שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 45

דא"כ גם במומר לתיאבון יהי' מותר להלוותו ברבית לפי מה שפסק הוא עצמו בהלכות צדקה (סי' רנ"א) מי שהוא עבריין על אחת ממצות האמורות בתורה אינו חייב להחיותו ולא להלוותו אך לפמ"ש לק"מ דבמומר לתיאבון כיון שנתרבה להשבת אבידה. הרי דבממונו מצוה להחיותו. (ועי' בסוף הקונטרס] והטעם משום דילמא נפיק מיני' זרעא מעליא. א"כ מצוה להחיותו קרינן לענין רבית שהוא ענין ממון ושייך בי' דילמא נפיק מיני' זרעא מעליא. אבל בלהכעיס שאין חזירין לו אבידתו. והטעם שהוא מן המורידין ולא מעלין ולא עבדינן איסורא שיחזירו לו אבידתו שאסור להחיותו בין בגופו בין בממונו] משום ספיקא דבנו. ע"כ מותר ליקח ממנו רבית. כיון שבענין ממון אין מחיין אותו בידים לא קרינן בי' וחי אחיך עמך: י) ואף למה שכתבו התוס' בע"ז (דף כ"ו:) דאפשר מסור מחזירין לו אבידתו משום יכין רשע וצדיק ילבש. שאני מסור שאין איסור להחיותו בענין ממון. שמה שאסור להחיותו בגוף הוא רק משום דהוה רודף [אלא דמ"מ לחד מ"ד מותר לאבד ממונו כיון שממון של אדם הוא לצורכי גופו כיון שגופו מותר להורגו יהי' מאיזהו טעם שיהי'. כ"ש שממונו מותר] וכיון שאין איסור בהחזרת אבידתו שוב מצוה משום דילמא נפיק מיני' זרעא מעליא. ועוי"ל דאפי' בידים מותר לאבד ממון המשומד אוכל נבילות להכעיס כיון דהשתא שרי לחסרו לא שבקינן מצוה דהשתא בשביל ספיקא דלאח"כ: יא) והא דאיתא בתשו' רש"י הובא בב"י (חו"מ סי' רפ"ג) במומר שהי' לו פקדון ביד אחרים למ"ד ממון מסור אסור לאבדו ביד אסורים לזכות בו משום ספק זרעו. לק"מ דשם אין הפקדון ביד המומר ואפילו לא יזכו בו רק שלא יתנהו להמומר לא יהנה בו המומר כלל. ע"כ אסורים לזכות בו משום זרעו. ואי משום דעכשיו מצוה לחסרו. זה יקיים במה שלא יחזור לו הפקדון אף אם לא יזכה בו.

וע"כ אסור לזכות בו. אבל לאבד ממונו שביד המומר ס"ל דמותר [אך בראב"ד פ"ב מהלכות ע"ז הלכה ה' מפורש להיפוך וה"ה דמותר להלוותו ברבית לחסרו: יב) העולה מהנ"ל דמסור לכולי עלמא אסור להלוותו ברבית אף להסוברים דאוכל נבילות להכעיס מותר אף דאחיך מקרי. מ"מ מסור אסור: יג) ובאוכל נבילות לתיאבון הדבר פשוט דאסור להלוותו ברבית. ותמהני על החכ"צ בתשובה שכתב דלמתירין במומר להלוותו ברבית. ה"ה במומר לערלות. ותמיהני דהאי מומר לתיאבון הוא שהרי מותר לאכול משחיטתו. ובלתיאבון משמעות כל הפוסקים שאסור להלוותו ברבית כמו שמחזירין לו אבידתו. ועוד תדע דא"כ איך משכחת מלוה ברבית דהלוה ג"כ עובר. והרי הוא אוכל נבילות לתיאבון ומותר להלוותו ברבית. ואין לומר דבאותו פעם בשעת מעשה לא נעשה מומר. אכתי קשה איך מחויב להחזיר לו הלא כבר נעשה מומר במה שפרע הרבית. ומיהו בהא י"ל לפמ"ש הש"ך שם (בסי' רנ"א) דמשום פעם אחת לא יצא מכלל אחוה ומחויב להחיותו. אלא דא"כ אם נתן רבית שלשה פעמים שוב יהי' מותר ליקח ממנו וליתא: יד) שוב ראיתי דיש לקיים דברי החכ"צ ולא מטעמי'. לפי טעם הרמב"ם ברועי בהמה דקה בא"י שעומדים ברשעם ושונים בו תמיד אבל ישראל בעל עבירות שאינו עומד ברשעו תמיד אלא עושה עבירות להנאת עצמו כו' וא"כ במומר לערלות הרי עובר במ"ע דמילה בכל יום ותמיד הוא ערל. וא"כ דינו כרועי בהמה דקה שלא מורידין ולא מעלין. וכיון שאסור להעלותו. וה"ה בענין ממון שאסור להצילו דמאי שנא. וע"כ לא חיישינן לזרעי' ואין משיבין לו אבידה. והוא עוד חמור ממסור דאין איסור בהצלת ממונו. דהא דאסור להצילו ממיתה הוא משום דרודף הוא ובהצלתו הוא מסכן אחרים. משא"כ להציל ממונו דאין איסור. וע"כ י"ל דמחויב להשיב אבידתו משום זרעו.

אבל מומר לערלות שדינו כרועי בהמה דקה כנ"ל ואסור להשיב אבידתו בשביל זרעו. וע"כ גם רבית מותר ליקח מהם דלא קרינן וחי אחיך עמך כיון שגם בענין ממון אסור להחיותו. ומ"מ י"ל שאסור. הגם שמומר אוכל נבילות להכעיס מותר ליקח ממנו רבית. די"ל דליקח ממנו רבית דומה לנוטל חיותו בידים: טו) אמור מעתה שה' מידות בענין המומר לענין רבית. הא' מומר לכל התורה ונדבק בדת גוים שלכל הפוסקים מותר ליקח ממנו רבית לבד מיש מחמירין שברמ"א. וטעם שלהם לכאורה יש לומר דרש"י לטעמי' דצריך קרא להתיר רבית דגוי וכבר כתבתי לעיל (סי' הקדום אות ג') דטפי יש סברא לאסור רבית דגוי טפי מדישראל. וא"כ במומר דאית בי' נמי האי סברא וקרא להתיר אין בו דאעפ"י שחטא ישראל הוא ע"כ אסור ליקח ממנו רבית: טז) איברא א דקשה טובא דגם בגזל גמור יהי' מותר במומר דגופו מותר להורגו ממונו לא כ"ש כדאמר בש"ס גבי מסור. ומה"ט תמוהין לי דברי הש"ך (סי' קנ"ח סק"ב) דא"כ למה קיי"ל גזל גוי אסור ומחוורתא דס"ל דגם במומר איכא למיחש לזרעא מעליא אם ישא מומרת שבנו יהי' דינו כתינוק שנשבה לבין העכו"ם. ושאר פוסקים ס"ל אפי' נושא מומרת או ליקח רבית ממומרת מותר דבנו עכ"פ לא יחשב צדיק ולית בי' משום יכין רשע וצדיק ילבש. וי"ל עוד דלא זה שמותר אלא אף מצוה איכא אפי' להפוסקים החולקים בהלואות נכרי דוקא נכרי דאין מורידין ואין מעלין אותו ואין מצוה לחסרו. אבל מומר כזה שהוא ממורידין ולא מעלין ודאי מצוה לחסרו. ומיהו היכא דאיכא למיחש לדרכי שלום אפשר דמותר להחולקים על הרמב"ם: יז) הב' מומר אוכל נבילות להכעיס. דאיכא למיחש לזרעא מעליא. ולר"ת אסור להלותו ברבית. ולהרמב"ן מותר דלאו אחיך מקרי וליכא למיחש לזרעא מעליא.

ולהב"י והש"ך אף דס"ל דאחיך מקרי שהרי כתב הש"ך שהלוה מן המומר עובר בלא תשיך [מיהו בזה י"ל על דרך אגדה דלאו דלא תשיך שהוא משום שמחטיא המלוה שפיר קרינא בי' לא תשיך לאחיך. שהרי לאחר שיקבל עונשו על עונותיו וכיון שנלקה הרי הוא כאחיך. עוד יהי' עליו עון זה ונמצא שמחטיא לאחיו] וכן לפסק המחבר (סי' רנ"א) דאפי' אוכל נבילות לתיאבון לאו אחיך מקרי רק להשבת אבידה איתרבי משום זרעא מעליא [עי' בסוף דברינו]. הרי דאפי' לאו אחיך חיישינן לזרעו. מ"מ אוכל נבילות להכעיס מותר להלותו ברבית משום דבדידי' מצוה נמי איכא לחסרו: יח) הג' מומר לערלות ורועי בהמה דקה. גם להרמב"ן אסור להלותו ברבית כיון דאינו מן המורידין אחיך הוא. ושוב חיישינן לי' לזרעא מעליא. ולהב"י וש"ך תלוי בשני הטעמים שכתבנו לעיל (אות יוד). דלטעם הא' שכתבנו משום דאין מצוה להחיותו גם בענין ממון כיון איסורא איכא בדידי' לא חיישינן לזרעי'. ה"נ הרי הדין בהם דלא מעלין. וטעם הב' דאפי' לאבד ממונו ביד מותר ומצוה. יש לומר דליקח רבית דומה ללוקח חיותו ביד ובמומר לערלות אסור. ולשיטת התוס' דהא דרועי בהמה דקה לא מעלין רק מדרבנן. פשיטא דאסור ליקח מהם לעבור דברי תורה בקום ועשה. וכל שכן במומר לערלות דלשיטתם אפי' מדרבנן מעלין: יט) הד' מוסר. אפי' לטעם הא' שכתבנו לב"י וש"כ הלא אין מצוה לחסר ממונו. רק למה שנסתפקו התוס' (בפ"ב דע"ז) דאפשר שאין מחזירין אבידתו. ואם אין מחזירין אבידתו י"ל גם רבית מותר ליקח ממנו כיון שאינו מצוה להחיותו גם בענין ממון וי"ל דרבית דומה ללוקח חיותו בידים. אך את"ל דמוסר מותר ליקח ממנו רבית כ"ש רועי בהמה דקה להרמב"ם וק"ל: כ) הה' מומר אוכל נבילות לתיאבון.

לית דינא ולית דיינא דאסור ליקח ממנו רבית, שהרי אף מחזירין אבידתו [עי' בסוף הקונטרס] ועל כרחין דחיישינן לזרעא מעליא אף דלאו אחיך הוא לפסק המחבר כהר' אליעזר בסי' רנ"א. ומ"מ כשלוה ממנו עובר גם משום לא תשיך לאחיך. וצ"ל כטעם אגדה שכתבנו לעיל: כא) שוב עלה בדעתי ות"ל כן מצאתי להדיא בס' יראים מר"א ממיץ (מצוה מ"ז) הוא הר"א שהביא הטור (סי' רנ"א) בענין מומר אוכל נבילות לתיאבון שמחזירין לו אבידתו אף שאין מצווין להחיותו דלאו אחיך הוא. היינו שאינו מחויב ליתן לו משלו ואף אינו מחויב להלותו ממונו. אבל ממון של המומר מחויב להחזיר לו. ותחילה רצה לומר שגם ברבית מותר להלותו. ובסוף דבריו כתב שנראין לו דברי רבותיו שאסרו להלותו ברבית מטעם דרבית כעין גזל כדאמרי' בפרק הרבית ל"ל דכתב רחמנא לאו בגזל לאו ברבית. הלכך י"ל לכל אבידת אחיך לרבות המומר שהזהירה התורה על ממון חבירך המומר. רבית נמי כיוצא בו. דהא ממון חבירך מומר הוא והזהירה התורה שלא לקחתו: כב' ובמה שהביא בס' יראים ראי' מהא דרועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין. ופי' בס' הנ"ל שאינו מצוה להחיותו. ק"ל דמזה מוכח דאפי' בדבר שאין בו חסרון כיס אינו מחויב לטרוח. וא"כ למה מחויב להחזיר אבידתו. נהי דאסור לקחתה לעצמו. מ"מ יניחנה במקומו. ואולי ס"ל כדעת המרדכי שהביא רמ"א (חו"מ סי' שפ"ח) בממון מסור דאסור לאבדו דילמא נפיק מיני' זרעא מעליא. מ"מ מותר לקחתה לעצמו דהטעם משום יכין רשע וצדיק ילבש והוא הצדיק. וע"כ באבידה דגלי רחמנא שאסור לקחתה לעצמו ושוב מחויב להחזירה משום זרעא מעליא: סימן קמד א) סימן ק"ס סעיף א' והלוה הנותנו דקדק וכתב הנותנו. דמלוה והערב והעדים עוברים משעת הלואה משום לא תשימון. אבל הלוה שאינו עובר משום לא תשימון אלא משום לא תשיך אינו עובר אלא בשעת נתינה.

והנה בענין לא תשימון יש חילוק בין המלוה והעדים. שהמלוה אינו עובר משום לא תשימון אא"כ גבאו לבסוף דקי"ל כראב"י ור"נ (בדף ס"ב.) דקודם גבי' איכא קום ועשה לקרוע שטרא כמ"ש הרמב"ם (פרק ד' מהלכות מלוה) עיי"ש בלח"מ ובשער משפט (סי' קנ"ט). אבל העדים עוברים מיד בין גבו בין לא גבו. כן כתב בשטמ"ק בשם הריטב"א. אך בשם שיטה כתב דעדים נמי לא מחייבי אא"כ בא לידי גיבוי: ב) ומקור מחלוקתם בגמרא דקאמר ה"נ מסתברא דשומא מילתא היא ואפי' לא בא לידי גיבוי מדעדים עוברים. ופי' בשטמ"ק דבעדים אין סברא לחלק בין גבה המלוה אח"כ. וכיון דעדים עוברים בשומא לבד. כן ס"ל לת"ק דמלוה ג"כ עובר בשומא לבד. וע"כ לר"נ וראב"י דפליגי דאינו עובר המלוה אא"כ בא לידי גיבוי מ"מ בעדים מודים דאין לחלק כלל בין גבה או לא ומיד עוברים כיון דאינהו אין בידם לקרוע השטר. ובשיטה סובר דראב"י סובר באמת דגם העדים אינם עוברים אא"כ גבה המלוה: ג והנה יש לעיין לדעת הריטב"א דבעדים לא שייך לחלק בין גבה המלוה. והיינו דאי אפשר שבגביית המלוה יתחייבו העדים. א"כ אם כתבו השטר קודם הלואה כהאי דתנן כותבין שטר ללוה אעפ"י שאין המלוה עמו אין עוברים העדים כלל דבשעת כתיבה עוד לא הי' הלואה כלל ולא שייך שיעברו. ומשום הלואה שאח"כ אי אפשר שיעברו העדים. ואף דע"כ הי' בשטרי הקנאה או למ"ד עדיו בחתומיו זכין לו. וא"כ נתחייב הלוה ברבית למפרע. מ"מ אם לא הלוה אינם עוברים ואי אפשר שבהלואה שאח"כ יתחייבו העדים שלא עשו כלום כמו שאי אפשר שבגוביינא שאח"כ יעברו העדים למפרע [כמו שהמלוה עובר למפרע כמבואר ברש"י ותוס' דאיסור דמלוה מתלא תלי וקאי אם גבה לבסוף עובר למפרע]: ד) ובזה יש ליישב קושיית התוס' בשטר שיש בו רבית דגובה את הקרן. הלא נפסלו העדים.

ולפמ"ש י"ל בכתבו השטר ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו. דבזה לא עברו העדים כלל. אך לדעת השיטה דעבירה דעדים ג"כ תלוי בגוביינא דמלוה. ה"ה דאפי' כתבו קודם הלואה עבירה שלהם תלוי בהלואה שאח"כ ואפי' בכהאי גוונא כשלוה נפסלו למפרע: ה) ומ"מ נראה בשטרי דלאו אקנייתא וכתבו ללוה ודאי לא עברו בלאו דלא תשימון שעדיין לא עשו כלום ולוה הוא דעבד שומא בהלואה דבמעשה העדים עוד לא נתחייבו כלל. ולפי"ז לדעת הר"ן (פ"ק דר"ה) דאם עברו העדים וכתבו שטר ללוה בלאו הקנאה לא נפסלו דעבידי עדים דטעו בהא יש ליישב קושיית התוס' כנ"ל דמיירי דכתבו השטר ללוה בלאו הקנאה ופשוט: ו) דעת השלטי גבורים דאף במלוה על פה העדים עוברים כשנעשו עדים והעידו ולפענ"ד לא נראה שיהי' שום חיוב על הגדת העדים האמת בב"ד. ואף דעדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד. ומה איסור כשנותנין למלוה עדותו בידו. ואין לומר דהאיסור דוקא כשלא הי' מלוה לו בלא שטר. דמפורש בתוס' איזהו נשך להיפוך. גם אין לומר דהאיסור כשכותבין בשטר קרן ורבית יחד דהב"ד לא ידעו ויגבו הרבית שיסברו שהוא קרן. דגם זה ליתא דמפורש בתוס' (דף ע"ב.) דלעולם העדים עוברים אפי' מפורש הרבית בשטר: ז) וי"ל דהיינו טעמא דהנה במס' ב"ב (דף מ'.) דעדים אינם רשאים לכתוב השטר אא"כ אמר להם הלוה כתבו. וברבית אמירת הלוה לא מהני כמ"ש הריטב"א הובא בשטמ"ק גבי ל"ל דכתב רחמנא לאו ברבית לאו בגזל דהתורה חשבה נתינת הרבית נתינה באונס שמוכרח ליתן מחמת שצריך ללוות. ע"כ גם מה שכותבין העדים הרבית והלוה מצוה אותם לכתוב אסור כאלו לא אמר להם כתבו. כיון שמוכרח לומר להם כתבו מחמת הלואה. אבל במלוה ע"פ מה איסור כשמעידים בב"ד האמת גם מה שהי' בשעת הלואה אין איסור שאין העדים עושים החיוב דלא איברי סהדי אלא לשקרי:

ח) עוי"ל דבשטר עוברים העדים משום שעושים שיעבוד לגבי לקוחות. משא"כ במלוה ע"פ שאין העדים עושים כלום כנ"ל. ובזה נ"ל ליישב ג"כ קושיית התוס' הנ"ל שהקשו דהעדים נפסלים. ולפמ"ש י"ל לפמ"ש הב"י בשם הרשב"א בתשו' (סי' ק"ד מחודש ט) דחיוב הרבית שעולה אח"כ חל למפרע משעת הלואה. ולפי"ז י"ל דהא דקאמר בגמ' ב"ק (דף ל:) משעת כתיבה עבד לי' שומא הוא משום דכל רבית שעולה אח"כ חל למפרע משעת כתיבה. ולפי"ז העדים לא יעברו בלא תשימון עד אח"כ שעבר קצת זמן. ועלה הרבית. דבשעת כתיבה עוד לא עברו העדים כיון שעבירתם משום שעשו חיוב לגבי משועבדים וברבית אפי' בלא האיסור] לכאורה לא יגבה ממשועבדים לפי שאין קצובין שהרבית עולה בכל יום והכל למפרע כדברי הרשב"א הנ"ל ואין יכולים הלקוחות להזהר. אך מ"מ הלקוחות שקנו לאחר שעלה הרבית הבע"ח גובה מהם לולי האיסור] שהרבית שעלה כבר קצוב וכמ"ש התוס' בסוגיא דשבח. נמצא שאין השיעבוד חל לגבי הלקוחות אלא לאחר שעלה הרבית לא למפרע דקודם שעלה עוד יכולים הלקוחות לקנות ולא יגבה מהם כמו במלוה ע"פ. נמצא שהעדים לא פעלו בכתיבתם רק לאחר שעלה הרבית ולא נפסלו בשעת כתיבה. ודוקא לגבי המלוה הוא דאמר בגמ' משעת כתיבה עביד שומא. שגם בלא שיעבוד לקוחות עוברים. אבל העדים לא נפסלו בשעת כתיבה וחתימה דעוד לא חל עבירתם ודו"ק היטב: ט) אך ברמב"ם במנין הלאוין שבהלכות מלוה ולוה כתב שלא יעיד ביניהם. משמע אפי' בלא שטר. נראה דאזיל לטעמי' דכל השטרות מדברי סופרים ע"כ דלאו דלא תשימון עליו נשך דקאי מן התורה על העדים. [כדכתיב לא תהי' לו כנושה לא תשימון עליו נשך. מבואר דבלא תשימון גם העדים עוברים. דאי המלוה לבד הי' כתוב בלשון יחיד כמו לא תהי' לו כנושה] ע"כ בע"פ. מוכח דגם בעדות בע"פ עוברים:

סימן קמה א) שם ברמ"א אבל ברבית דרבנן אינו עובר אלא משום לפני עור. להבין טעם הדבר נראה דהנה הגמרא ריש איזהו נשך מקשו אטו עד הני לאו תרבית נינהו ומשני עד כאן של תורה מכאן ואילך ש, דבריהם. ואינו מובן דמ"מ מאי איזהו תרבית דנקיט. גם ליישב הא דס"ד דהש"ס דאוזפי' מאה במאה ועשרים והוזלו הפרוטות הוה נשך בלא תרבית. ואוזפי' מאה במאה ונתייקרו הוי תרבית בלא נשך. ואף דהש"ס דחי ממנ"פ אי בתר מעיקרא אזלינן מ"מ צריך להבין הס"ד: ב) ליישב זה נקדים דברי מהר"ל ז"ל בג"א ליישב קושיית התוס' בהא דמסיק הש"ס דנשך ומרבית לעבור עליו בשני לאוין. והקשו בתו' דלמה שינה הכתוב בלשון לכתוב כספך לא תתן בנשך. ובנשך לא תתן אכלך. ותי' מהר"ל דהתורה כתבה טעם האיסור משום שממון הלוה מתחסר וממון המלוה מתרבה עיי"ש: ג) והנה מה שממון הלוה מתחסר אין איסור במלוה רק משום שהוא מחסרו. אבל מה שממונו מתרבה האיסור אפי' בלא מעשה המלוה שמ"מ ממונו מתרבה. כמו עבירה בגופו דאפי' בלא מעשה חייב. כגון כהן שנטמא במת בלא מעשיו שחבירו הביא מת עליו. או הלבישו כלאים בלא מעשה דחייב. כמו כן כשעבירה בממונו. כעין המשהה חמץ בפסח שהעבירה בביתו ובחמצו. אבל האיסור נשך דאין עבירה בממון המלוה רק בממון הלוה אי אפשר שיהי' איסור במלוה רק כשע"י מעשיו נתחסר וזה פשוט: ד) וע"כ דוקא רבית קצוצה דהמלוה מחסרו שקוצץ רבית. אבל המרבה בפירות שהאיסור רק שמא יתייקר השער והרי האיסור בא ממילא ע"י יוקר השער. אבל בשעת קציצה אין איסור כלל וכיון שאינו במעשה המלוה אין איסור למלוה רק משום תרבית שמ"מ ממונו מתרבה אבל בחסרון הלוה לא איכפת לי' כיון שהוא לא חיסרו: ה) ובגמ' דמקשה אטו עד הני לאו תרבית נינהו פירוש דנהי דמרבה בפירות אין איסור משום נשך.

מ"מ עד השתא יש בו משום תרבית ג"כ וכי תימא דמ"מ תני במתני' איזהו תרבית להשמיענו דמרבה בפירות אין איסור משום נשך. ליתא דכיון דאין איסור אלא מדרבנן אין נ"מ משום מה הוא עובר. בשלמא אם ברישא לא הי' עובר רק משום נשך הי' נ"מ שצריך להתרות בו משום נשך דוקא. ואפי' להפוסקים דרבית לאו הניתק לעשה. מ"מ נ"מ בביטל העשה למ"ד בטלו ולא בטלו ולמ"ד קיימו ולא קיימו נמי נ"מ במת הלוה דלא שייך עוד אהדר כי היכי דניחי וכמבואר בט"ז]. ומשני עד כאן של תורה מכאן ואילך של דבריהם. והיא גופא אתי לאשמעינן דתרבית בלא נשך אינו אלא בשל דבריהם כבריש הסוגיא מדשביק דאורייתא ומפרש רבית דרבנן מכלל דאורייתא תרבית ונשך חדא מילתא ולא משכחת תרבית בלא נשך ו) ובהכי ניחא ליישב הא דס"ד דאוזפי' מאה במאה ועשרים מעיקרא קיימי מאה בדנקא ולבסוף מאה ועשרים בדנקא דנשך איכא דנכית לי' ותרבית ליכא דלית לי' רווחא. ואינו מובן כלל. ולהנ"ל יובן בטוב עפ"י מה דקי"ל (בפ"ב דשבת) בנ"ח כבתה אין זקוק לה. ובש"ע הדלקה עושה מצוה לפיכך כבתה אין זקוק לה וביארנו הדברים [בחלק או"ח סי' תק"ג] כיון דא"א לקיים הדלקה אלא במעשה כדאיתא שם השתא דקי"ל הדלקה עושה מצוה הדליקה חש"ו לא עשה ולא כלום וכיון דקיומו במעשה אינו מתבטל אלא במעשה. ע"כ כבתה ממילא אין זקוק לה. וה"ה בשכיבה בשוגג בלא מתכוין דכהאי גוונא בהדלקה במתעסק לא יצא. ע"כ ה"ה בשכיבה בשוגג. ובזה מתפרש הש"ע דאי הנחה עושה מצוה ומהני אפילו בהדליקה מאלי' ה"ה דמתבטל בכיבוי מאלי': ז) ובזה יתיישב גם כאן דנשך איכא דנכית לי' דהמלוה פסק שיהי' רבית. ואף שממילא נעשה שלא יהי' רבית. לא מתבטל הלאו שתלוי במעשה המלוה דוקא דנכית לי'. ע"כ אף דממילא נעשה שלא יהי' רבית לא נתבטל עבירה דמעשה בשינוי השער דממילא.