שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 44

יד ונראה לי ראי' לדעת הט"ז וכפירושו דהא דאמרינן דערב דידהו שלוף דוץ הוא היינו שהלוה יכול לדחותו אל הערב. אבל אם הלוה פורעו הוא הלוה למפרע ולא נתחייב כלל להערב. דהא כתב בתה"ד (סי' ש"א) בישראל שנתערב לישראל עבור נכרי ברבית דאם הנכרי פורע הרבית לישראל המלוה שפיר דמי. ואם נאמר דאינו לוה של המלוה כלל. א"כ כשפורע למלוה הוא פורע מה שהערב חייב. אלא ודאי כשהלוה פורע למלוה לא נתחייב לערב כלום: טו) ואין לדחות דנהי דהוא לא הוה לוה כלל. מ"מ לא נתחייב לערב עד שיפרע למלוה כמו בשאר ערב דאין הלוה מחויב לשלם לערב או לקבלן עד שיפרע למלוה. וא"כ כשהגוי הלוה משלם למלוה. נהי שהוא אינו חייב למלוה. מ"מ לא ממונו של ישראל הערב הוא פורע. שהרי לא נתחייב לישראל כלום. דליתא דאם איתא דהלוה לא חשיב לוה כלל ואפי' רוצה לפורעו אח"כ. א"כ הוה לי' דין ערב שנשא ונתן ביד דמחויב הלוה לשלם לערב תיכף. וכמ"ש בקצה"ח (סי' קכ"ט) להשיג על התומים עיי"ש. אלא ודאי אם ירצה הלוה לפורעו בשביל עצמו הוא פורע. ולא בשביל הערב. וא"כ דברי הט"ז נכונים דאפי' בישראל שנתערב לגוי עבור ישראל מותר לישראל לשלם לגוי: טז) אמנם מדברי המחבר שכתב נמצא הערב תובע את ישראל ברבית שהערב חייב בה לעכו"ם. משמע דאפי' קודם שפרע הערב לעכו"ם ועדיין חייב בה לעכו"ם מחויב הלוה לשלם לערב. מיהו אפשר לפרש דברי המחבר עפ"י דברי הרשב"א בתשו' בטעם היתר לקבלן עבור ישראל משום דכשפורע הע"ק חובו של לוה הוא פורע ולא בשביל עצמו דעיקר חיובו ואסמכתו על הלוה. וע"כ כתב המחבר האיסור בערב שלוף דוץ לשיטה הב'. או אפי' בקבלן סתם לשיטה הא' משום דהלוה פורע מה שהערב חייב לעכו"ם. פי' שאין הלוה משלם להערב משום שפרע בשבילו. שהרי הפרעון בשביל עצמו רק משום שחייב לעכו"ם:

סימן קמא קונטרס ברית אחים א) ש"ע סי' קנ"ט מחבר סעיף א' דבר תורה מותר להלוות לנכרי ברבית. זה כרש"י בגמ' (ע:) דהאי לנכרי תשיך רשות. ואף למה דס"ד האי תשיך הוא תשוך היינו ליקח ממנו רבית רשות הוא להתיר רבית נכרי. וקשה דא"כ גר תושב איך מותר להלוותו ברבית כיון דאפי' עכו"ם הי' אסור להלוותו ברבית אי לאו דגלי קרא. ובגר תושב דליכא קרא מנ"ל שמותר. ועוד צריך להבין מהיכי תיתי לאסור רבית נכרי הא אתיך כתיב בקרא כי ימוך אחיך וגו': ב) ואפשר ליישב לפמ"ש הריטב"א (ריש פרק איזהו נשך) דרבית חשבי' רחמנא כנתינת אונס מחמת שהוצרך ללוות עיי"ש. וצריך להבין לפי"ז במה שכתבו הפוסקים דרבית ממון גמור של מלוה הוא ואין יורדין לנכסיו של מלוה רק מצוה בעלמא דרמי רחמנא על המלוה. ולמה כיון דכאונס הוא. ואמנם כי י"ל דבאמת לאו אונס הוא דאונסא דנפשי' הוא. אך דמהאי טעמא אסרי' רחמנא: ג) אך על דרך רש"י י"ל דאף דאונס הוא אגב אונסא וזוזי גמר ומקנה. והיינו דאם לא יגמור ויקנה יהי' אסור להשתמש במעות ע"כ גמר ומקנה וה"נ דכוותי'. ע"כ רק איסורא דרמי רחמנא. אבל אם לקחו ממון גמור של מלוה הוא. אבל עכו"ם דאיסורא דגזל לא איכפת לי'. הוה אמינא שאסור משום דאונס הוא. ע"כ איצטריך קרא להתיר. אבל גר תושב שמשמר שבע מצות ואחד מהם גזל. שפיר נאמר אגב אונסי' וזוזי גמר ומקני ומותר. כנ"ל ליישב בדוחק שיטת רש"י: ד) איברא דהר"ן בתי' סתר פירש"י דלפי זה קשה הא למסקנת הש"ס דרבית דנכרי מותר מה"ת הדרינן למה דס"ד מעיקרא דמה תשיך תשוך ולהתיר רבית נכרי. א"כ זה סותר לברייתא דספרי לנכרי תשיך מ"ע. הא אמרת דרשות בעלמא היא. וגם אינו לאו הבא מכלל עשה כמו כל צפור טהורה תאכלו שהוא לאסור הטמאה בעשה ג"כ כיון דקרא לגופי' אתא להתיר. וא"כ איך הוא מ"ע. אלא ודאי קרא לחיוב אתא.

שאם מלוה העכו"ם יקח ממנו רבית. ומזה הביא ראי' לפסק הרמב"ם דלמסקנא דרבית עכו"ם שרי מה"ת. הדרינן למה דס"ד מעיקרא תשיך תשוך. דעד כאן לא הוה משנינן לא תשיך ולעבור בישראל בעשה ול"ת אלא כדי לתרוצי דר' נחמן דאיסור רבית דנכרי מה"ת. אבל למה דמסקינן דאף ר"נ לא אסר אלא מדרבנן. הדרינן לפשטא דקרא דלאו לאסור דישראל אלא לצוות ליקח רבית מעכו"ם: ה) ואמנם עדיין אין ראי' לדעת הרמב"ם. די"ל כפי' התוס' דבאמת אי פירושא דקרא תשוך הוא לחיוב כנ"ל. אלא דאף למסקנא צריך לשינויא דלא תשיך. שהם מפרשים קושית הש"ס לר"נ אף לפי הנחה דר' נחמן אוסר מדרבנן. דאם הי' מצוה מה"ת לא הי' חכמים גוזרים שלא ליקח רבית מגוי. וא"כ אף למסקנא פירושא דקרא תשיך: ו) ולדעת הרמב"ם י"ל דהנה צריכין להבין סברת התוס'. שהרי כמה פעמים חכמים גוזרים לבטל מ"ע כידוע כל הני דחשיב בפ' האשה רבה. וצ"ל דמ"מ אין חכמים גוזרים לבטל כל המצוה. וסדין בציצית המצוה מתקיימת בטלית של צמר ושופר מתקיים כשחל ר"ה בחול וכו'. וא"כ למסקנא דבכדי חייו או בת"ח מותר. שפיר גזרו חכמים לבטל המצוה בשב ואל תעשה. שוב שמעתי שכן כתב בכרו"פ והספר אין אתי. שוב ראיתי בתשו' הר"ן כתב להרמב"ם דמחויב להלוות לנכרי ברבית. מ"מ חכמים גזרו דבשוא"ת יכולים החכמים להפקיע. אך דעת התוס' נראה דכהאי גוונא קום ועשה מקרי מה שמלווהו בלא רבית חשיב עוקר דבר מן התורה בקום ועשה. וראי' לזה שהתוס' הקשו ביבמות דסדין בציצית יחשב קום ועשה הלבישה. ותירצו בתוס' דחיוב ציצית אינו רק לאחר שנתעטף ואז שוא"ת היא. וא"כ בהלואת נכרי שבשעת הלואה עובר בעשה שמלוה בלא רבית חשיב קום ועשה:

ז) אך י"ל דהנה בפרק האשה רבה מקשה מאלי' בהר הכרמל ומבימי יוונים שסקלו הרוכב על סוס בשבת ומשני מיגדר מילתא שאני ופירש"י למיגדר מילתא שהשיבן ע"י כן מע"ז וכן בימי יוונים שהי' עת צרה והעם פרוצים בעבירה עיי"ש. ולפי זה י"ל דהלוואת רבית לגוי שאסרו משום גזירה שמא ילמד ממעשיו. והיינו כדכתיב לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי. [ועי' בגי"ת הביאו המל"מ לענין ג"ת] כי תעבוד וגו' ויש חשש משום דרכי ע"ז עקרו חכמים אפי' בקום ועשה. כל זה לפירש"י שחילק בין סייג ע"ז או שאר סייג [עי' בדברינו סוף דיבור זה]. אך בריטב"א שם פירש שיש חילוק בין צורך שעה בין תקנה לדורות: ח) ובהכי ניחא ליישב הא דקשה לי למה דמשני הטעם שמא ילמד ממעשיו. בגר תושב דלא שייך זה. וכמ"ש הגי"ת דלא חמור מולא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך. דאין איסור בג"ת. וא"כ מתני' דתני לוין מהם ומלוין אותם ברבית וכן בגר תושב ואוקימנא בת"ת דליכא למיגזר שמא ילמד ממעשיו וא"כ מה הא דאמר במתני' וכן בג"ת. הא בג"ת שרי טפי מבנכרי, ולר' חייא ברי' דר"ה דמפרש מתני' בכדי חייו דהאיסור מדרבנן דילמא אתי למיסרך ניחא, אך לרבינא קשה ואין לומר דבג"ת אסרו משום לא פלוג בין נכרי שאינו ג"ת לג"ת. דבתוס' עירובין (ס"ה) דלחומרא לא אמרינן לא פלוג רק לקולא: ט) ולפמ"ש י"ל דבאמת גם רבינא אית לי' דילמא אתי למסרך. אלא דמשום הא לא הי' גוזרים לבטל המצוה לנכרי תשיך כיון דהוי קום ועשה, רק משום שמא ילמוד ממעשיו דהוי למיגדר מילתא כנ"ל. אבל בג"ת דליכא מצוה להלותו ברבית בפשיטות אסור דילמא אתי למסרך. ובת"ח אמרינן דמותר משום לא פלוג דבדרבנן אמרינן לא פלוג לקולא הן אמת דלשיטת התוס' דהלבישה אסור שמבטל בזה מ"ע דציצית. וה"ה בהלואת נכרי ההלואה.

א"כ לא ילונו כלל דבהא ליכא משום שמא ילמד ממעשיו אם לא ילוהו כלל. ואם תאמר דכיון שאסרו חכמים ליקח רבית שוב אין איסור בהלואה. וכעין דברי המרדכי שמותר ללבוש בשבת בגד בלא ציצית. ממילא אין כאן קום ועשה דמה שאינו לוקח רבית הוא שוא"ת והלואה ממילא הותרה. וגם מה שהקשו התוס' דהלבישה הוא קום ועשה כיון דמזה הי' חכמים יכולים לפטור שלא יעשה ציצית. ממילא אין איסור בלבישה כדברי המרדכי הנ"ל: יא) אך נראה דודאי התוס' אית להו ההוא דמרדכי אלא כיון דחכמים אין יכולין לעקור דבר מה"ת רק בשוא"ת הוא כמ"ש רש"י ברכות (דף כ.) וז"ל דברים רבים התירו חכמים לעקור דבר מה"ת היכא דאינו עוקר דבר במעשה בידים אלא יושב במקומו ודבר תורה נעקר מאיליו עיי"ש. וא"כ לא עקרו חכמים המ"ע כלל שיהי' בטל המצוה לתקוע בשבת. דא"כ הרי חכמים עוקרים המצוה בידים. וזה אין כח בידם לעשות. ואיסורא נמי אית בהו שעוקרים. ועיין ב"מ (דף צו:) למעול ב"ד אלא ודאי המצוה נשארת במקומה יב) וראי' לזה מיבמות (דף כ':) בחייבי עשה ול"ת דמדאורייתא ליבום לא רמיא אם בעלו לא קני ובחייבי ל"ת גרידא דרק מדרבנן אינה מתייבמת אם בעלו קני. הרי דנשארת מצות יבום במקומה אף שביטלו חכמים מצות יבום בשוא"ת. מ"מ נשאר המצוה מה"ת. דאי אמרת דחכמים יש להם כח לבטל לגמרי. אף מה"ת לא רמיא ליבום לאחר שתקנו חכמים. א"כ מה נ"מ בין חייבי ל"ת גרידא בין חייבי עשה ול"ת. ויותר מזה דאם עשאה הוא דוחה ל"ת אף שתק"ח הי' שלא לעשות. מ"מ הוא דוחה מה"ת. רק התירו להיות יושב ובטל והמצוה נעקרת מאליו. וא"כ בסדין בציצית הרי עוקר המצוה בידים בלבישה. ואין לומר שהחכמים הפקיעו המצוה שהרי החכמים אין להם כח כלל לעקור המצוה כנ"ל: יג) וכל זה היכא דליכא לתא דע"ז.

אבל היכא דאיכא לתא דע"ז דבזה יש להם כח לעקור דמה"ת אף בקום ועשה שפיר מיעקרא המצוה דלהלות ברבית. ושוב אינו עושה איסור כלל בהלואה. אף דאם לא ילוה לא יהי' חשש דשמא ילמד כו'. כיון דבטלה המצוה ברבית. שוב אין איסור בהלואה. כדברי המרדכי הנ"ל דאין איסור בלבישה בלא ציצית היכא דאינו מחויב לעשות ציצית כגון בשבת: יד) [ואין להקשות דלמה הפקיעו חכמים המצוה יתקנו שלא ילוה כלל לגוי. דא"כ בסדין בציצית נמי יתקנו שלא ילבש סדין כלל. דאין לומר כיון שאי אפשר לעשות ציצית ממילא אין איסור בלבישה. כמ"ש המג"א היכא דאין לו ציצית מותר מה"ת ללבוש בלא ציצית. ומדמה לדברי המרדכי. דליתא דמה"ת חשיב שפיר אפשר לו לעשות ציצית. שהרי כתבו התוס' יבמות (דף צ"ג:) דכיון דמה"ת אפשר לו לתרום בשבת אסור לו לתרום בחול שלא מן המוקף ולא אמרינן שכיון שאסרו חכמים שוב אי אפשר לו לתרום בשבת. שהרי אם לא יתרום בחול יהי' הדין אח"כ שלא יתרום מדרבנן ולא יהי' לו לאכול. וממילא יהי' מותר לתרום בחול. ועל כרחין דהתוס' ס"ל דמ"מ כיון דמה"ת אפשר לו לתרום בשבת חשיב אפשר. וא"כ יתקנו שלא ילבש כדי שלא יתבטל מ"ע. אלא ודאי הא לאו קושיא הוא שיתקנו תקנות אחרות): טו) ואין לשאול ולומר כיון שהמצוה לא נעקרה איך יתירו חכמים לישב בטל. הא לא קשיא. שהרי למיגדר מילתא יכולים חכמים אפי' לעקור דבר מה"ת ואף שרש"י פירש דהיינו דוקא כי ההוא דאלי' בהר הכרמל שהשיבן ע"י כך מע"ז היינו דאי משום ל"ת דעלמא לא חשיב למיגדר מילתא אם יעקרו בשביל זה דבר מה"ת דמה אולמא דהאי מצוה מהאי מצוה. וע"כ בשוא"ת התירו חכמים להיות יושב ובטל משום חשש שיעבור על ל"ת בקום ועשה. וזה שפיר יש כח ביד חכמים כיון דהשתא אין עוקרין המצוה כנ"ל.

והחיוב של תורה נשאר כשהי' והמצוה נעקר מאליו שפיר הוה מיגדר מילתא ויש כח ביד חכמים ודו"ק: סימן קמב א) שם במחבר והאידנא מותר. הטעם בזה מבואר בפוסקים דלדידן הוי הכל כדי חייו וליכא למיגזר דילמא אתי למיסרך. וגם לא שמא ילמד ממעשיו שאי אפשר לנו להשתכר אם לא נישא וניתן עמהם. וליכא למיחש שמא ילמד ממעשיו בזה טפי משאר משא ומתן: ב) ולי יש להוסיף בזה דברים כיון שמבואר בגי"ת ובמל"מ ממשמעות הרמב"ם דבג"ת ליכא למיחש שילמד ממעשיו כיון שאינו עובד ע"ז. משמע דלא חיישי' אלא בעכו"ם שמא ילמד ממנו דרכי ע"ז. ובפרט לפמ"ש (בסי' הקדום) דבלאו חשש זה לא הי' גוזרים לבטל מ"ע של תורה. ובעכו"ם בזמה"ז דקי"ל לענין יי"נ דלאו עובדי ע"ז הם. שוב ליכא למיגזר משום ע"ז. ושוב אין גוזרין לבטל מ"ע של תורה: ג) הן אמת שבעיקר הדין שכתבו בעל גי"ת והמל"מ דבג"ת ליכא למיגזר שמא ילמד ממעשיו יש לפקפק. שהרי בגוי הדר עם הנכרי בחצר שאוסר עליו דמפרש בגמ' הטעם שמא ילמד ממעשיו ומפורש בהה"מ ובע"ז (דף ס"ד:) שגם ג"ת בכלל. וכמו כן יש לומר ברבית: ואין להקשות דא"כ דגם בג"ת גזרינן שמא ילמד ממעשיו אפי' יחיד הדר עם ג"ת ליתסר דטעמא דביחיד לא גזר משום דלא שכיח שידור עמו דמסתפי שמא יהרגנו. ובג"ת דליכא למיחש להכי נגזור אפי' ביחיד. לק"מ דביחיד אפי' במקום דשכיח לא גזרו כמו ישראל וגוי בפנימית וישראל בחיצונה דפנימית במקומו מותר אף דשכיח לא פלוג רבנן וכמבואר בתוס' עירובין (דף ס"ה:) בד"ה התם. אבל אין לומר דבג"ח ליכא למיגזר שמא ילמד ממעשיו אלא דלא פלוג בגזירתם ואסרו בתרי אף במקום דליכא גזירה. דלחומרא לא פלוג וכמפורש בתוס' הנ"ל: ה) אך לפמ"ש (בסי' הקדום) דלא הי' גוזרים חכמים לבטל מצוה של תורה בקום ועשה רק משום חשש שילמד דרכי ע"ז. ובג"ת אף דליכא דרכי ע"ז.

הא ליכא מצוה לחסרו. ואדרבא מצוה להחיותו. אבל עכו"ם בזמה"ז דאית בהו תרתי לטיבותא שמצוה לחסרם דאינם מקיימים שבע מצות וליכא למיגזר בהו משום לתא דדרכי ע"ז. ודאי מצוה להלוותו ברבית לדעת הרמב"ם. ולא גזרו רבנן לבטל בקום ועשה כנ"ל ודו"ק: ו) ויש ליישב לדעת הגי"ת והמל"מ דג"ת מדינא אוסר כישראל שדירתו אינה דירת בהמה. ועירוב לא שייך בי' שאינו מתערב עם ישראל. ואפי' ביטול רשות לא שייך בי' כמפורש בתוס' עירובין (דף ס"ב.) בד"ה ונכרי לא מיגר דעירוב וביטול רשות בדין הוא דלא מהני בגוי דגוי אינו מכיר בהם. ונראה דה"ה בג"ת. וביחיד לא אסור דלא פלוג רו בינו לגוי דלקולא הא אמרינן לא פלוג כמפורש בתוס' הנ"ל: סימן קמג א) שם מחבר סעיף ב' מומר. מותר להלוותו ברבית. נבאר השיטות בקצרה. דעת הר"ת הובא בנמק"י (פרק איזהו נשך) דמומר מותר להלוותו ברבית. דגופו מותר להורגו ממונו לא כ"ש. וגם שאינו מצוה להחיותו וברבית כתיב וחי אחיך עמך. וליכא למיחש דילמא נפיק מיני' זרעא מעליא שנטמעו בין העכו"ם. ולפי זה מומר אוכל נבילות להכעיס אסור להלוותו ברבית משום דילמא נפיק מיני' זרעא מעליא: ב) אבל הרמב"ן כתב דמומר מותר להלוותו ברבית משום דלאו אחיך הוא. ויליף לה מהא דמקשה הש"ס בע"ז (דף כ"ו:) אהא דמומרים מורידין מהא דלכל אבידת אחיך לרבות המומר ופירש הרמב"ן דקושיית הש"ס כיון דמורידין לאו אחיך הוא. וברבית כתיב אחיך ועל כן ליכא למיחש לזרעא מעליא ועיין בבעה"ת. ולפי זה מומר אוכל נבילות להכעיס נמי מותר להלוותו ברבית כיון דמורידין לאו אחיך מקרי וליכא למיחש לזרעא מעליא: ג) ואמנם ר"ת אזיל לשיטתו בתוס' ע"ז (כ"ו: ד"ה או) דקושית הש"ס הי' משום דבהאי קרא דלכל אבידת אחיך מרבי אבידת גופו עיי"ש.

ולעולם אחיך הוא וברבית דממונו אסור משום דילמא נפיק מיני' זרעא מעליא אבל הרמב"ן מפרש כפשטו דהגמ' מאבידת ממונו הקשה. וקשיא לי' קושית התוס'. והוכיח דכיון דמורידין לאו אחיך הוא וברבית כתיב אחיך וליכא למיחש לזרעא מעליא דמ"מ אינו לוקח רבית מאחיו. וכדק"ל להש"ס מאבידה דלאו אבידת אחיך הוא אף דאפשר דנפיק מיני' זרעא מעליא: ד) ובמוסר כתב הרמב"ן דאסור ליקח ממנו רבית. דהא דמורידין אותו הוא משום דהוה רודף וניתן להצילו בנפשו ולעולם אחיך הוא עיי"ש בבעה"ת. ואף שכתב במומר שמותר להלוותו ברבית משום דרחמנא אמר וחי אחיך עמך והא לא ליחי. וא"כ מה"ט גם מסור יהי' מותר להלוותו ברבית. ואין לומר דאינו מותר אלא להורגו משום להציל אחרים. אבל ממונו אסור לאבדו. דא"כ מה יליף הש"ס קו"ח לממון מסור שמותר לאבדו ביד לחד מ"ד. אלא ודאי דמ"מ כיון שמותר להורגו כ"ש שממונו מותר. וצ"ל דבאמת הטעם שמסור אסור להלוותו ברבית הוא משום דילמא נפיק מיני' זרעא מעליא. ודווקא במומר לא חיישינן להכי משום דלאו אחיך הוא: ה) והנה נ"מ בין השיטות ללוות מן המומר ברבית, דלהרמב"ן דלאו אתיך מקרי אינו עובר אלא משום לפני עור. ולר"ת והתוס' (פ"ב דע"ז) הנ"ל עובר גם משום לא תשיך. ובש"ך פוסק דעובר כשלוה מן המומר גם בלא תשיך. א"כ במומר להכעיס אסור להלוותו ברבית דילמא נפיק מיני' זרעא מעליא: ו ואין להקשות לפי"ז גם מומר לע"ז ואשתו ג"כ מומרת ולפי פסק הרמ"א בן מומרת אסור להלוותו ברבית דהוא כתינוק שנשבה לבין הנכרים] יהא אסור להלוותו ברבית משום זרעו. דלא קשיא דנהי דרשע לא הוה דאנוס הוא שגדלוהו על טעותם. עכ"פ צדיק לא הוה ולית בי' משום יכין רשע וצדיק ילבש.

דמ"ד דילמא נפיק מיני' זרעא מעליא הוא משום יכין רשע וצדיק ילבש כדאיתא בב"ק (קי"ט.) ע"כ כיון שהממון מוכן לו חשבינן לי' כשלו. אבל בזה שאינו צדיק ואינו מוכן לו לא חיישינן לזרעו שיירשו אח"כ: ז) ולפי"ז קשה על הש"ך (סק"ד) במומר להכעיס יש להחמיר שלא ליקח ממנו רבית. מבואר דמעיקר הדין מותר. ולמה. כיון שהש"ך פסק דאחיך הוא. א"כ ניחוש דילמא נפיק מיני' זרעא מעליא כמו להרמב"ן במסור (ואין לומר דס"ל להש"ך כדעת המרדכי שהביא הרמ"א (בחו"מ סי' שפ"ח סעי' ג') דממון מסור מותר לקחתו לעצמו. דהרי הש"ך פסק שם להיפוך. והכריח שכן דעת כל הפוסקים דלא כדעת המרדכי ההוא]: ח) ואיברא שבב"י כתב על הטור שכתב דמומר מותר להלוותו ברבית משום שאינו מצווה להחיותו. וכתב הב"י דה"ה אוכל נבילות להכעיס מותר להלוותו ברבית. וצ"ל שדעת הב"י והש"ך כיון שאוכל נבילות להכעיס אין מחזירין לו אבידתו. הרי דוקא לאבדו בידים ממונו אסור. אבל אין מחזירין לו אבידתו. הרי דאף בענין ממונו אין לעשות מעשה בידים להחיותו וברבית דכתיב וחי אחיך דוקא אם מצווים להחיותו בידים אסור להלוותו ברבית. וי"ל ג"כ כיון שלאחר שלקח ממנו הרבית לא יהי' מחויב להחזירו כמו בהשבת אבידה. ממילא גם בהלואה אין איסור כמ"ש רש"י בסנהדרין (דף נ"ז.) לענין פחות משוה פרוטה דלא מקרי גזילה אלא מידי דבר השבה. אלא דזה אין ברור די"ל דרבית שהוא לקח מאתו מחויב להחזיר ואינו דומה לאבידה. אך נראה הטעם הראשון כיון שאינו מחויב להחיותו בידים מהני גם לענין ממון: ט) ובהכי ניחא מה דק"ל לכאורה על הב"י שכתב במומר להכעיס מותר להלוותו ברבית משום שאינו מצווה להחיותו.