שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 23

והנה לטעם הראשון אפילו אומר לו בשבת לעשות אחר השבת אסור. אך כשאומר לו בערב שבת לעשות בשבת אזיל טעם הראשון. אך משום טעם השני אסור בזה. וכשאומר בשבת לעשות לאחר השבת אסור רק מטעם הראשון. וכשאומר בשבת לעשות בשבת יש שני הטעמים: ז) והנה בפרק שואל דמותר לומר בשבת לילך חוץ לתחום מחר שאם יש בורגנין הולך אפילו בשבת. וכן שיביא פירות מרשות היחיד לרשות הרבים מחר. שאם יש שם מחיצות מביא. וביאר הרב מלאדי דאיסור ודבר דבר היינו שהוא עוסק בשבת בדבר שאסור בו ביום. וכשיש היתר על ידי בורגנין ומחיצות ועצם המעשה לא ישתנה מאומה. הרי עוסק בדבר היתר. כי אין מחשבתו וחפצו מחמת חסרון מחיצות ובורגנין. ואין נפקא מינה אליו אם יש בורגין ומחיצות. ולפי זה אפילו אומר לגוי להוציא בו ביום אין איסור משום ודבר דבר. רק משום שנעשה בשבת והגוי שלוחו: ח) ולפ"ז יתיישב הסוגיא בטוב טעם ולא שני לי' בין שבות דאית בי' מעשה לדלית בי' מעשה כפי' הגאונים. דלא דמיא להזאה. דאמירה לגוי אין בו מעשה שהישראל אין עושה דבר רק הגוי. ואין לומר הלא האמירה גופה מעשה. דקיימא לן עקימת שפתיו הוה מעשה. והאמירה גופי' אסור משום ודבר דבר. ליתא דהא בהוצאה מרשות לרשות קיימינן דאין בו איסור ודבר דבר. רק משום שהגוי שלוחו. ואם כן אין איסור באמירה רק במעשה שעושה הגוי. והוי שבות דלית בי' מעשה. דהא לא אמר להגוי זיל אחים. ועל כורחך משום דבזיל אחים אסור משום ודבר דבר הוי עקימת שפתיו מעשה: ט) ואין להקשות דהא בצורך מצוה כיון דמותר לומר לעשות מחר הוה שבות דלית בי' מעשה. יש לחלק. דבשלמא בהוצאה כיון דמשום ודבר דבר אין איסור כלל. רק משום המעשה שהגוי עושה. והוה שבות דלית בי' מעשה. ומשום מצוה הותר שבות כזה.

מה שאין כן בשאר מלאכה דבעצם יש איסור ודבר דבר רק שהותר משום מצוה. משום שהדיבור בעסק מלאכה אפילו שבות לא הוה כמ"ש הרב מלאדי סימן ש"י דמשום דאפילו שבות לא הוי על כן התירוהו לצורך מצוה. [וכן יראה למעיין ברמב"ם. מפרק כ"א עד פרק כ"ד מונה והולך סדר השבותים יש שהם דומין למלאכה. ויש שמא יבוא לידי מלאכה. ואחר כך פרק כ"ד יש דברים שאסרו חכמים אף שאין דומין למלאכה ואין מביאין לידי מלאכה. ומפני מה נאסרו משום שנאמר ממצוא חפצך ודבר דבר. הרי דאינו שבות] ועל כן התירו לדבר ממלאכה שיעשה מחר. דאף דאית בי' מעשה אין בו שבות. ואמירה לגוי בהוצאה דאף דהוי שבות לית בי' מעשה איסור שהדיבור מותר. שאם הי' מחיצות בעצמו מביא. אך לומר לגוי זיל אחים היום אסור. דהוא שבות דאית בי' מעשה. שבות שהגוי עושה בשליחותו ומעשה איסור. שבות דאית בי' מעשה איסור [אף דאין במעשה שבות] לא התיר רבה, ואם כן הזאה דשבות במעשה אסור [ולפי זה בנין בית הכנסת אם אומר לו בשבת לעשות הוי שבות דאית בי' מעשה רק משום שצוהו בערב שבת הוי שבות דלית בי' מעשה]: י) והנה לדינא ודאי יש לפסוק דשבות דאמירה לגוי קל. הא') מחמת פסק השלחן ערוך סימן שכ"ח הב') מחמת דעת בעל הלכות גדולות והגאונים ולפי פי' שלי על כל פנים כיון שאין מצוהו בשבת חשיב לית בי' מעשה והוא שבות קל: הק' אברהם. סימן מד. ב"ה יום א' שופטים תרס"ה. החוה"ש לכבוד אהובי ידידי הרב הגדול המפורסם צנמ"ס שמו נודע בשערים המצויינים בהלכה מו"ה יואב יהושע שליט"א אבד"ק לוטרמוסק: היום בבוקר מסר לי בני ר' שמואל נ"י יקרת מכתבו דבר שאלה נחוצה להציל ממון ישראל.

היות יהודי עומד על תיפטטיק כפר א' עם שלשים אלף רו"כ ולפניו עומדים ערלים גם אחריו עומד ערל אחד עם ב' אלפים רו"כ ועשו הערלים תחבולה שתהי' הליסטאציע מהכפר למכור על אבן הלקח ביום שבת. למען לא יוכל היהודי לעמוד על המקח. ויקנו הכפר בפחות רק בדמי חוב הערלים העומדים לפניו. ואת הערל העומד לאחריו ישלמו החוב כדי שלא יוסיף הוא עד יגיע דמי הכפר לכדי חוב הערל גם כן ואז כל שכן שיגבה יהודי העומד לפניו את מעותיו. ועתה השאלה אם יש היתר ליהודי לעמוד על הליסטאציע כי למסור לגוי הוא מתיירא בעתים הללו: א) והנה רום מעלתו פתח בכחא דהתירא. כי משום ודבר דבר ודאי אין אסור במקום הפסד כמו שכתב הב"ח בתשו', רק משום משא ומתן, ובזה רצה רום מעלתו לחדש דבכהאי גוונא שבשעה שאומר כמה נותן עוד ביד אחר להוסיף ועדיין אינו מיחלט לו ונעשה הקנין רק בשעה שהממונה מסיים. ואז אין הוא עושה כלום. וראייתו מהא דגיטין (דף ח':) דקונין בית בסוריא מגוי בשבת ומעלה בערכאות שלהם. ומפורש שם דאף דאמירה לגוי שבות במקום ישוב ארץ ישראל לא גזרו, וקשה דאכתי יש לאסור משום משא ומתן דחמיר משבות על ידי גוי. אלא ודאי משום דאין גמר הקנין רק בשעה שנכתב בערכאות. ואז הוא אין עושה כלום אין בזה משום משא ומתן. והכא נמי בנידון דידן כנ"ל ודפח"ח, ודילדא אמא כוותי' תלד. אף על גב דאית לי' פירכא: ב) והוא שהרי מבואר ברמב"ם פרק א' מהלכות תרומות דלמאן דאמר יש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשרות אם חזר ישראל וקנאו מן הגוי נחשב ככיבוש חתיד. הנה דקנין ישראל מן הגוי בארץ ישראל נקרא כיבוש ארץ ישראל. וידוע דמלחמת מצוה דוחה שבת אפילו להתחיל לצור בשבת עצמה. כמבואר בלחם משנה בשם הירושלמי סוף פרק ב' מהלכות שבת. ובסוטה סוף פרק משוח מלחמה מלחמת יהושע לכבש דברי הכל חובה.

ועל כן גוף הקנין ודאי מותר. ואף דאין זה כיבוש גמור דהוא רק כיבוש יחיד. הלא נמי אין הקנין מלאכה גמורה. וכשם שכיבוש גמור דוחה מלאכה של תורה. כך כיבוש זה דוחה קנין דרבנן על כל פנים. אך להעלות בערכאות שהוא רק שלא יחזור גוי ויגזול ממנו את הקרקע שהוא כעין נכרים דלא ליתי עלייהו. דלרבנן שם לאו מצוה קרי לה. צריך לטעם משום ישוב ארץ ישראל לא גזרו: ג) שוב ראיתי ירושלמי הובא בספר תמים דעים סי' קע"ה עיין שם. ואם תאמר איך אפשר דעיקר כיבוש משום קנין הלא ארץ ישראל ירושה להם מאבותיהם. לא קשיא שהרי עדיין של גוים לזרוע עד שעת כיבוש ועיין בפרשת דרכים דרך הקדש: ד) גם מה שהמציא היתר על פי דברי הרב מלאדי באורח חיים סימן ת"מ דיכול למכור תמץ של גוי שכיון שרוצה לשלם דמיו אין איסור גזל רק משום לא תחמוד דליתי' בגוי. ואם כן יכול הישראל לקנות הקרקע בחזקה מערב שבת על ידי נעל גדר ופרץ. אינו מיחוור שדברי הרב מלאדי הם רק במטלטלין שבישראל נמי קונה אותו לענין אונסין וברשותי' קאי. ובגוי דליכא איסור קונה להיות שלו לגמרי. אבל קרקע דאינה נגזלת ואכתי ברשותי' דגוי קאי. איך יקנה הקרקע בלא דעת גוי. ובאמת שדברי הרב גם כן צ"ע לדעתי. דכיון שאינו משלם המעות תיכף. ודאי עובר בלא תגזול. דאפילו שואל שלא מדעת גזלן הוה. ובחידושי הארכתי בזה בדין שליחות יד לשיטת הריטב"א. ואולי כוונת הרב במקבל דמי החפץ תיכף מלוקח ודעת הלוקח להתחייב דמי החפץ לבעל החפץ. ואכתי קשה כיון דאין שליחות לגוי לא קנה ישראל המוכר את דמי החפץ עבור הגוי. מכל מקום בנידון דידן ודאי לא שייך כאן כלל דקרקע ברשותי' דמרי' קאי: ה) מכל מקום לדינא נראה להתיר על פי המתני' שלהי שבת.

ומדבריהם למדנו שקושרין כו' ועל כורחך כשהוא קצת של קיימא דאסור לכתחילה [לבד שיטת הרי"ף והרמב"ם במעשה אומן]. ולכאורה קשה איך יתירו שבות משום מצוה בעלמא. ואפי' שופר נדחה מפני שבות. ונראה לי על פי המבואר בפ' יום הכיפורים שהתירו רחיצה וסיכה כל שאין כוונת העושה לתענוג. ואף דשאר עינויים הם שבות כרי שבות דמלאכה. מכל מקום היכי שאין כוונת העושה אל האיסור בעצם מותר אף דפסיק רישא הוא בשבות. [ויש פוסקים להתיר פסיק רישא בשבות דרבנן] הכא נמי דאין כוונת העושה אלא לשעתו. ולא איכפת לי' במה שהוא קצת של קיימא, ושבות כזה קיימא לן דמותר במקום מצוה. והוא הדין במקום פסידא. דמתירין יותר משום פסידא. בצנור שעלו בו קשקשים דהוי כלאחר יד. ובשופר אוסרין אף כלאחר יד. ובנידון דידן אין כוונתו ליקח. רק שימכר הכפר ביוקר, ולא איכפת לי' מי הקונה. ואין כוונתו לעצם האיסור. שוב מותר במקום פסידא כנ"ל, ועוד דערל אחר אחריו. ודאי יעלה הוא בדמים ואין לאסור בזה רק משום ודבר דבר דמותר במקום פסידא כמו שכתב רום מעלתו בשם תשובות הב"ח. וכן נראה לי מאחר שמתירין לצורך כלה משום מצוה כל שכן במקום פסידא כנ"ל דמשום פסידא מתירין יותר כנ"ל: ו) עוד יש עצה שהמלוה ימסור מודעה בסוד לפני רו"מ שאף אם ישאר הוא הלוקח בליסטאציע אינו רוצה לקנותו. ותיכף אחר שבת ילך הוא אל הכפר ויקנה בחזקה דנעל גדר ופרץ, ויורהו רו"מ דיני חזקה. אך יהי' בסוד כדי שלא יבא אחר ויחזיק בה מקודם: דברי הדו"ש וש"ת הק' אברהם. סימן מה. ב"ה אור ליום ה' ויגש תרנ"ה לפ"ק שלום לכבוד הרב המאה"ג חריף ובקי מגזע היוחסין מו"ה אפרים שלמה נ"י אבד"ק ליפנא: א) מכתבו הגיעני, ודבר הסוסים לא ידעתי מה הרעש הלא הדבר ברור להתיר במכירה חלוטה.

ואפילו הצמח צדק האוסר לא אסר רק במכירה לשבת לבד כמו שכתב המגן אברהם בשמו סימן רמ"ו סק"ט וכן כתב הרב מלאדי בשלחן ערוך שלו. וכן המנהג פשוט. ובאמת היתר הפרי מגדים משום דבזמן הזה אין רשות הרבים רק כרמלית. יש לדון בו. שהרי אור זרוע כתב דאין רשות הרבים דאורייחא בזמן הזה כמ"ש בסי' נ"ג. והובא בתוס' ישנים (דף כ"ט). והנראה מלשון רשות הרבים דאורייתא דרשות הרבים דרבנן יש בזמן הזה. ועל כן חמור משבות שלא גזרו בבהמה. דזה מדרבנן מלאכה שאסור גם בבהמה. ואין הגזירה על הבהמה. רק עיר שאין בה ס' רבוא שגם כן יהי' רשות הרבים מדרבנן. וממילא אסור גם בבהמה. אך בסי' ש"ג דרשות הרבים שלנו כרמלית, וכן משמע בחי' רמב"ן פ' כיצד מעברין דלשיטה זו דאין רשות הרבים רק אם ס' רבוא עוברים חשוב כרמלית. שהקשה לחשוב בכלל מקומות הכרמלית עיר שאין בה ס' רבוא. וכן בתוס' רי"ד ריש פרק לולב וערבה דבתוך העיר לא הוי רשות הרבים אלא כרמלית. אך אם הי' בה ס' רבוא כו': ב) אך דעת התוס' רי"ד שם דחוץ לעיר בדרך המלך מעיר לעיר הוי רשות הרבים אף אם אין ס' רבוא עוברין. והרמב"ן הביא גם כן שיטה זו בחי' לעירובין שם. והגאון מקוטנא זלה"ה חידש זה מסברא דנפשי'. וראייתו הי' מרמ"א סימן ת"ד דבי"ב מיל אזלינן בספיקו לחומרא. אף שהמחבר פסק שם דבכרמלית אין תחומין דאורייתא. על כרחך חוץ לעיר הוי רשות הרבים גם לדידן: ב) ויש להביא ראי' עוד מהא דסימן שס"ה דאסור להשתמש בין הלחיין רק בפתוח לרשות הרבים, אבל לא בפתוח לכרמלית ולא הגיה רמ"א דלדידן דלית לן רשות הרבים בכל ענין אסור. משמע גם כן דמחוץ לעיר יש רשות הרבים. ועל כן אם המבוי בסוף העיר שפיר הוי פתוח לרשות הרבים.

אך ברא"ש פ' אין צדין בבא מחוץ לתחום דאין צריך להמתין בכדי שיעשו דלא החמירו חכמים אלא בנעשה בו איסור דאורייתא. ולדידן ליכא רשות הרבים דאורייתא דליכא ס' רבוא. ואפשר לומר דרמ"א כדעת אור זרוע דרשות הרבים דאורייתא לית לן כנ"ל. אבל רשות הרבים דרבנן אית לן. ועל כן בין הלחיים דהוי כרמלית לאו רשות אחת הוא עם חוץ לעיר ודומה לפתוח לרשות הרבים. ואיך שיהי' נפל היתר הפרי מגדים בבירא. מיהו בתשו' הלכות עירובין כתבתי טעם אחר דבזמן הזה לא הוי רשות הרבים בפרט במדינתינו: ד) והי' נראה להמציא היתר דליכא שביתת בהמתו אם יש בעגלה שני סוסים. אם אחת יכולה להוליך. קיימא לן זה יכול וזה יכול פטור ולא גזרו בבהמה. אך הא כתב הרא"ש במגיס דחייב אף שבלא הגסה הי' מתבשל משום דמקרב בישולו חייב כמו טמא על קירוב עבודה. וכיון דחייב על קירוב מלאכה. הלא בודאי עולה הולכת מהרה על ידי שתים משהיתה הולכת באחת. נמצא לענין קירוב מלאכה הוה לי' זה אינו יכול וזה אינו יכול דחייב. ובאמת ריטב"א פרק ב' דשבועות מסתפק אם חייב בשבת על קירוב מלאכה. אך ממגיס מוכח דחייב. ואפשר כיון דאין חיוב שבת בלא עקירה והעקירה נעשית ברגע אחת ולא שייך בה קירוב. והוי לגבי העקירה (זה יכול וזה יכול. ואף דעל שאר הוצאה הוי זה אינו יכול וזה אינו יכול. הלא בלא עקירה אין חיוב: ה) אך לפי מה שפרש"י בטעם החילוק בין זה יכול וזה יכול לזה אינו יכול וזה אינו יכול. משום דזה יכול וזה יכול לאו אורחי' למיעבד בשנים. והכא אורחי' בשתי בהמות כדי שתלך מהר. ושוב אף שהעקירה זה יכול וזה יכול כיון דאורחי' בשתים חייב. אך בתוס' שם (דף צ"ג.) ד"ה הי מינייהו מחייב לא בעי למימר שיהי' פטור אותו שיכול דאין זה סברא. ולפרש"י יש סברא דאותו שיכול הא אורחי' למעבד יחידי.

וכשהוא עושה עם עוד אחד עבד דלאו כאורחי'. אבל זה שאינו יכול על כורחך צריך לצרף עמו אחר, ואין לומר דשוב לאו אורחי' למעבד כלל. ליתא דדומה להדיוט שחקק קב בבקעת דחייב. כיון שאין לו דרך אחר וכל אורחי' של זה בכך. והכא נמי כיון שאינו יכול אי אפשר למעבד רק עם עוד אחד. (ואין לחלק דשאני הכא שרק דבר זה אינו יכול אבל דבר אחר יכול לישא בלא צירוף, שהרי הגמרא הוכיח מזה לזב שיצא בכיסו דחייב עיין שם] ואם תאמר שאין דרך שישא הא' כלל. התם נמי אין דרך הדיוט לתקן כלל. ויש לדחות דהאינו יכול יש לו דרך לישא עם אחר שאינו יכול גם כן. ואין יכולין לישא רק בצירוף שניהם. על כן לא יתחייב אם נושא עם יכול. ולעולם תוס' כרש"י סבירא להו דטעם פטור זה יכול וזה יכול משום דלאו אורחי': ו) ויש להביא ראי' לפירש"י מירושלמי פ' האורג הי' אחד בריא ואחד חש. נעל החולה כל צרכו ולא נעל הבריא כל צורכו. החולה חייב והבריא פטור. והיינו שהחולה נעל בכל כחו. ואף על פי כן לא הי' יכול לנעול רק בצירוף האחר. והבריא אלו הי' עושה בכל כחו לא הי' צריך לצירוף וחשיב לגבי הבריא לאו אורחי' בשנים ופטור ונסתייע פרש"י. ואם כן בבהמות דאורחי' בשתים כדי למהר ההולכה הוי מלאבה דאורייתא ואית בי' משום שביתת בהמתו: ז) מיהו בג' סוסים אם סוס אחד לא הי' יכול להוליך כלל דודאי יכולים שנים להוליך אף שלא ימהרו שנים להוליך כמו בג'. מכל מקום כיון דבעקירה ליכא קירוב חשיב כל סוס לגבי העקירה מסייע שאין בו ממש ממש. ואפילו אורחי' פטור וליכא חיוב דאורייתא: ח) מכל מקום מותר בכל אופן על ידי מכירה חלוטה רק שיפרסם לרבים שנמכר. היינו שיקנה לגוי בפני שלשה ישראלים או שיכריז בבית הכנסת שמכר. ואין צריך לחקור אם תחומין י"ב מיל בבהמה דאורייתא כיון שההיתר משום מכירה חלוטה:

ט) לתקן העיר על ידי הטעלעגראפין להעמיד לחיין במכוון נגד קו הברזל שלא יהי' צורת הפתח מן הצד. אך על ידי דלתות קשה. כי הממשלה לא יניחו להעמיד דלתות מגולים וצריך לסוגרם בתיבות והתיבה בודאי הוא ד' על ד' וחולקת רשות לעצמה ולזה אינני מסכים כלל: י)) מה שחקר מחמת שכמה אנשים בזמנינו בעוונותינו הרבים אינם מודים בעירוב. מכל מקום מועיל שכירות מגזבר המלך. ועיין בספר פתח הבית. ואף שהשכירות אינו נופל לכיס המלך אינו מזיק כמ"ש הב"י והמגן אברהם סימן שפ"ב סק"י. ואפילו שכירות של שכירו ולקיטו יכול להשכיר כמו שכתב הריב"ש והובא בשלחן ערוך הרב מלאדי שם סעיף י"ד. אך מחמת שזה קולא גדולה והוא רק משום דגוי מדינא אינו אוסר רק משום שמא ילמד ממעשיו. וכיון שיש אנשים שאינם מודים בעירוב שאוסרים מדינא לא יועיל שכירות זה. על כן צריך לשכור מגזבר המלך בעצמו היינו הבארגמיסטער. ואף שכתב ב"י שקולא שכירו ולקיטו בעצמו הוא גם כן מטעם הנ"ל. יש לפרש דהקולא מה שמועיל אם בעל הבית מוחה וכך הם דברי הרב ז"ל מלאדי: הדו"ש וש"ת הק' אברהם. סימן מו. ב"ה, בדין אם חכם מותר לנדות לכבודו בשבת. א) הנה לדעתי הוא איסור חמור ומדברי הרמב"ם נראה שהוא איסור תורה. אך ראיתי במגן אברהם סימן ש"י ס"ק כ"ד דברים שאינם מחוורים בעיני. צריך אני לבאר: ב) הנה הרמב"ם בס' המצוות במצוות לא תעשה כתב. מצוה שכ"ב הזהיר מעונש הגדרים על החוטא ולהעביר הדינין עליהן ביום השבת. והוא אמרו לא תבערו אש וגו' ובגמרא דבני מערבא בכל מושבותיכם ר' אלעאי בשם ר' ינאי אומר מכאן לבתי דינין שלא יהי' דנין בשבת עד כאן. והנה מדברי הרמב"ם אלו מבואר שהוא איסור בפני עצמו העונש בשבת מלבד המלאכה. וכן משמע ממה שכתב בחיבורו הגדול אין עונשין בשבת אף על פי שהעונש מצות עשה אינו דוחה שבת.

כיצד הרי שנתחייב בב"ד מלקות או מיתה אין מלקין אותו ואין ממיתין אותו בשבת שנאמר לא תבערו אש וגו' זו אזהרה לב"ד שלא ישרפו וכו' והוא הדין לשאר עונשין. הרי שאף המלקות בכלל איסור תורה זה אף שאין בו מלאכה*): ג) ויש לדחות קצת דאפשר שיעשה בו חבלה או נצרר הדם דהוה כחובל וחייב משום מפרק, ואף דהוי דבר שאין מתכוין. מכל מקום יש לומר דכל חבלה שנעשה בו על ידי המלקות הכל הוא מצוה ומכלל מצוות מלקות הוא וחשיב כאלו נתכוין לכל חבלה שיעשה בו. ומכל מקום מדסגר הרמב"ם השער והוא הדין לכל שאר עונשין. משמע דכל עונשין בכלל איסור זה אף בלא מלאכה. וכן מוכח מדמנה ללא תעשה בפני עצמו במנין תרי"ג. ואם לא הי' איסור רק משום המלאכה והלאו בא רק שלא תאמר שעשה דוחה הלא תעשה. הרי הוא כמו לא תצא כצאת העבדים שאינו בא במנין שהוא שלילה דין ראשי אברים באמה העברי'. ואף שבזה הוא איסור במקום מלאכה, הנה הוא כמו לאו הנכפל שני פעמים שבלאו א' הוא נמנה כמו שהשריש הרב בשורש ט'. אלא ודאי שדעת הרמב"ם ז"ל שהעונש בעצמותו לא תעשה בשבת. (אף שיש לומר דלא גלי קרא אלא במלאכה שיש בו איסור כרת וסקילה. יש לומר דמכל מקום שם שבת יש בו כרת וסקילה ואף מה שיש בו רק לאו גרידא לא דחי. וגם שאני לאוי שבת דחמירי וצ"ע בזה בסוגיא דיבמות) וזה שהביא הרמב"ם בס' המצוות דברי הירושלמי דילפינן מזה גם כן שאין דנין בשבת: ד) והנה דברי הירושלמי אלו הוזכרו בבבלי פרק אחד דיני ממומת גם כן לענין שאסור להרוג חייבי מיתות בית דין בשבת. אולם הרמב"ם העתיק דברי הירושלמי ללמד שהדין עצמו בשבת אסור. ובאמת בבבלי משמע שאין האיסור רק הריגה. והדין בשבת אסור משום דאם כן אפה מענה דינו, ונראה דהרמב"ם הביא זאת רק לראי' שהאיסור מצד העונש לא מצד המלאכה לבד.