. וס"ל כדעת הר"ן בחי' דכל שמחויב לצי"ש מועיל תפיסה. ועל כן מועיל תפיסה באבק רבית. ומהא דלא מחשבינן משטרא לשטרא אין ראי'. שהרי כתב הרשב"א הובא בר"ן פרק שני דייני גזירות דשטרות לאו בני גוביינא נינהו. וה"נ אינו יכול לתפוס החוב שמגיע אצלו על האבק רבית שמגיע לו: ג ואף שמפורש בפוסקים דאם חייב לזה וזה לזה. ואין נ"מ בין בינונית לזיבורית]. יכול לנכות חוב על חוב ולישבע שאינו חייב כלום. היינו משום שגובה אצל עצמו מכח שיעבודא דר"נ. (ובהא דשנים שהוציאו שט"ח זה על זה דקי"ל כר' נחמן זה גובה וזה גובה ואינו יכול לנכות מדר' נתן.

היינו משום דאפי' הי' מגבהו למלוה נכסים שלו לא הי' יכול לחזור לגבותם שמלוה שלו הי' מגבהו זיבורית ודו"ק]. אבל הכא שאינו מחויב רק לצי"ש לא שייך דר' נתן. דרך משל ראובן שהי' לו חוב על שמעון ששמעון חייב לו רק לצי"ש ושמעון יש לו על לוי חוב גמור. הא פשיטא שאין לוי מחויב לראובן לצי"ש. ואדרבא אסור לו ליתנו לראובן שהרי מחויב לשלם לשמעון שמחויב לו בדיני אדם חוב גמור. וא"כ אם תפס ראובן משל לוי מוציאין מידו כיון שאין לוי מחויב לו לצאת י"ש. וה"נ אינו יכול לתפוס אצל עצמו מדר' נתן כיון שהוא אינו מחויב לעצמו לצי"ש. וכיון דלא מצי לתפוס מדר' נתן. שוב אינו יכול לתפוס החוב דשטרות לאו בני גוביינא. ומיושב שיטת הראב"ד. ומ"מ לדינא כיון דקי"ל בכל מקום לצאת י"ש לא מהני תפיסה. ה"נ לא מהני תפיסה באבק רבית וכפסק הש"ע: סימן קסה א) שם בש"ך (סק"ד) דהיכא דיש מחלוקת בין הפוסקים אי הוי אבק רבית או רבית קצוצה אין מוציאין מהלוה אי תפס עיי"ש. וקשה לי כיון שדעת הש"ך (סוף סי' קע"ז) דאינו חייב המלוה להחזיר מספק שדומה לשאר ספק ממון ואין הב"ד יכולים לכופו להקנות לו. א"כ הוא אצל הלוה ודאי גזל. דאפי' באמת רבית קצוצה הוא כיון שלא חזר המלוה והקנה לו הוא ממון גמור של מלוה. דמהאי טעמא אין יורדין לנכסיו אף דעד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו כמ"ש הר"ן פרק מי שהי' נשוי. אלא משום דאפי' הב"ד ירדו לנכסיו ויתנו ללוה לא יקנה הלוה. ואינו דומה להלואה למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא דמ"מ חיוב ממון יש לו עליו רק הנכסים אינם משועבדים. וע"כ אין הב"ד יכולים לירד לנכסיו רק מדין כופין אותו. ומ"מ כשהנכסים יבואו ליד מלוה יקנה אותם כמו הזוכה מן הפקר. דרשות בעלים שיש עליהם אינו מעכב עליו מלזכות בהם.

שהרי הבעלים חייבים לו ואינו גוזל מאתם כלום משא"כ ברבית שאין שום חיוב ממון עליו וכמו שחילק הריטב"א הובא בשטמ"ק בענין מחילה דלא מהני ברבית. דאין חיוב ממון אלא מצוה לשמים. ואינו דומה לחוב למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא דמ"מ יש חיוב ממון עליו עיי"ש. והכין הוא ברורא דהא מילתא. וא"כ אף כשהלוה תופסו אינו קונה אותו והוי ודאי גזל. ואף שאם הי' ידוע שהוא רבית קצוצה לא הי' הב"ד מוציאין לסייע ידי עוברי עבירה. והרי הב"ד הי' כופין המלוה להקנות ללוה. אבל עכשיו שספק הוא ואין מחייבין המלוה להקנות. שוב מוציאין מהלוה דודאי גזל הוא אצלו וצ"ע. הגה. אולי זה עצמו הוא כוונת הש"ך במה שסיים ועיין לקמן סס"י קע"ז. המגיה]: ב) ויש לעיין ברבית קצוצה שתפס הלוה ממלוה ואח"כ מת המלוה מחויב הלוה להחזיר ליורשים כיון שלא קנאו הלוה רק כל זמן שהי' בחיים הי' הב"ד כופין אותו להחזיר. אבל כיון שמת והבנים אינם מחויבים. שוב מחויב להחזיר. אך מש"ך הנ"ל לא משמע כן. שו"ר בס' ישועת ישראל שכתב כן דמחויב להחזיר ליורשים. אך צ"ע מש"ך הנ"ל: סימן קסו א) סעיף ד' מחבר לא אמרו דאבק רבית אינה יוצאה בדיינים אלא כשאכל המלוה מדעת הלוה אבל אם קודם שאכל טען עליו שלא יאכל והוא הוציא ממנו על כורחו בדיני נכרים או בדיין ישראל שטעה והכריחו לשלם יוצאה בדיינים. ראוי לבאר אם גבה סתם לא מדעת הלוה גם לא בע"כ שמיחה בו רק הגיע לידו מעות הלוה שלא מדעת הלוה. ולכאורה נראה דוקא שהלוה נתן לו מדעתו נעשה שלו. אבל בסתמא כיון שאבק רבית אין מוציאין תחילה מלוה למלוה. א"כ לא הי' חייב לו כלום. דאי אמרת דאבק רבית אף שאין מוציאין מלוה למלוה זה מחמת איסור אבל באמת חייב לו. א"כ אפי' לקח בע"כ של לוה למה יוציאו ממנו. כיון שחייב לו. הרי זכה במעות ואבק רבית אין מוציאין ממלוה.

אלא ודאי אבק רבית לא חשיב שהלוה חייב לו: ב) איברא דהריטב"א פ"ק דקידושין (דף ו':) בהא דפריך הש"ס רבית מעלייתא הוא. כתב הריטב"א לישנא בעלמא מקשי אמאי קרי לה הערמת רבית אבל ודאי ממון רבית ממון גמור שאם גבה זוז רבית וקידשה בו מקודשת. עד כאן. ומדבריו למדנו דאף כשקידשה בחוב רבית אי לאו דהמקדש במלוה אינה מקודשת היתה מתקדשת ברבית. דאל"כ לא הי' צ"ל דמקשי אלישנא רק על הדין שמקודשת מקשה שתים. האחד דאינה מקודשת משום דרבית הוא אפי' אם הי' המקדש במלוה מקודשת ועוד היינו מלוה. אלא ודאי ס"ל חוב רבית חוב גמור חשיב: ג) [וכן משמע דעת הרמ"ה הובא בשטמ"ק (פרק הגוזל בתרא) דאם היורש גבה רבית שהי' חייב לאביו אין מוציאין ממנו דאין היורש מוזהר בבל תקח (ומה שלא אמר שמותר לכתחילה ליקח נראה משום דגורם לאביו שעבר למפרע בבל תשימון. דאינו עובר בבל תשימון אלא אם בא לידי גיבוי לבסוף). ומוכח דס"ל חוב רבית חשיב חוב גמור ע"כ כיון שהוא לא עשה החוב עליו רק אביו אין איסור נו לקחתו. אלא אי אמרת שלא הי' חייב לאביו כלום ממילא לא ירש כלום והרי הוא הגוזל וכיון דמוכח מפוסקים אלו דאפי' רבית קצוצה חשיב חוב כ"ש אבק רבית]: ד) וכן מוכח בגמ' דהיכא דגבה המלוה א"ר שלא מדעת הלוה וגם לא מיחה בו הלוה אין מוציאין ממנו מהא (דבדף ס"ז) דמסיק רב אשי במשכנתא דא"ר אפי' אכל טפי לא מפקינן מיני' מ"ט סלוקי בלא זוזי אפוקי מיני' הוא עבד ר' אשי עובדא ביתומים קטנים כגדולים. והרי מה שלקח אבק רבית אצל היתומים הי' שלא לדעתם דלאו בני דיעה נינהו ולאו בני מחילה נינהו. הרי להדיא דאפילו לקח שלא מדעת אין מוציאין ממנו: ה) והא דאם מיחה בו הלוה וגבה מוציאין ממנו.

היינו טעמא דכיון שמחמת איסור הי' מותר להפקיע חוב אבק רבית קנאו הלוה כיון שהוא מוחזק בו ודומה לגזל גוי למ"ד שמותר דקונה אותו להיות שלו דלא כבעל ס' יראים. דכן פסק הרמ"א (חו"מ סי' רפ"ג) דמי שהי' לו פקדון של המומר זכה בו כיון דמותר לעשקו. וה"נ כשהלוה מיחה בו ולא רצה לשלם לו הרי נתכוין לקנותו וזוכה בו. אבל כל זמן שלא גילה דעתו שרוצה להפקיע הלואתו חשיב חוב. ודומה לגוי שמכר חובו לישראל דאף שהי' הישראל מותר להפקיע הלואת הנכרי במקום דליכא חילול השם מחויב לשלם לישראל כדאיתא (בסי' שס"ט). והיינו משום דכל זמן שלא הפקיע חשיב חייב לנכרי וה"נ בזה: ו) שוב ראיתי בשטמ"ק (דף ס"ז:) בהא דאיזיל ואייתי זוזי. בשם הרמב"ן דאם אכל שלא מדעת הלוה מוציאין מידו. והקשה לעצמו מיתמי דלאו בני מחילה נינהו. ותירץ דמסתמא במילתא דאבוהון קיימי וכ"כ הב"י (סי' קע"ב) בשם תלמידי הרשב"א. והנה מפורש להיפוך ממה שהוכחנו מהא דהריטב"א קידושין אך צריך ליישב הא דהריטב"א: ז) ונראה דהנה הרמב"ם (פ"א מהלכות גזילה ה"ד) איזהו עושק שבא ממון חבירו לידו ברצון הבעלים וכיון שתבעוהו כבש הממון בחזקה ולא החזירו כגון שהי' לו ביד חבירו הלואה או שכירות והוא תובעו ואינו יכול להוציא ממנו מפני שהוא אלים וקשה. ועל זה נאמר לא תעשוק את ריעך עכ"ל. והנה בגיטין (ל"ו:) בשביעית בזמה"ז דרבנן מקשה הש"ס מי איכא מידי דמדאורייתא לא משמטא ומדרבנן משמטא אמר אביי שוא"ת הוא רבא אמר הפקר ב"ד הפקר. פירש"י ואמרו רבנן דתשמט ונמצא הלוה גזלן על פיהם. שוא"ת הלוה יושב בטל ואינו עושה המצוה לפרוע חובו ולא עקר לי' בידים וכהאי גוונא מותר לעקור דבר מה"ת כגון שופר לולב ודומיהן עכ"ל: ח) ויש לעיין דאינו דומה לשופר ולולב דבמה שהוא שוא"ת נעקר המצוה ולאו איהו עקר לי'.

אבל הלואה אם יפרענו מחר וליומא אוחרי אין בכך כלום. ואם מסרב מלפורעו על דעת שלא לפורעו לעולם הרי עובר תיכף. ואף אם יפרע אח"כ תחילה עבר רק שמתקן בהשבה. נמצא שהוא בסירובו לפרוע עוקר הד"ת ולאו מאליו הוא נעקר. (ואין לומר כיון דמניעת הפרעון הוא שוא"ת ויכולים חכמים לפוטרו מהפרעון שוב מה שכובש הממון ת"י אינו עושק כלל שאין למלוה עליו כלום. דליתא שכבר ביארנו לעיל (סימן קמ"א) דבמקום שחכמים עוקרים בשוא"ת אין החיוב נעקר כלל. דזה הי' חשיב עקירת דבר מה"ת בידים שחכמים עוקרים החיוב. רק החיוב נשאר וחכמים התירו להיות יושב בטל ויעקר המצוה מאליו. וע"כ הקשו התוס' בסדין בציצית דמבטל המצוה בידים שלובשו. ואף שאין האיסור הלבישה רק מניעת הציצית. ובשבת שא"א לעשות ציצית מותר ללבוש בלא ציצית רק שבמה שלובשו הוא מבטל המ"ע דעשיית ציצית והא חכמים פטרוהו מגוף המצוה דעשיית ציצית ממילא אין איסור בלבישה. אלא ודאי המצוה נשארת במקומה]: ט) אך לק"מ שהרי מפורש ברמב"ם דאינו עובר בלא תעשוק אא"כ תובעו המלוה. וכן משמע פרק הכותב בעובדא דמלוגמא דשטרי דלא חשיב תפיסה אא"כ תבעיתינהו ולא יהבה ניהלי'. וכיון דלא חשיב תפיסה לקנות ממילא אינו עובר בלא תעשוק דגזלן אינו בלא קנין. ובשביעית בזמה"ז הרי תקנו חכמים שלא יתבענו כדכתיב לא יגוש (ואף אם עבר ותבעו הרי הב"ד יכפוהו לבטל תביעתו לומר משמט אני. ואפי' המחזיר חובו בשביעית מאניו צריך המלוה לומר משמט אני כ"ש אם תבעו) וכיון שלא תבעו אין הלוה עובר משום לא תעשוק רק שמוטל עליו מצות פריעת בע"ח. ומניעת תשלומין שוא"ת ויכולים חכמים לפוטרו: י) ולפי זה באבק רבית שהמלוה רשע ומסתמא תבעו ואעפי"כ הדין שאסור לו לפורעו.

וא"א לומר טעמא דאביי דשוא"ת דיש בה משום לא תעשוק ועוקר הלאו בידים במה שמסרב מלפורעו על דעת שלא יפרענו לעולם. וע"כ באנו לטעמא דרבא דהפקר ב"ד הפקר שחכמים הפקירו חובו. וע"כ כשגובה חשיב גזלן. דאי אפשר לומר שבאמת חייב לו רק איסורא רכיב עלי'. דא"כ הי' עובר הלוה בלא תעשוק ואין חכמים יכולים לבטל ל"ת בקום ועשה. אבל ברבית קצוצה שפיר כתב הריטב"א דבאמת חייב לו רק שאסור לפרוע לו מה"ת: יא) ובזה יתיישב דברי הש"ך (סק"ח) שכתב דאם גבה רבית קצוצה בעל כרחו של לוה נחתינן לנכסי' והקשה הגאון רעק"א ז"ל דמאי אריא רבית קצוצה אפי' אבק רבית נמי אם לקח בע"כ מוציאין מידו מדין גזל ודאי נחתינן לנכסי'. ולפמ"ש באבק רבית לא הי' צריך הש"ך ז"ל להשמיענו דזיל קרי בי רב הוא בש"ע אם לקח א"ר בע"כ מוציאין ממנו מדין גזל ובודאי נחתינן לנכסי'. רק בר"ק דבאמת חייב לו כדברי הריטב"א קידושין. בזה למדנו הש"ך דמ"מ אם בע"כ של לוה לקח כיון שהלוה לא רצה לשלם לו קנאו הלוה כיון שמותר לו לעשקו כמו בהפקעת הלואת גוי אם הפקיעהו נפטר ממנו כנ"ל: יב) ולפי זה יהי' חמור אבק רבית מרבית קצוצה דבא"ר אפי' בא ליד המלוה מעות הלוה ותפסו לחובו קודם שהפקיעהו הלוה מוציאין ממנו ונחתינן לנכסי'. שהרי ע"כ חכמים הפקירו ממונו. אבל בר"ק כהאי גוונא אין יורדין לנכסיו רק אם לקח בע"כ שהלוה לא רצה לשלם לו משום דקנאו הלוה: יג) והנה בשטמ"ק (פרק הגוזל בתרא) בשם הרמ"ה דיורש חוב של רבית שגבה הרבית מדעתי' דלוה פטור להחזיר. מבואר דאם לקח בע"כ חייב להחזיר וכדברי הש"ע בא"ר כיון שהי' אסור לו ליטלו ולקח בע"כ הוי גזלן. וה"נ לכתחילה אסור ליטלו דגורם איסור לאביו למפרע לאו דלא תשימון [ובסוף דברינו יתבאר בעז"ה טעם אחר בדברי רמ"ה] ממילא גם בדיעבד אם עבר ולקחו בע"כ חייב להחזיר.

אך מלשון השטמ"ק "מדעתי' דלוה" משמע קצת שאם לקחו שלא מדעת גם לא בע"כ שלא רצה לשלם לו רק שממילא בא מעות הלוה לידו חייב להחזיר. ולפמ"ש כיון דמה"ת אסור לגבות ממילא הלוה מה"ת אסור לפורעו וא"צ להפקר ב"ד והי' מחויב לו ומהני גבייתו: יד) ועוד קשה על השטמ"ק בשם הרמ"ה לפמ"ש (בסי' קמ"ד אות ג') בשם הריטב"א שא"א שגביית אחר יעשה איסור עליו למפרע בשומא עיי"ש. א"כ איך אפשר שבגביית היורש יעבור המוריש למפרע. וא"כ אפי' לכתחילה יהי' מותר ליקח הרבית אפי' בע"כ של לוה. אלא א"כ מוכח דאביו לא הי' לו כלל חיוב על הלוה. דרבית קודם שגבאו אינו מחויב כלל ולא הי' לו מה להוריש. וזה סותר מה שהוכחנו מריטב"א קידושין דחוב רבית חוב גמור הוא. מיהו בזה י"ל דאסור לגבות הרבית שירש מאביו משום קלון אביו כמו בדבר המסויים ואף דהתם בלא עשה תשובה אינו מחויב להחזיר כבר כתבנו (בסי' קע"א אות ד') דלא חשיב מקלה כיון שאינו מבזהו בידים עיי"ש. אבל בזה שבגבייתו מבזהו הא קי'"ל דאסור לבזותו אפי' על עבירה שעבר: טו) ועלה בדעתי לומר שדברי הריטב"א קידושין דחוב רבית חוב גמור הוא אינו להלכה. דהנה ק"ל על הריטב"א בקידושין. שהרי דעת הריטב"א בקידושין במתני' דהמקדש בערלה דאיסורי הנאה אינו שלו. שכתב דאם עשה מהערלה אפר. כל המחזיק באפר זכה. והיינו משום דכבר נעשה הפקר. ועל כרחין דס"ל אס"ה אינו שלו [דלא כמ"ש ריש לולב הגזול]. והרי החוב רבית אס"ה הוא למלוה שאסור לו לגבותו ונעשה הפקר. ושוב אין הלוה חייב כלום. כמו משכונו של ישראל ביד גר ומת הגר כיון דמית פקע לי' שיעבודי': טז) ואין לומר דכמו שדעת הרמ"ה דיורש אינו עובר בלא תקח ה"ה לוקח ויכול למוכרו עי' לקמן סי' קפ"ט אות ה' ברמ"א מש"ש].

דליתא דלוקח שגבה הרבית כאילו גבאו המלוה כיון דשיעבוד הגוף נשאר אצל המלוה ומחמתו הוא גובה וכמ"ש הריטב"א בגיטין בענין שמיטה דאיתא בספרי דחוב שירש אין שמיטה משמטת דכתיב כל בעל משה ידו. וכתב הריטב"א דלוקח אינו כן דקרינא בי' לא יגוש כאילו גבה המלוה בעצמו כיון דשיעבוד הגוף נשאר אצלו. וה"נ לענין רבית דאין הלוקח יכול לגבות. ואפי' ימכרנו לנכרי ויגבה הנכרי יחשב כאילו גבה הוא. והוא לו איסור הנאה גמור ונעשה הפקר ופקע שיעבודי': יז) ומוכרח לומר דהריטב"א רק אליבא דאביי מרי' דשמעתא בקידושין שם אמרה דאמר בתמורה כל מילתא דא"ר לא תעביד אי עביד מהני דאי ס"ד לא מהני אמאי לקי. וה"נ בלאו דלא תשימון מוכרח לומר דהחוב של מלוה. דאי ס"ד אינו שלו ונעשה הפקר ופקע שיעבודי' וא"א שיבא לידי גיבוי ואיך עובר. אלא ודאי גלי קרא לאביי דהוי שלו יח) ואין להקשות אפי' הדין דהוא שלו מ"מ כיון שאסור לו לגבותו יחשב כאילו לא הועיל וכדאמרינן שם בתמורה באונס שגירש דכיון שחייב להחזירה אינו לוקה לאביי דס"ל היכא דלא מהני לא לקי. הרי דלאביי אף שחל הגט כיון שחייב להחזיר חשיב שלא הועילו מעשיו ואינו לוקה. ה"נ אף שמחויב לו מ"מ כיון שאסור לו ליטלו יחשב שלא הועילו מעשיו ולא יעבור. וכיון שע"כ אמרה התורה הלאו במקום שלא הועיל מעשיו שוב אין ראי' דהחוב של מלוה. דלא קשיא דבאונס שגירש לא עשה לה כלום. דמתחילה הי' לה שיעבוד שאר כסות ועונה עליו. וגם עכשיו יש לה עליו שיעבוד זה שיחזור וישאנה ויתן לה הנ"ל. דהמצוה דולו תהי' לאשה הוא שיעבוד שיש לה עליו מלוה הכתובה בתורה. שהרי אי אמרה לא בעינא ליתא לעשה. א"כ המצוה הוא זכותה. משא"כ ברבית האיסור דאל תקח לשמים הוא. דאפי' מדעת הלוה אסור לקחתו והלוה באמת נתחייב לשלם. א"כ אין לאו זה זכות הלוה.