שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 50

הרי דבכהאי גוונא גרוע מהילך מנה שעכ"פ אחר נותן. וה"נ אין הב"ד נותנין שאינו שלהם. וגם הי' מקום עיון במ"ש הש"ך בקונה מקח בשטר קנה. ודעת הרמב"ם בממון לא מהני הילך מנה ותקנה קרקעך לפלוני. ובש"ע שם כתב הדין דבממון מהני ג"כ בלשון י"א עיי"ש. ומכירת שטרות דרבנן: ה) אשר ע"כ נראה דטעם המקדש במעמד שלשתן מקודשת דחשיב הוא הנותן לה כיון דמחמתו מפקירין הב"ד חשיב הוא הנותן. וה"נ עדיין חשיב הלוה נותן לו והוא באונס נותן. ואף שגוף הממון הפקירו הב"ד כיון שחשיב הוא הנותן הרי הלוה אסור לעשות שום טובה למלוה מחמת הלואה: ו) ונ"ל דכבר ביארנו בעזה"י לעיל דאם ספק אם יהי' לו לא חשיב רבית אפי' מדרבנן. ואף דכל אבק רבית בשעת הלואה הוא ספק. כמו בפוסק על הפירות או סאה בסאה דספק אם יתייקר. מ"מ בשעת נתינה ודאי. וע"כ כיון דמותבינן לי' בבי דינא ומפקירין ב"ד ממונו. ובשעת נתינה אף אם לא ירצה ליתן הב"ד כופין אותו ליתן. שכבר הפקירו ממונו בשעת פסיקה. רק בשעת פסיקה גרם שיפקירו ב"ד. ואז לא הי' רבית ברור. ובשעת נתינה כבר הפקירו ב"ד ממונו וא"צ לדעתו כלל. ואינו דומה לכל אבק רבית שכבר נתחייב בהיתר בשעת פסיקה דאז לא הי' איסור. דמ"מ הרי החיוב הי' מחמת אונס הלואה. ע"כ אסור ליטול והוי כעין גזל. אבל בזה שכבר הפקירו ב"ד ממונו וא"צ לדעתו כלל. הרי מותר ליקח אף שהפסיקה הי' באונס הלוה ומחמתו הפקירו ב"ד. מ"מ עכשיו החיוב אינו מחמת דעת הלוה. רק משום הפקר ב"ד ואין כאן לתא דגזל. רק שבאת לאסור שהלוה נותן לו בשעת פסיקה. והרי אז לא הי' רבית ברור. משא"כ בשאר אבק רבית שהחיוב רק מחמת דעת הלוה שלא הי' ברצונו ודו"ק: ז) וע"כ ברבית קצוצה שפיר חשיב הלוה נותן לו בשעת פסיקה שמחמתו הפקירו ב"ד.

וגרע משאר רבית קצוצה שאינו עובר בשעת הלואה באל תקח רק בלא תשימון. ורק אם בא לידי גיבוי. דדומה לכתב לי' שטרא אדמי דהוי רבית כנ"ל (בסי' קנ"ב) ודוקא בשאר הלואה דאסור לקחתו ולא הוי ממון. אבל במעות יתומים שהב"ד יפקירו ויהי' מותר ליקח. יחשב נותן לו בשעת פסיקה כמו במקדש אשה במעמד שלשתן וע"כ אם נתן לו שלא בפני ב"ד אין היתר ליתן לו אח"כ בפני ב"ד. כיון שהב"ד אין כופין אותו בזה. א"כ אם ילך הלוה לב"ד ויתן לו יחשב הלוה נותן לו כיון שהברירה בידו שלא יפקירו ב"ד. ורק מחמתו שרוצה ליתן מפקירים ב"ד חשיב הלוה נותן: ח) שבתי וראיתי במל"מ שם בשם מהריב"ל שרצה לומר דאף אם הי' הפסיקה שלא בפני ב"ד. ב"ד כופין אותו ליתן. אלא ששוב דחה זה שהמקבל יכול לומר שלא הי' בדעתו להתחייב רק משום שידע שאסור לו ליתן. וא"כ כשהלוה רוצה לתת אגלאי מילתא שבאמת רצה להתחייב. ושוב הב"ד כופין אותו. ולאו ברצון הלוה עכשיו תלוי. רק שהי' בידו לכחש ולומר שלא כיון להתחייב. אך עיקר דברי מהריב"ל בזה שהב"ד יכופו אותו אם הפסיקה הי' שלא בפני ב"ד לא מסתבר. דשוב בעינן ב"ד חשוב להפקיר שלא מדעתו וכמ"ש בנ"י. ע"כ ברור כמ"ש סימן קנט א) שם רמ"א וכל אפטרופוס שהלוה ברבית קצוצה עיין בח"מ (סי' ל"ד) אם נפסל. ושם בח"מ פסק דאינו נפסל דסבר מצוה עביד. ובתשו' הרשב"א הביאו הב"י שם משמע דבלא טעם זה נמי אינו נפסל, ואזיל לטעמי' דהשטמ"ק כתב בשמו דף ע' בהא דמעות יתומים מותר להלותם ברבית דס"ד אפי' ברבית דאורייתא שרי.

והקשה עלי' יתמי דאכלי דלאו דידהו כו' וכתב הרשב"א עלי' וז"ל נראה דהי' סבור שמותר להלותם אפי' בר"ק לפי שהאפטרופוס אינו נוטל רבית והיתומים אין חייבים במצות גם הם בעצמם אינם מלוים כו' אין זה בכלל לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים לפי שהם אינם עושין, בידים האיסור. ואינו דומה למה שאמרו מניחו תולש מניחו זורק אבל לא יאמר לו הבא לי מפתח הבא לי חותם. דהתם הא קעביד בידים דבר האסור לו כשיגדיל. ור' נחמן נמי לא אמר לו שעובר האפטרופוס על דאורייתא אלא אמר לו שיתום המתגדל בממון שאינו שלו יענש מיתה עכ"ל ביאור דבריו אלו לקמן אות ג']: ב) גם הריטב"א כתב וז"ל לפום פשטא משמע דאפי' ברבית דאורייתא שרי. וטעמא משום דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו וגם אנו אין מוזהרין על ממונם דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה וכל היכי דאזהר רחמנא למלוה אזהרה ללוה ולערב ולעדים ולסרסור. ואע"ג דקטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו הא בשר שחיטות נינהו. וכיון דיתמי נינהו ושרי להו מדאורייתא לית לן למיסר מדרבנן כי היכי דליהוי להו רווחא ולא יכלו נכסיהם. ואמר להו ר' נחמן משום דיתמי נינהו ספינן להו זוזי דרביתא יתמי דאכלי דלאו דידהו כו' כלומר מוטב שימותו ולא יאכלו על ידינו זוזי דרבית דלא ליתי למיסרך לכי גדלי. והאי לישנא מוכח שאין לנו שום איסור בזה אלא משום דלא ליספו להו כעין איסורא. דאי לאו הכי הוה לי' למימר ומשום דיתמי נינהו עברינן אנן אדאורייתא או אדרבנן. ומדלא אמר הכי שמעינן שהמלוה מעות יתומים ברבית אין בו משום איסור תורה לא משום לא תשימון ולא משום לא תשיך ולא איסור מלוה ברבית מדרבנן. ונ"מ דלא מיפסל בהכי לא מדאורייתא ולא מדרבנן וכן דעת רבותי עכ"ל: ביאור דבריו נראה דס"ל דאיסור רבית במצות אם כסף תלוה את עמי תליא.

דמשום דמצוה להלותו ע"כ כשנוטל שכר על זה חשיב שנוטל בחנם. דההלואה בלא"ה מחויב. וכמו שאסור ליטול שכר על כל מצות של תורה להזות ולקדש. והלוה שנותן לו הוא מחמת אונס שצריך ללוות. וע"כ יתמי דלאו בני מיעבד מצוה דהלואה נינהו. ואפי' לבטל ממנו מצוה של תורה בידים מותר כמבואר בפוסקים שמותר להאכיל קטן חוץ לסוכה. ומצה בע"פ. ומשום דאינו רק ביטול מ"ע. ע"כ שוב הרבית אינו איסור אצלו כלל. וזה שכתב הריטב"א הא בשר שחיטות נינהו כנ"ל לשונו ואם כי הרשב"א והריטב"א חלוקים בטעמם. לדינא שניהם שוים דאף ברבית קצוצה אין איסור לא דאורייתא ולא דרבנן ועל כן אינו נפסל: ד) אך לדינא לא קי"ל לא כטעם הרשב"א כמו שיבואר לקמן (סי' ק"ס) ולא כטעם עם הריטב"א דהא קי"ל (סי' רנ"א) מי שהוא עבריין על אחת מכל מצות שבתורה אינו מחויב לא להלותו ולא להחיותו. ואעפי"כ אסור ליטול רבית ממומר אוכל נבילות לתיאבון כמבואר בכל הפוסקים (בסי' קנ"ט) ובדברי רי ספר יראים שהעתקנו לעיל (סי' קמ"ג אות כ"א). ע"כ כתב בחו"מ הטעם דאינו נפסל רק משום דסבר מצוה עבידנא: סימן קס א) סעיף כ' אם עבר האפוטרופס שהלוה מעות היתומים ברבית קצוצה והאכיל היתומים פטורים מלשלם אפי' כשיגדלו. הט"ז (ס"ק י"ח) העתיק בטעם המחבר דברי הרשב"א לפי שהם לא התנו באותו רבית ולא לקחוהו מיד הלוה אלא הלוה נותן לאפוטרופס שהתנה עמו והאפוטרופס נותן לאלמנה או יתום. ואפי' בגזל גמור בכל כה"ג אין חייבין להחזיר כדתנן הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם כ"ש רבית וגם האפוטרופס פטור לפי שהלוה לא להאפוטרופס הוא נותן על דעת שיעכב לעצמו אלא כדי שיתן להיתום והאפוטרופס הוא סירסורא דחטאה ואינו בתורת השבון כ"כ ב"י בשם הרשב"א:

ב) וק"ל דלדעת הרשב"א גם ביתומים גדולים פטורים, והמחבר כתב אפי' כשיגדלו משמע דוקא שאז הי' קטנים. וגם בלא דברי הט"ז קשה דאם נאמר שהמחבר פוסק כריב"ש ומשום דקטנים לאו בני מיעבד מצוה נינהו ואף לכשיגדלו פטורים כיון דבשעה שחל החיוב עליהם מחמת לקיחת הרבית הי' פטורים. ודומה למ"ש הט"ז (יו"ד סי' שצ"ו סק"ב) בהי' קטן בשעת סתימת הגולל והגדיל בתוך שבעה פטור מאיבול כיון דהחיוב מחמת סתימת הגולל ואז קטן הי'. גם בזה קשה דא"כ למה לי האכיל אפי' הרבית קיימת יפטרו דהא רבית ממון גמור של מלוה אפי' הוא בעין [גם אין לומר משום דלא יהי' אלא דאזוקי אזיק בקטנותן פטורין כמו שיתבאר לפנינו בעז"ה] ונבאר השיטות בקצרה ובזה יתבאר פסק המחבר בעז"ה: ג) הנה בעה"ת פסק דאפי' האכיל ליתומים קטנים חייבים כמו אפוטרופס שפשע בחורי דיתמי והזיקו דמשחלים מעליית יתומים. והיינו דאף דקטן שהזיק פטור הוא מפני שאינו בן דעת. אבל על פשיעת האפוטרופס שהוא בן דעת מתחייב הקטן. וה"נ מתחייב היתום על שלקח האפוטרופס רבית עבורו. והריב"ש נמי נראה דס"ל ראיית בעה"ח. ע"כ לא פטר לי' משום דלא יהא אלא דאזיק. וגם לא פטר לי' משום דהוי כגוזל ומאכיל כמ"ש הרשב"א. דהכא מתחייב היתום על גזילת האפוטרופס עצמו כיון שהי' עבור הקטן. ע"כ פטרו הריב"ש משום דלא יהא אלא גדול שלקח רבית אין כאן אלא מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו: ד) ומה שכתב בתשו' רעק"א ז"ל דאפשר דלא פליג הריב"ש על הרשב"א. דריב"ש הוצרך לטעם זה כגון שהלוו היתומים עצמם. ליתא דא"כ לא יהא אלא דאזוקי אזיק. וע"כ הוצרך לטעם זה רק היכא שהאפוטרופס הלוה. דבזה יש לחייב היתום על לקיחת האפוטרופס כהוכחת בעה"ת: ה) ומה שכתב עוד דריב"ש הוצרך לטעם זה בגזילה קיימת.

ליתא כיון דהריב"ש אתי עלה משום דרבית ממון גמור של מלוה הוא. אין נ"מ כלל בין גזילה קיימת או אינה קיימת דאין יכולין לדון כלל על גוף הרבית רק לחייב גוף היתומים. והיתומים אין יכולין לחייב אפי' הם גדולים כמו הגוזל ומאכיל את בניו. ואף לפי מה שהעליתי לעיל. כדברי המל"מ דאם הרבית בעין מחויב להשיב גוף הרבית. מ"מ כיון שאינו אלא חיוב הגוף לבד. שוב דומה' להאכיל דאין לחייב האוכל כיון דבשעה שבא לידו הי' לאחר יאוש. ה"נ אין לחייב אותם. ובגזלן בגזילה קיימת אף שאין לחייב אותם. מ"מ הגזילה עצמה של נגזל ומוציאין אותה ממנו. משא"כ רבית דממון גמור של מלוה: ו) ואף שכן נכון בסברא. אביא ראי' לזה מהא דב"ק (קט"ו) דרב סובר [לאביי] המוכר מתנות כהונה דין הכהן אינו עם הלוקח אלא עם הטבח. ומשום דלית לי' דר' חסדא דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה. וקשה הא המתנות כהונה קיימים ולפני יאוש בגזילה קיימת לכ"ע חייבין להחזיר כמפורש בברייתא דר' אושעיא ריש הגוזל בתרא. וצ"ל דרב לטעמי' דאמר בסנהדרין (ע"ב.) הבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור אפי' איתנהו כיון דקילב"מ וליכא חיוב גברא לפרוע. ה"ה דאין חיוב השבה בגוף הגזילה והוא קונה הגזילה. ומשום דכל גזלן יש לו קנין בהגזילה מדחייב באונסין אלא דאיכא חיוב השבה. וע"כ הוא לנגזל. אבל במקום דקילנ"מ וליכא חיוב השבה. שוב קונה הגזילה. וה' כיון דלית לי' דר' חסדא וכשאכל פטור. גם בשהגזילה בעין ליכא חיוב גברא וממילא הלוקח קונה הגזילה כמו בקילב"מ. ודו"ק:. ז) ודוקא בדר' אושעיא שממילא נשארה לפני היתומים ולא גינו אותה שלא הגביהו הגזילה כדי לגוזלה. ולא נעשים גזלנים עלי'. ע"כ אינם קונים אותה. אבל הכא שהלוקח נתכוין לקנותה הוא קונה אותה כיון דליכא חיוב השבה.

ומ"מ מוכח דהיכא דקונה אותו דינו כאכלו. וה"נ לדידן לאחר יאוש ברבית כיון דקונה אותו דינו כאכלו ודו"ק: ח) ומ"ש עוד דריב"ש הוצרך לטעם זה היכא שבשליחות היתומים הלוו האפוטרופסים. לא ידעתי מה זה. דהא אין שליחות לקטן. ומחוורתא דריב"ש פליג על הרשב"א דהיתום חייב על גזילת האפוטרופס עצמו עבור היתומים כהוכחת בעה"ת. ע"כ פטר לי' משום דהשבת רבית אינו חיוב ממון רק מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה. והבעה"ת דלא פטרו מטעם זה אפשר דס"ל דהשבת הרבית חיוב ממון וכמשמעות הרמב"ם בס' המצות כמ"ש לעיל: ט והנה לדעת הריב"ש ביתומים גדולים אפי' אכלו חייבים ובקטנים אפי' גזילה קיימת פטורים אבל הרשב"א כתב באפוטרופס שהאכיל אלמנה ויתום גדול דהוי כגוזל ומאכיל. ומשמע דכשהרבית קיים חייבין להחזיר. ולכאורה קשה דכיון דרבית ממון גמור של מלוה. מה נ"מ אם הרבית בעין או לא. אך הרשב"א ס"ל דבשעה שלקח האפוטרופס הרבית לא קנה עבורם דזכי' מטעם שליחות ואין שליח לדבר עבירה. ועוד דלאו זכי' הוא דאפשר דלא ניחא להו בבצע מעשקות. ובשעה שבא לידם לא נתכוון הלוה להקנותם אליהם. וכמ"ש הר"ן נדרים (פ"ה:) באסרה מעשה ידי' על בעלה ונתגרשה אף דאם אמרה לכי מגרשה חל הנדר. מ"מ בנדרה סתם אף לכי מגרשה לא חל כיון שלא נתכוונה שיחול אז הנדר. ה"נ הלוה נתכוון שיחול קנין הרבית תיכף. לא שיחול אח"כ בשעה שבא לידם. וע"כ אם הרבית בעין חייבין להחזיר. אבל כשאינו בעין אין לחייב היתומים על לקיחת האפוטרופס כהוכחת בעה"ת. כיון שלא קנה עבורם. ואין לחייבם רק על שעה שבא לידם. ואז הי' לאחר יאוש וכשאכלו פטורים: י) נמצא מחלוקת הרשב"א עם הריב"ש אם האפוטרופס קונה עבור היתומים. דלהרשב"א שאינו קונה באין גזילה קיימת ליכא מצוה כלל ואפי' בגדול דהוי כגוזל ומאכיל.

וממילא כשהגזילה קיימת גוף הממון של לוה ואפי' קטנים חייבים להחזיר. ולריב"ש שקונה הרבית עבורם. קטנים אפי' גזילה קיימת פטורים דלאו בני מיעבד מצוה נינהו. גדולים אפי' אין גזילה קיימת חייבין לקיים מצות השבת רבית דחשיב כאילו הם לקחוהו מהלוה בשעה שהאפוטרופס לקחו כיון שקונה עבורם. ובעה"ת ס"ל במחלוקת זה כריב"ש וס"ל נמי דרבית חיוב ממון: יא) וע"כ המחבר לא חשש לשיטת בעה"ת דפסק (בסי' קס"א) דרבית ממון גמור של מלוה ואין יורדין לנכסיו ובמחלוקת הרשב"א עם הריב"ש חשב לספק הלכה כמאן ופסק כחומרי שניהם דדאורייתא הוא או שלא רצה לפסוק בזה כלל. והביא רק דין האכיל יתומים קטנים. דבזה ממנ"פ אם קנה עבורם וראוי לחייב היתומים בלקיחת האפוטרופס כהוכחת בעה"ת. מ"מ יתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו ואפי' כשיגדלו פטורים כיון דבשעת לקיחת הרבית דמחמת זה נתחייב להחזיר קטנים הי' ולא חל החיוב כסברת הט"ז וביו"ד סי' שצ"ו). ואם לא קנה עבורם הוי כגוזל ומאכיל כנ"ל. ובזה יצאתי ידי חובתי מכל מה שעממו האחרונים בהלכה זו: סימן קסא א) סימן קס"א סעיף א' כל דבר אסיר ללות בתוספת [ואפילו] בפחות משוה פרוטה יש איסור רבית. [טור בשם הרמ"ה]. ובטור בשם ר"י משמע דאפי' איסור ליכא מה"ת דכייל לי' בהדי קרקע וכן משמע הלשון דפליגו. וכן משמע לי בתוס' (ריש איזהו נשך) דכתבו דכסף ואוכל לכלל ופרט אתא דדוקא מטלטלין וגופו ממון יצא קרקע שאינו מטלטלין ויצא פחות משוה פרוטה שאינו ממון ואי למעט פחות מש"פ רק מלאו גמור אתא. פשיטא. דלמה עדיף מגזל. אלא ודאי דבא למעט דגם איסור גרידא מן התורה ליכא: ב) ולכאורה י"ל עפ"י סוגיית הש"ס דפרק ד' מיתות (נ"ז.) דקאמר גזל עכו"ם בישראל אסור פחות מש"פ.

ומקשה הא בר מחילה הוא ומשני נהי דבתר הכי מחיל לי' צערא בשעתא מי לית לי' ופירש"י הילכך גזל הוא אלא שאין ב"ד של ישראל נזקקין להשיבו דבתר הכי מחיל לי' ובישראל נמי אסור ומיעבר לא עבר דכתיב והשיב את הגזילה מידי דהשבה קרי גזילה. אבל עכו"ם דלאו בר השבון הוא כו' עיי"ש. ולפי זה ברבית דלכמה פוסקים לא מהני מחילה אח"כ ואפי' לדעת הרמב"ם דמהני מחילה. הרי מפורש בדבריו דוקא כשאמר להשיבו ואח"כ מחל. ועי' מ"ש לעיל (סי' קמ"ו) וכיון דלא מהני מחילה. שוב פחות משוה פרוטה בישראל כמו בגוי דאפי' על פחות מש"פ נהרג. ע"כ אצטריך מיעוטא ברבית מלאו גמור. ולעולם י"ל דעכ"פ איסור גרידא מה"ת איתא. שוב מצאתי כן במל"מ (פ"ו מהלכות מלוה): ג) אך ז"א דעל כרחין להתוס' אפי' במידי דלאו בר השבון עובר בלא תגזול. שהרי הקשו בהא דמקשה הש"ס ל"ל דכתב רחמנא לאו בגזל דנוקמא בגזל עבדים כיון דניידי יעבור בלא תגזול. ואף דעבדים מפורש בהגוזל דאין נגזלין. על כרחין לומר כמ"ש הפנ"י דחיוב והשיב ליתא בעבדים ומ"מ עובר בלא תגזול. וכ"כ הפנ"י. וא"כ ע"כ הא דאינו עובר בפחות מש"פ לאו משום דבתר הכי מחיל לי' כמו שפירש"י אלא משום דבישראל לאו ממונא הוא. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא קרא לפטור ברבית מלאו גמור למה לי ד) ואמנם שעל המל"מ אין קושיא דאזיל לטעמי' (בפ"ו מהלכות מלוה) שפירש בקושיית התוס' דלוקמה בגזל עבדים כמו שפי' מהרש"א דהא דעבדים אין נגזלין הוא לפי האמת דלא מייתר קרא. אבל למה דס"ד דמייתר. מוקי קרא בגזל עבדים. אך הפנ"י דחה פי' מהרש"א: ה) וכן נ"ל עוד הוכחה מדברי התוס' (ריש פרק לולב הגזול) דכתבו דאם הי' לראובן סוכה בנוי' בחצירו של שמעון ותקפו שמעון והוציאו מסוכתו חשיב סוכה גזולה ומשום שהיא ברשותו של שמעון. וקשה מ"ש מעבדים דאף שהביאן לרשותו אין נגזלין.

וע"כ כמ"ש הפנ"י דמ"מ עובר בלא תגזול. וע"כ חשיב סוכה גזולה. ועי' בריטב"א דפסול סוכה גזולה כעין מצוה הבאה בעבירה. וע"כ כיון דעובר עלי' בלא תגזול ודאי פסול. וכיון דמוכח בדברי התוס' דס"ל אפי' במידי דלאו בר חיוב השבה עובר בלא תגזול. וע"כ פחות מש"פ דפטור בגזול. לאו משום דמחיל בתר (הכי ואינו מחויב להשיב. אלא משום דלאו ממונא. א"כ קרא לפטור ברבית ל"ל. אלא ודאי קרא לפטור לגמרי שלא יהי' אפי' איסור. דבגזל אסור מה"ת כמ"ש הרמב"ם (פ"א מגניבה ופ"א מגזילה). וכתב הה"מ (פ"א מגניבה) דפחות מש"פ כדין חצי שיעור באיסורין. קמ"ל ברבית דאפי' איסורא ליכא: ו) וכן משמע בתוס' פרק נערה (מ"ו.) דקרא לפטור ברבית פחות מש"פ לאו לפוטרו מלאו גמור וז"ל אתיא שימה שימה. ונראה דלאו גז"ש גמורה הוא מדבעי בסמוך שכרן בקרקע או בפחות מש"פ מהי אע"ג דאין רבית בקרקע אלא דוקא בכסף ואוכל ולא בפחות מש"פ מדאמר באיזהו נשך ל"ל דכתב רחמנא לאו בגזל לאו ברבית לאו באונאה. ואם יש רבית בפחות מש"פ הא אצטריך לאו ברבית לפחות מש"פ וכו' עיי"ש. ולכאורה הלשון מסורס והיפוך דברים יש כאן דהי' להם לוטר דאין רבית בקרקע ולא בפחות מש"פ אלא דוקא בכסף אוכל. דפחות מש"פ ג"כ מכלל ופרט דכסף אוכל נימעטינן לה. אלא ודאי לא איצטריך מיעוט לפחות מש"פ אלא שלא יהי' אפי' כחצי שיעור אבל לאו גמור בלא מיעוט ליכא. וא"כ לחיוב מוציא שם רע כיון דילפינן מרבית ליתי' בפחות מש"פ דברבית נמי ליכא חיוב בלא קרא דכסף אוכל וגז"ש דמש"ר מעיקר קרא דברבית ילפינן לה ועיקר קרא בפרוטה: