שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 51

ז) מזה לדעת התוס' הא דאצטריך קרא דכסף למעט פחות מש"פ היינו שלא יהי' אפי' כחצי שיעור דאסור מה"ת ח) איברא דק"ל למ"ש התוס' חולין (ל"ג.) סוף ד"ה אחד נכרי דהיכא דלישראל אסור מה"ת מדין חצי שיעור שוב לא שייך מי איכא מידי, וא"כ מדפריך פרק ד' מיתות (נ"ט.) בהא דמי איכא מידי והרי פחות מש"פ. מבואר לשיטת התוס' דפחות מש"פ בגזל אפי' דין ת"ש אין לו וא"כ קרא לפטור ברבית למה לי ט ונראה דהנה לכאורה מוכח כפירש"י סנהדרין (נ"ז.) הנ"ל דהא דישראל לא עבר בפחות מש"פ הוא משום דבתר הכי מחיל לי'. מהא דמשני שם (דף נ"ט) על הקושיא דמי איכא מידי התם משום דלאו בני מחילה נינהו. הרי מפורש דפטורא דישראל משום דבר מחילה הוא. והרי מפורש (בדף נ"ז) דרק בתר הכי מחיל. הנה מפורש דמשום מחילה דאח"כ פטור תחילה. ועל כרחין כפירש"י דאין חיוב גזל אלא במידי דבר השבה: י) אך כבר כתבנו (באות ג') דלשיטת התוס' אי אפשר לומר כן. ונראה דהכי פירושא לשיטת התוס' לטעמייהו בחולין דהיכא דלישראל אסור מדין ח"ש שוב לא שייך מי איכא מידי עיי"ש. אלא דפחות מש"פ בגזל לא שייך חזי לאצטרופי. דאם יגזול אח"כ עוד פחות מש"פ לא יצטרף דכבר נמחל הראשון לאחר שגזלו. וא"כ בב"נ דלא מחיל לא שייך מי איכא מידי. דבישראל כהאי גוונא דלא מחיל הרי אסור מדין ח"ש. יא) ולפי זה י"ל ברבית אי לאו קרא דכסף אוכל לכלל ופרט הי' פחות מש"פ אסור מדין ח"ש. דכבר כתבו הפוסקים דרבית ממון גמור של מלוה אלא מצוה עליו להשיבו ובפחות מש"פ דאפי' איסור אין כאן אלא משום דחזי לאצטרופי. וזה לא שייך לענין חיוב השבה. נמצא דמחילתו שאח"כ לא מהני מידי ושפיר חזי לאצטרופי. בשלמא בגזל דבגזילתו אינו קונה אותו ואפי' אכלו דמים הוא חייב.

כשמחל לו שוב אינו מצטרף דכבר נפיק מתורת גזילה לתורת מתנה אבל רבית דקונה אותו בלקיחתו ואיסורא דעבד עביד. שפיר מצטרף עם החצי פרוטה שיקח עוד אפי' מחל לו דאין לו מה למחול דכבר נקנה למלוה ואף מצוה אין עליו להשיבו ועדיין החצי פרוטה בתורת רבית הוא אצלו כיון דמחילה דאת"כ לאו כלום הוא. וע"כ שפיר איצטריך מיעוטא דכסף שלא יהי' דין חצי שיעור. והיינו משום דכתב קרא להדיא כסף לא מהני חזי לאצטרופי כעין שכתב בחי' הר"ן (פרק שבועות שתים) דבשבועה לא שייך דין חצי שיעור: יב) עוי"ל דהא דגזל פחות מש"פ מותר עפימ"ש החכ"צ בטעמא דח"ש אסור משום דכשאכלו אחשבי'. ובגזל דהאיסור משום שמחסר את הנגזל. ונהי דהגזלן אחשבי' מ"מ הנגזל לא אחשבי' וגבי דידי' לאו חסרון הוא. אבל ברבית דכתיבי תרי לאוין נשך ותרבית והאיסור משום שממון המלוה מתרבה ג"כ שפיר אסור משום דאחשבי' כמו כל ח"ש. ואף דמסיק לא משכחת תרבית בלא נשך. היינו לפי האמת דפחות מפרוטה מותר דנתמעט מכלל ופרט. ועוד דקרא בשיעור מיירי דהיינו פרוטה ויותר מבוארים דברים אלו עפימ"ש התוס' פרק השוכר את הפועל (ע"ב סוף ע"ב) דכל גזלן אין חיובו משום רבוי ממונא דגזלן שהרי לא קנאו רק משום חסרון הנגזל. (דמ"מ נעשה אינו ברשותו וחשיב חסרון לנגזל אבל לא ריוח לגזלן דשניהם אינם יכולין להקדיש]. וע"כ לא שייך אחשבי' כנ"ל. אבל רבית דקונה אותו כמבואר בפוסקים דרבית ממון גמור. שפיר חייב משום רבוי ממון דמלוה ושייך אחשבי'. ופחות מש"פ אסור מדינא אי לאו דמיעטי' קרא להדיא בכלל ופרט: יג) ובזה יש ליישב קצת שיטת הרמב"ם דאסור לגזול חצי פרוטה דין תורה. וקשה מהא דסנהדרין (נ"ז.) הנ"ל דפריך והרי פחות מש"פ דמוכח דבישראל מותר.

ומ"ש הלח"מ (פ"א מגזילה) שיש ליישב בדוחק דמ"מ מקשה כיון דב"נ חייב ובישראל הוא רק איסורא בעלמא ליתא. שהרי הרמב"ם פוסק (פ"ט מהלכות מלכים הלכה י') שלא ניתנו השיעורין אלא לישראל לבד וב"נ חייב בכ"ש. וע"כ ס"ל כשיטת התוס' דלא שייך מי איכא מידי רק במה דבישראל שרי לגמרי וקשה יד) ולמה שכתבתי י"ל דע"כ פחות מש"פ אסור לגזול. דאם נאמר שמותר יקנהו (וסברת בעל ספר יראים דאף דגזל גוי מותר אינו קונה אותו דעת יחידית הוא ולא קי"ל כוותי'. וברמ"א (חו"מ סי' רפ"ג סעי' ב') מפורש להיפוך] ושוב יהי' אסור משום דממונו מתרבה ג"כ ויהי' אסור. רק משום דאסור לו לקנותו דבזה אסור משום דאחשבי' ואינו קונה אותו ולא עביד איסורא. ושפיר מקשה הש"ס מי איכא מידי כו'. כיון דב"נ חייב ואינו קונה אותו ומ"מ חייב וישראל לפי האמת שאינו קונה אותו לא עביד איסורא. ומ"מ שפיר כתב הרמב"ם אסור לגזול דכשנהנה ממנו שהוציאו וכהאי גוונא עביד איסורא. וכשגזלו הרי רוצה לקנותו ובאמת אסור ושפיר שייך לומר אסור לגזול רק דלא עביד איסורא משום דלא אהני מעשיו: טו) עוי"ל לדעת הרמב"ם דמ"מ עביד איסורא משום דרוצה לקנותו אף שבאמת אינו קונה אותו מ"מ הא עבר אמימרא דרחמנא. וקושיית הש"ס ממזיק פחות מש"פ דאין ממונו מתרבה רק שמחסר האחר ולא שייך אחשבי': סימן קסב א) ש"ך סק"א יש מחלוקת בין הפוסקים אי שייך רבית בהלואת קרקע. מקור הדברים (בדף ס"א) בתוס' סד"ה אם אינו ענין. והא דאמרינן גבי בתי ערי חומה רבית גמורה והתורה התירה התם הלוה מעות על הקרקע אבל קרקע בקרקע אפשר דשרי מה"ת. מבואר מדבריהם דמדרבנן פשיטא דאסור.

אבל בחי' הר"ן כתב קרקעות אין בהם משום רבית שאילו הלוה חמש גפנים טעונות בשש הרי זה מותר כו' ומיהו הלוהו כסף ואמר לתת רבית קרקע אסור וכדאמרינן לקמן גבי מתני' דמכר לו את השדה בהדיא עכ"ל. ומדקאמר הרי זה מותר משמע אפי' מדרבנן. ועוד מהראי' שהביא ממתני' דמכר את השדה דהלואת מעות ורבית קרקע אסור. ואי קרקע בקרקע נמי מדרבנן אסור. א"כ מנ"ל להר"ן דהלואת מעות ורבית קרקע חמור טפי. הא כולי סוגיא דמכר את השדה ברבית דרבנן אמרינן אלא ודאי קרקע בקרקע אפי' מדרבנן שרי: ב' ויש לדקדק בדברי הר"ן למה לא הביא ראיית התוס' מבתי ערי חומה דמזה מוכח דאפי' מה"ת אסור מעות בקרקע. ונראה דס"ל כיון דבתי ערי חומה יכול לסלקו בכל שעה נמצא שאין הבית קנוי לו בתוך שנה. שהרי יכול לסלקו. דומה להא דאמרינן לקמן האי משכנתא באתרא דמסלקי אין הבכור נוטל פי שנים דלא הוי מוחזק כיון שיכול לסלקו וכן שביעית משמטתו. וה"נ אם סילקו לבסוף לא הי' הבית קנוי לו לדירת השנה רק בכל שעה שדר בו כאילו אכל פירות הביח ברבית. נמצא שאין זה רבית קרקע רק כמו רבית מטלטלין שלקט פירות חבירו ברבית. ע"כ הביא הראי' ממכר את השדה ונתן מקצת מעות ואמר לו כל אימת שתרצה הבא מעות וטול את שלך לוקח אוכל פירות אסור שמא לא יביא שאר מעות ונמצא לוקח אוכל פירות ברבית. והתם אין המוכר יכול לסלקו מהשדה. והרי הקרקע קנוי ללוקח לפירות עד שיגיע הזמן ולא ישלים המעות ושפיר הוה לי' רבית קרקע ואעפי"כ אסור. מוכח דכיון דההלואה הי' מעות אסור: ג) שוב מצאתי כסברא זו דבתי ערי חומה חשיב רבית מטלטלין בהר"ן (פרק נערה) וז"ל שם ומכאן למדו בתוס' שהנותן קרקע ברבית מלוה אין בו משום רבית דאורייתא כו' והא דאמרי' בע"ח רבית גמורה והתורה התירה התם זוזי דזביני חשיבי כהלואה ופירי דאכל שכר מעותיו.

אבל נתן קרקע ברבית מלוה אינו רבית של תורה כו' ומיהו ודאי מדרבנן אפי' בקרקע מיתסר דלא גרע מרבית דברים עכ"ל הצריך לענינינו. והנה שם דעת הר"ן בהדיא דאפי' רק הרבית הי' קרקע והלואה הי' מטלטלין אינו אסור מה"ת כמבואר בלשונו שכתב נתן קרקע ברבית "מלוה". וכן מוכח מסוף דבריו שהביא ראי' דמדרבנן אסור מרבית דברים. והרי שם ההלואה הי' מעות. וכיון דס"ל דאפי' הלואת מעות ורבית קרקע אין איסור מה"ת. א"כ מה תירץ בבע"ח דזוזי חשיבי כהלואה מ"מ הרבית הי' קרקע. אלא ודאי כמ"ש דחשיב שנוטל הרבית בשעה שדר בו דקודם לא הי' שלו שהי' יכול לסלקו. וזה שכתב הר"ן שם (פ' נערה) ופירי דאכל הוא שכר מעותיו וכמ"ש. ודומה להא דכתב הרמב"ם (פ"ה מהל' טוען הל' ה') תבעו שני חדשים שכנת בחצירי והלוה אומר לא שכנתי אלא חודש אחד הוי מודה במקצת. אף דרמב"ם ס"ל בא מחמת קרקע כקרקע. ש"מ דירת בית מטלטלין חשיבי: ד) והנה הר"ן סותר משנתו מחי' לב"מ לבהלכות פרק נערה. שבחי' לב"מ ס"ל קרקע בקרקע מותר אפי' מדרבנן ומעות מלוה ורבית קרקע אסור [משמע מה"ת כמ"ש התוס' כאן בהדיא שהביאו ראי' מבתי ערי חומה דאי מדרבנן מנ"ל להר"ן לחלק בין הלואת ממון להלואת קרקע אימא דאידי ואידי דרבנן. אלא ודאי לא ס"ל להר"ן בהא גזירה דרבנן] ואלו בפרק נערה ס"ל להר"ן בין קרקע בקרקע בין מעות על הקרקע מה"ת מותר ומדרבנן אסור. ומצינו כזה לפעמים בהר"ן שסותר משנתו ממס' למס' שחזר בו וכן כמה פעמים ברש"י ושאר ראשונים: ה) אמור מעתה שלש שיטות בדבר. שיטת התוס' והרא"ש קרקע בקרקע שרי מה"ת ואסור מדרבנן. מעות על הקרקע מה"ת אסור. שיטת הר"ן בחי' והריב"ש (סי' קמ"ז) קרקע בקרקע אף מדרבנן מותר. מעות מלוה ורבית קרקע אסור מה"ת.

שיטת הר"ן פרק נערה בין קרקע בקרקע בין מעות מלוה ורבית קרקע מה"ת מותר ומדרבנן אסור וכעין בתי ערי חומה לא חשיב רבית קרקע שהקרקע לא היתה קנוי' לו שבכל שעה יכול לסלקו רק זה דר ברבית בבית. והיינו טעמא דהלוני ודור בחצירי כתבו הרי"ף והרמב"ם ושאר פוסקים דהוי רבית קצוצה אף שלא התנה שיכול לסלקו מבית תוך הזמן כיון שלא השכיר לו הבית לדירה ברבית רק דור בחצירי אמר לו וכהאי גוונא לא חשיב קנין בבית כלל. וכהא דאמרינן בב"ב (קמ"ז:) שכ"מ שאמר פלוני ידור בבית הזה לא אמר כלום. נמצא שאוכל הפירות ברבית וכעין בתי ערי חומה: ו) ולשיטת הר"ן (פרק נערה) הבנתי הא דמשכנתא באתרא דלא מסלקי מותר אפי' בלא נכייתא. ולכאורה ק"ל טובא דמה סברא זו. דאי משום דלא יכול לסלקו בתוך הזמן חשיבה אז כמכירה אצלו במעותיו ולאחר זמן המכירה חוזרת וחוזר זה למעותיו וזה לשדהו ובתוך הזמן היתה כמכירה ולא הלואה. הלא כתב הר"ן בנדרים שמעתא דבר פדא דכל קנין לזמן אינו רק קנין פירות. נמצא שגוף השדה לא היתה מעולם של מלוה. נמצא שמה שמחויב לפרוע חובו אחר כלות הזמן אינו חלף שדהו שחוזרת אליו. שהרי גם מתחילה היתה של הלוה. והמלוה לא הי' לו רק קנין פירות לזמן. וע"כ מתחילה לא פסק חובו. ונמצא שהקנין פירות שהי' למלוה רק בשכר המתנת מעותיו ולא בשביל מעותיו עצמם שגם בתוך הזמן הי' עליו חיוב לפרוע בכלות הזמן. דאל"כ מאין יתחדש עליו חוב אח"ה כנ"ל: ז) אך לשיטת הר"ן פרק נערה וכפימ"ש התוס' במתני' דלא ישכור בפחות דלהכי מותר משכנתא באתרא דמסלקי בנכייתא משום דחשבינן כמכירה קצת אפי' באתרא דמסלקי ולהכי מקילינן בנכייתא.

וע"כ דוקא באתרא דמסלקי דחשיב רבית מטלטלין כנ"ל ע"כ אף דהוי קצת כמכירה בעינן בנכייתא אבל באתרא דלא מסלקי דהוי רבית קרקע ואינו רק איסור דרבנן מקילינן בהך סברא דקצת כמכירה אפי' בלא נכייתא. וכי היכי דהקילו בנכייתא דבלאו טעמא דכמכירה לא הוי רבית תורה כמ"ש התוס' רי"ד בחי' דהתנה עם הלוה שימכור לו ביתו בפחות לא הוי רבית קצוצה. וכיון דלא הוי רבית קצוצה מקילין בסברא דכמכירה. ה"ה בלא מסלקי דרבית קרקע ג"כ לא הוי רבית תורה מקילינן ג"כ בסברא דכמכירה. ובודאי אם אמרינן דאפי' במסלקי הוי כמכירה אף הגוף כמכור. שהרי כל הגוף ממושכן עד שישלם לו ואתי שפיר: ח) שוב ראיתי בחי' הר"ן שכתב במשכנתא בדלא מסלקי דהוי אבק רבית. דמ"מ אם אמר הלוה תחילה שלא יאכל מסלקינן לי' מפירי דכיון שזה מוחה עליו שלא יאכל רבית אעפ"י שאינו אלא אבק רבית אין נותנים לו רשות לאוכלו כו' עיי"ש. ולכאורה דבריו צ"ע. דכבר קנה הקרקע לפירות וכאילו כבר לקח האבק רבית. ואף דבש"ס מבואר כן. הרי בש"ס באתרא דמסלקי קאי דלא קנה הפירות עד שיקחם. אבל בדלא מסלקי הרי כבר גבה האבק רבית. ומוכח מדברי הר"ן דמ"מ לא חשיב גבה עד שיקח הפירי דמ"מ עדיין הפירי בשדה הלוה. אך באמת אין ראי'. דבתשו' הרשב"א (סי' תרנ"א) העתיקה רלב"ח. (סי' ק"ג) משמע להדיא [הג"ה. חפשתי ולא מצאתי שם זה הדין להדיא. המגיה] דאם נתן אבק רבית קרקע לא חשיב שכבר לקח. והדין שהוא ללוה ומשום דאם תאמר שאסור ליטלה יהי' בחזקת הלוה דקרקע חשיב ברשות מי שיכול להוציאה בדיינים. וא"כ אף שחשיב רבית קרקע הרי אבק רבית קרקע ללוה. ודו"ק: ט) יש לעיין לדעת הר"ן בכתובות דהלואת מעות ורבית קרקע מותר מה"ת.

מהא דלקמן (ס"ה.) האי מאן דמסיק תריסר זוזי דרביתא בחברי' ואגר לי' חצר דמתגרא בעשרה כי מפקינן מיני' תריסר מפקינן מיני' וכיון דיהיב לי' קרקע ואינו רבית דאורייתא ודינו כמו אבק רבית דאינה יוצאה בדיינין. ולמה מפקינן מיני' כלל. ואולי יש לחלק דדוקא כשהבטיח לו קרקע ברבית אבל לא כשהבטיח לו מעות ונתן קרקע כיון ששם הקרקע במעות: י' ולפי זה נראה דאם הלוה במאה קרקע לפרוע לו קרקע במאה ועשרים חשיב רבית מטלטלין כיון שלעולם שם הקרקע במעות שהם מטלטלין. והוי דומיא דפרע דירת ביתו ברבית מטלטלין שחייב: יא) ש"ך סק"ג עיי"ש. וטעם הדבר דבגזילה אף דאסור מה"ת מ"מ אינו בחיוב השבה כמפורש ב"מ (דף נ"ה.) דוקא בהקדש דאתרבי מקרא יש חיוב השבה בפחות מפרוטה ולא בהדיוט. והטעם פשוט דוקא איסור יש משום דחזי לאצטרופי ויהי' לאו גמור אבל לא יבא לעולם לכלל מ"ע רק מ"מ גוף החצי פרוטה לנגזל ויכולים להוציא מידו. משא"כ רבית דממון גמור של מלוה כדלקמן (סעיף ה') ובריטב"א פ"ק דקידושין. רק מצוה בעלמא עליו ובחצי פרוטה דליכא מצוה אין ללוה עליו כלום: סימן קסג א) מחבר סעיף ב' אבק רבית אם בא לצאת ידי שמים חייב להחזיר. הנה דבר זה מחלוקת בין הראשונים. והר"ן בחי' כתב דהא מילתא תליא ברבית קצוצה לר' יוחנן דאינה יוצאה בדיינין אם חייב לצאת י"ש. דאבק רבית לדידן כמו רבית קצוצה לר' יוחנן. והפוסקים דרבית קצוצה לר' יוחנן פטור אפי' לצאת י"ש הביאו ראי' מדפריך הש"ס (ס"ב.) לר' יוחנן מהא דהגזלנין ומלוי ברבית אעפ"י שגבו מחזירין. ואמאי לא משני דמחזירין לצאת י"ש. והר"ן דוחה מדקרי לי' גזלנים משמע לי' דומיא דגזלנים דמחזירין בדיינין. וקשיא טובא דהא בהגוזל קמא (צ"ד:) מוקי להא ברייתא גופא מחזירין לצאת י"ש משום קושיא דגזלנים ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלין מהן.

וא"כ באמת אף הגזלנים מחזירין רק לצאת י"ש. וכבר הקשו התוס' קושיא זו על פריב"ן דלצאת י"ש חייב: ב) וליישב דברי הר"ן נראה. דהנה לקמן (סעיף ז') ובש"ך (סקי"ב) דוקא אם בא לעשות תשובה מעצמו אין מקבלין ממנו אבל אם עומד במרדו מוציאין ממנו בע"כ. והוא מדברי התוס' פרק הגוזל. והביאו ראי' מכמה משניות שנשנה בדין השבת גזילה אלא שהקשו ע"ז דא"כ מה הקשה הש"ס מהא דהגזלנים ומלוי ברבית מחזירין והאי ברייתא לא משמע דמיירי בעבדי תשובה. (ואדרבה למה דס"ד דמחזירין בדיינים. א"כ אין עושים תשובה מעצמם]: ג ונראה ליישב דבאמת בגזלן שעומד במרדו מוציאין ממנו בדיינין. וע"כ נשנה כל דיני גזילה אבל ברבית דאין יורדין לנכסיו רק שהב"ד כופין אותו שיקנה בעצמו וכמ"ש בש"ך (סק"ז). ואף דאנוס הוא אגב אונסי' ומצוה גמר ומקני. וכמו בכל מקום דאמרינן כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. וכתב הרמב"ם הטעם משום דרוצה להיות ישראל לכל דבר רק שיצרו תוקפו וכיון שתשש יצרו ואמר רוצה אני באמת נתרצה יע"ש. וא"כ שפיר מקשה הש"ס ממלוי ברבית. דאף דעומד במרדו. מ"מ לאחר שיכפוהו ויקנה באמירת רוצה אני. הרי בא לעשות תשובה ואין מקבלין ממנו. ושוב למה יכפוהו תחילה שיכפוהו להשיב. ולאחר שירצה להשיב לא נקבל ממנו ולא ישוב כלל ולמה יכפוהו. ומשני מחזירין לצאת י"ש. ושפיר הפירוש מחזירין בדיינים דומיא דגזלנים. וה"נ הב"ד כופין עד שישוב. וכי תימא בשעה שישוב שוב יהי' הדין שלא ישוב. ליתא דלצאת י"ש חייב להחזיר. ושפיר ישוב רק שאין מקבלין ומחזיר לצאת י"ש. ושוב שפיר מתחילה כופין כיון שעומד במרדו. דומיא דגזלנים דמוציאין כיון שעומד במרדו ומיושבין דברי הר"ן: ד) מכל מקום עיקר תירוץ הר"ן מדקרי לי' גזלנים משמע לי' דומיא דגזלנים דמחזירין בדיינים קשה קצת.

והרי אפי' לדידן אינו דומה לגזלן דיורדין לנכסיו ומלוה ברבית אין יורדין לנכסיו: ה) ומכל מקום באבק רבית דעת רוב ראשונים הרא"ש והרמב"ן והר"י מיגאש בתשו' דחייב לצאת י"ש. והרא"ש הולך בכל מקום בשיטת התוס'. והרי התוס' סוברים ברבית קצוצה לר' יוחנן אפי' בא לצאת י"ש פטור. ומ"מ באבק רבית סובר דחייב לצאת י"ש. משמע דס"ל דלאו הא בהא תליא: ו) וכן הוא מסברא דלר' יוחנן כיון דליכא מצוה כלל בחזרת רבית מהיכי תיתי יתחייב לצאת י"ש, אבל ברבית דרבנן לדידן כמו שברבית של תורה מחויב להשיב מה"ת כן ברבית דרבנן מדרבנן. רק שאין מוציאין בדיינין כמו גזל דרבנן דקי"ל דלא כר' יוסי, והוי רק גזל מפני דרכי שלום. ואין מוציאין בדיינין. כמו כן באבק רבית לדידן. ובגזל דרבנן משמע ג"כ דחייב לצאת י"ש והב"ד אומרים לו להשיב רק שלא יכפוהו: ז) וראי' לזה דבשבועות הדיינין מדמי הא דמשביעין אותו שבועות היסת לגזל דרבנן דלא נחתינן לנכסי'. ה"נ אם אינו רוצה לישבע לא נחתינן לנכסי' ומשמע דהש"ס מדמה כמו בגזל דרבנן אין כופין. ה"נ אין כופין אותו שישבע. מדפריך שם אהא דמשמתינן לי' אם אינו רוצה לישבע האי נקטי' בכובסי' דלנקטי' לגלימי' ומה קושיא באמת כופין אותו על השבועה. והרי בידו לישבע ולפטור רק אם אינו רוצה אין מוציאין ממון אבל כפי' על השבועה שפיר דמי. אלא ודאי הש"ס מדמי דכמו התם אין כופין על הממון ה"נ אין כופין על השבועה. ואי אמרת דהתם אין הב"ד אומרים לו כלל להשיב. ה"נ לא יאמרו לו הב"ד כלל לישבע. ועל כרחין חלוק דין שבועת היסת מדין גזל דרבנן. ומה מקשה הש"ס האי נקטי' בכובסי' כו'. אלא ודאי גם בגזל דרבנן הב"ד אומרים לו להשיב רק שהם לא יכפוהו.