שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 49

דזה ודאי אסור להריטב"א דהוא כתב בקידושין בהא דארווח לה זימנא פי' התוס' שהמקדש נתן פרוטה למלוה להרויח לה הזמן ומקדשה בהנאת הרווחת הזמן שאמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה שעשיתי לך שנשתדלתי עם פלוני להרויח לך הזמן [לא שמקדשה בפרוטה] ואעפי"כ אסור כיון שמקדשה בזה והוא כחוזר ונוטל ממנה הפרוטה שנותן למלוה. הרי דאף שאינו מקדשה בפרוטה ואינו כחוזר ונוטל בעד הפרוטה רק עבור הנאת הרווחה שהגיע לה מחמתו אסור כיון שהוא נתן פרוטה למלוה ומקבל מן הלוה בעד הנאת המלוה. והוא ממש נ"ד שהוא נותן דינר למלוה ומקבל מהלוה דינר בעד הנאת הלואה. הא אין עליך לומר רק שהריטב"א (פרק איזהו נשך) אינו הולך בשיטת הרמב"ם שהביא בקידושין. אלא שבשכר אמירה לבד נוטל דינר אף אם לא ילוה לו כלום. וא"כ אין מחלוקת בין הפוסקים: ו) ושם בשטמ"ק בשם הריטב"א דאם הי' בנו סמוך על שלחנו אסור. ולמדנו מזה דאפי' שכר אמירה לבד שקיל אסור בסמוך על שלחנו אף דאין מלוה נהנה מהלואה כלל. צ"ל דהוי כרבית מוקדמת דאסור אף שאם לא ילוה לו לא יצטרך להחזיר שדורון שלח לו כמ"ש הרמב"ם ה"ל בנידון דידן ודו"ק: סימן קנד א) שם בהרמ"א. י"א דמותר לישראל לומר לחבירו ישראל לך והלוה לי מעות מפלוני ישראל ברבית ומותר לתת אח"כ הרבית לשליח להביאו לו דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מיד לוה למלוה וכו'. ומ"מ אם הלוה קיבל המעות בעצמו מן המלוה רק ששולח לו הרבית אסור. מבואר מדברי הרמ"א דאין היתר אלא בששניהם ע"י שליח ההלואה והנתינה. וטעם הדברים דכשהלואה ע"י שליח והנתינה ע"י עצמו נהי דהקציצה על הרבית הואיל והי' ע"י שליח כיון דאין שליח לדבר עבירה לא חל הקציצה לא גרע מרבית מאוחרת. וכשהקציצה בעצמו והנתינה ע"י שליח כיון שהקציצה בעצמו ונתחייב ברבית יכול המלוה לגבות הרבית בלי נתינת הלוה.

וכיון שהגיע הרבית ליד המלוה מה בכך דאין שלד"ע וחשיב כאילו לקח המלוה הרבית בעצמו בלי נתינת הלוה. הלא כבר נתחייב וחשיב גוביינא. אבל כשהלואה הי' ע"י שליח ולא נתחייב ברבית אינו יכול לגבות בלי נתינת הלוה. וכיון שהלוה לא נתן בעצמו ושליחות לא מהני מותר ב) ומה שהקשה החוו"ד מסנטר נכרי ואחריות על ישראל הוי רבית קצוצה אף דאין שליחות לנכרי לק"מ דהתם כיון שהלוה לקח ההלואה בעצמו קנאו כעין הא דריש לולב וערבה כל מי שיגיע לולבי לידו הרי הוא לו במתנה. ה"נ אמר המלוה כשיגיע מעות לידו ויקחנו להתחייב יהי' שלו. והרי חייב עצמו בשכר הלואה שהגיעו וקבלת הלוה גורם לו להתחייב בלי קציצת המלוה כמו הילך מנה ויקנה קרקעך לפלוני דילפינן לה מעבד כנעני דקונה אפי' לר"מ דאמר חוב הוא להעבד. אבל כשהלוה עשה שליח והקציצה הי' ע"י קציצת וקבלת השליח בזה אמרינן אין שליח לד"ע. ויתר הקושיות של החוו"ד אם נאמר שהשליח קיבל הרבית על עצמו א"צ ליישב כי ברור שהפירוש שאמר שכרך על הלוה: ג' והנה הט"ז הקשה מרבית מאוחרת ע"י שליח דמפורש במשנה שאסור. והנקה"כ יישב דשאני התם שהלואה הי' בעצמו. ולפענ"ד הדין עם הט"ז דמה שאסר הרמ"א היינו כשההלואה והקציצה הי' בעצמו. אבל כשההלואה הי' בלא רבית מה בכך שהי' בעצמו: סימן קנה א) סעיף י"ז תלמידי חכמים שהלוו זה את זה דברים של מאכל ונתן לו יותר על מה שלוה ממנו עד חומש הר"ז מותר שהדבר ידוע שלא נתן לו אלא מתנה. כל זה לשון הרמב"ם. והקשו על זה שהרי הרמב"ם בהלכה שאחר זה כתב דאם מצא המלוה בפרעון יותר על מה שהלוה לו מותר שמתנה נתן לו. א"כ מה ח לוק בין ת"ח לע"ה. ומה שתירץ בחוו"ד שבע"ה מותר בדיעבד דרבית מאוחרת אין מחזירין. לפענ"ד ליתא דאיסורא לא ניחא לי' דליקני ולא קנה המלוה הרבית כלל:

ב) ונ"ל דהנה (בסי' קע"ז) הביא הש"ך מחלוקת הרשד"ם עם מהר"א ששון. אם ספק רבית חשיב ספק ממון. או ספק איסור. היינו אם נטל ומחלוקת אם הוי ר"ק או אבק רבית. דעת הרשד"ם דמחויב להחזיר. ומהר"א ששון סובר דהוי ספק ממונא ואינו מחויב להחזיר: ג) ולבאר טעם מחלוקתם נראה דלכאורה נראה דלא חמור מגזל דענין רבית וגזל אחד הוא כדאמר רבא נ"ל דכתב רחמנא לאו ברבית לאו בגזל כו' א"כ דינו כספק ממון דאף שיש בו ספק גזל אזלינן לקולא ה"נ בספק רבית. אך י"ל דרבית חלוק מממון דאתיהיב למחילה. משא"כ רבית דאף שהלוה נותן מדעתו אסור. ועוד יתבאר זה. אך ז"א שהרי פסק הש"ע כהרמב"ם דאף ברבית מהני מחילה. ופירש הריטב"א דתחילת נתינת רבית חשבה רחמנא כמחילה באונס. מה שאין כן לאחר שלקח מהני מחילה, א"כ דין רבית כדין גזל שכל האיסור שלוקח שלא מדעת הלוה ולא חמור ספק רבית משאר ספק ממון. אך לדעת הריטב"א בשם מורו דרבית לא מהני מחילה דלאו ממון אית לי' ללוה עלי' רק מצוה על המלוה ולשמים הוא חייב. א"כ אין דינו כספק ממון רק כספק איסור: ד) ובזה תלוי מחלוקת הרשד"ם עם מהר"א ששון. דרשד"ם סובר כמורו של ריטב"א דלא מהני מחילה ואין לדמותו לספק גזל דאף אצל חבירו ספק איסור ואף שבידו למחול לעומת זה גם חבירו יכול למחול ומה חזית דדמא דהאי סומק טפי. אבל ספק רבית מחויב להחזיר כיון דהוא יכול למחול והלוה אינו יכול למחול ומהר"א ששון סובר כפסק הש"ע דמהני מחילה ברבית ודו"ק: ה) ובזה יתיישב דברי רמב"ם הנ"ל. דהנה ברבית מוקדמת ומאוחרת כתב הרמב"ם ששלח דורון בשביל שילוהו או שהלוהו. הרי דאפי' נתן לו מתנה. מ"מ כיון שטעם המתנה הי' בשביל הלואה אסור. וע"כ דקדק הרמב"ם בדין ת"ח שכתב שהדבר ידוע שלא נתן לו אלא מתנה והוסיף על לשון הגמ' מתנה יהיב לי'.

והוא כתב שלא נתן אלא כו' היינו שלא הי' דבר אחר במתנה בשביל הלואה רק מתנה לבד דאילו הי' המתנה בשביל הלואה הי' אסור כנ"ל. ובמ"ש שהדבר ידוע כו' כיון שאילו בע"ה אף דמתנה יהיב לי' כמ"ש הרמב"ם בעצמו במצא המלוה יתר על חובו. מ"מ י"ל שמתנה זו נתן לו עבור שהלוה לו והוי רבית מאוחרת. אבל בת"ח הדבר ידוע שלא נתן לו רק מתנה: ו) וע"כ אפי' בע"ה לאחר שהחזיר לו בלא ידיעתו א"צ להחזיר דשמא מתנה גרידא נתן לו וכבר קנה אותו. ואף דאפשר שנתן לו לשם רבית ואיסורא לא ניחא לי' דלקני' ומעות הלוה הוא ואסור לקבלו משום רבית. מ"מ ספק ממונא לקולא כדברי מהר"א ששון. ואפי' לדעת מהרשד"ם דספק רבית לחומרא. כתבנו הטעם משום דלית ללוה ממונא גבי' רק מצוה דרמיא אמלוה. ומש"ה לא מהני מחילת הלוה והוה ספק איסור. אבל בזה שרבית מאוחרת הוא ואין חיוב חזרה רק משום דאיסורא לא ניחא לי' דלקני ומעות הלוה הוא. וכיון דמעות הלוה הוא. שוב מועיל מחילתו אם ימחול עתה בלי שום אונס כדברי הריטב"א הנ"ל דהא דאסרה תורה רבית מדעת הלוה. משום דחשבי' רחמנא כמחילה באונס. אבל אם ימחול מדעתו תחילה מועיל דממון הלוה הוא והוי ספק ממון אפי' למהרשד"ם ודו"ק: ז) אבל בתחילה כשיודע שנותן לו יותר אסור לקבלו. דהא דשרי ספק גזל הוא משום דאינו מחויב ליתן לחבירו ספק ממונו כנ"ל. דמה חזית דדמא דהאי סומק טפי. ולא הקפידה תורה על ספק ממון חבירו יותר מעל ספק ממונו. אבל זה שעדיין אין לו שום זכות בממון זה. שפיר אסור לקבלו משום ספק גזל. אבל לאחר שהחזיר לו יותר בני דעת המלוה. ואם לא נתן לשם רבית כבר קנאו המלוה. הרי יש למלוה בו ג"כ ספק ממון ואינו מחויב ליתן ללוה דשמא הוא ממונו. וכל זה בע"ה אבל בת"ח דקדק הרמב"ם וכתב שהדבר ידוע כו' על כן אפי' בתחילה מותר לקבלו: ח) עוד נראה ליישב.

דהנה י"ל דאינו מחויב להחזיר ואף מותר לקבלו. דאף שאפשר שנתן לו בשביל הלואה ספק דרבנן לקולא דרבית מאוחרת רק אבק רבית דרבנן. אך הרמב"ם לטעמי' דסובר כל איסורי דרבנן עוברים עליהם מה"ת בלאו דלא תסור וכבר הקשו עליו דא"כ למה סד"ר לקולא ותירצו דמתחילה כך התנו דספק יהי' להקל. והנה כשהלוה מתכוין בשביל שהלוהו הרי עושה איסור אף שהמלוה אינו תולה שכוונת הלוה לכך וכמ"ש הט"ז (סק"ג). ושוב עובר בל"ת דלא תסור מה"ת: ט) וע"כ כשיש ספק למלוה מה כוונת הלוה הוא למלוה ספק דאורייתא שמא עובר בלפני עור. אף להפוסקים דברבית דרבנן אין הלוה עובר רק בלפני עור אין לומר דהוה למלוה לפני דלפני דלא מקפדינן כדאיתא בש"ס ע"ז. דז"א דהגמ' לא אמר אלא בגוי דאין מוזהר בלפני עור ע"כ כשגורם לגוי ליתן מכשול אין מכשול להגוי כיון שהוא אינו מוזהר בלפני עור. אבל בישראל מה לי מכשילו באיסור אמ"ה או יין לנזיר או שמכשילו בלאו דלפני עור. ע"כ אסור למלוה לכתחילה לקבל בע"ה: י) אבל בדיעבד שנותן לו ולא ידע המלוה בשעת קבלה שנותן לו יותר אף אם נתן לו לשם רבית. אין שייך במלוה לאו דלפני עור. דלאו דלפני עור נראה דאינו אלא ביודע שמכשילו. אבל בלא כוונה אין שייכות איסור כלל בגורם כעין שכתב הרמב"ם בשיקול הדעת וז"ל אעפ"י שגרם להזיק לא נתכוין להזיק. וע"כ כשלא ידע המלוה הי' לדידי' ספיקא דרבנן דמותר ולא עשה המלוה שום איסור ומותר להחזיקו: יא) שם ברמ"א ויש מתירין אפי' התנו. נ"ל דרש"י ג"כ סובר כשיטה זו. דהוא ס"ל בעובדא דאקרא דשנוותא דאין איסור רבית מאוחרת אפי' בשעת פרעון אלא במזכיר בשכר מעותיך. וא"כ בסתמא גם כל אדם מותר והתירא דת"ת ע"כ בהתנה איירי. ולהרא"ש ניחא דבשעת פרעון לעולם אפי' בסתם אסור.

וכן לרמב"ם דאין היתר בסתם רק בדיעבד שבשעת פרעון לא ידע המלוה שיש יותר. אך לרש"י על כרחין לומר דאפי' התנו מותר: סימן סימן קנו א) סעיף י"ח כל רבית דרבנן מותר במעות של יתומים הם דברי הרמב"ם ספ"ד מהלכות מלוה שנתן טעם להא דמעות יתומים מותר להלוותם קרוב לשכר ורחוק להפסד משום שהוא אבק רבית מדבריהם ובשל יתומים לא גזרו. ושיטת הרשב"א דוקא באבק רבית כזה שאינו נותן לו מכיסו רק מה שהרויחו מעות יתומים. וכן אפשר במשכנתא דבתורת זביני אתי לידי' חשיב ג"כ שנוטלים רק ממעותיהם. אבל באבק רבית בעלמא אפי' בשל יתומים אסור: ב) ולפענ"ד נראה דהרמב"ם לטעמי' שפיר הוכיח מהא דמותר בקרוב לשכר כו' דה"ה בכל אבק רבית. שהוא כתב (בפ"ה ה"ח) שאם נתן בקרוב לשכר ורחוק להפסד חולקין בין בשכר בין בהפסד. הרי שהאיסור הוא מה שמקבל הפסד מחלק שהנותן נוטל השכר. וא"כ הרי הרבית מכיסו: ג) ולולי שאינני כדאי להכניס ראשי בין ההרים הגדולים הייתי אומר טעם חדש בהא דמעות יתומים מותר בקרוב לשכר. דהנה במשכנתא בלא נכייתא דהוי אבק רבית פירש"י משום דפעמים שהכרמים לוקין לא הוי רבית קצוצה. הרי דכשיש ספק אם יהי' לו לא חשיב רבית. רק מ"מ אבק רבית הוא. שהרי אח"כ כשלא לקו הכרמים ולקח הפירות והוי ודאי הוי רבית. רק ר"ק אינו דבשעה שקצץ הוא רק ספק. אבל מדרבנן דאפי' בלא קציצה אסור ע"כ שפיר הוי רבית שלוקח ממון ודאי. ולפי זה אם גם בשעה שלקח הרבית רק ספק אף מדרבנן מותר:. ד) והנה בהא דהמוסר שטרותיו לב"ד אינו משמט. וכן בפרוזבול. כתב הר"ש (פ"ג דפאה משנה ו') משום דהוי כגבוי ביד ב"ד. ובגיטין דנכסי יתומים א"צ פרוזבול ר"ג וב"ד אביהן של יתומים. וא"כ החוב של יתומים כגבוי. וכבר כתבנו בשם הרמב"ם דהרבית הוא מה שמקבל הפסד ממעותיו שנוטל הנותן השכר.

וכיון דנכסי יתומים כגבוי. הרי כאילו גבה כל החוב מתחילה ואז הי' ספק אם יהי' הפסד ולא הוי רבית כלל מדינא. ולא משום קולא אתינן עלה אלא דמדינא לא הוי רבית בנכסי יתומים כלל ה' ואין לומר דחיוב הפסד לא חל אלא בשעת הפסד כמו שואל דמשעת אונסין אתחייב באונסין ולא שייך דכגבוי. דליתא דשואל משלם כשעת אונסין ע"כ החיוב אז. אבל זה ששילם החוב כמו שנטל משעת לקיחה נתחייב כמו גזלן דהחיוב משעת גזילה כמפורש בפרק אלו נערות. והיינו משום דמשלם כשעת הגזילה וה"נ בזה ודו"ק: סימן קנז א) שם או של הקדש עניים ושל ת"ת. ודעת הרשב"א להלכה ולא למעשה דאפי' ברבית קצוצה כהאי גוונא שרי שאין למעות אלו בעלים ידועים וגזבר לא בשל עצמו הוא מלוה ואין כאן רבית הבאה מלוה למלוה. וכן דעת הר' שמואל הובא במרדכי פרק המפקיד דמותר להלותם ברבית דלאו רעהו מקרי. ומ"מ בקיץ להו גם להר' שמואל אסור דחשיב של עניים עצמם רק בלא קיץ להו כל עני בפני עצמו אינו שלו. ואין לחושבו ממון מיוחד רק להקדש שהוקדש למצות צדקה. והרא"ש בתשו' (כלל י"ג ס"ח) בשם מהר"ם הביא ראי' להיפוך מדאיצטריך קרא לשמור ולא לחלק לעניים תיפוק לי' מדלא חשיב רעהו: ב) וליישב דעת הרשב"א והר' שמואל נראה דודאי עניים המלוים אינם עוברים דכל אחד בפ"ע אינו עובר דלא חשוב שלו וכמו בחמץ שלא בא ליד כהן דכל אחד אינו עובר בבל יראה. כמפורש במשנה פסחים דאמר ר' יהושע לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בב"י. הרי דכהנים אינם עוברים אף דממנ"פ תנתן לאחד מהם. מ"מ כל זמן שלא בא לידם כל אחד בפ"ע לא חשיב שלו. וה"נ לענין רבית כל אחד מהעניים אינו עובר דלא קרינן בי' כספך אכלך. אבל בשומר ממון עניים ופשע י"ל דחייב ממה נפשך. דמ"מ הי' המעות מגיע לאחד מעניים וממנ"פ נתחייב.

ודוקא לענין רבית דבאיסור עניים המלוים אנו דנין אין למימר ממנ"פ אחד לקח רבית דאין אחד עובר בשל חבירו. ולכל אחד בפני עצמו ליכא ממנ"פ. וכן בב"י אין עוברים מהאי טעמא. אבל בשומר דלחייב השומר אנו דנין והרי ממנ"פ פשע בשל אחד: ג) וא"ל לענין רבית נמי הרי הלוה ממנ"פ נותן רבית לאחד. דליתא דאיסור הלוה במלוה תלוי וכמ"ש הפוסקים בענין ליקח מעות ממומר כדלעיל (סי' קנ"ט). וכיון דעניים המלוים אינם עוברים גם הלוה אינו עובר. ומזה יצא לנו הדין דליקח רבית ממעות עניים גם הרשב"א מודה דאסור. ומיושב קושיית מהרי"ט בהא דל"ל דכתב רחמנא לאו בגזל לאו ברבית. דהא איצטריך לאו בגזל בגזל מעות עניים דלא קיץ להו. ולפמ"ש זה גם להרשב"א אסור. וזה ברור מאוד: ד) ואין להקשות הא הרשב"א הוא הסובר כמ"ש הר"ן בשמו (פרק שבועת הדיינין) דמי שקיבל שמירה מקטן אינו בדין שמירה כמו עבדים ושטרות כו' ואפי' מפשיעה פטור. א"כ בהא דלשמור ולא לחלק ליכא ממנ"פ. דשמא הי' נותן לעני קטן ואינו חייב בשמירת ממונו אפי' בפשיעה. דליתא דזה רק אם קיבל מקטן עצמו אבל גדול שנתן נכסיו לשמור חייב כמו אפטרופוס שפשע בשל יתומים דחייב. וכן בהמפקיד מכדי בקרא שומר שכר דיתמי הוה לי' לעיוני. והיינו דגדול נתן לשמור אף שהוא נכסי קטן חייב. ועיין בשערי משפט (סי' צ"ו) ודו"ק: ה) במל"מ כתב ליישב קושיית הרא"ש על הרשב"א מהא דלשמור ולא לחלק דאצטריך קרא אפי' הזיק בידים. ובחוו"ד הקשה דאם איתא דצדקה חשיב ממון שאין לו תובעין ואפי' אכלן פטור וקשה הא דקאמר בערכין באומר סלע זה לצדקה משתמש בה כי היכי דלחייב באחריות ופירש"י כמו שולח יד בפקדון. הרי דאפילו שליחות יד מחייבו באחריות כ"ש כשאכלו:

ו) ולק"מ דהר"ן (פרק הזרוע) בהא דאנסו בית המלך את גורנו דחייב משום דמשתרשי לי' כתב דאף באכלו חשיב משתרשי לי' אלא דשאני התם דהפקיע מצותו. משא"כ באנסו בית המלך כו' דלא גזלו הוא ועדיין מצותו קיימת. דמה לי הן מה לי דמיהן. וביש"ש שיבח דבריו עיי"ש. וה"נ באומר סלע זה לצדקה ולקח מהם על מנת לשלם ולא נתכוין להפקיע מצותם שפיר חייב משום דמשתרשי לי'. אבל באכלן שלא ע"מ לשלם הרי הפקיע מצותם ופטור: ז) ודמיא הא לנדרי תענית דלוה אדם תעניתו ופורע דכתב הר"ן פ"ק דתענית אפילו אמר יום זה לוה ופורע דדומה לסלע זו לצדקה דאפי' בסלע זו מותר לשנותה ואעפי"כ כתב הר"ן שם ביום זה ושכח ואכל משלים אותו יום. ולא אמרינן דמחויב להתענות יום אחר. שהרי לוה אדם תעניתו ופורע אפי' ביום זה. ע"כ כיון ששכח ואכל שלא על דעת פרעון אינו חייב לפרוע. וכשלוה על דעת פרעון מחויב לפרוע ודכוותה בצדקה דהר"ן מדמי להו אהדדי כנ"ל וזה ברור: ח) מ"ש החוו"ד ליישב מהא דערכין דאפי' אמר הרי זה מחייב. במחכ"ת אין לזה שחר. דשם לא מיירי כלל מאומר הרי זה. דלא שייך כלל הרי זה בערכין כדאיתא שם. רק מיירי באומר הריני בערכי וכמ"ש הלח"מ (פ"ג מהלכות ערכין הלכה י"ג): סימן קנח א) שם רמ"א אע"ג דיש מהמירין דאינו מותר אלא בב"ד. הוא דעת רש"י שפירש הא דמותבינן להו בבי דינא. שב"ד מפקירין ממונו של מקבל אצל היתומים. ובמל"מ (פ"ד מהלכות מלוה הלכה י"ד) דאם הלוה לו שלא בפני ב"ד. אם רוצה ליתן לו הריוח בפני ב"ד מותר. עוד שם במל"מ הקשה דאי משום הפקר ב"ד אפי' ברבית קצוצה יהי' מותר. ומה שתירץ שם שאף אם יפקירו נכסיו הרי עשה איסור בשביל הקציצה אינו מובן. שהרי מתחילה הפקירו נכסיו. ועוד דקי"ל דאינו עובר אלא בבא לידי גיבוי. והרי גבה מעות הפקר:

ב) ולפענ"ד נראה דהנה ק"ל טובא בטעם רש"י שב"ד מפקירין נכסיו. דמ"מ אם לא הי' מקבל עליו לא הי' ב"ד מפקירין וחשיב הוא נתן לו. ותדע שהרי המקדש במעמד שלשתן מקודשת כדאיתא בפרק האיש מקדש. וליש פוסקים מקודשת מה"ת משום דהפקר ב"ד הפקר מה"ת וא"כ לא נתן ממונו. שב"ד הפקירו ונתנו לה. אלא ודאי כיון שע"י שהקנה לה נעשה ההפקר ב"ד. חשיב שהוא נתן. ואין לחלק ולומר דוקא התם שתקנה קדומה הוא. ואין הב"ד עושים עכשיו. חשיב שהוא הקנה לה. משא"כ בנ"ד דמותבינן בבי דינא ממש. שהרי בפרק השואל (צ"ו:) נמעול ב"ד. פירש"י שבאותו הדור כו' ונמצאו הם המקנין עיי"ש. הרי דלעולם חשיב בכל תק"ח ב"ד שבאותו דור המקנין. ואעפי"כ מקודשת: ג) ולכאורה י"ל דדומה להילך מנה והתקדשי לפלוני שהרי הב"ד לא נתנו לה רק אם תתקדש אבל בנ"ד [הגם שאין לדמותו להא דמותר לומר הילך זוז ואוזפי' לפלניא זוזי דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה. וכיון שהב"ד נותנין למלוה אין כאן איסור. דליתא שהרי הלוה מתחסר ג"כ. וכל החילוק שבין רבית לקידושין דבקידושין הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת. וברבית מותר לומר הילך זוז ואוזפי' לפלניא זוזי. דבקידושין קבלת האשה לבד גרמה לה להתקדש כמו בעבד כנעני דקבלת רבו גרמה. וברבית אין איסור אלא בנשך ותרבית. והיינו דאמר לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה. אבל בנ"ד שהלוה מתחסר ג"כ אין הפרש בין רבית לקידושין כיון דאיסורא דרבית כעין גזל וכמו שהוכיח בס' יראים (מצוה מ"ז). מהא דאמר רבא ל"ל דכתב רחמנא לאו בגזל לאו ברבית. והיינו שהלוה נתנו באונס כמ"ש הריטב"א. וזה שהב"ד מפקירין ממונו א"צ דעתו כלל ואין כאן לתא דגזל: ד) איברא דלהרמב"ן שכתב (פ"ק דקידושין) כתב שטר אדמי לא מהני דלא נפיק מיני' מידי.