שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 48

אבל טמא שאמר לטהור ליכנס למקדש [ומלבד דבמה שבגופו לא שייך שליחות] הרי כניסת הטהור אין מעשה העבירה נעשה לא שייך כלל שליחות לחייב המשלח. וכן אמירה לנכרי או למי שלא קיבל שבת עליו לעשות מלאכה. הרי מעשה העושה בלעדי שליחות אינו עבירה כלל. דכשהמלאכה נעשה במי שלא קיבל עליו שבת או בנכרי או ממילא אינו איסור שבת. ואיסור שבת אל העושה דישראל העושה מלאכה בשבת עבירה. ואינו מועיל שליחות להעשות מעשה עבירה. אלה דבריו. והם קלורין לעינים: יז) ולפי"ז בנ"ד דהשליח נותן ממונו של עצמו ולא ממון הלוה. הרי בלא שליחות אינו עבירה כלל כיון דלא אסרה תורה רק רבית הבאה מלוה למלוה. בכהאי גוונא לא מהני שליחות כלל. ואף בענין מצוה דמהני שליחות המקריב קרבן על חבירו דאצלו ג"כ מצוה שמחסר ממונו לגבוה רק שאינו מחויב והוי חולין לעזרה דאין על מה לחול. אבל כשמקריבו על חבירו דיש להקדש על מה לחול הוי מצוה ומועיל למשלחו. אבל הכא ברבית בשליח אינו עבירה כלל כיון שאינו הלוה ודו"ק: יח) אך ראיתי להרב ז"ל מלאדי (סי' רס"ג בק"א) סותר כל זה. והוא סובר דטעם אמירה לנכרי שבות הוא באמת משום דיש שליחות לנכרי. והא דמותר מי שקיבל עליו שבת לומר למי שלא קיבל לעשות מלאכה ולא מיתסר משום שליחות. הוא משום שדעתו לא הי' לאסור רק מה שיעשה בעצמו. הרי דס"ל דאף שבלא שליחות אינו עבירה כלל. שייך שלוחו כמותו לעשות עבירה: יט' מ"מ נ"ל בנ"ד לא הוי רבית. והוא לפמ"ש הריטב"א הובא בשטמ"ק דענין רבית שאסרה תורה והוא כעין לאו דגזל. הוא משום דחשבה רחמנא כנתינה באונס שמוכרח ליתן מחמת שדחוק ללוות עיי"ש. וא"כ הא דשרי לומר הילך זוזי ואוזפי' לפלוני. צ"ל דזה לא חשיב אונס כיון שהוא עצמו א"צ ללוות לאו אונס הוא לדידי'.

וכיון שהשליח נתן ברצון אי אפשר לומר שלוחו של אדם כמותו כאלו המשלח נתן באונס: כ) וקצת ראי' מהא דקי"ל זבתינ' (סוף פרק ב"ש) זה מחשב וזה עובד לא אמרינן ולא מהני מחשבת הבעלים לפגל. ואף בשחיטה דהשוחט שליח הבעלים הוא כמו שפירש"י פסחים (ז':) בהא דפריך פסח וקדשים מאי איכא למימר דפירש"י קדשים הבעלים נצטוו דכתיב וסמך ושחט. ומ"מ לא מהני מחשבת בעלים דלעולם שלוחו כמותו חשיב שהבעלים עשאו באותה מחשבה שחישב השליח. וה"נ כיון שהשליח נותן ממונו ברצון אי אפשר לדון כאילו המשלח נתן באונס. ואין איסור רק אם שלח הלוה מעותי' על ידי שליח. דאף דלשליח לא איכפת לי' וברצון נותן. מכל מקום הלא גוף השליחות שעשאו הלוה שליח ליתן הוא באונס ואסור. דכמו שאסרה תורה כשנותן באונס דהוי כמו גזל. כמו כן בעשה באונס שליח ליתן דהוי כמו גזל. דכמו כשנותן בעצמו הנתינה כמאן דליתא. וחשיב גזל. כמו כן הכא השליחות כמאן דליתא. וחשיב בע"כ. אבל בנתן השליח ממונו דחל קנין השליח היתר גמור מה"ת רק מדרבנן יש אוסרין ובדרבנן הלך אחר המיקל וכדברי הב"י ז"ל: סימן קנב א) סעיף י"ד אסור לומר אלויך מנה על מנת שתתן זוז לפלוני וכו' ורבית קצוצה היא. כתב הש"ך ומפקינן מיני'. ובמרדכי דמפקינן ממלוה. ומשמע דווקא ממלוה אבל לא ממי שנותן לו אפי' הוא ישראל. אך בתשו' הר"ן (סי' כ"ט) בראובן שהשכין ביתו לשמעון על חמש שנים בהיתר כנהוג ושמעון נתן הדירה לחמש שנים לבנו יכין וחזר ראובן ושכר מיכין עבור אלף ר"ט ונתן לו שטר על האלף דינרין ועדים העידו שכל זה ערמה ומתחילה על דעת כן השכין. ופסק הר"ן דהוי רבית קצוצה דהוי כאומר אלוך מנה ותן הרבית לפלוני.

ועוד השיב על דבר ששמעון ובנו יכין מתו ושאול בנו של יכין גבה האלף ר"ט ורוצה ראובן לנכות האלף ר"ט מהמשכונא באמרו שרבית קצוצה לקח. ופסק הר"ן שהדין עמו. ואצ"ל משום שמנכין אלא אפי' כבר גבה דר"ק יוצאה בדיינין עכ"ד. והרי שאול גבה הרבית שירש מאביו יכין שלא הי' המלוה. ומוכח דאף ממי שנותן לו מוציאין: ב) וראיתי בתשו' רעק"א (סי' פ') שנשאל במלוה שגבה רבית קצוצה ומת אם יכול לנכות מהקרן לדעת הפוסקים גם בשט"ח דעלמא סליקי בלא זוזי אפוקי מיני' הוא. והיורש אינו מחויב להחזיר רבית. או לא. והשיב שבתשו' ראנ"ח כתב דלמ"ד אפוקי מיני' הוא. ה"נ אינו יכול לנכות רבית קצוצה מהיורש. והוא חולק כיון שכל זמן שהי' אביו חי הי' יכול לנכות מהקרן שהרי יוצאה בדיינין. ממילא נפרע מהקרן כשיעור הרבית. והביא ראי' מתשו' הר"ן הנ"ל שהרי שאול לא משמעון ירש הרבית רק מיכין. ויכין עצמו לא הי' המלוה ואינו מחויב להחזיר. ואף שירש הבית משמעון שמחויב להחזיר הלא לברי' לא אזהרי' רחמנא דליהדר. אלא ודאי דיכול לנכות מיורש מן הקרן עיי"ש היטב כי קצרתי: ג) ושותא דמר לא ידענא. שהרי אפי' לפי סברתו שחולק על הראנ"ח. הרי לא גבה שאול האלף ר"ט עד שמת שמעון. וא"כ מעולם לא הי' יכול לנכות מהקרן. אלא ודאי שהר"ן סובר בנדון דידי' שמוציאין ממי שנותן לו. והטעם בזה ברור. דזה פשוט לכאורה דהא דלברי' לא אזהרי' רחמנא דליהדר היינו כשאביו גבה הרבית. אבל אם הבן בעצמו גבה הרבית שמחויב להחזיר. וכן נראה מדברי תשו' רע"ק הנ"ל שהוקשה לו רק משום ששאול לא משמעון ירש הרבית רק מיכין שיכין עצמו לא הי' מחויב להחזיר. אבל אם הי' יורש משמעון הוה ניחא לי' כיון שהוא עצמו לקח הרבית מחויב להחזיר כמו שמורישו אם הי' לקח הי' מחויב להחזיר:

ד והנה בשטמ"ק בשם הרמב"ן באומר זרוק דינר לים ואלוך מנה רבית קצוצה הוא דחשיב כאילו נתן הדינר למלוה והמלוה זרקו לים. וע"כ בנתחייב הרבית למלוה והמלוה צריך ליתן הרבית לאחר. אין האחר מחויב להחזיר. דחשיב כאילו נתן הרבית למלוה והמלוה לאחר. דחשיב האחר כמו ברי' דאינו מחויב להחזיר כיון שהוא לא לקחו מה לי יורש מה לי מקבל מתנה. אבל בנדון הר"ן שראובן נתחייב הרבית ליכין. א"כ חשיב כאילו נתחייב לשמעון ושמעון נתנו ליכין ויכין גבאו. הרי זה דומה ליורש חוב של רבית דכשגבאו מחויב להחזיר. וה"ה שאול בנו שירש מאתו דכשגבאו מחויב להחזיר. וע"כ כתב הר"ן דאצ"ל שמנכין אלא אפי' כבר גבה. ולשיטת רעק"א אם כבר גבה לא הי' מחויב להחזיר. אלא ודאי כדכתיבנא: ה) נשוב לדברי הש"ך דלכאורה הוא מתקשה מדברי הר"ן. אך יש לומר דהנה כן הוא לשון הש"ע אלוך מנה על מנת שתתן זוז לפלוני וקנין אתן לא מהני כבש"ע (חו"מ סי' רמ"ה) דאתן לא משמע לשון חיוב. וא"כ לא נתחייב לאותו פלוני רק למלוה ומלוה ציוה ליתנו לפלוני. א"כ דומה כאילו נתן הרבית למלוה ומלוה לאותו פלוני ואין הפלוני מחויב להחזיר. משא"כ בנתחייב הרבית לפלוני דאי אפשר לחשוב כאילו נתן הרבית למלוה. שהרי לא הי' יכול ליתן הרבית למלוה דכבר נתחייב לפלוני. רק שנדון דמה שנתחייב לפלוני כאילו נתחייב למלוה והמלוה נתן החוב לפלוני וע"כ מוציאין גם מהפלוני כמו יורש רבית שגבאו מחויב להחזיר: ו) הן אמת שבשטמ"ק (פרק הגוזל ומאכיל) דיורש שגבה רבית אינו מחויב להחזיר. אולם זה חידוש דין שלא נזכר בפוסקים. ואם הי' ס"ל הי' להם להשמיענו דין זה שהוא רבותא יותר מגבאו אביו שאין הבן מחויב להחזיר. ואולי י"ל דהש"ך ס"ל כדעת השטמ"ק הנ"ל. וניחא בפשיטות אף אם נאמר שנתחייב הרבית לפלוני אין פלוני מחויב להחזיר.

והר"ן ס"ל להיפוך כפשט דברי הגמ' והפוסקים: ז) שבתי וראיתי לקיים דברי הגאון רעק"א ז"ל עפ"י דברי רש"י (ע"ב) דזקפן עליו במלוה משעת זקיפה הוי כגבוי. וכיון שראובן כתב שטר על אלף דינרין בלי הוזכר בו שום דבר רבית או שכירות כמ"ש שם בשאלה שעדים העידו שזה מחמת השכירות. א"כ הוה לי' זקפן עליו במלוה. וכאילו נגבה הרבית בחיי שמעון תיכף בשעה שזקפן. וכיון שנתחייב האלף דינרין ליכין ושמעון נתחייב להחזירן דחשיב כאילו גבאם שמעון ואי אפשר לו להחזיר אותו החוב לקרוע השטר שכבר החוב ההוא אינו של שמעון. רק של יכין. ממילא מנוכה רבית ההוא מהקרן. ולפי דברי רש"י הנ"ל הדבר מוכרח כדברי הגאון רעק"א דא"א דהר"ן סובר דאותו פלוני שנתחייב לו הרבית מחויב להחזירם אף שאינו המלוה וע"כ שאול שגבה הרבית מחויב להחזיר. שהרי משעה שנזקף הוא כגבוי וכבר נזקף במלוה קודם שירש שאול. ע"כ מוכח כדעת רעק"א ז"ל: ח) ובזה יתיישב מה דקשה לי לפי' רעק"א ז"ל דאיך נאמר בהא דהר"ן דמה שנתן לפלוני כאילו נתן להמלוה ומנכין מהחוב. שהרי בשעת נתינה שוב אינו חייב למלוה רק לפלוני. וכשפרע לפלוני אינו פורע בשליחותו של מלוה. רק מה שנתחייב לפלוני הי' בשליחותו של מלוה. ואז לא עבר בבל תקח מאתו נשך ותרבית רק בבל תשימון. (ואף בזה יש לדון אם גיבוי דפלוני יוכל לעשות עבירה למפרע על המלוה. שהרי קי"ל כר"נ וראב"י דבעינן שומא הבא לידי גיבוי. אבל מ"מ אין המלוה עובר בבל תקח]. וא"כ למה מחויב להשיב. דחיוב השבה מעשה דוחי אחיך עמך לא חל רק בשעת לקיחת הרבית. והלקיחה לא הי' מהמלוה ולא משלוחו. ותדע דחיוב השבה לא חל רק בשעת לקיחה. מדחשיב רבית לאו הניתק לעשה. ואם חל החיוב מתחילה הוי לאו שקדמו עשה.

בשלמא בדין המבואר בש"ע שהתנה שיתן לפלוני אבל לא נתחייב רק למלוה דאתן אינו חיוב נמצא בשעה שנתן לפלוני בשליחותו של מלוה נתן שלא הי' מחויב רק לו. ואם הי' המלוה רוצה למחול לא הי' צריך לשלם כלל לפלוני. אבל בהא דהר"ן שנתחייב ונתן שטר ליכין איך נאמר דמה שנתן ליכין כאילו נתן לשמעון. אך לפמ"ש דנתינת שטר ליכין הוא זקיפה במלוה חשיב כגבוי. נמצא דהגבי' ליכין הי' בשליחות שמעון שהתנה שמעון עם הלוה שנתן שטר ליכין: ט) הן אמת דאכתי יש לעיין כיון שהתנה ליתן שטר. ולדעת הרמב"ן והרשב"א כתב שטרא אדמי לא חשיב כסף. גם לענין רבית לא חשיב רבית קצוצה שיתחייב להשיב בדיינים כיון שלא חשיב שלקח כסף ואפי' להחולקים בקידושין וס"ל דמועיל לקידושין י"ל דברבית מודים. דהנה הרמב"ן בחי' לקידושין כתב הטעם דכתב שטרא אדמים של כסף קידושין לא חשיב כסף משום דלא נפק מיני' מידי וכשם שמקדש במלוה אינה מקודשת דלא מטי לידה מידי. כמו כן בחייב עצמו אינה מקודשת דלא נפיק מיני' וסברא חדא הוא וק"ל. וטעם החולקים נראה דדומה להילך מנה והתקדשי לפלוני דאע"ג דלא חסר מקודשת דקבלתה גרמה לה שתהי' מקודשת. וה"נ כיון דלגבי דידה הוי כסף כמו שט"ח דאחרים מקודשת. אבל לענין רבית דאין תרבית בלא נשך כ"ע מודים דלא חשיב רבית: י) אך כבר העלה המל"מ (פ"ה מהלכות מלוה ולוה) דאם התנה המלוה שהלוה ימחול לו את החוב שהי' ללוה על המלוה מכבר הוי רבית קצוצה. והרי כל דין כתב לה שטרא אדמי למד הרמב"ן ממקדש במלוה כנ"ל. והרי לענין רבית גם מחילת מלוה הוי רבית ועין שם במל"מ. א"כ גם כתב שטרא אדמי הוי רבית: יא) ולפי זה יצא לנו דין חדש במלוהו ע"מ שיתן רבית לאחר ולא כתב שטר להאחר. לא הוי רבית קצוצה לצאת בדיינים דאינו עובר רק בלא תשימון.

ואף אם כתב שטר לאחר שלא נזכר בו שם רבית דהוי זקיפה במלוה ג"כ לא חשיב רבית אא"כ נתחייב הקרן להמלוה. אבל אם גם הקרן נתחייב להאחר והאחר הוא נכרי או אין ביד האחר לכופו לפורעו בתוך הזמן. והלוה אין בידו לפורעו תוך הזמן לפטור עצמו מהרבית דאז אין איסור להאחר] א"א לומר דקבלת השטר חשיב כאלו קיבל הכסף. דא"כ לא יחשב שקיבל רק כמו השווי שטר. ושווי השטר שזמנו לפרוע לזמן פלוני לא שוה עכשיו יותר מהכסף שהלוה. ואין כאן לקיחת רבית. ודוקא בהא דהר"ן שהקרן נשאר לשמעון עצמו לגבותו במילואו. ע"כ השטר שלקח יכין בשליחות שמעון דחשיב כאילו שמעון לקחו הוי רבית על חובו. שגוף החוב גובה שמעון בעצמו במילואו. אבל בנתן שטר לפלוני על הקרן והריוח וגם הקרן אינו גובה שמעון ויכין שגובה אח"כ לא בשליחותו הוא גובה לא קרן ולא רבית. ואין לשמעון רק שווי השטר על הקרן והרבית אשר אינו שוה יוחר מהכסף שנתן ואין כאן לקיחת רבית לשמעון ודו"ק: יב) ועפי"ז תמוהין לי דברי רמ"א (ריש סי' קס"ט) בכתב לשטר לנכרי על הקרן והרבית מ"מ הוי ר"ק ויוצאה בדיינין. ומשמע אפי' נזכר רבית בשטר. וקשיא מתרי טעמים כנ"ל דלא חשיב רבית להוציא בדיינים אא"כ הקרן על שם המלוה והרבית שעל שם הנכרי זקף במלוה [ועיין לקמן סי' קפ"ט אות ג' ישוב לזה. המגיה]: יג) ויש ליישב. דבמ"ש דדוקא זקף במלוה. יש לפקפק ולומר דכיון דכתב שטרא אדמי הוי ממון לענין רבית כנ"ל. א"כ מהראוי שלעולם יעבור המלוה בלאו דלא תקח אף קודם גבי' במה שיש לו שטר על הקרן ועל הרבית. [לאחר שעבר הזמן ועל הרבית דאז השטר שוה יותר מהקרן] אלא שיש לומר הטעם דלא עבר על לא תקח תיכף משום דאסור לו לגבות הרבית חשיב כמו איסורי הנאה לדידי' דלא חשיב ממון דהמקדש באס"ה אינה מקודשת. ע"כ אינו עובר בלא תקח מאתו.

וע"כ כשנתחייב לנכרי עפ"י ציויו שהנכרי מותר לו לגבותו ואפשר דאף אם האחר הי' ישראל מותר לו לגבותו לדעת הגאון רעק"א שהאחר לא חשיב מלוה כלל. והוא עוד גרוע מיורש] שפיר חשיב רבית אף קודם גבי'. וע"כ אף שבשעה שנתן לו השטר עדיין לא עלה הרבית. מ"מ בהגיע הזמן ועלה הרבית. הרי הוא מגירי דילי' שלקח תחילה מאתו השטר. וכיון שלקיחת השטר הי' בשליחות המלוה חשיב שהמלוה לקח הרבית ודו"ק. ומיושבין דברי הרמ"א (ריש סי' קס"ט): יד) גם אם נאמר דאם גבה הרבית תיכף עובר בלאו אף שלא גבה הקרן. קושיא השני' לק"מ דמה בכך שגם הקרן על שם האחר ואין שטר על הקרן והרבית יחד שוים יותר מכסף שהלוה. הלא אנו דנין הלאו על הרבית לבד ועובר על השטר רבית שנתן דחשיב כאלו נתן אליו השטר. אך משמע לי דאינו עובר בלקיחת הרבית לבד כל זמן שלא גבה הקרן כמו שיתבאר בעז"ה: טו) אלא דעדיין לא נתישבו לי דברי הר"ן כל הצורך. דא"כ לא יצטרך להחזיר רק כמו ששוה השטר על הרבית שאינו שוה כמו המעות מזומנים. ועיין בתוס' ב"מ (ז':) בד"ה ויחלקו נמי לדמי. ע"כ נ"ל יותר כדרך הראשון שכתבתי דפלוני שנכתב השטר עליו דינו כמקבל מתנה ויורש שאסור לגבות הרבית. ואם גבה מחויב להחזיר. ולא ס"ל דמשעת זקיפה הוה כגבוי: טז) ולפי"ז יוצא הדין דאם אמר התחייב הרבית לאחר ישראל ואותו ישראל גבאו אין הראשון מחויב להחזיר רק השני. ואם השני גוי הראשון מחויב להחזיר כפי שיווי השטר על הרבית. ואם גם הקרן נתחייב לשני. הדבר תלוי אם חייב בגבה הרבית אף שלא גבה הקרן. שאם חייב הדין בזה כמו בזה. ואם אינו חייב אא"כ גבה. גם הקרן אינו חייב להחזיר רק מה ששוה השטר על הקרן והרבית יחד יותר על הכסף שהלוה: סימן קנג א) שם סעיף ט"ז מותר לומר לחבירו הילך זוז ואמור לפלוני שילוני וכו'.

וכתב הרמ"א י"א שאסור למלוה לקבל זה הזוז שלא יבואו להערים. מקור הדין בתוס' קידושין בהא דבהנאת מלוה מקודשת ואסור לעשות כן מפני הערמת רבית דמוקי לה בארווח לה זימנא. ופירשו התוס' שהמקדש נתן פרוטה לאחר שירויח לה הזמן וקידשה באותה פרוטה. וא"ת אמאי אסור לעשות כן הלא מותר לומר לחבירו הילך דינר ואוזפי' לפלוני זוזי ויש לומר שאני הכא שהוא כחוזר ונפרע ממנה דהכי נמי אמר שם מותר לומר לחבירו הילך זוזי ואומר לפלניא דליזפן זוזי היינו כשאין המקבל נותן כלום למלוה אבל אם נותן הי' נראה כשלוחו ואסור. הנה סוף דברי התוספות אלו הם הי"א שברמ"א: ב אך מצינו חולק על זה הריטב"א ז"ל הובא בשטמ"ק וז"ל תמיהא לי ל"ל טעמא דשכר אמירה שקיל ח"ל דאינו רבית הבאה מלוה למלוה. וי"ל דהא קמ"ל דאע"ג דההוא מלוה לא בעי לאוזפינהו אלא לההוא גברא וההוא הוא דהדר מוזיף להו ללוה אין כאן רבית. ואפי' רבית מוקדמת אין כאן כי הוא לא נתן לו על דעת שילוה לו אל אעל שכר אמירה בעלמא ושכירות בעלמא הוא. ודוקא דקדים ויהיב לי' זוזא מעיקרא. דאל"כ כיון דמדידי' שקיל השתא זוזי הלואה מחזי כנוטל על שכר מעותיו. אי נמי הא קמ"ל כי חכפ"י שלא נתרצה המלוה לאיש ההוא עד שיתן לו אותו זוז אין בכך כלום דמה דיהיב לי' לוה לההוא גברא שכר אמירה בעלמא הוא ולאו אדעתא דליזפינהו למלוה. ומה דיהיב איהו למלוה מדידי' יהיב וכל כי האי רביתא ניכול עכ"ל הריטב"א: ג) הנה תי' הב' הוא שלא כדברי התוס' והה"מ. ויש להשוות דברי הפוסקים. דריטב"א מיירי דלוה יהיב לי' שכר אמירה אף אם לא ילוה לו ואין הלוה נותן בעד הלואה כלום. ודברי התוספות והרב המגיד הם דלא יהיב לי' הלוה שכר אמירה אלא א"כ יפעול באמירתו שילוה לו. וכשמקבל הדינר וחוזר ונותן דינר למלוה.

נמצא שבהלואה הלוה מתחסר והמלוה מרויח ואסור. והריטב"א על כרחין לא מיירי בהכי דא"כ איך נוכל התירוץ הראשון שבריטב"א הלא כשהמלוה לא רצה להלוות ללוה צריך הוא להחזיר הדינר שלקח מהלוה. ושכר הלואה שהלוה לו בעצמו שקיל. אלא ודאי מיירי באופן שאפי' לא ילוה לו הדינר שלו: ד) הן אמת דקשה על זה מריטב"א שבפרק האומר בקידושין (ס"ג.) בהא דתנן ע"מ שאדבר עליך לשלטון דיבר עלי' לשלטון מקודשת. וכתב הריטב"א פי' הרמב"ם ז"ל שדיבר והועיל לה דיבורי' דאי לא לא עביד כלום שלא נתכוונה אלא להנאתה. וז"ל הרמב"ם (פ"ה מהלכות אישות הי"ט) אמר לה הרי את מקודשת לי בשכר שאדבר עליך לשלטון ודיבר עלי' לשלטון והניח השלטון ולא תבעה אינה מקודשת אלא אם נתן לה פרוטה משלו שההנאה שבאה לה מדבריו הרי הוא כמלוה והמקדש במלוה אינה מקודשת. ומזה משמע להריטב"א דוקא שהניח השלטון ולא תבעה שבאה לה הנאה מדבריו. הוא דצריך לטעם דמקדש במלוה. אבל אם לא פעל דיבורי' לא. ומשום דלא נתכוונה אלא אם יפעול דיבורי'. וע"כ אפי' אם נתן לה פרוטה אינה מקודשת. וא"כ ה"נ לא נתן לו הדינר רק אם יפעול בדיבורו שילוה לו. והראי' שהבאתי מתי' הראשון של הריטב"א יש לדחות קצת לפי דברי הש"ך בנקה"כ (סי' ק"ע סק"ג) דמותר לקבל שכר מלוה להיות ערב שלוף דוץ עבורו דלאו שכר הלואה הוא נוטל רק שכר מה שמתחייב הוא עצמו בעד חבירו. ה"נ נוטל הדינר עבור מה שנעשה הוא לוה כדי להלוות לו: ה' איברא דאי אפשר לומר כלל דהריטב"א מפרש שכר אמירה שקיל בשכר שהועיל שהלוה לו וכדברי הרמב"ם (פ"ה מהלכות אישות) הנ"ל שהנאה הבאה לה מדיבורו כו' ואעפי"כ מתיר שיתן המקבל הדינר למלוה.