שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 47

ע"כ אף אחר כך שיכול לסלקו לא יצא מרשותו. משא"כ בזה שאינו משועבד כלל רק לעבוד עמו אח"כ ואז יכול לחזור נמצא שלא נקנה לו כלל ודו"ק: ד) בדין הלוני ואלוך שכתב הרמ"א ג' שיטות שיטה אחת הוא שיטת בעה"ת דמותר לכתחילה. שיטה הב' הביא הב"י דרבית קצוצה הוא. והרא"ש בתשו' מדמי לה לרבית דברים. ולשיטתו לאו רבית קצוצה הוא: ה) ונ"ל הטעם עפימ"ש המרדכי בדין המלצר והוא בתשו' הראב"ן (סי' ק"ד) בנעשה ערב בעד גוי ברבית בעי קנין דהוי כערב שלא בשעת מתן מעות. ועיי"ש בראב"ן משמע הטעם משום דחיוב ערב משום דעל פיו הוציא. וזה לא חשיב הוציא רק כמבטל כיסו של חבירו שאם הי' המעות בידו אפשר שהי' מרויח בהם או מלוה לגוי אחר ולא ברי הזיקא עיי"ש בראב"ן. וא"כ לא חשיב נשך מה שיתן לו שמעון נמי ממונו בהלואה. ואף דאצל ראובן המלוה חשיב ריוח שמשתמש במעות והרי חזינן דנעשה שומר שכר (בס"פ המפקיד) הואיל ונהנה מהנה. הרי דחשיב הנאת פרוטה. מ"מ אצל שמעון הוה רק מניעת ריוח כדברי ראב"ן הנ"ל דלא חשיב הוציא והוי תרבית בלא נשך דאין איסור מה"ת כבריש פרק איזהו נשך דמה"ת לא משכחת תרבית בלא נשך. ומה"ט כתב הרא"ש (פרק איזהו נשך סי' י"ז) בחצר דלא קיימא לאגרא לא הוי רבית מה"ת עיי"ש: סימן קמט א) סעיף י'. הנה מקור הדין ברמב"ם שכתב אסור ללמד המלוה מקרא או גמ' כל זמן שמעותיו בידו שנא' נשך כל דבר. וכוונתו דאף שבמודר הנאה אין איסור אלא ללמד את המודר מקרא שנוטלין עלי' שכר אבל גמ' שאסור ליטול עלי' שכר מותר דמצות לאו ליהנות ניתנו. מ"מ ברבית אסור מדכתיב כל דבר. ובעה"ת הוסיף דאפי' בנו אסור ללמד דמשתרשי לי' לאביו המלוה שחייב ללמדו בשכר וכפי מנהגינו שנותנין שכר אף על גמ' אסור ללמד את בנו אם גמ' והעתיקו הש"ך (סקט"ו):

ב' וקשה לי שאם בענין לימוד בנו נדמהו למודר הנאה הלא אפי' מקרא מותר ללמד לבנו של המודר כדאיתא בנדרים. וכתב הר"ן הטעם דהרי מותר לזון בניו ובנותיו. ואם גם בענין בנו דין רבית חמור מדין מודר הנאה. א"כ אפי' גמ' במקום שאין נותנין עלי' שכר ליתסר כמו במלמד למלוה עצמו: ג ונראה ליישב דודאי אין ללמוד ממודר הנאה שזן בניו דכתב הר"ן הטעם שכוונתו להנאת בניו ואף דאיהו ממילא מתהני לית לן בה. וברבית שאוסרין כל זמן שמעותיו בידו דמסתמא נותן בשביל הלואתו. א"כ אדרבא לאו לבניו מתכוין רק לאביו שהלוה לו. ומ"מ מותר ללמד בניו במקום שאין נוטלין שכר. דהנה צריך להבין טעם הרמב"ם מדכתיב כל דבר דילפינן מיני' בגמ' לאסור רבית דברים. מ"מ זה אינו אלא בנהנה מזה המלוה לא בלימוד דלאו הנאה הוא. וצ"ל דמ"מ הלוה טורח. והוי כנשך בלא תרבית דאסור מדרבנן. [כמו תרבית בלא נשך דיסו: מדרבנן. דכל רבית מדרבנן אין אסור אלא משום חרבית] וכן מצאתי בחוו"ד. אך כתב שהרשב"א בתשו' חולק על זה שהתיר [באפשר] שיפרע הלוה חובו של מלוה שלא מדעתו ואף דהלוה מתחסר הרי דס"ל להרשב"א נשך בלא תרבית מותר גם מדרבנן: ד) ולפענ"ד אין כאן מחלוקת דכבר ביארנו לעיל (סי' קמ"ה אות ג') משום דתרבית עובר המלוה אף אם אינו ע"י מעשיו דמ"מ ממונו מתרבה. אבל נשך שבממון הלוה אין המלוה עובר אא"כ מחסרו בידים. וממילא גם הלוה אף שהעבירה בגופו אינו עובר דכיון שהמלוה אינו עובר גם הלוה אינו עובר עיי"ש. וא"כ כשהלוה פורע חובו של מלוה שלא מדעתו אין איסור משום נשך כיון שהלוה עושה מאליו שלא מדעתו של מלוה. אבל בהא דרמב"ם ששניהם עושים זה מלמדו וזה לומד אצלו. שפיר אסור משום נשך. שאפי' תאמר שהמלוה אינו עושה שום מעשה רק דומם ושומע. עכ"פ כשיושב ללמוד אצלו והלוה מלמדו הוה הלוה שלוחו:

ה) מעתה ניחא דברי בעה"ת במלמד בנו גמ' שאין נוטלין עלי' שכר מותר. כיון דתרבית ליכא דמצות לאו ליהנות ניתנו. גם משום נשך ליכא. שהלוה מלמד בניו של מלוה בלא מעשה המלוה אין כאן איסור נשך כנ"ל. ואין איסור אלא כשהמלוה משתרשי לי' דאז אסור משום תרבית. ואף דבמודר הנאה מותר גם בזה. שאני התם שלבניו הוא מתכוין. משא"כ בזה שאדרבא להנאת המלוה שמעותיו בידו הוא מתכוין כנ"ל. זה ברור. ושלום בין הפוסקים: סימן קנ א) סעיף מחבר והוא שלא יחזור ויקחנה מהלוה בשעה"מ (פ"ה מהלכות אישות הט"ו) הקשה דברי הריטב"א אהדדי שבקידושין כתב כדברי התוס' דשאני התם במקדש בהנאת מלוה שהוא כחוזר ונפרע מהלוה. ובאיזהו נשך כתב בשטמ"ק בשם הריטב"א בהא דמותר לומר הילך דינר ואוזפי' לפלניא זוזי דאפי' חזר הלוה ונתן לזה מה שנתן משלו למלוה מותר דהא מדינא אינו חייב כלום והניח בצ"ע יע"ש: ב) ואנא גברא חזינא ותיובתא לא חזינא. דבקידושין הרי בשעה שנותן לזה פרוטה להרויח לה הזמן הוא מקדשה בפרוטה זו וחשיב כנותן אז בשעת נתינה הפרוטה. וזה ודאי אסור. אבל אם אחר נתינה חזר הלוה ונתן לזה מותר וכמו שדקדק הריטב"א הטעם שכתב דהא מדינא אין הלוה חייב לו כלום. הרי דאם הי' חייב לו הי' אסור. וכ"ש אם נותן לו הלוה אז. וכל זה פשוט: ג) ובזה נסתר נמי מה שכתב דאף הרמב"ן שמתיר אפי' פייסו הלוה מודה דאם חזר הלוה ונתן לזה אסור. וע"כ צ"ל דמ"ש הריטב"א שם (פרק איזהו נשך) וכ"כ מורי בשם הרמב"ן לא קאי אהא דאם חזר הלוה ונתן למלוה. ולפמ"ש הא ליתא. ולא מבעיא הרמב"ן. אלא דאפי' הרא"ש והטור שאסרו בכל שלשה החילוקים בפייסו כו' מ"מ בחזר הלוה ונתן אח"כ מותר וראי' שהרי הרמב"ן והפוסקים חולקים באומר הלוה כל הנותן אינו מפסיד. ובודאי פרעו אח"כ דאינו מרמה לומר אינו מפסיד ואח"כ לא ישלם.

דזה ודאי איסור תורה משום הן שלך צדק שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב ומשום לפני עור לא תתן מכשול ומשום שארית ישראל לא יעשו עולה. אלא ודאי פרעו אח"כ. ומ"מ אף האוסרין אינם אוסרין אלא משום שאומר הלוה תחילה כל הנותן אינו מפסיד הא לאו הכי שרי. אלא ודאי אין איסור אלא אם הלוה חוזר ונותן לזה בשעת נתינה למלוה: ד שוב ראיתי במל"מ שכתב דהא דפליגי הפוסקים בכל הנותן אינו מפסיד היינו אם האמירה אסור אף שלא נתן כלום. ולפענ"ד זה לא ניתן להאמר. דזה ודאי איסור תורה לרמות בחבירו וכמ"ש. ולא ידעתי מאין יצא לבעל מל"מ דאפי' חוזר ונוטל אח"כ אסור. דאם מלשון חוזר ונוטל משמע לי' אח"כ. הלא זה לשון הרמב"ן (פ"ק דקידושין) שאני הכא שהוא כחוזר ונוטל מן האשה. ושם הוא נוטל בשעת נתינה וקרי לי' "חוזר" ונוטל. אלא ודאי אין זה דקדוק. ואף כוונת הרא"ש והטור בשעת נתינה. ועי' ברי"ו שכתב ג"כ כדברי הרא"ש והטור דכל השלשה חילוקים אסור. ואח"כ כתב מחלוקת באומר כל הנותן אינו מפסיד הרי דאף הרא"ש והטור אינם אוסרין אלא בשעת נתינה. ואף שאינני כדאי לחלוק על בעל המל"מ. הנ"ל ברור כתבתי: ה) שוב ראיתי בחוו"ד שכתב שאין איסור רק אם הלוה חוזר ונותן לזה קודם הלואה דאז כשנוטל ההלואה מחמת השכר שנטל אצלו אסור. ודבריו נכונים דבכהאי גוונא הוי אגר נטר שאם לא הי' מלוה לו הי' מחויב להחזיר המעות לנותן והנותן ללוה. נמצא דע"י הלואה ממון הלוה מתתסר ג"כ. ומ"מ מיושב ג"כ הא דכל הנותן אינו מפסיד דמותר היינו אם הלוה פרעו לאחר הלואה: סימן קנא א) שם. שלא יפייסנו הלוה הב"י כתב שאף אם פייסו מ"מ לא הוי אלא רבית דרבנן. ובגי"ת השיג עליו דטעם האוסרים משום דשלוחו כמותו והוי רבית מה"ת. וכ"כ בתשו' מהרשד"ם.

ובשעה"מ כתב דאשתמיט להו דברי התוס' והראשונים (בפ"ק דקידושין דאכי' חוזר ונפרע דאפי' הרמב"ן מודה דאסור. אינו אלא מדרבנן. כ"ש פייסו דלהרמב"ן מותר לגמרי דאף להאוסרין אינו אלא מדרבנן עכ"ד ואין זה קו"ח של כלום. דמה שאסור בחוזר הלוה ונותן לזה הוא רק משום הערמה אבל מה"ת אין איסור דמ"מ אין הלוה נותן למלוה רק הערמה הוי. אבל האוסרין אם פייסו הוא משום שליחות. יש לומר דהוי מה"ח: ב) איברא דלמ"ש התוס' בסוף דבריהם דמקדשה בפרוטה שנותן לזה. וכן כתב הר"ן על כרחין הוא מדין ערב. דאין לומר דשאני הכא שנהנית ממה שנתן הפרוטה לזה שע"י כן מרווח לה הזמן ע"כ שפיר מתקדשת בפרוטה אף בלא דין ערב. דליתא. שהרי הרשב"א כתב בהא דכלב רץ אחרי' דמסופק הש"ס בההוא הנאה דמציל נפשה גמרה ומקניא נפשה. והוכיח הרשב"א מזה דאין דין ערבות אלא כשנותן לבר דעת עפ"י ציוויו דאל"כ למה לי בההיא הנאה מקניא נפשה ת"ל דכיון שרץ אחרי' כוונתה לקידושין ותתקדש בככר אלא ודאי משום דלא שייך הכא דין ערב. ע"כ אי אפשר לה להתקדש בככר רק בהנאת הצלה דשוה פרוטה ע"כ. א"כ ה"נ בלא דינא דערב אי אפשר לה להתקדש בפרוטה אלא בהנאת הרווחת הזמן. וכיון שהתוס' [בסוף דבריהם] והר"ן כתבו דבפרוטה מקדשה על כרחין מדין ערב הוא. והרי דעת רשב"ם ב"ב (קע"ג:) דטעם שיעבוד ערב משום דשליחות דערב עביד מלוה [כאלו הוא עצמו הלוה]. א"כ ה"נ על כרחין שלוחה הוא ואעפי"כ אינו אסור רק משום הערמה ומוכח כדברי הב"י: ג) ואף שבקצה"ח (בהלכות ערב) כתב דכי צריך לטעמא דשליחות דוקא בערב ששיעבודו על תנאי ואסמכתא הוא ע"כ צריך שיהי' שלוחו כאילו הוא עצמו הלוה עיי"ש. וא"כ בקדושי אשה א"צ לשליחות. אין דבריו נראין לי שהרי בגמ' קאמר הטעם דלא הוי אסמכתא משום דבההוא הנאה דמהימן לי' גמר ומשעבד נפשי'.

ואיך חידש רש"י טעם אחר ופירש זה על הגמ' דאמר בההיא הנאה דמהימן לי'. אלא ודאי רש"י רק על עיקר חיוב פירש כן דמשום זה משתעבד בלא קנין. ומה שפירש רש"י כן בסוף הסוגיא בהא דאמר בההיא הנאה דמהימן לי' לא הוי אסמכתא. היינו דבלא מסקנא זו הוה אמינא דשיעבודא דערב משום דבההוא הנאה דמהימן וערב דלאחר מתן מעות דלא משתעבד בלא קנין משום דלאחר מתן מעות לא שייך דמהימן לי' שאינו מלוהי עכשיו. אבל למסקנת הש"ס דעכב אסמכתא רק בההיא הנאה דמהימן לי' מסלק אסמכתא. א"כ צ"ל דערב דלאחר מתן מעות נמי שייך בההיא הנאה דמהימן. דאל"כ אפי' קנין לא יועיל. וכיון דאפי' לאחר מתן מעות איכא בההיא הנאה דמהימן לי'. ומ"מ לא מהני בלא קנין. שוב אי אפשר לומר דשיעבודא דערב משום בההיא הנאה דהא אפי' לאחר מתן מעות איכא בההיא הנאה ואעפי"כ לא מהני בלא קנין. על כן פירש רש"י משום דשליחותי' דערב עביד מלוה. וזה ברור בדעת רש"י. ואם כן באשה דמתקדשת מדין ערב נמי שלוחה היא ואינו אסור מה"ת כדברי הב"י: ד) אך אי אפשר לומר כן בארווח לה זימנא שהמקדש שלוחה. שהרי לשיטת התוס' חשיב היא נותנה לו הפרוטה שחילקו על פירש"י שמקדשה בהרווחת הזמן דרבית קצוצה הוא דחשיב נותנת לו הפרוטה] ובכהאי גוונא ששלוחו הוא וגם נותן הלוה אליו המעות אי אפשר לומר שלא יהי' רבית קצוצה. דטעם הב"י אף ששלוחו של לוה הוא. מ"מ אינו ממונו של לוה. אבל בחוזר הלוה ונותן לו הא ודאי חשיב ממונו של לוה וכמ"ש הפוסקים (בח"מ סי' קפ"ג) באמר לחבירו זבין לי מידי במעות שלך וקנה עבורו ולא הודיע למוכר שקנה עבורו מ"מ קנה. ולא אמרינן בהא מי הודיעו למוכר שיקנה לזה. דכל הטעם דלא קי"ל כבני מערבא דאמרו מי הודיעו. משום שדעת הנותן להקנות לבעל המעות. והכא קנאה השליח במעותיו. מ"מ לא אמרינן הכי.

דכיון שחייב לשלם לו כמאן דאוזפינהו דמי וחשיב המשלח בעל המעות. וה"נ כיון שהלוה חוזר ונותן לו בשעת מעשה חשיב הלוה בעל המעות ורבית גמור הוא. וע"כ התוס' לית להו דערב מטעם שליחות וורש"י דסבירא לי' ערב משום שליחות. הלא פי' דארווח לה זימנא שהוא עצמו הרויח הזמן] ואין ראי' מהתוספות לשיטת הב"י: ה) מ"מ לדינא לכאורה נראה כדעת הב"י כיון דמה"ת אין איסור תרבית בלא נשך. ואין לומר דמה שהשליח מתחסר כאילו המשלת מתחסר. דשליחות לא אמרינן אלא במידי דמעשה כמ"ש הרא"ש (פרק נערה המאורסה) הובא בקצה"ח (ריש הלכות שלוחין). אבל מה שמתחסר זה מידי דממילא. ומה שהשליח חיסר ממונו כאילו המשלח חיסר ממונו של שליח. אבל לא כאילו המשלח חיסר ממון עצמו וכמ"ש בקצה"ח שם בענין הנחת תפילין דלא מהני שליחות מטעם זה דחשיב כמניח על ראשו של שליח כיון דשליחות לא אמרינן רק לענין המעשה וה"נ דכוותי': ו) וראי' לזה הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני. עבד כנעני אע"ג דלא חסר ולא מידי קני נפשי' ה"נ אע"ג דלא חסר מידי קני להאי איתתא. ופירש"י והוא שלוחו אלא שמקדשה משלו. וא"כ למה לי' מדין עבד כנעני תיפוק לי' דמה שהשליח חסר כאילו הוא עצמו חסר. אלא ודאי כמ"ש דלזה לא מהני שליחות. וצריך ללמוד מעבד כנעני דאע"ג דלא חסר קני. וא"כ ברבית דאין איסור אלא בחסרון הלוה דבלא נשך אין איסור כנ"ל אף שלוחו אין ריבית מה"ת. ובדרבנן נחלקו שהאוסרים סוברים מדרבנן תרבית בלא נשך אסור דכל רבית דרבנן אינו אסור רק משום תרבית כמ"ש לעיל (סי' קמ"ה). והמתירין סוברים דאף משום תרבית אין איסור רק אם מתרבה בממון הלוה. אבל מה שמתרבה בממון השליח לית לן בה דלא חשיב רבית הבא מלוה למלוה:

ז אך יש להביא ראי' מהא דאדם יכול להפריש קרבן שיתכפר בו חבירו אף דבקרבן אינו מתכפר אא"כ חסר ממונא. כדמוכח סוף פ"ק דשבועות דקאמר מ"ש דלא מתכפרי כהנים בדישראל משום דלא חסרי ממונא שאין השעיר בא משלהם עיי"ש. משמע דכל קרבן שצריך להיות משלו כדכתיב כי יקריב מכם הוא דבעי חסרון ממונא כעין שכתבו התוס' פ"ק דקידושין בצדקה דלא מקרי צדקה אלא אם כן מחסרו ממון. דאל"כ הי' לו להש"ס לומר משום דאינו משלהם או שהם אינם מביאים אותו. מדאמר בהאי לישנא דלא חסרי ממונא משמע בקרבן חסר ממונא בעינן: ח) וכן משמע בכריתות (כ"ז.) באיבעיא דאדם מתכפר בשבח הקדש או לא. ת"ש לקח איל בסלע ופיטמו ועמד על שתים כשר ש"מ אדם מתכפר בשבח הקדש פיטמו שאני דהא חסר לי' תמניא עיי"ש. ומדקאמר חסר כו' משמע דקפידא שיחסור לו. וכמו שבאשם שדינו בשני שקלים הקפידא שיחסור שני שקלים. כמו כן בכל קרבן שכשר כמו שהוא רק שיהי' משלו הקפידא שיחסור משלו: ט) ואין לומר דכיון דקי"ל אדם מתכפר בשבח הקדש הטעם דלא בעינן שיחסור לו. ליתא דעל כרחך אין הטעם דאדם מתכפר בשבח הקדש משום דלא בעי חסרון. דמה בכך. הא עכ"פ הקדש דידי' מן החולין בעי. דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מהחולין. והרי שקל שני לא בא מהחולין. ועל כרחין דבתר עיקר הקדש אזלינן. כיון דהעיקר הקדש מהחולין דין השבח כדין העיקר. וא"כ כי נמי חסרון בעינן הרי העיקר הי' בחסרון ממונא. ומבואר דבקרבן חסרון ממונו בעינן: י) ואין להביא ראי' להיפוך מדקאמר ריש לולב הגזול גזול דומיא דפסח ל"ש לפני יאוש ל"ש לאחר יאוש בשלמא כו' אלא לאחר יאוש הא קניא ביאוש. ופירשו התוס' ביאוש בשינוי רשות או שינוי השם. והא מ"מ הוא לא קני לי' ולא חסר ממונא.

ועי' בהר"ן (סוף פרק האיש מקדש) שכתב דהמקדש בחליפי איסורי הנאה אף דלמחליף עצמו אסור כיון דהיא מותרת ליהנות מתקדשת מידי דהוה אקידשה בגזל לאחר יאוש אף דאיהו לא קני לי'. וא"כ לענין קרבן דבעינן ממונא לדידי' מה יועיל הא דקני הקדש בשינוי. אלא ודאי גם בקרבן לא בעינן חסר ממונא. דאין זה ראי'. שהרי באמת כתב הרמב"ן במלחמות דקושיית הש"ס הי' שיהי' הדין כמו זבחים שנזבחו שלא לשמן דכשרים ובעלים לא נתכפרו עיי"ש: יא) הן אמת שדברי הרמב"ן קשיין לי. שהרי בזבחים (דף ו') מקשה בזבחים שנזבחו שלא לשמן כיון שלא כיפרו למה הוא קרב ומשני שלא לשמו מכח לשמו קאתי. וא"כ בקרבן זה שמתחילת הקדישו אינו ראוי לכפר הדר קושיא למה הוא קרב. אך מלבד דברי הרמב"ן הרי התוס' (פ"ק דסוכה) כתבו דטעמא דמצוה הבאה בעבירה לאו דאורייתא רק בקרבן פסול מדכתיב קרבנו בעינן שיהי' קרבנו בשעה שמקדיש שיהי' שלו קודם הקדש עיי"ש. הרי שבאמת פסול מטעם זה שלא הי' שלו קודם ואינו חסר ממונא והטעם בזה י"ל דקרבן הוא כופר נפש כמ"ש הרמב"ן פ' שמות פ"ה בפסוק פן יפגענו]: יב) וכיון שביארנו דבקרבן חסרון ממון בעינן ומכל מקום מהני אם אחר הקדיש עבורו מוכח דאפי' בחסרון מהני שליחות וה"ה זכי' ועיין בתמורה (י') דמשמע לכאורה הא דמהני הקדש על חבירו הוא מדין שליחות. ומוכח דמהני שליחות בחסרון ממון: יג) אך זה אינו שהרי מפורש בתמורה (דף ב:) דאף אם גוי הפריש קרבן להתכפר בו ישראל מהני ואף דאין שליחות לגוי. על כרחין דהא לאו מדין שליחות הוא. והא דמהני הפריש אחר ילפינן לה בתמורה ודף יוד.) מקרא דכתיב מלבד אשר תשיג ידו עי"ש דמקשה פשיטא מתנה יהיב לי'. ומשני אי לאו דרבי רחמנא הו"א גזה"כ הוא קרבנו מדידי' הוא מתכפר:

יד) ולפי"ז יש להוכיח משם להיפוך במקום דבעינן חסר ממונא לא מהני שליחות. דאל"כ קרא למה לי. דאין לומר דילפינן משם לבעלמא דאפי' בחסרון ממון מהני שליחות. דליתא דהאי לאו מדין שליחות הוא מדמהני הפרשת גוי כנ"ל. גם אין לומר דקרא להפרשת גוי אתא דלא משמע כן כלל דהפרישו אחרים היינו גוים. דקאמר אי לאו דרבי קרא הו"א מדידי' הוא דמתכפר מדאחרים לא. משמע דאי לאו קרא לא מתכפר אלא מדידי' ממש. ומוכח דלחסרון ממונא לא מהני שליחות. וא"כ בנ"ד הוי תרבית בלא נשך דאין אסור מן התורה: טו) עוד נראה ראי' לדעת הב"י דאינו אסור אלא מדרבנן. דאי מה"ת א"כ גם הלוה מוזהר. ונאמר אין שליח לדבר עבירה ויהי' מותר לגמרי. אלא ודאי רק רבית דרבנן והתירא לדידי' והמלוה עושה איסור ולא שייך אין שלד"ע דאינו שלוחו של מלוה העושה העבירה רק שלוחו של לוה שאינו עובר ברבית דרבנן. ויש לדחות לדעת ריטב"א ב"מ דכהן דאמר לכהן חשיב ג"כ שליח לאו בר חיובא: טז) עוד נראה טעם דלא שייך בנ"ד שלוחו של אדם כמותו. דהנה בתשו' פנ"י הקשה בענין אמירה לנכרי שבות דתיפוק לי' משום דלחומרא יש שליחות לנכרי. ולהרמב"ם הוא מה"ת. גם בהא דכתבו הפוסקים במי שקיבל עליו תוספת שבת מותר לומר לאחר שלא קיבל עליו לעשות מלאכה. והרי שליחו כמותו. ובספר פנות הבית כתב בזה דלא שייך כלל ענין שליחות בדבר עבירה אלא במקום שאף אם אין שליח העבירה נעשה רק שאין למי לחייב כגון שאמר לישראל קדש לי אשה גרושה דאף אם יפטור המשלח מ"מ הגרושה נתקדשה לכהן ונעשה הדבר שהקפידה עליו התורה רק שהכהן לא פעל הקידושין בזה באנו לחייבו משום שליחות. ותלי בפלוגתא דשליח לאו בר חיובא יש שליח או אין שליח. וכן איש דאמר לאשה אקפי לי קטן שהקפידה תורה שלא יהא ישראל ניקף והמקיפו חייב. בזה דנין שליחות לחייב המשלח.