שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 46

ותרבית דאינו תלוי במעשה. דהאיסור במה שממונו מתרבה אפי' ממילא. ע"כ מתבטל ג"כ בשינוי השער דממילא. וכן להיפוך מאה במאה ולבסוף קיימי מאה בדנקא נשך ליכא דאינו נושכו במעשיו וממילא מתחסר על ידי שינוי השער. ותרבית איכא דממונו מתרבה: ח) נשוב לדברינו דכל שהרבית בא ממילא אין איסור בחסרון הלוה. דלאו איהו מחסר לי'. ואין האיסור אלא במה שממונו מתרבה. וה"ה בכל אבק רבית שאינו רבית ברור בשעת קציצה. וכן בהא דרב עיליש (ס"ח:) דאין איסור אלא אם יהי' ריוח ואינו רבית קצוצה דהרבית ממילא כשיהי' ריוח ואין איסור משום נשך ולהיפוך גבי לוה דאצל הלוה הנשך איסור שבגופו והתרבית אין איסור רק אם הלוה מרבה לו. וכשבא ממילא אין הלוה עובר. ומשום נשך אין הלוה עובר כיון שהמלוה אינו עובר כמבואר בפוסקים בענין הלואות מומר דללות ממנו אסור משום לפני עור ולהלות לו מותר דגם המומר הלוה אינו עובר כיון שהמלוה אינו עובר. וה"נ אין הלוה עובר משום נשך כיון שהמלוה אינו עובר משום נשך כשבא ממילא. והלוה ממנ"פ אינו עובר כשאינו קצוצה. משום תרבית לא כיון שאין הלוה מרבה לו. ומה שממון המלוה מתרבה מה ללוה בזה. ומשום נשך נמי לא אף דנשך אצלו עבירה שבממונו ומהראוי שיעבור אפי' בלא מעשה כמו המלוה בתרבית מכל מקום כיון שנשך אינו אצל המלוה עבירה שבגופו ואינו עובר כשבא ממילא גם הלוה אינו עובר. דאיסור דלוה תלוי במלוה וכנ"ל במומר: ט) ובזה יתיישב הא דק"ל טובא בהא דכתב הרמ"א (חו"מ סי' ל"ד) דלוה אינו נפסל לעדות באבק רבית והוא מדברי הנמק"י והרי מ"מ עובר הלוה בלפני עור. ובנמק"י עצמו י"ל דס"ל בדרבנן ליכא לפני עור. אך הרמ"א שכתב דלוה עובר בלפני עור ברבית דרבנן וציין נמק"י קשה דא"כ למה לא נפסל הלוה. ובאמת זה נראה דעת המחבר דפסק בחו"מ דגם הלוה נפסל ברבית דרבנן.

אף דבודאי מודה דאין הלוה עובר ברבית דרבנן כמו שהוכיחו הפוסקים מהא דרב עיליש אלא דס"ל דמ"מ נפסל משום לפני עור. וראי' לזה ג"כ מהא דכתבו הפוסקים בהא דבר בניתוס דפסלוה למלוה בעדות הלוה משום פלגינן דבורי' מיירי קודם שנתן לו הרבית רק משום הלואה לאו דלא תשימון. [דאלו לאח"כ הלוה נוגע בעדותו שרוצה שיחזור לו הרבית דרבית קצוצה יוצאה בדיינים] וא"כ מה ס"ד למיפסלי' משום אל תשת רשע עד. דהלוה הא אינו עובר בלא תשימון רק המלוה. וע"כ משום לפני עור. וקשה להרמ"א: י) אך לפמ"ש דבאבק רבית אינו עובר משום נשך רק משום תרבית. ובשעת הלואה ליכא הלאו דתרבית רק דנשך כדכתיב לא תשימון עליו נשך. נמצא דבאבק רבית אין איסור בשעת הלואה רק בשעת נתינה. והרי דעת הנמק"י דבפסול דרבנן בעי רשע דחמס. וכשאינו רשע דחמס לא נפסל מדרבנן. ובשעת נתינה לא מרויח הלוה. ודוקא ברבית דאורייתא דנפסל הלוה בשעת הלואה משום לפני עור כנ"ל נפסל אפי' לרבא דרשע דחמס בעינן דהוי כאוכל נבילות לתיאבון. דהוי רשע דחמס דכפין ואכל כפין ואסהיד. וה"נ דלוה עובר משום דצריך למעות והוי רשע דחמס. אבל ברבית דרבנן דגם המלוה אינו עובר בשעת הלואה. [כיון דבשעת הלואה אין איסור רק משום נשך. וברבית דרבנן ליכא משום נשך כלל כנ"ל]. ואין הלוה עובר בלפני עור רק בשעת נתינה. ואז אין הלוה מרויח כלום ולית בי' משום כפין ואכל כפין ואסהיד ולא הוה רשע דחמס. ובדרבנן חמס בעינן. והמחבר לשיטתי' דפסק דאפי' פסול דרבנן לא בעי רשע דחמס. ורמ"א לשיטתי' שם שהביא דברי הנמק"י דבפסול דרבנן בעי רשע דחמס. ע"כ אין הלוה נפסל באבק רבית. ודו"ק כי נכון הוא: סימן קמו א) סעיף ה'. מחבר אבל אם לקח ממנו רבית וצריך להחזירו לו מועלת מחילה לפטרו כמו בכל גזל.

הנה זה לשון הרמב"ם (פ"ד מהלכות מלוה ולוה הלכה י"ג) הורו מקצת הגאונים שלוה שמחל למלוה הרבית שלקח או שעתיד ליקח כו' אינו מועיל כלום שכל רבית מחילה הוא והתורה אסרה מחילה זו. ויראה לי שאין הוראה זו נכונה אלא מאחר שאומרין למלוה להחזיר (ונ"ל שצ"ל שאמר המלוה וכן העתיק הרא"ש ז"ל] לו וידע הלוה שדבר איסור עשה ויש לו ליטול ממנו אם רצה למחול מוחל כדרך שמוחל הגזל ובפירוש אמרו חכמים שהגזלנים ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלין מהם מכלל שמחילה מועלת עכ"ל. ולדעת הגאונים י"ל דלא תקשי להו הא דאין מקבלין מהם. שחכמים ביטלו העשה דהשבון משום תקנת השבים. שיש כח ביד חכמים לבטל ד"ת בשוא"ת. הגם שאם ישוב יתקן האיסור דרבית למפרע שהוא ל"ת בידים. נמצא דבמה שאינו משיב חל למפרע הל"ת שהוא בידים. לית לן בה. מידי דהוה ארדיית הפת למ"ד ריש שבת לא התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה. ואף דעבר למפרע במעשה. מ"מ כיון דעכשיו שוא"ת הוא מתנים חכמים. הכי נמי לא שנא: ב) עוי"ל כיון דקי"ל נתינה בע"כ שמה נתינה א"כ כבר יצא המלוה ידי השבה במה שהחזיר אף שהלוה לא קיבל. אבל מחילה גרידא כשלא החזיר המלוה כלל לא מהני. והרמב"ם שהביא הראי' הנ"ל יש לומר דלטעמי' אזיל דגם לאו הלוה מתוקן בחזרה. והרי כתב הרשב"א דאף דנתינה בע"כ שמה נתינה היינו לנותן אבל למקבל לא הוי נתינה. א"כ כשהמלוה מחזיר ולוה אינו מקבל לאו של המלוה מתוקן ולא של הלוה. וא"כ איך אומרים ללוה שלא יקבל ולא יתורי הלאו דידי' מפני תקנת השבים דמלוה. וכי אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חבירך. אלא ודאי דמהני מחילה ומתוקן הלאו בהכי כמו בהשבה ממש כמו באשם גזילות דלא הוה לי' כפרה עד דמטי לידי'. וכי מחל נגזל הוה לי' כפרה. ועי' ב"ק (דף ק"ט).

וגם לאו דלוה מתוקן בכך ועי' לקמן (אות ה') ולהגאונים י"ל דס"ל כמ"ש בחי' הר"ן לב"מ דלאו דלוה אינו מתוקן בחזרה: ג) עוד יש לעיין בראיית הרמב"ם דהנה בטעם דלא מהני מחילה ברבית יש עוד סברא. לבד טעם הגאונים משום דכל רבית מחילה. והוא טעם השטמ"ק בשם מורו משום דלוה לית לי' שיעבוד נכסים על המלוה ולא חיוב ממון אלא מצוה גרידתא. ועל טעם זה אין סתירה מהא דמלוי ברבית שהחזירו. די"ל דנהי דמחילה לא מהני. מ"מ כשהלוה אינו רוצה בהשבה אין מצוה להשיב לו. כיון שהמצוה משום חיותו דלוה. דומה למצוה דולו תהי' לאשה באונס. דאי אמרה לא בעינא ליתי' לעשה כלל. כיון דהיא משום תקנתא דידה: ד) ולפי טעם הגאונים משום דכל רבית מחילה הוא אך התורה לא מחלה ואסרה מחילה זו. ה"נ אף שהלוה אינו רוצה בחזרה התורה לא תלתה כלל בדעת הלוה. שאף שהלוה מוחל התורה לא מחלה. וה"נ אף שהלוה אינו רוצה בהשבה התורה צוותה להשיב אבל לפי טעם השטמ"ק באמת אין ראי' ממה שהתורה אסרה רבית מדעתי' דלוה. משום דמה שנותן מחמת פסיקת הרבית בשעת הלואה חשבינן לי' אונס שמוכרח ליתן מחמת שצריך ללוות. אבל לאחר שנתן שפיר יכול למחול. אלא דאחר שנתן אינו מועיל מחילה מחמת שאינו חיוב ממון. מ"מ בשעה שאינו רוצה לקבל אין מצוה בהשבה אך לפמ"ש בפירוש ראיית הרמב"ם דאיך מותר שלא לקבל ולא יתוקן הלאו למפרע. יקשה גם לפי טעם השטמ"ק נהי דמצוה ליכא על המלוה בשעה שאינו רוצה לקבל. עכ"פ הלאו אינו מתוקן: ה) ויש לדקדק בלשון הרמב"ם מאחר שאמר המלוה להחזיר כו' עד ויש לו ליטול ממנו. שכל זה שפת יתר היא והי' לו לתלות רק אם מחל אחר שנתן הרבית.

אמנם נראה שהרמב"ם בא לשלול גם טעם השטמ"ק הנ"ל והוא עפ"י דברי הראב"ד [הובא בשטמ"ק ב"ב (קע"ד:) בהאי ערבא דיתמי דפרעי' למלוה מקמי דלדינהו ליתמי] דיתומים קטנים שהגיעו לעונת הפעוטות שהבטיחו לשלם חוב אביהן שוב חייבים לשלם כי מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם. וכיון דמידי דמצוה הוא אמירה כמסירה וכמו בצדקה דאי אמרי יהבינן כך וכך לצדקה מחייבי באמירה דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ומסירה דידהו מהני דפעוטות מקחן מקח כו' במטלטלין יע"ש וכיון שלמדנו הראב"ד דבכל מידי דמצוה אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט א"כ אם הבטיח המלוה להשיב הרבית. שוב נתחייב חיוב ממון. כיון דהוה כמסירה להדיוט ועושה קנין. ושוב יורדין לנכסיו. וכיון דבהבטחתו הרבית שוב נתחייב חיוב ממון יש לומר דיצא בזה ידי מצות השבת הרבית. כהא דאמרי' בב"ק (דף ק"ד.) בגזלן שהודה לנגזל שיחזור לו שיוצא בזה ידי השבתו דכיון שהודה לו כפקדון דמיא וכמאן דאמר יהי' לי בידך דמי. וה"נ יוצא בזה ידי השבה ורק חיוב ממון יש לו עליו ושפיר מהני מחילה. והנה שם פסקו הרמ"א והש"ך סי' (סי' שס"ז) דאינו יוצא עד שיודע הלוה שרוצה להשיב. והוכיחו כן מלשון הש"ס כמאן דאמר לי' יהי' לי בידך דמי וזה לא שייך אלא כשיודע. וע"כ ניחא דברי הרמב"ם שתלה הדין דמהני מחילה דוקא באמר המלוה להחזירו ויודע הלוה שיש לו ליטול. והוא כמ"ש דכיון שאמר להחזירו נעשה חוב גמור. וכיון שיודע הלוה שיש לו ליטול הוא כמאן דאמר לי' יהי' לי בידך דמי וכבר יצא חיוב השבה לשמים. ועל החוב שנתחייב שוב מהני מחילה: ו) ומכל מקום יש לבע"ד לחלוק ולומר דוקא בגזילה בעין שייך לומר דכפקדון דמיא. אבל בחוב שנתחייב לו לא יצא ידי השבה. ויש לומר דתלוי במחלוקת הפוסקים אם יכול להקדיש חוב שביד חבירו.

דלהרי"ף פרק שור שנגח דחוב חשיב אינו ברשותו לא הוי השבה ודוקא בגזלן שהודה וגזילה בעין. דמשהודה היא ברשות הנגזל להקדש כמ"ש התוס' בשמעתא דתקפו כהן. אבל מלוה דהוה אינו ברשותו ודאי לא יצא בזה ידי השבה בגזילה וה"ה ברבית. אך לדעת בעה"מ שם ורש"י בפסחים דהחוב יכול להקדיש דהוה ברשותו יצא ידי השבה. וכן לדעת הרמב"ן שם דאפי' גזילה שרוצה גזלן ליתן לו הוי אינו ברשותו. א"כ אין הפרש בין גזלן להלואה. ומסתימת הפוסקים משמע כן מדלא כתבו דבאין גזילה קיימת אפי' לא נשבע צריך להוליך אחריו וצ"ע: ז' עוד נראה לפמ"ש השטמ"ק בשם הריטב"א דאלו שמשביעין את הלוה לעשות להם מחילה אחר הפרעון כי עבדי לה לא מהני דמחמת אונס השבועה הוא דעבדי אא"כ שמודים על עצמם שמוחלים בלב שלם שלא מחמת השבועה. ולשיטת הרמב"ם דלוה נמי מתוקן לאו דידי' בחזרה וה"ה במחילת הלוה דהוי כפרעון כנ"ל וא"כ כשאין המלוה מחזיר לעולם הלוה מחויב למחול כדי שלא יעבור בלאו למפרע ואנוס הוא על המחילה. ע"כ לא מהני אא"כ אמר המלוה להחזיר וידע הלוה שיש לו ליטול ממנו דשוב אין הלוה אנוס במחילתו. שהרי אם לא ימחול לו יחזור לו ויתוקן לאו דידי' ודו"ק: ח) ובאמת אם מוחל שלא מחמת החיוב שיתוקן איסור דידי' מועיל אפי' לא אמר המלוה להחזיר לו. אך המלוה אינו יכול לסמוך על מחילה זו דמסתמא עשה זאת הלוה להפקיע איסורו למפרע ולא מהני כדברי הריטב"א הנ"ל דלא מהני אא"כ מודים על עצמם שמוחלים בלב שלם אפי' שלא מחמת השבועה: ט) ואין להקשות דא"כ דלא מהני מחילה כשמוחל לתקן האיסור. א"כ כשמוחל הלוה בודאי מוחל שלא משום זה דאם מוחל רק מחמת הנ"ל הרי לא יועיל כלום. וא"כ למה הוא מוחל. דליתא.

דהנה הסוגיא דב"ב (מ"ח) דתלוה וזבין עם הסוגיא דקידושין (נ'.) בענין דברים שבלב לכאורה סותרות דבב"ב איתא דטעם דכופין עד שיאמר רוצה אני משום דאגב אונסי' (וזוזי דמצוה חשיב כמו זוזי או משום דבלא"ה אינו מפסיד כלום שאשתו אינה רוצית לדור עמו אינו מפסיד כלום] גמר ומקני. ובקידושין אמרינן משום דהוה דברים שבלב. וא"כ לסוגיא דקידושין אפי' תלי' ויהיב נמי. וצ"ל דאגב אונסא וזוזי גמר ומקני אינו בירור אלא כיון דאפשר דגמר ומקני. שוב אף אם באמת לא ניחא לי' הוה דברים שבלב. וכ"כ בס' המקנה. וא"כ מה נאמר דכשמוחל בודאי מוחל בלב שלם אף שלא להפקיע האיסור שאם ימחול להפקיע האיסור לא יועיל א"כ שנדון כך. שוב אף אם באמת אינו מוחל רק להפקיע יועיל דחשב דברים שבלב מה דבלבו לא ניחא לי'. דאינו בלבו ובלב כל אדם. דאדרבה אנו דנין דלאו אנוס הוא כנ"ל. וכיון שיועיל אף אם עושה להפקיע שוב בודאי עושה רק להפקיע והוי דברים שבלב כל אדם שעושה להפקיע ולא מהני. איך שיהי' קשה על המחבר שסתם דאחר שלקח הרבית מהני מחילה וצ"ע: י) כתב במחנה אפרים (דיני רבית ס"ו) דלדעת הרמב"ם גם קודם שפרע לו הרבית אם המלוה לא רצה לקבל מחמת איסור רבית ואמר לו הלוה שנותן לו במתנה מותר דכיון דאיסורא עבד אי יהיב לי' בשכר מעותיו כי אמר לו אני נותנו לך במתנה גמר בדעתו לתת לו לשום מתנה משום שעשה עמו חסד עי"ש. וחסד זה אינני יודע מה הוא. דודאי אם נתן לו משום חסד שעשה עמו מכבר לא חסד הלואה פשיטא שאין זה רבית. אבל בסתמא ודאי משום חסד הלואה הוא נותן לו. רק שזה אינו רוצה לקבלו משום האיסור עושה הלוה תחבולה זו לתתו במתנה וזה אסור ות"ח שמותרים ללוות ברבית היינו דבר מועט שבלא"ה הי' מוותרים זה וכמ"ש התוס' וז"ל ונראה דוקא מתנה מועטת שיודע בלבו שהי' נותן לו בלא"ה.

אבל כשנותן לו מתנה בשביל החסד שעשה עמו רבית הוא. וכשהתנה רבית קצוצה ואינו מועיל כלל תחבולה זו. ובזה אפשר לדון דכיון שהמלוה אינו רוצה לקבל מה שקצץ עמו וזה נותן. שוב לאו רבית קצוצה הוא. ומ"מ רבית מאוחרת הוא כמ"ש הרמב"ם במשלח לו דורן בשביל שהלוהו אע"ג דבלשון דורן אמר. והרמב"ם לא אמר אלא כשמוחל לו לאחר הפרעון. דמחילה זה אינו עושה כלל בשביל שהלוהו. דכבר יצא ידי חובתו במה שפרע לו. ומי יחייבנו למחול לו אח"כ. והרי לא התנה כלל למחול לו ע"כ מהני. אבל בשעת נתינה לעולם אסור. וזה ברור: יא) וראיתי במבי"ט (ח"א סי' נ"א) שכתב דכשנותן מתחילה לשם מתנה ליכא איסור תורה. והביא ראי' מדברי התוס' ר"פ הגוזל בתרא אהא דהניח להם אביהם מעות של רבית אעפ"י שיודעין שהם של רבית אין חייבין להחזיר. ודייק מינה רמי בר חמא רשות יורש כרשות לוקח. וז"ל וא"ת והיכי מדקדק מינה דכרשות לוקח דמי דאפי' לאו כרשות לוקח דמי אתי שפיר דפטורין כיון דמדעת נתן לו ליתנהו גבי' בתורת גזילה אלא בתורת הלואה ולכך אין חייבין להחזיר דמלוה ע"פ אינו גובה מיורשין. וי"ל דאע"ג דמדעת נתנם לו איתנהו גבי' בתורת גזילה דהוי כנתינה בטעות דלא נתן בשם מתנה אלא בתורת רבית. ומקרי גזילה בעיני' כיון שהמעות בעין כו'. משמע דאם היה נותן לשם מתנה לא הי' מיהו גזילה דאורייתא עכ"ד: יב) וראי' זו איני מכיר דמהתוס' לא מוכח אלא דאם נתן לשם מתנה אין כאן גזילה בעיני' אלא הלואה. דדוקא אם נותן לשם פרעון רבית שנתחייב לו מאחר שהתורה אמרה אל תקח מאתו ולפי האמת אינו מחויב הוי נתינה בטעות. אבל אם נותן לשם מתנה אף שאינו נותן אלא מחמת הלואה. הרי באמת הלוהו ואין טעות בנתינה. אבל מ"מ אסור מה"ת ויוצאה בדיינין.

ולמה דקי"ל כל רבית ממון גמור של מלוה ואין גזילה אין נ"מ כלל בין לשם רבית בין לשם מתנה כל שנותן בקציצה מחמת הלואה רבית מה"ת ולעולם גוף הממון של מלוה. שו"ר למהרי"ק (שורש י"ז) דכשהתנה המלוה עם הלוה שמלוהו על מנת שיתן לו מתנה אין לך רבית של תורה גדול מזה: סימן קמז א) סעיף ו'. עי' ט"ז (סק"ג) דלשיטת הרמב"ם אפי' לא פירש הלוה בשביל שילוהו או בשביל שהלוהו אם באמת כוונתו לכך אסור. והוא כוונת הרמב"ם באמת למעיין. ודעת הרא"ש דאפי' בכהאי גוונא מותר כל שלא פירש. כמפורש בטור דהרא"ש והרמב"ם פליגי. ודלא כהש"ך (סק"י): ב' וטעם הדברים נ"ל עפימ"ש הריטב"א דענין רבית שאסרה התורה הוא שחשבה התורה כמחילה באונס כל שנותן לו מחמת הלואה. ואף רבית מאוחרת אסור מדרבנן דהוי אצל הלוה קצת חוב משום דעביד לי' נייח נפשי' בהלואה. כמ"ש התוס' גיטין (י"א:). וזה אסרה התורה דחשיב כאונס. אבל כל שלא פירש הוי דברים שבלב ואינו דברים. וכהא דאמרינן (בפ"ב דקידושין) בהא דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ואמאי הא בלבי' לא ניחא לי' אלא דברים שבלב אינו דברים. הרי דאפי' לאפוקי מטענת אונס מהני הא דדברים שבלב אינם דברים: ג) ולדעת הרמב"ם נראה עפי"מ דקי"ל במגילה (דף כ"ו:) דמתנה כזביני' דמיא דאי לאו דהו"ל הנאה מיני' לא הוה יהיב לי' מתנה הדר הוה לי' מתנה כזביני' והוי דברים שבלב דמוכחין דמשום טובה שעשה לו נותן לו. והוי כפירש שנותן לו בשביל טובה שעשה עמו רק שאינו מפרש איזהו טובה. ושוב מועיל דברים שבלבו שהטובה הי' ההלואה כהא דסתם נדרים להחמיר ופירושן להקל שמועיל דברים שבלב לפרש דבריו וכמ"ש הר"ן בקידושין (ר"פ האומר) ודו"ק: סימן קמח א) סעיף ט'. נסתפקתי באומר לחבירו דור בחצירי חודש אחד ואני אדור בחצירך אחר זמן שני חדשים.

אם נאמר דלא חשיב רבית דמעכשיו הוא קנוי לו לדור בו אח"כ שני חדשים. וכן באמר לו דור אצלי חודש בקיץ ואני אדור אצלך שני חדשים בחורף דאז הדירה ביוקר. אם נאמר דבזה מותר כנ"ל. ודוקא בפועל לא יעשה עמו מלאכה על מנת שחבירו יעשה עמו אח"כ מלאכה שהיא יותר כבדה משום דמאחר דפועל יכול לחזור בו לא חשיב קנוי לו מעכשיו וכעין שחילק הרשב"א ז"ל שמותר להקדים מעות על שכירות ולא יכנס בחצר אלא לאחר זמן אף דלקמי' שוה החצר טפי משום דקנוי לו מעכשיו. ודוקא בפועל כה"ג אסור משום דיכול לחזור בו וכמ"ש הה"מ בשמו (בפ"ה מה' מלוה): ב) או אפשר דהכא דבמלאכה לא שייך כלל לומר משום דיכול לחזור לא הוי מכר דהא שותפים אינם יכולים לחלוק בתוך הזמן ואף שהם משועבדים זה לזה לעסוק בשותפות כל ימי הזמן. מ"מ צא דמי לפועל ולמקבל עיסקא מחבירו דיכול לחזור כדין פועל כדאיתא בש"ע (חו"מ סי' קע"ו סעי' כ"ג) דשאני שותפין כיון דשניהם מחוייבים לעסוק בשותפות לחבירו. ובכהאי גוונא לאו שם עבד עליו כיון ששניהם משועבדים זה לזה. וה"נ בשעה שאמר עשה עמי היום ואעשה עמך למחר הרי כל אחד נשתעבד לחבירו ובכהאי גוונא לאו שם עבד עליו ואינו יכול לחזור. אלא שאח"כ שגמר מלאכתו היום רק השני משועבד לעשות למחר ויכול לחזור. מ"מ כיון שפעם אחת לא הי' יכול לחזור שם מכר עליו. ודומה להא דכתב הרשב"א במשכנתא באתרי דלא מסלקי דכשאינו יכול לסלקו שנה הראשונה חשיב לעולם אתרא דלא מסלקי כיון דתחילה לא הי' יכול לסלקו נשאר כמכר לעולם. (וע"כ בהלואה כהאי גוונא אסור]. ואעפ"כ במלאכה אסור. וא"כ בשוכר בית כהאי גוונא נמי אסור: ג' או אפשר כיון דעומד להיות עבד אח"כ גם מתחילה יכול לחזור. גם י"ל דלא דמי להא דרשב"א באתרא דלא מסלקי. דשאני התם דשנה ראשונה אוכל פירותי' ואינו יכול לסלקו מזה.